Skip to content

דה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה 3: מה מסתתר מאחורי הפוסט מודרניזם

מאי 6, 2012

אז מתברר שפרופסור יוהאן גאלטונג, מייסדה של הדיסציפלינה המדעית החדשה, לימודי השלום (השלום!) וניהול סיכסוכים,  סמל של נאורות נורווגית וכלל-עולמית, סוציולוג חשוב ומחברם של מאה ספרים (אחד מהם תורגם לעברית) ואלף מאמרים –  האיש הזה  עצמו חושב שמעשה הפיברוק  האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ראוי לעיון רציני, שיתכן כי המוסד הישראלי עומד מאחורי רוצח ההמונים בן ארצו אנדרס ברייוויק, ושאין לשחרר את היהודים מאחריות על מה שקרה להם באושוויץ, בגלל המשרות הרמות שתפסו בגרמניה בין המלחמות.

ומובן שיש לחפש את הקשר של כל אלה עם "הבונים החופשיים",המוזכרים גם באמנת החמאס ובכתבי חומייני באותם הקשרים.

שיקום מי שהופתע.

מאותה סיבה, אף אחד לא מופתע  ואף אחד לא קם כאשר מתברר שהיסודות  הכי מעודכנים, הכי הומניסטים וליברלים וסוציאליסטים בחברה הישראלית, האינטליגנציה הכי מתקדמת במובנים האינטליגנטיים והמתקדמים  של המושג, אנשים שאפילו עצם המילה "כיבוש" גורמת להם לתופעות של הזעה מואצת, שהמילה  החשוכה "תנ"ך" גורמת להם לפליטה של ביטויים מהתחום האנאלי  – אנשים אלה עצמם לא אמרו או כתבו מילה אחת, עד כה, על הטבח היומיומי בסוריה. הם גם חושבים שהמשטר באיראן הוא רציונלי בהשוואה למשטר בירושלים. ומובן שהם נמצאים בחזית פוליטית אחת עם המשטרים הנאורים ברוסיה הפוטינית, בסין של המפלגה ובקוריאה הצפונית,  נגד הטוטאליטריות הדכאנית של השטן הגדול מאמריקה והשטן הקטן מישראל.

וכמובן שהם בחזית אחת עם יוהאן גאלטונג הנאור, המכונה גם "אבי לימודי השלום".

קארל פופר, הוגה חשוב מן המאה הקודמת, (1902-1994) נולד בווינה להורים יהודיים שכמו הוריו של קארל מרקס, המירו את דתם. אלא שב-1937  הבין פופר שהנאצים הנבערים לא תפסו עדיין שהיהדות היא רק סתם דת שאדם יכול להחליף כמו שמחליפים גרביים. ולכן, אם הוא חפץ חיים, הרי שלמרות הדת המשפחתית החדשה (נצרות פרוטסטנטית) נראה שעדיף, לו אישית,  שירים רגליים ויימלט לאוסטרליה הרחוקה.

כך שאם חשבתם שפילוסופים הם בהכרח טיפוסים תלושים שאינם ניצבים עם שתי רגלים על הקרקע, תחשבו שוב.

אחת התוצאות של הבריחה הפופריאנית היה הספר "החברה הפתוחה ואויביה", שיצא לאור ב-1946, ושבו האשים פופר את הגותם הפילוסופית של הגל, מרקס ואפלטון באיומים הטוטאליטריים  מימין ומשמאל על החברה המערבית הנאורה והדימוקרטית.

מעניין את מי עוד היה כולל פופר בספרו, אילו כתב אותו בימינו אלה.

ברשומה הקודמת הבאתי סקירה מקוצרת של תולדות כנסיית השכל במאות האחרונות, וטענתי שמרכז הכובד הכנסייתי עבר מגרמניה של הגל ומרקס, לצרפת של הסוציולוגים. מהאוניברסיטאות של ערי השדה הגרמניות לאוניברסיטאות של פאריס וקצת גם ליל. מהפילוסופיה הגרמנית לסוציולוגיה הצרפתית ובנותיה.

עכשיו נבדוק מה אומר המעבר הזה מבחינת תפיסת העולם של המעמד החברתי העומד בבסיסה של כנסיית השכל – שכבת האינטליגנציה של הבורגנות המערבית.

