שלטון חדש בבית הלבן/ הקואליציה המובסת של ברק אובמה

הנשיא ברק אובמה, מורה באוניברסיטה של שיקגו שפצח בקריירה פוליטית בגיל 36, בילה 14 מתוך 18 שנות חייו הבוגרות במוסדות החינוך הגבוה, רובם של מזרח ארצות הברית. השקפותיו החברתיות, תובנותיו המדעיות ועולמו הרוחני עוצבו שם, בין המדשאות וחדרי ההרצאות ומשרדי ההוצאה לאור של כתב העת המשפטי של אוניברסיטת הארווארד (שאובמה שימש כנשיאו).

לכן, אין שום תעלומה באשר לאידיאולוגיה של אובמה שהיתה התוצר של מערכת האילוף הזאת, שנשלטה על ידי הקואליציה של הניאו-מרקסיזם והפוסט-מודרניזם.

ואין זה מפתיע שאפשר למצוא את עקבותיה בכל מעשה ובכל מחדל של אובמה כנשיא.

הנשיא אובמה מנסה להכחיש את הקשר לפוליטיקלי קורקטנס

בפוסט הקודם סקרתי את הצלע האחת של הקואליציה השלטת, הניאו מרקסיזם. בעצם מרקסיזם בתחפושת חדשה, מתאים יותר למאכל אדם, על פי כללי הגסטרונומיה הרוחנית המקובלים במדינות המתועשות של המערב. מבקש להעלים את הקשר בינו ובין הזוועות המחרידות והכשלונות הקולוסאליים של המרקסיזם המסורתי. מספק ערכה דנדשה של ערכים משופצים, לכסיקון מעודכן, וסידרה חדשה של כוהנים גדולים, כתבי קודש, סכולסטיקה מתפלפלת, סמינרים של פרחי כמרים, סיסמאות קליטות, פוסטרים מרהיבים, וכמובן גיבורים וקדושים מעונים, כמו בכל מימסד דתי המתחפש לאידיאולוגיה חילונית.

 

אם הניאו-מרקסיזם היה מרקסיזם בתחפושת חדשה, השותף השני בקואליציה האידיאולוגית של האקדמיה, מסמן את השלב המיסטי בהתפתחות של מדעי החברה. כבר סקרתי בסדרת פוסטים את תולדותיה של כנסיית השכל המדעיסטית באוניברסיטאות של המערב, שתחילתן בייסודו של מדע "הסוציולוגיה" (חקר החברה) בצרפת ובגרמניה, המשכן ביסודן של "האנתרופולוגיה" וה"הבלשנות", עם מושגים חדשים כמו "דקונסטרוקציה", "הרמנויטיקה", סאב-טקסט", "נראטיב", "שיח", ועוד. וכמו כן שורה של איזמים שרדפו זה את זה: "הפונקציונליזם" שילד את "הסטרוקטורליזם" שהוליד את ה"פוסט סטרוקטורליזם", שממנו נולדו ה"פוסט מודרניזם", וגם כמה ממזרים כמו "פוסט קולוניאליזם" או "פוסט-ציונות".

כל אלה הכללות מופשטות, נזילות מאוד לעתים קרובות, מנוסחות בעירפול מכוון המבקש להעלים את השרלטנות השולטת בכל. הפוסט מודרניזם, מבחינת כנסיית השכל החילונית, מסמל את השלב המיסטי-קבליסטי  בדתות המונותאיסטיות.

אמונה עמוקה בכוחן של מילים כקמעות, חיפוש אחרי עקרונות שליטים בכל, וערעור על מושגי יסוד – במיוחד ערך האמת.

"הכל תלוי חברה", טענו הפוסט-מודרנים, אין דבר כזה "אמת" הם טענו, הכל "נראטיב", כלומר, "סיפר" תעמולתי בעיקרו.*

לכאורה הם בזו לאידיאולוגיות, אך בפועל יצרו עוד אידיאולוגיה המבוססת עוד יותר מקודמותיה על מיני "איזמים" מרחפים באוויר, ניסוחים סתומים, מפותלים ומעורפלים, ואמונה עיוורת בקדושתן של המילים.

גם הפוסט-מודרניים, כמובן, הגיעו מאותם שכבות חברתיות מיוחסות שמהן הגיעו הניאו מרקסיסטים, עם אותם קישוטים הכרחיים משכבות מיוחסות פחות, וגם הם  התארגנו כמערכת של כתות דתיות, עם כוהנים גדולים, כתבי קודש וכל השאר.