סוציולוג מקס ובר: פרוטסטנטיות וקפיטליזם (תצלום מהוויקיפדיה)

ראיית החברה של המארקסיזם היא של קונפליקט מתמיד ומתמשך ומעמיק בין מעמדות, על רקע של מאבק כלכלי. המציאות החברתית היא מציאות של קרב הניטש  על המשאבים ועל השלטון.

האידיאולוגיה,  הספרות, השירה והדת, החינוך והתרבות והמוסדות המאפשרים אותם הן "מבנה העל" שמה שמתרחש בו הוא פונקציה של אותו מאבק כלכלי-חברתי, המתרחש ב"מבנה התשתית".

התפיסה היא היסטורית. כל מה שקורה היום, תולדתו בהתרחשויות העבר, והמצב הנוכחי הוא בלתי יציב, ונתון לשינויים ללא הרף. השינויים ההיסטוריים האלה מתנהלים על פי הדפוס הדיאלקטי, ההגלייני בבסיסו, של תיזה-אנטיתיזה-סינתיזה, שהועמד על רגליו, על פי תפיסתו של מרקס:

התיזה היא המצב הבסיסי, המוליד מתוכו אך גם מולו את האנטי-תיזה, החותרת נגד אותו מצב בסיסי. התיזה מנכסת לתוכה את האלמנטים החשובים מן ההתנגדות לה (או שהאנטי-תיזה מטמיעה לתוכה חלקים מהתיזה) והתוצאה היא המצב החדש, הסינתיזה, שבתורה נעשית תיזה חדשה, והתהליך מתחיל מחדש.

כך מתפתחים ומשתנים המוסדות החברתיים השונים.

כל הניתוח הזה הוא מדעי, איך לא, אך יישומיו הם אידיאולוגיים במוצהר,  בשירות האינטרס הפוליטי של המעמד הפרולטרי ומפלגתו.

אמנם אין  לשכוח  שהאידיאולוגיה היא חלק ממבנה העל. אך כאשר מדובר באידיאולוגיה הנכונה – המרקסיסטית – יש לה השפעה חוזרת על מבנה התשתית. כאשר האוונגרד המהפכני – האינטליגנציה הבורגנית – מציתה את ה"איסקרא" – הניצוץ –  ומקדמת את המעשה המהפכני. את העיקר. את הפראקסיס.

זו היתה התפיסה שנועדה להרכיב את האינטליגנציה האירופאית על הפרולטריון הגדל והולך של הכלכלה הקפיטליסטית בדרך אל השלטון הפוליטי.

למהפכנים הרוסיים של תחילת המאה ה-20 לא נמצאו  בארצם הרבה קפיטליזם ולכן גם לא הרבה פרולטריון, אבל היתה להם מספיק אינטליגנציה בורגנית כדי להבין שהתיאוריה המרקסיסטית יכולה לגלות גמישות, בידיים המתאימות, ולהביא אותם לשלטון גם על  גבם של המוז'יקים, שבהם דווקא לא היה מחסור, אלא אפילו עודף. ואחרי שהוברחו למולדת בתוך רכבת משוריינת של הוד מלכותו הפרוסי, מצרכיו שלו, הקימו  האינטלקטואלים  מצד שמאל של הבורגנות  הרוסית דיקטטורה טוטליטרית, שלעומתה נראתה תקופת הטירור הרובספיירי של המהפכה הצרפתית כמהתלה לילדים.

כך שאם היה מי שחשב שרק מלכים מפונקים, גנרלים בעלי תותחים או מיליארדרים נצלנים יודעים להקים ולקיים משטרים אכזריים ורצחניים (ולא לשנים אחדות של טירור רובספיירי אלא לדורות), הרי זה בגלל שלא העריך נכונה את האפשרויות הטמונות באינטלינציה הבורגנית.

הצרפתי אוגוסט קונט והגרמני מכס וובר, האמריקאי טלקוט פרסונס ובן הרבנים מחבל לורן אמיל דורקהיים רקחו  ראיית חברה מתחרה והפוכה כמעט בכל סעיף וסעיף  לזו של המרקסיזם.