חשיבות מיוחדת אפשר לייחס לכמה מתווכים בין שתי הכתות האלה של כנסיית השכל. המתווכים נעו בחופשיות רבה בין התחנות השונות. למשל הפרופסור הצרפתי מישל פוקו, שתרם את מושג ה"שיח" (Discours) והרבה לעסוק ביחסי "כוח", "דיכוי" ו"שליטה" שהתפשטו לכל עבר ברחבי הכת. או הפרופסור הפלשתיני-אמריקאי אדוארד סעיד, אבי ה"אוריינטליזם". מן המקורות האלה צמח ה"פוסט-קולוניאליזם" ששימש בעיקר כמכשיר גיוס וקואופטציה (אימוץ כלפי מעלהׂׂ) של "המקופחים" לכתות החדשות של האקדמיה: שחורים, היספאנים, מוסלמים, פלשתינים ועוד.

מישל פוקו: "כוח", "שליטה", "דיכוי", "שיח". (תמונה מהוויקיפדיה)

בהתחשב בצורת האירגון הכנסייתית של שתי הכתות, לא מפתיעה ההיזקקות של כוהניהן גם למוסד הצנזורה.

לשם כך נוצר ה"פוליטיקלי קורקטנס" (נאותות פוליטית) – רשימה מוסכמת של דברים שמותר ודברים שאסור לומר או לכתוב.

מיני טאבו שאפילו המחשבה אודותיהם היא חטא חמור.

העבריינים על כללי הנאותות הפוליטית, כמו בכנסייה הישנה, נידונים לחרם, לנידוי ולהוקעה (טראמפ, כדוגמה).

*****

והנשיא היוצא ברק אובמה, ב-14 שנותיו המעצבות בדשאים ובמסדרונות של ארבע אוניברסיטאות אמריקאיות, היה תוצר מובהק של הקואליציה הניאו-מרקסיסטית-פוסט-מודרנית הזאת ושל האמונה העיוורת בנאותות הפוליטית.

מכאן נאום קאהיר, עם עם הניסיון לפייס את האיסלאם בשירות התיאוריות ה"פוסט-קולוניאליסטיות".

מכאן היחס האוהד שלו למשטר קצר הימים של האחים המוסלמים במצרים, ולמשטר המתמשך קצת יותר של ההייאטוללות של השיעה באיראן.

מכאן השימוש הרחב שלו במושג "נראטיב" הפוסט-מודרניסטי (שבעיקרו מבטא תיעוב עמוק כלפי האמת).

מכאן הסירוב שלו להשתמש במושג "טרור איסלמי" (פוליטיקלי קורקטנס).

מכאן הסירוב שלו להתיר לחיילים אמריקאים לדרוך במו מגפיהם על הקרקע במדינות שבהן פועל הטרור שאסור לקרוא לו בשמו.

מכאן נסיגתו מהאולטימטום שהציב בפני משטרו הרצחני של בשאר אל אסאד, בנוגע להפעלתו של נשק כימי, והפקרת סוריה בידי הרודן הזה.

מכאן ניסיונותיו הנואלים לקראת סיום כהונתו, להציג את העולם בן ימינו כגן עדן עלי אדמות.

מכאן ההמנעות שלו בהצבעה האנטי-ישראלית האחרונה במועצת הביטחון.

הביוגרפיה האקדמית של אובמה רצופה במנטורים ובחברים משתי הכתות האלה של כנסיית השכל. הוא למד אצל הפרופ' סעיד , "האוריינטליסט" ב"קולומביה", והתיידד עם עמיתו לסגל המורים באוניברסיטת שיקאגו, הפרופ' ראשיד חלידי ה"פוסט-קולוניאליסט". היתה לו שורה ארוכה של מנטורים, מורים וחברים מרקסיסטים וניאו-מרקסיסטים וכמובן פוסט-מודרניים. אחד המורים המוערכים ביותר שלו היה רוברטו אונגר הברזילאי הרדיקלי, שלימד בהארווארד.

כל אלה עיצבו את עולמו הרוחני ועשו אותו למה שהיה.

והפכו את כהונתו לכישלון מהדהד.

*****

אך הניאו מרקסיזם והפוסט-מודרניזם לא היו המרכיבים היחידים של הקואליציה האובמית. לא פחות חשוב מהם, הוא המרכיב של "החברה האזרחית".