הסוציולוגיה אמנם לא הוגדרה כאידיאולוגיה פוליטית אלא כמדע, ככלי שימושי של ניתוח חברתי בשירות החברה כולה. אך אם מתבוננים בתחום העיסוק שלה ובשיטותיה, אין שום סיבה להימנע מהתייחסות אליה כאל עוד תצורה של אידיאולוגיה בורגנית (ממש כשם שהמרקסיזם הוא כזה) שקורצת אל השלטון ופוזלת אליו, שמעוניינת בפראקסיס לא פחות מהמתחרה, ולפעמים שותף, המרקסיסטי.

על פי קונט, מדע החברה החדש שהוא טבע את שמו – סוציולוגיה, הוא מדע ממש כשם שהפיסיקה היא מדע (לימים התברר שהסוציולוגיה דומה הרבה יותר להנדסה, מבחינה מדעית, מאשר לפיסיקה). המבנה החברתי, לפי קונט,  מבוסס על קונסנזוס ולא על קונפליקט.

Auguste Comte.jpg

סוציולוג אוגוסט קונט: קונסנזוס (תצלום מהוויקיפדיה)

על פי  מקס וובר, המשטר הכלכלי  הוא תוצר של השפעה דתית: הפרוטסטנטיות הנוצרית היא שעיצבה על פי ערכיה את הקפיטליזם הכלכלי.

דורקהיים, שהפך את המדע החדש של קונט לפקולטה באוניברסיטאות, תרם את הראיה המערכתית: המוסדות החברתיים השונים, ממש כמו היחידים החברתיים, הם בעלי "פונקציה". הם משרתים צרכים חברתיים מסויימים, של הפרט ושל הכלל, וכך גם מסתדרת לה "חלוקת העבודה" החברתית. דורקהיים, שנולד כיהודי, ואף שהיה אתאיסט, טען שהדת הכרחית לחברה ונותנת לחיים בה משמעות ומוטיבציה.

פרסונס האמריקאי הסביר שהשינויים המתרחשים בחברה אינם תוצר של מאבקים אלא של התאמות.  תפקידה של המערכת הפוליטית לקבוע מטרות, ומוסדות כמו המשפחה, הקהילה או מערכת החינוך עוסקות בשמירת הערכים החברתיים והנחלתם הגלויה או הסמויה.

כלומר, בכל סעיף ותחום הציגה  הסוציולוגיה הצרפתית, עם הסיוע האגפי מגרמניה ועם הענף האמריקאי, עמדה לעומתית מול ראיית החברה המרקסיסטית: לא קונפליקט ומאבק אלא קונסנזוס ושיווי משקל. לא השינוי ההיסטורי עיקר, אלא הבנת החברה מתוך ניתוח לרוחב ולעומק  של מצבה הנוכחי. השינויים אינם תוצר של מאבק חברתי ופוליטי דיאלקטי בעל אופי משברי אלא של מהלכי התאמה הדרגתיים. התרבות אינה תוצר של היחסים הכלכליים אלא מה שקובע אותם. המוסדות אינם משרתים של המעמד השליט, אלא כלים הכרחיים ליציבות החברה ולהמשך תפקודה. הדת אינה כזב מחוצף, אופיום להמונים, אלא כלי חיברות הכרחי (דורקהיים) ואף מקור של תצורות חברתיות (וובר). המבנה החברתי אינו פונקציה של יחסי מעמדות מתנגשים אלא של צרכים חברתיים משותפים.

עם הדגש על תיפקודן של המערכות והמוסדות, הסוציולוגיה איבדה עניין באדם הבודד כבעל צרכים אינדיבידואליים, היסטוריה פרטית או משפחתית, פסיכולוגיה, רגשות ותחושות משלו. אלה היו עניין לעיסוקו של מדע הפסיכולוגיה החדש אף הוא. מבחינת הסוציולוג, האדם הוא יצור מחוברת, שהפנים את  סולם הערכים החברתי, את תפקידו בחברה ואת ערכיה. החברה, טען דורקהיים, היא "משהו מעבר לנו ומשהו בתוך עצמנו."

אם הפראקסיס של המרקסיזם היה יצירת המפלגה של הפרוטלריון ותפיסת השלטון הפוליטי, הרי שהפראקסיס של הסוציולוגיה היה הנדסת האנוש של המאסות:  הסוציולוגיה חקרה את הדרכים והשיטות שבהן מתרחש מעשה ההנדסה הזה – מבחינה מדעית, כמובן.