פרופסור אדוארד סעיד, המורה מ"קולומביה": "אוריינטליזם" ו"פוסט קולוניאליזם" (התמונה מהוויקיפדיה)

"החברה האזרחית", קרנותיה, העמותות שהיא מתחזקת והמוני המנהלים והפעילים שהיא מגייסת למטרותיה, מהווים בעצם את שיטת המימשל הישירה שהולך ומפתח, מרחיב ומעמיק, השלטון האמיתי של החברה המערבית:

ההון התאגידי הגדול ובעליו.

"החברה האזרחית" היא השיטה של ההון הגדול לעקוף את שיטת המימשל הדמוקרטית, המקשה יותר ויותר על האפשרות של ההון הגדול לתפעל בקלות וביעילות חסרת מכשולים את המערכת הפוליטית.

ההתפתחויות בחקיקה ומעורבות התקשורת, במיוחד הלא-ממוסדת (האינטרנט), הלכו והיקשו על הטייקונים והתאגידים לקנות ישירות את הפוליטיקאים  בכסף טוב, כפי שהתרגלו ("זונות, פוליטיקאים ופרופסורים, אפשר לקנות מאה בטאלר", כפי שהודיע הנסיך מהאנובר).

תיקי 1000 ו-2000 שבהם מעורב עכשיו ראש הממשלה נתניהו, מהווים דוגמאות טובות לקשיים האלה.

מכאן השיטה החדשה: התאגידים יוצרים קרנות "צדקה" או "סיוע", ואלה מקיימות שורה ארוכה של "עמותות", העוסקות לכאורה בענייני חברה, זכויות אדם, זכויות אזרח, סיוע לשכבות חלשות או למיעוטים מקופחים.

אך למעשה, כל זה אינו אלא עיסוק אינטנסיבי בפוליטיקה.

בישראל יש לנו הדגמה מתמדת של הטכניקה הזאת, המאוגדת תחת השם המכובס "החברה האזרחית". כאלה הן "הקרן החדשה לישראל", "קרן פורד"(תעשיית הרכב והנשק), "קרן האחים רוקפלר" (תעשיית הנפט), "קרן החברה הפתוחה" (של המיליארדר וספסר המט"ח ג'ורג' סורוס) ועוד ועוד, המפעילות בשכר אלפי "פעילים" חברתיים-פוליטיים, ומהווים למעשה מפלגות של ההון הגדול: מחזיקות כלי תקשורת, יוצאות לקמפיינים, מארגנות הפגנות ומתערבות בבחירות הפוליטיות.

מפלגות פרטיות לכל דבר ועניין.

גם המופע של "כיכר תחריר" בקאהיר, בפתחו של "האביב הערבי" המדומה, היתה תוצר של הפקה משותפת של "האחים המוסלמים" ושל "החברה האזרחית" שקרנותיה ועמותותיה הביאו לכיכר את החלקים הרדיקליים של האינטליגנציה הבורגנית המצרית.

וגם ברק אובמה הצעיר, באותן שנים שבהן לא פעל כתלמיד וכמורה בעולם האקדמי, הועסק במשך שנים אחדות על ידי "החברה האזרחית". זה היה בין סיום לימודיו ב"קולומביה" ותחילת לימודיו ב"הארווארד".

בין 1985 ו-1988 הועסק אובמה במשך זמן קצר בניו יורק ב"קבוצת המחקר עניין לציבור", עמותה של "החברה האזרחית" שעסקה "בתחומי הצרכנות, איכות הסביבה והממשל".

מה שזה לא יהיה.

אחר כך עבר לשיקגו, שם עבד כמה שנים כ"מארגן קהילתי" למען עמותה שהופעלה על ידי קרן כנסייתית. אין צורך לטעות באשר לזהותם של המעסיקים האמיתיים של אובמה: לעתים קרובות משמשות הקרנות הדתיות כארגוני קש, המשמשים להסוואת מקורם האמיתי של הכספים התאגידיים, או של כסף מדינתי.

אובמה עבד בשכונות העניות של שיקגו בשרות ההון הכנסייתי. הביוגרף שלו, דיוויד רימניק, התאמץ מאוד כדי להסביר, בלי הצלחה מרובה,  מה בדיוק עשה שם אובמה חוץ מחלוקת עלונים. ברור שאובמה היה מאוד מתוסכל ומשועמם. לעומת זאת יצא לו להכיר כמה אנשים מעניינים, כמו הממונה עליו בעבודה, ג'רי קלמן, יהודי שהתנצר, והכומר האנטישמי ג'רמיה רייט, שממנו ניסה אובמה להתנער אחרי שנבחר לתפקידו הרם בבית הלבן.

פרופסור רוברטו אונגר, המורה מהארווארד: ביקורת המשפט

ברור שלקרנות ולעמותות של "החברה האזרחית" – כלומר, ההון התאגידי הגדול – היה תפקיד חשוב בארגון גל ההפגנות שליוו את כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.

*****

מרכיב חשוב אחר בקואליציה שהביאה את אובמה לשלטון, ועכשיו יש לו תפקיד חשוב בהעלאת ענני האבק בוושינגטון, היא כמובן התקשורת הממוסדת.

כבר מזמן עברו הימים, שבהם עיתונאים היו צעירים צנומים ורעבים שבאו מהפריפריה עם חלום לזכות בפרס פוליצר או לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול ובינתיים לסקר את שכונות העוני או בתי המשפט.

המועסקים בעיתונות הממוסדת, השמאליברלית ברובה, הם בוגרי אוניברסיטאות, שעולמם הרוחני זהה לעיסה הניאו-פוסטית המאכלסת את מוחו של  אובמה: קוקטייל מייגע, מתחסד ונבוב  של ניאו מרקסיזם ופוסט מודרניזם.

די לחשוב על כמה מהעיתונאים עתירי האידיאולוגיה והמרבים בסיסמאות ריקות ובאיזמים של "הארץ" או ערוץ 2, שתחזיותיהם מתבדות ללא הרף, ויש לכם כל התמונה המקבילה בארה"ב.

הקואליציה הזאת של הניאו והפוסט מהאקדמיה, ה"חברה האזרחית" והתקשורת השמאליברלית, פעילה במקומות רבים בעולם.

כבר היו לה כמה הישגים פוליטיים חשובים במערב אירופה ובסקנדינביה.

אבל בחירתו של ברק אובמה כנשיא המעצמה החשובה והחזקה בעולם, היתה ללא ספק פיסגת הישגיה של הקואליציה הניאו-פוסטית.

כמובנת מאליה (מכיוון שהאמינו כהרגלם בשקרים של עצמם) הם התייחסו אל האפשרות שהילרי קלינטון תזכה בבחירות של נובמבר 2016, ותמשיך את החגיגה.

בחירתו של דונלד טראמפ כנשיא באה להם כרעם ביום בהיר.

התנפצות מכאיבה של חלום השלטון המתמשך והולך שלהם.

עד היום הם לא מכירים בכך שאובמה היה נשיא כושל, ושכשלונו המוכח הוא שהביא להם את תבוסתם.

הם עדיין מספרים לעצמם את סיפורי הבדים על "הרוב הפופולרי" של המפלגה הדמוקרטית בבחירות, ומקווים להדחתו של טראמפ.

ולכן כה גדול הוא עכשיו זעמם, כה רבים הם השקרים שהם מפיצים.

היה יכול להיות עצוב, אם לא היה משעשע.

---

*אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לרמת השרלטנות הנהוגה בפוסט-מודרניזם, היא פרשת המאמר שפורסם באחד מכתבי העת הנחשבים של הכת הזאת. זה קרה בשנת 1996, כשהפיסיקאי אלן סוקאל שיגר לכתב העת מאמר בשם "פריצת גבולות: הרמנויטיקה (פרשנות) טראנספורמטיבית של הכבידה הקוונטית". במאמר טען סוקאל, בין השאר, ש-  (פאי  – היחס בין קוטר המעגל להיקפו) ו־G (הקבוע של הכבידה)  הם תלויי הקשר היסטורי.  מכאן,  כתב סוקאל שהמציאות הפיסיקלית היא תוצר של הבנייה חברתית. שטות מוחלטת, כמובן, מכל בחינה אפשרית.

אך המאמר פורסם בלי שאלות בכתב העת "המדעי" הנחשב!

ומומלץ ביותר לקרוא בהקשר זה את הפוסט שכתב הפרופ' אבשלום אליצור וכותרתו "שמונה הבלים פוסט מודרניים"

———————————————————————————————————————————————————-

הפוסט הבא: מה אנחנו יודעים על דונלד טראמפ