ובה בעת נתנה הסוציולוגיה בידי המשטרים את התובנות המתאימות ואת הכלים המשוכללים לצורך  ביצוע יעיל יותר, זול יותר ומשתלם יותר של הנדסת המוחות ועיצוב האישיות של ההמונים לפי האינטרסים של המעמד השליט: הבורגנות והאינטליגנציה שלו, שבין שהיתה מרקסיסטית-מרדנית (במשטרים המערביים), בין שהיא מרכזניקית ובין שתהיה ימנית, היא תמיד סמוכה למדי למנעמי השלטון.  שהרי קודם כל ויותר מכל היא האינטליגנציה של הבורגנות ובשר מבשרה.

וכך,  גם אם הגישה או הנימה של הסוציולוגים עצמם נשמעה לפעמים ביקורתית או אופוזיציונית, הרי שמשלמי שכרם של הפרופסורים –  הפוליטיקאים של המדינה וההון הגדול המושך בחוטיהם, הבינו היטב כיצד יכולות לשרת אותם התובנות הסוציולוגיות בתחפושות השונות שלהן. המשטרים שיכללו את טכניקות השליטה בהמונים, והמשכורות ותקציבי המחקר זרמו   (ועדיין זורמים) בנדיבות לעבר אנשי המדעים החברתיים, שחלקם, כביכול, כלל אינם מודעים לתפקיד החיוני שהם ממלאים בשירות השילטון.

וכך יצא שהאידיאולוגיה הבסיסית של המדע החדש ביובל הראשון לקיומו – מתחילת המאה שעברה ועד לפיפטיז, היתה הפונקציונליזם: לכל אדם בחברה, לכל סוג של עיסוק, לכל מוסד חברתי ולכל מערכת ותת מערכת, יש תפקיד. כולם פונקציה של הקונסנזוס החברתי, של המטרה החברתית המשותפת ושל הערכים החברתיים וכולם משרתים את שיווי המשקל הנמשך תוך התאמות הדרגתיות והכרחיות.

וככל שהתפתחה הסוציולוגיה לכיוון של בדיקת המערכות החברתיות והמבנים החברתיים עצמם, היא נעשתה "סטרוקטורלית", כלומר, התרכזה יותר ויותר במה ששייך למבנים ולתבניות של הפעולה החברתית ושל המוסדות והמימסדים החברתיים. כך עד שהאידיאולוגיה הבסיסית של הסוציולוגיה, או "הזרם העיקרי" שלה במדינות המובילות, צרפת וארה"ב,  שהוא כמובן הזרם שבאופנה – קיבלה את הכינוי "פונקציונליזם סטרוקטורלי".

מכאן היה המעבר לסטרוקטורליזם כמעט חלק.

סוג של "התאמה", על פי התיאוריה הפונקציונלית, או סינתיזה לפי הדיאלקטיקה המרקסיסטית.

מי שהחדיר את המושג החדש כארוע משמעותי היה הסוציו-אנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי שטראוס (1908-2009), שכשם שדורקהיים יסד את הסוציולוגיה כדיסציפלינה אקדמית, כך יסד לוי שטראוס את האנתרופולוגיה. בסדרה של מחקרים וספרים לאורך שנות החמישים וגם לאחר מכן, הכריע לוי שטראוס לטובת הגישה האומרת כי ההתרחשות החברתית והמוסד החברתי הם בעיקרו של דבר פונקציה של צרכים חברתיים כלליים, הרבה יותר ממה שהם משרתים את צרכי האדם היחיד.

לוי שטראוס חשב שלצורך החקירה של התפקוד הכלל-חברתי של המערכות והתבניות, נוח השימוש בשיטות החקירה הנהוגות בבלשנות. בספרו (1958) "אנתרופולוגיה סטטרוקטורלית" הוא הסביר מדוע:

"ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר". 

אנתרופולוג קלוד לוי שטראוס: מפשט ומסביר (תצלום מהוויקיפדיה)

עוד נראה עד כמה התרחקו הסטרוקטורליזם וצאצאיו, הפוסט סטרוקטורליזם והפוסט מודרניות, מהאידיאל התמים  והנאה הזה של מי שנחשב כמייסדו של תחום העיסוק החדש.

בעשור של שנות השישים, במיוחד לקראת סופו, היה זה הפילוסוף המרקסיסטי יליד אלז'יר, לואי אלתוסר, שהוסיף נדבכים חשובים להתפתחות הסטרוקטורליזם.

אלתוסר היה תחילה קומוניסט מתומכי המשטר הסובייטי של בריה"מ ואחר כך מאואיסט. הוא סבל מבעיות נפשיות עמוקות שהגיעו לשיאן כשחנק את אשתו (ואיכשהו יצא מזה ללא הרשעה ומאסר), ובעבודתו המדעית עסק בניתוח סטרוקטורלי של המרקסיזם.

הוא טען שיש להבחין, מתוך ניתוח מדוקדק של הכתבים,  בין מרקס המוקדם, ההגלייני ("כתבי שחרות") ההומניסט  ובין מרקס המאוחר, המטריאליסט המובהק, האנטי-הומניסט, זה שכתב עם אנגלס את "הקפיטל", שם הולך האינדיבידואל לאיבוד.

אלתוסר גם ביצע מעין סינתיזה בין המרקסיזם ובין הפסיכואנליזה הפרוידיאניות על פי הגירסה הלאקאנית, וכך הגיע אל ההפרדה  בין "הסימפטומים"  החברתיים ובין המבנה החברתי המאפשר אותם,  בדומה להבחנה בין הסימפטומים של המצב הפסיכולוגי ובין הבלתי-מודע הפרוידיאני-לקאני שהוא תרבותי יותר מאינדיבידואלי.

אך הרלוונטיות העיקרית של אלתוסר להתפתחות הסטרוקטורליזם ובנותיו, נעוץ בנכונותו להיפרד מן המודל ההיסטוריוסופי המרקסיסטי הדוגל בעדיפות של "מבנה התשתית" הכלכלי-חברתי, על פני "מבנה העל" התרבותי-רוחני. הטענה של אלתוסר היתה כי אין להקנות עדיפות כזאת לתחום הכלכלי, ושהתחומים השונים – "הספירות" – כמו הספרות, המשפט, החינוך, הלשון, הכלכלה וכו' הם בעלי מובחנות מסויימת, מקיימים ביניהם יחסי גומלין, כולם משפיעים על מעשיו של היחיד, ואין ביניהם אחד שיש לו עדיפות מהותית. אלתוסר היה מוכן להודות רק בכך שיתכן כי לכלכלה יש עדיפות מסויימת "בחשבון הסופי" – אך מתי נגיע אליו? לעולם לא. כלומר – אלתוסר היה מוכן לשלם קצת מס שפתיים לקולקטיביות הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית, אך לא יותר מזה. לא מפתיע שלא ראו בו שם חבר נאמן.

בגישות האלה  של אלתוסר כבר אפשר למצוא כמה מאפיינים חשובים של הפוסט מודרניזם שבא בהמשך. ולא פחות חשובים לעתידה של ההתפתחות הרעיונית הזאת הם התלמידים שהעמיד ובראשם מישל פוקו, שכבר עסקתי בו ברשומה הקודמת, ואיש הפסיכיאטריה ז'אן לאקאן שאלתוסר אף סידר לו עבודה באקדמיה.

אלא שעם לוי שטראוס ואלתוסר עדיין היה הסטרוקטורליזם בשלב הילדותי והתמים שלו, המובן יחסית, לפני שהתחיל להדרדר, כמו צאצאיו הפוסט סטרוקטורליזם והפוסט מודרניות, לכיוון המיסטיקה.

פסיכולוג ז'אן פיאז'ה: באופנה (צילום של פסלו,מהוויקיפדיה)

קבלו את ז'אן פיאז'ה, צרפתו-שוויצרי מז'נבה שכתב את הספר "הסטרוקטורליזם" (ספרית פועלים, 1972, תרגום מצרפתית: ג.מ. קרוי, 127 עמודים) מתוך המבוא, תת פרק "הגדרות" (עמוד 9):

"נאמר לרוב שקשה לאפיין את הסטרוקטורליזם משום שהוא לובש צורות מרובות מכדי שיתגלה בבירור מכנה משותף. ולא עוד, אלא ש'הסטרוקטורות' המוזכרות רכשו משמעויות שונות זו מזו ושונותן גדלה והולכת. עם השוואת המובנים השונים שהסטרוקטורליזם רכש במדעי זמננו ובדיונים השוטפים, בהיותו יותר ויותר באופנה, נראה כי בכל זאת מן האפשר הוא לנסות ולבצע סינתיזה של המשמעויות השונות, ובתנאי שיאובחנו שתי הבעיות המופיעות צמודות תמיד…" וכך זה הולך ונמשך, מתפתל ומסתלסל, תנאי על גבי תנאי והתחמקות על גבי עירפול, עד אין סוף.

הדברים לא ברורים הרבה יותר כשזה מגיע להסבר שנותנת לנו הוויקיפדיה, למשל:

"סטרוקטורליזם היא גישה בת המאה העשרים, שלפיה תופעות רבות אינן מתרחשות במבודד, כי אם נובעות ממבנה (structure) שלם. הסטרוקטורליסטים, בכל תחום ידע, מנסים לתפוס ולתאר מבנה זה ואת השינויים שיכולים להתחולל בו, על-מנת להרחיב את תחום הידע או לנתח אותו מבחוץ.

לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סימנים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים, שמשקפים את טבעה האוניברסלי של החשיבה האנושית. הסימנים מאורגנים בצורה של מבנה  בעל קצוות חדים בין קטגוריות. יצירה של ניגודים, שקיימים (כביכול) בטבע שלנו. נקודת המוצא: נטיית בני האדם להסביר לעצמם את המציאות סביבם. דימוי מרכזי של הגישה: לא האורגניזם אלא הדימוי של שפה. תרבות, חברה אנושית ומערכות של יחסים אנושיים – מערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים עם עצמם וסביבתם. מטרה: פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. "

"מערכת של סימנים"…"מבנה בעל קצוות חדים"…"ניגודים שקיימים (כביכול)"…כמה זה רחוק מאותה הבחנה רחוקה של לוי שטראוס שהוזכרה כאן, שלפיה "ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר". זה בשעה שהדרך בפועל מוליכה אל אמת שהיא יחסית לחלוטין ולכן לא אמת כלל, אל המופשט שעל פי ניסוחיו הוא מסובך ומסבך ולכן היפוכו של המפשט, ואל המעורפל והמתחמק שהוא היפוכו של המסביר.

ולא חולף זמן רב, עד שאותם הוגים עצמם שנשבעו בשמו של הסטרוקטורליזם, זה שהוא "יותר ויותר באופנה" על פי פיאז'ה, מחליפים אופנה:

הם עוברים ל"פוסט-סטרוקטורליזם" פוסט במובן של אחרי. בעברית חדשה בתר. בפועל סוג של אנטי-תיזה המתנפלת מבפנים על התיזה ומתמרדת נגדה כביכול כדי לחסלה, ואז, בפרץ של רחמים או השלמה עם המציאות, בכל זאת משאירה ממנה משהו.

הפוסט-סטרוקטורליזם מתפתח לצידו של הסטרוקטורליזם, ממש במקביל אליו, באותן שנים, בסיקסטיז ובסבנטיז, ועל ידי אותם הוגים עצמם, שאין להם בעייה לטייל הלוך ושוב לפי הצורך והחשק והנסיבות בין האופנות המשתנות. זו האינטליגנציה של הבורגנות, כזכור, והמחוייבות הבסיסית שלה היא למשלמי שכרה ולתאגידים והמיליארדרים בעלי הקרנות התומכים במכוני המחקר.

אם בסטרוקטורליזם מבקש איש המדע לגלות ולחשוף ולשרטט את המבנה הפנימי של התופעה החברתית, את "הדקדוק הפנימי" של המוסד החברתי, את הגיונה המובלע של השיטה, הרי שהפוסט-סטרוקטורליסט טוען שהמבנה המבוקש על ידי הסטרוקטורליסט אינו אלא אשלייה.

בשעה  שהסטרוקטורליסט מחפש – או לפחות מעמיד פנים כמחפש – את ההסבר, את המשמעות, את מהותה של התופעה, את המכנה המשותף  – טוען הפוסט-סטרוקטורליסט נגד עצם האפשרות למצוא מהות כלשהי לתופעה או למבנה. הסטרוקטורליסט מבקש להשתמש בכלים המקובלים של הלוגיקה והרציונליזם? הפוסט-סטרוקטורליסט יחפש בשדה המחקר שלו את הסתירתי, את המוזר והסוטה, את מה שמפרק את המשמעות ולא את מה שמבהיר אותה.

לסטרוקטורליסט יש מחוייבות ללשון מדעית שלפחות מנסה להיות מובנת לקורא הסביר? הפוסט-סטרוקטורליסט לא יבחל בשום תעלול לשוני: הגזמות פרועות ועירפול מכוון, הטעיות ושבירת הסדר וההיגיון.

האינטלקטואליטיס  – המגאלומניה המנוכרת של האינטלקטואל שהולך ומאבד קשר עם המציאות –  הולך ומתקרב  לשיאו ומידרדר לשלב המיסטי עם הפוסט-סטרוקטורליזם.

ואחת המלאכות החשובות של הפוסט-סטרוקטורליסט היא הדה-קונסטרוקציה.

זוכרים את ההגדרה שהובאה ברשומה הראשונה בסידרה?

משימה של מחשבה ביקורתית, שעניינה לאתר "ולפרק לחלקיהם" אותם מושגים (מונחים, קונספטים) המשמשים כאקסיומות (קביעות בסיסיות) או חוקים (כללים) לתקופה מסוימת של הגות (חשיבה) רוחנית. אותם מונחים השולטים  בפרישתה ההיסטורית של תקופה רוחנית שלמה"דה קונסטרוקציה" איכשהו, נתפסת כשלילית פחות מהמושגים של היידגר או של ניטשה בדבר "הרס" או "הפיכה".

(מתוך   הגדרת  התחום בהקדמת המתרגם דיוויד ב. אליסון  לספרו של ז'ק דרידה ,  Speech and Phenomena)

ומן הפוסט-סטרוקטורליזם והדה-קונסטרוקציה אנו גולשים באופן הכי טבעי אל הפוסט-מודרניזם.

אלה אותם אנשים. פוקו ודרידה, ליוטר ודלז, מדובר באותו ז'רגון חמקמק ובאותה מיסטיקה אקדמאית, בהבדל אחד.

הפוסט-סטרוקטורליזם מחופש עדיין לסוג של התפתחות מדעית. הוא הצטמח מתוך אותן דיסציפלינות מדעיות שבהן עסק גם הסטרוקטורליזם , שבעצמו צמח מתוך הפונקציונליזם הסטרוקטורלי, שבעצמו הצטמח מן הפונקציונליזם, שבעצמו היווה את התיאוריה הבסיסית של מדעי החברה החדשים שהתפתחו באקדמיה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת.

אך הפוסט-מודרניסט כבר משיל מעליו את המסווה המדעי. הוא אידיאלוגי במוצהר. הוא נקרא פוסט-מודרני כי הוא יוצא נגד התפיסות הבסיסיות של המודרניות. הוא דוחה את השלב בן ימינו של התרבות המערבית, את הנאורות כמניע, כהסבר ובמטרה. הפוסט מודרניסט אינו מעוניין במעשה הבניה, אלא במעשה ההרס שלו הוא קורא  בחמקנות פרוק (דה קונסטרוקציה).

האם זה אומר שהפוסט-מודרניזם הוא ישר יותר מהפוסט-סטרוקטורליזם? לפחות לא מסתווה? לא מעמיד פנים?

כלל לא. לא מבחינת הלשון, לא מבחינת המטרות, לא מבחינת הגילוי הנאות,  לא מבחינת הזהויות, וכמובן גם לא מבחינת המממנים והתורמים.

להיפך. בפוסט-מודרניזם מגיעים השרלטנות, הנכלוליות, חוסר הכנות וחוסר האחריות לשיאים חדשים. מעשה הנכלים הוא במוצהר חלק מן השיטה.

התנצלות בפני הקוראים: על פי התכנון המוקדם כבר הייתי אמור לעסוק בשלב הזה במלאכה העיקרית שהצבתי לעצמי כאן, כלומר, בעבודה המעשית של הדה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה. אך ההסברים התארכו ונמרחו ולכן ההתנצלות. אני מבטיח להגיע כבר ברשומה הבאה אל העיקר, המושך יותר את הלב גם בגלל ערכיו הבידוריים, אך יותר משום שעניינו במעלליה של האינטליגנציה הבורגנית המקומית, שלנו, כאן בישראל.

רשומה שלישית


מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: