Skip to content

החור הגדול של כנסיית השכל: מה נשאר מהתיאוריה של "בוזון היגס" (החלקיק האלוהי)

נא לא להיבהל מהנושא ומהאורך: לא צריך תואר בפיזיקה כדי להבין את הפוסט שלהלן. כל אחד יכול.

לפני ימים אחדים קראתי ב"הארץ"* תרגום של כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", ובה דיווח על ההתפתחויות העגומות ב-CERN, אותו מאיץ חלקיקים ענקי בתוך המנהרה המעגלית, 27 קילומטרים היקפה, מתחת לעיר ז'נבה שבשוויץ, שם מתנהל הניסוי הגדול והיקר, שמטרתו לאשש את "המודל הסטנדרטי" של "המפץ הגדול", שהוא ההסבר המדעיסטי של היווצרות היקום.

"המודל הסטנדרטי" והחיסרון הגדול שלו

כי זאת יש לדעת: "המודל הסטנדרטי", דנן, זה העומד בניגוד לתיאורים הדתיים של היווצרות העולם, שבמרכזם מצויה עוצמה אלוהית "שלא מן העולם הזה", "המודל" הזה אינו יותר מתיאוריה, שאין לה, בינתיים, ביסוס רציני במציאות.

בעוד שלפי האמונה הדתית, נוצר העולם מכוחה של עוצמה שמעבר לו, ולכן גם מעבר לתחום תפיסתנו (אלוהים), הטענה של "המודל הסטנדרטי", מתוצרת המדע בן ימינו, אומרת שהיקום נוצר "מעצמו", סוג של "יש מאין", וכך קרה הדבר:

לפני 13.7 מיליארדי שנים, לפתע פתאום, אאוט אוף דה בלו, התחולל משום מה, אי-שם ובעצם בכל מקום, "מפץ גדול", שכתוצאה ממנו נוצר היקום. נוצרו המימדים הבסיסיים של היקום – הזמן והמקום (לפני המפץ לא היה הזמן קיים, תתארו לעצמכם!). במסגרת המפץ הזה נוצרו האטומים, שהם אבני היסוד של היקום ושל הקיום. במהלך הזמן התגבשו האטומים האלה כמין "קואליציות" המרכיבות את הכוכבים והשמשות, ואת קבוצות הכוכבים והגלקסיות המרכיבים את היקום.

מכאן ברור שעניינו הבסיסי והעיקרי של "המודל הסטנדרטי" הוא במבנה האטום ובחומרים שמהם הוא עשוי.

אם יש בסיס מציאותי לתיאוריה של המדע  על מבנה האטום – משמעות הדבר היא שיש בסיס לתיאוריה של "המפץ הגדול" שממנו נוצר היקום, ושוב אין לנו צורך ב"אלוהים" כלשהו כדי שנבין את עולמנו.

אבל מה אם לא?

*****

ובכן, מה אומר המדע על האטומים, שהם היחידות הבסיסיות של החומר ביקום?

האטומים  בנויים כך: במרכזם יש גרעין זעיר. סביב הגרעין יש מעטפת אדירה בהיקפה (יחסית לגרעין), וכל זה עטוף בקליפה. אטומים המרכיבים יסודות שונים יכולים להיות שונים  ביותר  זה מזה במסה שלהם  (עד פי 8 וקצת), אך כולם שווים בהרכבם:

הגרעין עשוי "נוקליאונים" והמעטפת כוללת אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים. האטום הבודד מתקשר עם אטומים אחרים בזכות האלקטרונים שלו, והוא מהווה יחידה בעלת "סימטריה", או מערכת איזונים: סימטריה ואיזונים בין הפרוטונים והניוטרונים המאפשרת את קיומו של הגרעין, כמו גם מערכת איזונים (או סימטריה) בין  מרכיבי הגרעין ובין האלקטרונים במעטפת. ואילו הקליפה מאפשרת את שלמות המערכת מחד, ואת הקשרים בינה ובין מערכות סימטריות אחרות (אטומים) מאידך.

כך מתאר "המודל הסטנדרטי" את מבנה אטום. אותה יחידה בסיסית של היקום.

אלא שלכל התיאור הזה יש בעיה  מהותית ביותר:

על פי המודל הסטנדרטי, האטומים, ממהותם ומטבע בריאתם עם המפץ הגדול, הם נעדרי מסה (התנגדות, ובעצם "חומר"). אותה  "סימטריה" – מערכת האיזונים התיאורטית המסבירה את האטום והרכבו – אינה דורשת את קיומה של המסה. המסה אינה תכונה אינהרנטית (יסודית, מהותית, נובעת מתוך עצמו)  של האטום על מרכיביו השונים.

וזו בעייה גדולה.

כי רק המסה/החומר (הנמדדים על ידי "התנגדות")  רק הם  יכולים "לחבר" את המרכיבים הסימטריים של האטום. המסה היא גם "המצע" של האטום, וגם היסוד המאפשר התפתחות ושינוי. רק הודות למסה נגאל האטום מהרוחניות התיאורטית הבלתי משתנה שלו.

המסה היא בעצם "חייו" של האטום.

בלעדיה הוא חסר קיום ממשי.

איך ביקש הפיזיקאי פיטר היגס לפתור את  הבעיה של "המודל הסטנדרטי"

בחולשה הזאת של "המודל הסטנדרטי" הבחין הפיזיקאי הבריטי פיטר היגס. וכדי להתגבר על החולשה, הוא הרכיב  על גבי התיאוריה הבעייתית של "המודל הסטנדרטי" תיאורייה נילווית, האמורה לפתור את הבעייה: להעניק לאטום "התיאורטי" של "המודל הסטנדרטי" את המסה/התנגדות ההכרחית לקיומו הממשי – הכרחית כדי שיחרוג מן הקיום ה"רוחני" תיאורטי אל המציאות.

פיזיקאי פיטר היגס: החלקיק האלוהי

היגס  טען לקיומו של "שדה-כוח", הנושא (כמקובל אצל מדענים בעלי תגליות) את שמו: "שדה היגס".

כל אחד יודע מהו "שדה מגנטי": זהו כוח המשיכה של המגנט, הפועל בתחום מסויים שמצוי סביב המגנט. בדומה לכך קיים גם "שדה חשמלי". אך להבדיל מהשדות האלה, טען היגס, "השדה" הנושא את שמו, אינו זקוק למקור כוח (כמו מגנט או זרם חשמליׂׂ).

כי "שדה היגס" תאמינו או לא –  "פשוט קיים", וזהו!

ובמה מתבטא קיומו?

ובכן, כשם שהיקום, על פי המודל הסטנדרטי מורכב מאטומים – יחידות זעירות המרכיבות את היקום – כך מתבצעת פעילותו של שדה היגס (מסה/התנגדות) על ידי "חלקיקי היגס" – "הבוזונים" –  המצויים בכל היקום.

וכמו שהיקום מורכב מאטומים, וכלל האטומים הם היקום – כך גם במקרה שלנו:

הבוזונים (החלקיקים) האלה הם בעצם מרכיביו של שדה היגס,  כשם שהשדה הוא בעצם כלל החלקיקים.

(ואם זה נראה, נשמע ומריח כמו דיבור טאוטולוגי, או הסבר מעגלי, זה לא במקרה).

פעילותם של החלקיקים האלה, הבוזונים של היגס, היא המעניקה את המסה למרכיבים של חלקיקי האטום (הקרויים "קווארקים"). חלקיקי היגס אמנם מפירים, על ידי פעילותם הכוחנית,  את הסימטריה האטומית –  אך רק במידה כזאת, שתעניק לאטום את תכונת ההתנגדות של המסה-החומר. הם בשום אופן אינם מאיימים לפרק את האטומים.

וחלקיקי היגס אלה, לא רק שהם מעניקים את תכונת המסה לשאר חלקיקי האטום, אלא שגם הם עצמם, הנבלעים באטום, אף הם בעלי מסה, והם  מצויים בכל אטום ואטום ביקום.

את התיאוריה החדשה הזאת, מקצה תיקונים ל"מודל הסטנדרטי", יצר המדען פיטר היגס כבר בשנת 1961.

איך בא הפרוייקט של מאיץ החלקיקים מתחת לז'נבה להוכיח את התיאוריה של היגס

והנה, כל הפרוייקט האדיר הזה, של מאיץ החלקיקים שמתחת לעיר ז'נבה, שעלה עד כה יותר מחמישה וחצי מיליארדי יורו, ואשר שותפות בו 23 מדינות  (ישראל היא המדינה הלא-אירופאית היחידה השותפה לפרוייקט), ומועסקים בו כ-5,000 פיזיקאים, וכל כולו בא לעולם כדי להוכיח את קיומם של אותם "חלקיקי היגס", שהם מצידם מעניקים ממשות חומרית לאטום התיאורטי מטבעו של "המודל הסטנדרטי."

שהרי, אם לא יימצאו בפועל ממש, בצורת חומר או סימן להמצאותו של חומר ו/או מסה, "חלקיקי היגס", שכאלה, הרי שגם התיאוריה של המדען פיטר היגס על קיומו של "שדה היגס" אינה יותר מעוד תיאוריה ריקה מממשות – ויצא לא עשינו כלום.

אך לעומת זאת, אם תוענק ממשות למודלים המדעים התיאורטיים עד-כה, זה של היגס, וזה של "המודל הסטנדרטי", יתבטל מאליו הצורך בהנחת עוצמה חוץ-טבעית (אלוהים) כדי להסביר את יצירתו/בריאתו של היקום ואת אופן קיומו.

כלל לא מטרה משנית, כאשר מדובר במימסד של כנסיית השכל העולמית, האתאיסטית בעיקרה.

מאיץ החלקיקים, 100 מטרים מתחת לז'נבה: טריליוני התנגשויות

הכינוי הזה, "החלקיק האלוהי", בא משמו של ספר מדע פופולרי שכתב ב-1993 ליאון לדרמן. הוא העניק לחלקיק הזה את שמו בגלל היותו "מרכזי כל כך למצב הפיזיקה היום, כה חיוני להבנת מבנה החומר, אך עדיין חמקמק כל כך".

"החלקיק האלוהי" של לדרמן/היגס, הוא בעצם אותו חלקיק, שגילויו מעלה את אלוהי המדע הפיזיקלי אל צמרת הפנתיאון, בשעה שהוא מייתר את האל של הדתות המסורתיות.

כדי להבין את העיקרון המדעי שלפיו נבנה מאיץ החלקיקים הענק שמתחת לז'נבה, ומה בעצם נעשה שם, הבה נחשוב לרגע על ביצה. כן, סתם ביצה.

אנו רואים לפנינו מין עצם לא גדול, סגלגל ולבן. והנה, המדען שבינינו בא עם תיאוריה: לדבריו, הביצה מורכבת מגרעין צהוב, הנקרא חלמון, ממעטפת ג'לית בהירה ושקופה הנקראת חלבון, ומהקליפה הלבנה, שזה מה שאנחנו רואים.

ובכן, כיצד נדע אם צדק המדען הנבון שלנו?

פשוט מאוד: נשבור את הביצה!

וזה מה שעושים מתחת לז'נבה.

שוברים את הביצה.

אם האטום וחלקיו מכילים את "חלקיקי היגס", שהם המעניקים לאטום את המסה שלו – הרי שאם נפוצץ את חלקיקי האטום, בהכרח יתגלו לפנינו אותם "חלקיקי היגס" (או לפחות סימן לקיומם), בדיוק כפי שהתגלו החלמון והחלבון של הביצה עם שבירתה.

לשבור קליפת ביצה קל יחסית, אך לשבור מרכיבים של אטום, וגם להצליח לבודד את החלקיקים שמהם הם מורכבים, לא פשוט כל כך (קיימת, כמובן, השיטה של פיצוץ אטומי/גרעיני, אלא שמדובר במהלך לא בריא,  וגם דראסטי ביותר, מבחינת האפשרות למצוא אחרי הפיצוץ את החלקיקים המבוקשים).

וכאן נכנסת לתמונה מכונה הקרויה "מאיץ חלקיקים". למעשה מדובר בסוג של תותח אדיר, היורה את מרכיבי האטום בעוצמה ובמהירות אדירות לשני צידיו של צינור עבה ומעגלי, הצינור הכחול בצילום פה.  מהירותו של הפרוטון  (זוכרים? במעטפת האטום יש אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים) הנורה במאיץ, מגיעה למהירות הקרובה מאוד (99.9999991%) למהירות האור – כמעט 300 אלף ק"מ לשניה. אך כדי להגיע למהירות, לעוצמה ולפיצוץ אדיר, נחוצים לא מעט קילומטרים. ולכן פועל יורה התותח במאיץ החלקיקים את הפרוטונים לשני הכיוונים, כך שהם דוהרים אלה לעומת אלה בתוך הצנרת, שאורכה 27 קילומטרים, והיא מצוייה 100 מטרים מתחת לפני הקרקע.

הפרוטונים  מתנגשים ללא הרף בפרוטונים המגיעים מולם. תוצאתה של כל התנגשות כזאת היא פיצוץ, ובכל פיצוץ נפלטים החומרים שמהם הורכב הפרוטון עם בריאתו – כולל אותם חלקיקי היגס מבוקשים. עד לסופה של שנת 2018, יגיע מספר ההתנגשויות של הפרוטונים הנורים במאיץ החלקיקים למספר הדימיוני של 15 אלפי טריליונים.

התרומה של ישראל למאיץ החלקיקים הזה, אגב, מצויה במנגנון הסינון של תוצרי ההתפוצצויות שבמאיץ. המדע הישראלי תרם את ההדק המסמן כי התגלה בין תוצרי הפיצוץ גם חלקיק היגס, השווה חקירה, ושהוא מה שמבוקש בכל העסק הזה.

ההסבר שעד כה, מבוסס על פוסט שכתבתי בדצמבר 2011, (תחת הכותרת "החלקיק האלוהי: כנסיית השכל עמוק באדמה") לרגל הבשורה הגדולה שהסעירה את העולם המדעי ועימו התקשורת השמאליברלית האידיאולוגיסטית של כנסיית השכל:

במאיץ החלקיקים שמתחת לז'נבה  התגלו רמזים לקיומו של "חלקיק היגס"!

מה קרה בינתיים לגילוי של "החלקיק האלוהי" ומה נשאר ממנו

החגיגה היתה אדירה. הביטחון של המדענים פרח. הם היו בטוחים שזהו. "המודל הסטנדרטי" בדרך לאישוש, ו"אלוהים מת", כפי שהודיע כבר נביא הפוסט מודרניזם פרידריך ניטשה (שמת בעצמו, בינתיים).  מדי פעם פורסמו ידיעות-המשך על התגליות, וב-2012 אף טענו בוודאות שבוזון היגס התגלה. לא רק רמזים. ולשיאם הגיעו כשבשנת  2013 הוענק פרס נובל לפיזיקה למדענים פיטר היגס ופרנסואה אנגלרט "על ניסוח התיאוריה המתארת את המנגנון, שבאמצעותו משיגים חלקיקים את המסה שלהם", שהרי "בשנת 2012 אוששה התיאוריה… לאחר גילויו של חלקיק היגס במעבדת CERN שבשווייץ."

שמעו שמעו.

*****

אלא שהשמחה, מתברר, היתה קצת מוקדמת מדי.

ועל כך דיווח לנו "הארץ", בעקבות ה"ניו-יורק טיימס", בשבוע שעבר. אלפי הפיזיקאים בז'נבה, מדווח העיתון, אמנם  מתכוונים להתמיד בחיפושיהם אחרי ההוכחות לנכונותו של "המודל הסטנדרטי" גם ב–20 השנים הבאות (יש תקציב!) "אבל עננה של סימני שאלה מרחפת כעת מעל ראשם, לאחר שחלפו חמש שנים ללא גילויים חדשים." (זה אחרי שלפני כשנתיים, ב-2015, היתה התראת שווא על גילוי לכאורי כלשהו, אך התברר שארעה טעות סטטיסטית).

מנהרה באורך 27 ק"מ מתחת לז'נבה: מה נשאר מהבוזון?

והנה עוד מהדיווח בכתבה: "התחושה בשטח היא של בלבול במקרה הטוב ודיכאון במקרה הרע", כתב אדם פלקובסקי, פיזיקאי ממכון מחקר בצרפת. "אלה הם ימים קשים לתיאורטיקנים", הוסיף ג'אן ג'וד'יצ'ה, ראש מחלקה ב–CERN. "נראה שהתקוות שלנו התרסקו. לא מצאנו את מה שרצינו".

מה לא מצאו הפיזיקאים? ובכן – הם פשוט לא מצאו במציאות חלקיקים המתאימים לחלקיקים המתוארים יפה כל כך, ובאופן כה הגיוני ב"מודל הסטנדרטי" – שלמרבית הצער נותר תיאורטי ביותר, למרות אותו "חלקיק אלוהי" על שם היגס מ-2011/2.

יותר מכך: האפשרות שכל מה שהעלה מאיץ החלקיקים שמתחת לז'נבה הוא אותו חלקיק היגס, מתקבלת על ידי הפיזיקאים כ"חלום בלהות".

גם בגלל שאותו "חלקיק אלוהי", היחיד שהתגלה מאז, רחוק מאוד-מאוד מלמלא אחר התקוות שתלו בו, וזאת מהבחינה העיקרית של קיומו.

כפי שהסברתי,  התיאוריה של היגס בדבר "שדה הכוח", שבו מתרוצצים החלקיקים שלו, באה כדי לספק ל"מודל הסטנדרטי" התיאורטי, חסר המשקל, המסה וההתנגדות, את המימד "החומרי" החסר לו.

אך בינתיים התברר שאותו "חלקיק היגס" שהתגלה סובל קשות מאוד דווקא בתחום הזה. קבלו את "הארץ":

"על פי המרכז לחקר חלקיקים, בוזון היגס,  אבן היסוד של המודל הסטנדרטי, שוקל 125 מיליארד אלקטרון וולט, כמו אטום יוד שלם — משקל נמוך עד כדי גיחוך על פי החישובים התיאורטיים, שכן המסה של היגס אמורה להיות גבוהה פי אלפי קוודריליונים."

קוודריליון מייצג סיפרה ואחריה 24 אפסים לפי השיטה האירופית. מכאן שאלפי קוודריליונים גוררים אחריהם 27 אפסים.

ברור, אם כך, ש"בוזון היגס" פשוט לא מספק את הסחורה. הוא זעיר, מכיל נאנו-שדה-כוח,  ובעל מסה מגוחכת יחסית למצופה, ולא יכול להסביר את המסה של האטום על פי המודל הסטנדרטי – והרי זו היתה כל תכליתה של התיאוריה ההיגסית.

להעניק ממשות לאטום התיאורטי של המודל הסטנדרטי.

מה שלא קרה.

כמובן שיש מדענים שמביעים עדיין אופטימיות, מסבירים שהציפיות היו מוגזמות, ומקווים שיעלו רעיונות חדשים. אבל מה ציפיתם שיגידו?

שחבל על הזמן ועל הכסף?

אך יש גם כאלה שמודים בטעות. "הארץ" מדווח שאשתקד התערבו כמה פיזיקאים שה"הסופר־סימטריה" (מציאותם של חלקיקים מציאותיים המתאימה – סימטרית – לתיאור של חלקיקי האטום של המודל הסטנדרטי) תוכח. המתערבים "נאלצו להתקבץ בקופנהגן שבדנמרק עם בקבוקי קוניאק יקרים כדי לשלם את חובם. 'רבים מעמיתיי מיואשים', אמר הרמן ניקולאי ממכון מקס פלאנק בגרמניה. 'הם הקדישו לזה את הקריירה שלהם'".

למה לא נפלתי מהכסא ומדוע הכרה במוגבלות האנושית היא כוח

לא נפלתי מהכסא לנוכח האכזבה הכבדה מהפרוייקט המדעי הזה. ויש לי הוכחה – הדברים שכתבתי כבר בדצמבר 2011. ולא שאני נביא או מגיד עתידות מדופלם. אני רק מוכן להכיר במוגבלות של המוח האנושי, ובמוגבלות הנובעת מכך של האדם להבין את היקום שסביבנו ולהסבירו, זה מצד אחד. ומצד שני, כבר מזמן יצא לי לעמוד על היוהרה הריקה, ההתנשאות האינסופית וה-Wishful Thinking המאפיינים את כוהני כנסיית השכל – מה שגורם להם להתגלות שוב ושוב כליצני כנסיית הסכל.

הרשו לי לצטט ממה שכתבתי לסיכום בפוסט של דצמבר 2011:

"מזה אלפי שנים מנסים מיטב המוחות האנושיים להבין את היקום, את הטבע, את הבריאה, את הרכב החומר וכו'.

וללא הרף ניתקעים הניסיונות האלה ב"חורים שחורים" אדירים, הנקראים בפי הפילוסופים פארדוקסים, אבסורדים, אנטינומיות, סתירות אינהרנטיות וכו'.

והנה, עם כל ההתקדמויות בחקר מדעי הטבע והיקום, לא רק שהסתירות  אינן נפתרות והחורים השחורים אינם נעלמים, אלא שהם מתרבים והולכים וגדלים. ככל שאנו סבורים שאנו מגלים יותר ויודעים יותר, מתברר לנו שאנו בעצם מבינים פחות.

ואם לא די  בכך, עם כל ההתרבות בכמותם של חוסר הידע  וחוסר ההבנה האנושיים –  צורתן הבסיסית של הסתירות ואופיים המתסכל של הפרדוקסים אינם משתנים עם הזמן. הם רק עולים בדרגה מבחינת חומרתם ועוצמתם.

המדענים עצמם מודים שכל מה שיש להם להציע הן תיאוריות שבעצם אינן ניתנות להוכחה (אלא לכל היותר להפרכה, לפי התיאוריה המטומטמת של קארל פופר, שהיא עצמה, כמובן, אינה ניתנת להפרכה) ואין להניח שהמצב הזה עומד להשתנות.

האם לא יהיה זה נבון, לנוכח הנתונים האלה, להסיק כי המוח האנושי, כלומר, האדם, כלל אינו מסוגל להבין את היקום, לא בגלל חולשה זמנית או אי הבנה מצערת – אלא משום שבבריאתו של היקום – ושל האדם –  היו מעורבים מימדים וכוחות שהמוח האנושי כלל אינו מסוגל לתפוס מעצם מהותו, מבנהו ויכולותיו? שכל הניסיונות האומללים האלה למצוא תיאוריה כללית אחת שתסביר הכל ותבוא במקום האמונה בבורא עולם, עתידה להיקלע שוב ושוב באופן בלתי נמנע לסתירות וללופים בלתי מתכלים?

האם לא הגיע הזמן להיפטר מן היוהרה האידיוטית הזאת של האדם, כאילו הוא מסוגל להבין את עולמו לעומק ולרוחב?

האם לא יהיה זה נכון לומר שההכרה שלנו במוגבלותנו היא כוח, ולא חולשה?

היתכן שבמקום לנסות להבין את מה שמוח האדם אינו בנוי להבינו, עדיף היה למדענים לעסוק במשהו תכליתי באמת, פורה וחשוב מאין כמוהו –

כמו, למשל, לנסות להציל את המין האנושי ואת שאר החיים והצומח, מפני הכלייה שמזומנת לנו מעבר לפינה  – על פי תחזיותיהם של מיטב ומירב החוקרים – בין השאר בגלל שיתוף הפעולה המביש של המדענים  עם הכוחות האנושיים הבאים עלינו לכלותנו?"

עד פה מה שכתבתי ב-2011.


*אחת מאותן כתבות שניתן למצוא אצלנו רק ב"הארץ", מה שמגביר את צערי על הקו המערכתי האנטישמי של העיתון, המחיש אותו אל אובדנו.

ביקור השליחים של טראמפ: אויבי השלום צפים על פני המים

הנה שלושה ציטוטים מתוך התקשורת אתמול.

א. הראשון מתוצרת שר הביטחון אביגדור ליברמן, שדיבר בכנס הרצליה. הוא גילה, שהקיצוץ בתשלומים על החשמל לתושבי עזה הוא רק חלק ממדיניות כוללת של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, וצפויים  צעדים נוספים מצידו נגד תושבי הרצועה. וכל זה למה? לדברי שר הביטחון יש לאבו מאזן "מטרה כפולה, גם לפגוע בחמאס, וגם מתוך תוכו, הוא מקווה לגרור אותנו (ישראל) לתוך עימות עם רצועת עזה (כלומר, לעוד מלחמה מול החמאס)".

"אחרת", אמר ליברמן,"אין לי הסבר מדוע הוא (אבו מאזן)  עושה את זה."

שר ביטחון ליברמן בכנס הרצליה: אחרת אין לי הסבר

ב. ציטוט שני, מתוך דבריו של אחד, מאיר תורג'מן, איש מרכז הליכוד, ממלא מקום ראש עירית ירושלים, וגם יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. תורג'מן רואיין, אחרי שנודע, שבעוד ששליחי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ נמצאים פה בניסיון לקדם את יוזמת השלום  של הנשיא, אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ערים (לא המקומית, שבראשה עומד תורג'מן) בנייה של 6,000 דירות בירושלים. הוועדה המקומית של תורג'מן אישר את התכניות כבר מזמן, אבל הן היו תקועות בוועדה המחוזית, בעקבות הוראה של ראש הממשלה, לדברי תורג'מן.

"החלטתי שאני הולך לפוצץ את זה," הסביר תורג'מן למראיינים. הוא סיפר שערך סבב שיחות עם שרים מהליכוד, וראו זה פלא – דווקא השבוע, כששליחיו של טראמפ מסתובבים בין ירושלים לרמאללה – אושרו התכניות!

מי נתן את ההוראה, שאלו המראיינים. ותשובתו של תורג'מן: הוראת השחרור של התכניות, כמו הוראת ההקפאה שקדמה לה, לבניית 6,000 תכניות בניה בירושלים, ודווקא השבוע – הגיעה מלשכת ראש הממשלה עצמו!

זאת אומרת: ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר את הצעד הזה. "תשובה ציונית הולמת", שעם קצת מזל תפוצץ "את זה", כפי שהבטיח תורג'מן הנמרץ.

ג. וציטוט שלישי מתוך דבריו של הכתב המדיני של ערוץ 10, מואב ורדי, שהתייחס בתכניתו של ירון לונדון לביקורם בישראל של שליחי טראמפ, הפרקליט ג'ייסון גרינבלט, וחתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר. ורדי הסביר את העמדה האמריקאית בנוגע לקשיים המתגלים כבר עכשיו.

הרי טראמפ הודיע מראש, הסביר ורדי, שהוא אינו מבקש לכפות הסכם או שלום, בניגוד לעמדותיהם של הצדדים. אך הנה מתברר, אמר "שחוסר האמון בין הצדדים גדול – בעיקר בין הציבור הישראלי והפלשתיני."

האשמים העיקריים אם כך: הציבור הישראלי והפלשתיני.

העם אשם.

*****

שלושת הציטוטים האלה מאתמול, מציפים אל פני השטח כמה מהמהלכים המשמעותיים ביותר של אויבי השלום, העושים כמיטב יכולתם כדי לטרפד את הסכנה הנוראה ביותר מבחינתם – האפשרות שתהיה התקדמות לקראת הסכם ישראלי-פלשתיני.

הם מנסים לסכל את האפשרות הזאת כבר מראשיתה.

להפיל את יוזמת טראמפ על הסובוח.

א. אבו מאזן והמלחמה בעזה. על המשמעות של צעדי אבו מאזן כתבתי כבר ב-14 ביוני. גם הוא אינו רוצה להיות זה שייתפס כאשם בטירפודה של יוזמת השלום של טראמפ. הוא היה רוצה להטיל את האחריות לכך על ישראל.

אבו מאזן והשליח האמריקאי קושנר ברמאללה: החשמל והמלחמה בעזה

ומה טוב יותר, מבחינתו, ממלחמה בעזה, שאותה הוא מנסה לחולל לפי דברי שר הביטחון?

כל מלחמה היא מטבעה עיכוב של התהליך ועם קצת עזרה מידידים – סיומו. כשרועמים התותחים שותקים המתדיינים.

באותה הזדמנות חגיגית יחגגו יצרני הסנאף מהחמאס, ומפיצי הסנאף מהתקשורת המערבית הרקובה והמושחתת (כולל הסניף המקומי) על דם הפלשתינים, עם עדיפות לדם ילדים, כהוכחה לדה-לגיטימיות  של ישראל.

מבחינתו של מנהיג כאבו מאזן, אין שום בעייה שמסגרת התהליך ייהרגו פלשתינים רבים מבני עמו. להיפך: זה רק יעצים את ההישג התעמולתי ויסייע בדימונזציה של המדינה הציונית המרושעת,  בעוד "הארץ", הבי.בי.סי, "הגארדיאן", שרת החוץ של שבדיה, הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ושאר האנטישמים  צוהלים ברקע.

אגב, בנאומו בכנס הרצליה הוסיף שר הביטחון ליברמן עוד פרט חשוב המאפשר הצצה לעומק הנבזות "המנהיגותית" של אבו מאזן: מתברר ש"הראיס" הפלשתיני לא יסתפק בצמצום התשלומים על החשמל לתושבי עזה, בני עמו – הוא עומד לקצץ להם גם בתשלום עבור התרופות שהם מקבלים מישראל.

ב. בנימין נתניהו והבנייה בירושלים. מה שעשה הפעם הצמד הנוכחי, סגן ראש העיר תורג'מן וראש הממשלה נתניהו, כשהביאו לאישור הבניה של אלפי הדירות בירושלים, בשעה ששליחי שלום אמריקאים נמצאים פה הוא כולה תרגול של מהלך ידוע ומוכר היטב.

זה קרה באביב של 2010, כשהנשיא הטרי למדי אובמה שלח את סגנו ג'ו ביידן לגישושי שלום בירושלים. והנה, לגמרי במקרה, הודיע בדיוק אז שר השיכון של נתניהו, השר אלי ישי מש"ס, על העברת  אישורי בנייה ל-1,600 דירות חדשות בשכונת רמת שלמה בירושלים.

נתניהו והשליח קושנר בירושלים: בדיוק עכשיו, 6,000 דירות

האמריקאים הבינו את הרמז וביידן מיהר להתחפף מהאזור.

שר השיכון התחלף, אורי אריאל מ"הבית היהודי" בא במקום ישי, אך שיטת "התשובה הציונית ההולמת" ליוזמות שלום מסוכנות ו/או לטרור פלשתיני ו/או למהלכים של אבו מאזן רק השתכללה.  אבו-מאזן נושא  באו"ם את הנאום הסתווי הרגיל? בום. אישורי בנייה. עוד סתיו ועוד נאום מלחמתי של אבו מאזן? טראח, שוב אישורי בניה,   נתניהו מריח יוזמת שלום חדשה ומסוכנת באביב-קיץ 2014? אישורי בניה. נתניהו משחרר מחבלים לפי ההסכם שהוא  חתם עליו – יאללה, אישורי בניה.

ועכשיו ירד הדרג של הפרובוקציה משר בממשלה לסגן ראש עיר, אבל ראש הממשלה הוא אותו נתניהו. אותו מומחה לתשובות ציוניות הולמות.

המטרה של נתניהו היא אותה מטרה שאליה שואף גם אבו מאזן בצעדיו נגד עזה: להטיל את האשמה על פיצוץ המשא והמתן עוד לפני שהחל – על הצד השני.

אישורי בניה ל-6,000 דירות בירושלים אמורים להביא את הסעיף לאבו מאזן, עד כדי כך שיאמר או יעשה משהו שיבהיר לכל העולם, או אפילו רק לנשיא טראמפ, שהוא, אבו מאזן, הוא הילד הרע בסיפור.

וכך יוכל נתניהו להמשיך במסעו אל האופק תוך מימוש המטרה העיקרית של קיומו עלי אדמות: שמירת הסטטוס קוו תוך סיפוח זוחל.

נתניהו ואבו מאזן הם שניהם סרבני שלום ותיקים, מומחים במקצוע.

כל אחד מהם הוא האליבי של השני.

ג. מואב ורדי והציבור היהודי האשם. כאשר הכתב המדיני של ערוץ 10 מדבר על כך ש"הציבור" הישראלי ו/או הפלשתיני אינם רוצים בשלום, ולכן טראמפ משוחרר מאחריות, הוא סתם מבלף. אין לו שום תימוכין לקביעה הזאת. לא בסקרים ולא בשום מקום אחר. ברור לגמרי שאלה ההנהגות של הישראלים ושל הפלשתינים, שאינן רוצות בשלום, ובראשן נתניהו ואבו מאזן.

כתב-אידאולוג ורדי: בעיקר הציבור אשם

 

העובדה שמואב ורדי מטיל את האחריות על "הציבור" מצביעה על כך שהוא מסיר את מגבעת הכתב וחובש את כובע האידיאולוג. כמו חבריו לדעות, הוא שמח להאשים את העם בישראל (כלומר היהודים) בטירפוד השלום. ואם באותה הזדמנות מטיל הכתב האידיאולוגי מערוץ 10 חלק מהאחריות גם על העם הפלשתיני, זוהי הוצאה מוכרת מבחינתו. נזק היקפי שהוא מוכן לספוג.

ובלבד שיתברר שוב שהיהודים אשמים.

לגמרי במקרה,  הקו המערכתי האנטישמי של עיתון "הארץ".

ד. גם החמאס והבית היהודי בעסק. הפחד מפני השלום, הוא של כל אלה שמרוויחים על המלחמה ועל המשך המלחמה. כגון המנהיגים נתניהו ואבו מאזן.

ולא רק הם.

לצידו ולמולו של אבו מאזן אנו מוצאים את אויבי השלום מהנהגת החמאס, עיסמאעיל הנייה ויחיא סנוואר.

כמו שלצד נתניהו ומולו מוצאים את המקבילה הפוליטית של החמאס הפלשתיני – "הבית היהודי" של נפתלי בנט ואורי אריאל. נכון שלא מדובר בארגון טרוריסטי, ולא רוצים להשמיד את הפלשתינים. אבל בכל מה שנוגע לטירפוד כל מהלך שיכול להביא להסכם ולשלום, אםפשר לסמוך עליהם שייעשו כמיטב יכולתם.

ה. הסוכנים מטעם העמותות והמכונים. ולא פחות חוששים מן השלום כל מאמיני הכתות האדוקות, הקנאיות והמתקרנפות של השמאל המזוייף ושל הימין הקיצוני.  מהאנשים החושבים של של "הארץ" עד לשלומי אמוני ישראל של "מקור ראשון". וכמובן הסוכנים הזרים מטעם "העמותות" ו"המכונים" של שני הצדדים.

מה הם ייעשו, כל אלה, אם חס וחלילה יכון שלום יהודי-ערבי, ישראלי פלשתיני?

ממה יתפרנסו יללני "הכיבוש" של "הארץ", הסופרים את הילדים הפלשתינים ההרוגים?

מי יעלה בגורלם של כל השרלטנים של הימין, שלא למדו דבר מהפינוי של פתחת רפיח ומההתנתקות מרצועת עזה, וממשיכים להונות את לקוחותיהם?

מה יקרה לכל התיאוריות הניאו-פסבדו-פוסטו-קולוניאליסטיות של המחלקה לפוליטיקה ולמימשל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע?

מה יהיה גורלם של כל רבני הישיבות והמכינות, בעלי ה"עוצו עצה ותופר", שנדמה להם שהם-הם פרשניה המוסמכים של ההיסטוריה האלוהית, ולאורה הם מוליכים את תלמידיהם בעיניים עצומות לעבר הלא-כלום של "ניהול הסכסוך" בארץ של מריבה מתמדת בין הים לנהר?

כל אלה פוחדים פחד מוות מכל מה שמריח מהסכם, מהסדר, משלום, מאחווה יהודית-ערבית.

הם כולם פוחדים מהג'ינג'י שהתיישב בבית הלבן בוושינגטון ולא עובד תמיד לפי הכללים.

כי אם יצא משהו מיוזמותיו,  ברור להם שמכל משנתם, תעמולתם ותלמודם,  יישארו רק ערימות קטנות של צ'יקן-שיט, וערימות גדולות טיפה יותר של בול-שיט.

הלוואי כן יהי רצון.

 

 

 

 

 

 

היום בפינתנו "מה הצחיק אותי בעיתון לאנשים חושבים": ניצן הורוביץ והאליטות

אבקש את סליחתם, שמדי פעם יוצא לי להזניח את פינתנו הקבועה "מה הצחיק אותי היום ב'הארץ'".

מה שהלך שם חזק לאחרונה, הן ההתנבאויות של המתחרים בשלב חצי הגמר בטורניר הטיפשות, בקשר למלחמה, או אף "הטבח" הממתינים לנו ולרצועת עזה בשבועות הקיץ הקרובים (אולי עוד אחזור לכך בהזדמנות אחרת).

שר הביטחון, אגב, חושב אחרת, ונראה שגם החמאס. אני נאלץ להתוודות כאן, שאפילו שר הביטחון והחמאס אמינים עלי לאין שיעור יותר מהדבילים של העיתון לאנשים חושבים.

אך הפעם אתייחס לצחקוקי הבוקר שפצחתי בהם אתמול, כשקראתי את מאמרו של האורח, הח"כ לשעבר ניצן הורוביץ, שהופיע תחת הכותרת "שהשמאל יתפתל".

עניינו ב"עליהום על השמאל" כדברי הורוביץ. "בזה מתעסקת צמרת המדינה, באובססיביות?" הוא שואל. בשביל מה? ומשיב:

"הרי כבר שנים שהשמאל לא בשלטון, והאליטות, בוודאי אלה של הכסף הגדול, הן ברובן ימניות. אז מה העניין?"

וזהו, פה ניצלתי בעור שיני מהשפרצה של רסיסי תה וקרואסון על פני השולחן כולו, מחמת הצחוק שתקף אותי.

סליחה, ניצן?

"האליטות…הן ברובן ימניות"?

זה הנימוק שלך, מדוע כה חסרת טעם היא הירידה על השמאל?

ככה אתה רואה את זה?

ובכן, קבל קצת מתוצאות הבחירות לכנסת ה-15 באתרי הקינון של האליטות ושל העשירים שלנו, הכל מהפרסומים הרשמיים של התוצאות מטעם ועדת הבחירות המרכזית:

אז איך הצביעו (מהקישור כאן אפשר להגיע הן לתוצאות הארציות, הן לתוצאות לפי ישובים והן לתוצאות על פי קלפיות) העשירים והעניים בבחירות לכנסת ה-20?

מרצ, למשל, מפלגתו של הורוביץ, קיבלה במדינה כולה, וכך גם בירושלים כולה,  3.9% מן הקולות.  אבל  בקלפי  מס. 137 בבית הספר לאומנויות, בשכונת העשירים הירושלמית טלביה, זכתה מרצ ב-21.8%. פי חמישה וחצי מהשיעור הארצי והעירוני.

פי חמישה וחצי משיעור ההצבעה הארצי והעירוני למפלגה הזאת.

באותה קלפי קיבל המחנה הציוני 26% מן הקולות – כמעט פי שלושה ממה שקיבלה בממוצע בירושלים כולה.

הליכוד קיבל באותה קלפי 23.4%, קצת פחות משיעור ההצבעה הארצי.

והנה תוצאות דומות בקלפי מס. 174 שפעלה  ב-17 במרץ השנה במועדון הצופים בשכונת המיליונרים החיפאית דניה: מפלגתם של בוז'י וציפי גרפה שם 41.5% מהקולות (לעומת 25.3% בחיפה כולה). ומרצ הצליחה יפה אף היא – 10% מהקולות, פי שניים וחצי מהשיעור הארצי (בחיפה כולה קיבלה מרצ 4.5% מהקולות).

אצל המיליונרים של קיסריה זכתה מרצ ב-7.16% מהקולות, הרבה יותר מהשיעור הארצי (באור עקיבא היא קיבלה עשירית מזה – 0.7% מהקולות, בין חמישית לשישית מההישג הארצי שלה) בקיסריה העשירה קיבל המחנה הציוני של בוז'י וציפי 38% מהקולות, פי שניים מהשיעור הארצי (בקיסריה זכתה החזית של המחנ"צ ומרצ ב-45.15% מהקולות, פי שבעה ויותר ממה שקיבלה החזית הזאת באור-עקיבא – 6.22% מהקולות)

נתניהו, שארמונו ממוקם בקיסריה, קיבל בעירו 23% מהקולות. על מה שקיבלו שם שותפיו בקואליציה הימנית, חבל לבזבז זמן.

 

בית למכירה בקיסריה: ארמונות העשירים

ברמת השרון קיבלה מפלגתם של בוז'י וציפי 44% מהקולות. מרצ קיבלה אצל עשירי השרון 9%. ביישוב העשיר עומר קיבל המחנה הציוני 38% ומרצ 8% מהקולות. המחנה הציוני קיבל 53% מהקולות בכפר שמריהו ו-44% מהקולות בסביון. מרצ קיבלה בכפר שמריהו 8.5% וקצת יותר בסביון – 8.7%. הליכוד קיבל 13% בכפר שמריהו ו-17% בסביון.

ואיך מצביעים בני התפנוקים של העשירים, האינטליגנציה הבורגנית? למשל קלפי מס. 499 בבית הספר בלפור (אזור שינקין) בתל אביב: המחנ"צ קיבל מהאינטליגנציה הבורגנית 39.4%. מרצ: 33.17%. יש עתיד:8.48%. הליכוד: 5.47%. כולנו (כחלון): 4.24%. הרשימה המשותפת: 2%. הבית היהודי:1%. רוב עצום לשמאל.

או קלפי 535 בנווה צדק: המחנ"צ: 31.64%. מרצ: 25.07%. הליכוד: 15.82% כולנו: 6.27%. רוב ברור לשמאל.

ואם נראה למישהו שבבחירות של  מרץ 2015 זה היה סתם מקרה, כי מרצ והמחנ"צ הסיעו את מצביעים בהמוניהם לקלפיות בלימוזינות מפוארות, אפשר להרגע. בבחירות של ינואר 2013 התוצאות היו דומות מאוד, מבחינת ההצבעה ל"שמאל" באתרי הקינון של האליטות. בהרצליה פיתוח ובסביון, ברחביה ובטלביה ובשכונת דניה.הרי לא תגידו שהאליטות והעשירים, המתגוררים בהרצליה פיתוח ובסביון, ברחביה ובטלביה ובשכונת דניה, בנווה צדק ובצפון תל אביב, הם המונים נבערים שאינם יודעים מה הם עושים, שעובדים עליהם, וברוב טיפשותם הם מצביעים למען מפלגות השמאל, שבעצם רוצות את רעתם ודואגות למעמד העובדים המאורגן. שהאליטות והעשירים טועים טעות מרה כשהם מצביעים למען מנהיגת מרצ, גיבורת מעמד הפועלים מהפנטהאוז בפתח-תקווה, או למען ב'וז'י וציפי, מצהלה ומרמת החייל בהתאמה.

אז מה קורה פה?

דווקא נראה, שהאליטות והעשירים יודעים יפה מאוד, על איזו צד של הפרוסה מרוחה החמאה שלהם.

אז למה ניצן הורוביץ משקר? האם הוא לא יודע שצמרת עולם העסקים, שצמרת עולם הפוליטיקה והמנהל הציבורי, המשפט והתקשורת, האקדמיה והפירסום מצביעים ברובם בשביל מרצ והמחנ"צ, בשירות האינטרסים שלהם? בשירות הרווחים המופקעים והשכר המופקע, התנאים המופקעים והפנסיות המופקעות, ובשירות הז'דאנוביזם הבולשביקי בתחום הדעות?

הוא לא יודע, שבניגוד גמור למה שכתב,  ש"האליטות, בוודאי אלה של הכסף הגדול, הן" דווקא לא "ברובן ימניות"?

בוודאי שהוא יודע.

אז מה? הוא שקרן מטבעו?

בוודאי שלא.

הוא משקר, כמו הרבה מחבריו לשמאל, כי אין להם ברירה. כי אין בסיס עובדתי לחלק עצום מהטיעונים שלהם. לכן הם חייבים להמציא בסיס כזה, וההמצאה הזאת, כמו במקרה שלפנינו, זה בדיוק השקר, שהוא ברירת המחדל של השמאל המזוייף.

פייק ניוז, בלעז.

ולנוחות הקוראים והחברים, וכדי שאיש לא יחשוב שאני מעדיף את הימין, אחזור על אחד מכללי היסוד של מדע המדינה:

הימין והשמאל הן שתי הכנפיים של אותה ציפור. הציפור היא המשטר הדמוקרטי, שהוא שלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמענו.

והתקשורת הממוסדת היא כלבת השמירה של הדמוןקרטיה דנן.

 

כדור הרגעה לסינדרום המאבקים החברתיים

אחד מחברי בפייסבוק נסחף מדי, לדעתי, ביחס לאחד המאבקים החברתיים, וניסיתי להרגיע אותו.

""מאבקים חברתיים"", כתבתי לו, "הם נדבך חשוב בשיטת ההפרד ומשול שבה משתמשים השלטונות, כדי שהכל יימשך כרגיל.

די לראות מי מממן את "המאבקים החברתיים": ממשלות, טייקונים, כמרים, קאדים ורבנים עשירים.

די להתבונן בעיסוק המרכזי של "הפעילים החברתיים" העושים במלאכה, בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט, בהוראה וכל השאר:

ריב ומדון.

כל מה שהוכח כיעיל כדי שהכל יימשך כרגיל – כי על זה פרנסתם. ריב ומדון, מזימות והלשנות, מהומות והפגנות. ההיפך ממה שנחוץ כדי שמשהו יקרה.

תזכורת: המטרה של ההנהלה היא המשך המצב הקיים.

יחס רגשני מדי כלפי כל הסמטוכה הג'לית והשקופה הזאת, הוא סוג של מותרות.

"המאבק המזרחי", שמבשום מה יצאת עליו,  דומה לכל האחרים במהותו: גם הוא מייד אין ד'ה יו-אס-איי, ממומן על ידי היו-אס-איי ושות' באירופה, ופועל באותן שיטות ידועות, מתורגלות ודי משעממות (דקה ו-8.2 שניות בחדשות הטלוויזיה נחשב הישג).

גם הוא משרת את מטרותיהם של מי שמשלמים על העבודה, בדיוק כמו כל "המאבקים" האחרים.

אם הלהבות שיעלה המאבק החברתי X יגברו, יתבטא הדבר ב-Y שקלים בתקציב של השנה הבאה. ואם יצטננו הגחלים, ירדו Z שקלים מתקציב השנה הבאה.

הנוסחה הפיסיקלית המגדירה את שיטת "המאבקים החברתיים", היא, אם כך, XYZ.

אתה רוצה להתרגש מההבדלים בין XYZ/1 ובין XYZ/4? בבקשה, לך על זה, ותודיע לי כשתמצא משהו מעניין."

זה מה שכתבתי לו. החבר מהפייסבוק כבר הספיק להגיב לכדור ההרגעה שלעיל, והבנתי מתגובתו שהוא טרם נרגע.

העיתונאי הסעודי והאחריות של ההנהגה הפלשתינית

משעל אל-סודיירי הוא עיתונאי סעודי. במאמר שפרסם בעיתון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" ב-21.05.2017,  הוא מביע את דעתו על צעדיהם ועמדותיהם של המנהיגים הפלשתינים. מצאתי את תרגום המאמר באתר ממר"י, והרשיתי לעצמי להביא אותו כאן.

מי לא יאהב את הדברים? ובכן כל אויבי השלום מהשמאל המזוייף ומכנסיית הסכל מצד אחד – איך מעז עיתונאי ערבי להצליף כך בעמדות המתקדמות, הנאורות והצודקות של החמאס והרשות הפלשתינית? איך הוא מעז לשחרר מאחריות את הממשלות  הישראליות המרושעות?

כחלילן מהמלין, משמיעים אלה באזני המנהיגות הפלשתינית את המנהיגה החביבה עליה, שלצליליה היא מובילה את עמה מנאכבה אל נאכבה (בעוד המנהיגות עצמה חוגגת על חיי פאר ותפנוקים, איך לא).

וגם הימין הקיצוני מצד שני לא יאהב את הדברים. שם סומכים על כך שהערבים לעולם יישארו אותם ערבים, קיצוניים וסרבנים, שברוב טיפשותם ימשיכו לשחק לידיהם של המתנחלים ושלוחיהם בממשלות ישראל.

כל האחרים מוזמנים להתעודד.

הנה כמה קטעים מתורגמים ממאמרו של אל-סודיירי:

"כמה ממנהיגי פלשתין, שהיו בשלטון, הצטיינו בשני דברים: רטוריקה והחמצת הזדמנויות. זאת, מאז אמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת עד תחילת המאה ה-21. בשנת 1947 הם התנגדו להחלטת החלוקה (מנובמבר 1947), למרות שהיא העניקה להם 49% מהאדמות; הם האשימו בבגידה את  עבד אל-נאצר (נשיא מצרים בין  השנים 1970-1954) משום שהסכים לתכנית רוג'רס (תכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן שהציג מזכיר המדינה האמריקאי דאז ויליאם רוג'רס בשנים 1971-1969).  הם האשימו את אל-סאדאת בבגידה, משום שחתם על הסכם השלום בקמפ-דיויד.  אך השניים הללו לפחות הכירו במציאות וחצי האי סיני הוחזר למצרים בשלמותו.

"אחת מהחמצות ההזדמנות הבלתי נסלחות של המנהיגים הפלשתינים, היתה סירובם לשבת על הכיסא שהועיד להם אל-סאדאת ליד שולחן המו"מ, מול דגלם, במלון 'מינה האוס' (בקהיר, שם כונסה בדצמבר 1977 ועידת שלום, בהשתתפות נציגי ישראל, מצרים, ארה"ב ומשקיף מהאו"ם). יצוין כי באותו זמן לא הייתה ולו התנחלות אחת בגדה המערבית ולא היה שום בית הרוס בעזה.

"כעבור כמה עשרות שנים, לאחר שחצי משטח הגדה המערבית התמלא בהתנחלויות, הפלשתינים חתמו על הסכם אוסלו, אשר התברר להם  בהמשך כחסר הערך. האם לשם כך (כלומר כדי שיגיעו הפלשתינים למצבם הנוכחי)  התרחש 'ספטמבר השחור' (המלחמה הירדנית-פלשתינית בספטמבר 1970)? ולשם כך פרצה מלחמת האזרחים בלבנון? ולשם כך חרבה עזה שלוש פעמים ('עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן')?!

"עם כל הכבוד שאני רוחש לאסמאעיל הניה, אני אומר לו: 'כאשר קבעת (במסמך המדיני החדש של חמאס) את גבולות פלשתין כגבולות שהיו לפני ה-5 ביוני 1967, הרי שהכרת במשתמע ובאופן עקיף בישראל. לפיכך, אינך יכול מעתה ואילך ליידות עליה ולו אבן אחת, לא כל שכן לשגר עליה ולו רקטה אחת.'

אני תוהה, איפוא, מה ערך הסיסמה המליצית הבלתי אפשרית 'פלשתין מהנהר עד הים', כל עוד עזה מנותקת מהגדה המערבית? האם האומץ וההקרבה יביאו את המנהיג הניה לנקוט יוזמה היסטורית ולבסס את האחדות במדינה הפלשתינית שהאחים הערבים ואף העולם כולו יתמכו בה?

מגיע לצעירים הפלסטינים לחיות, לשאוף ולפעול כמו צעירי יתר העמים. הספיקו לנו הצער, הדיכוי, הטיפשות והפרחת הסיסמאות הקיצוניות, אשר חיסלו את התבונה ויחד עמה הרבה מהאדמות. אם העם הפלשתיני  ייהנה מחיים בתנאי שלום, (יתברר ש)הוא עם יצירתי, ותעיד על כך העובדה שמי שקיבלה את פרס המורה הטובה ביותר בעולם היא הפלשתינית חנן אל-חרוב (מורה ממחנה הפליטים דהיישה ליד בית לחם שפיתחה שיטה להפחתת אלימות בקרב תלמידיה וזכתה במרץ 2016 במקום הראשון בתחרות בינלאומית למורים מצטיינים)

ואם מדברים על ההיבט הטריטוריאלי, הרי ששטחה של סינגפור הוא 710 קמ"ר בלבד, כלומר תשיעית משטח הגדה המערבית ועזה, ומספר התושבים בשני האזורים (בסינגפור מצד אחד ובשטחים הפלשתינים מאידך) דומה, אך הכנסותיה השנתיות של סינגפור עולות על 400 מיליארד דולר, כלומר יותר מהכנסתה של כל אחת ממדינות הנפט… אפילו שאין בה אוצרות טבע."

 

 

 

 

 

 

החרם על קטאר והחשמל של עזה, מה עשה אובמה ומה רוצה טראמפ, אבו מאזן והחמאס על גב הפלשתינים

א. כשהתיישב ברק אובמה בבית הלבן, בינואר 2009, כבר היה ברור שמדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, מיסודו של הנשיא היוצא ג'ורג' W בוש, מצויה בפשיטת רגל מוחלטת. עיראק ואפגניסטן התגלו כביצות טובעניות, בלי שום סיכוי לניצחון אמריקאי. שום דבר לא התקדם במישור הישראלי-פלשתיני, ביחסים עם הרשות. וגם ה"התנתקות" הישראלית מרצועת עזה לא נראתה כסיפור הצלחה מרעיש אחרי שהחמאס השתלט על הרצועה.

הנשיא אובמה נואם בקהיר: אחד בפה

ב.  כבר בפתח כהונתו, ב-2009, נשא אבמה נאום מרשים של חזון ושלום בקהיר, ודיבר על מזרח תיכון חדש באוזני מנהיגי המדינות הערביות. אבל אחד בפה ואחד בלב. כי במקביל, כשבחן את התכניות האמריקאיות שהונחו לפניו לגבי המזרח התיכון, הוא בחר בההמלצות של אחת מקבוצות המחקר – זו הדו-מפלגתית, של שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר הידוע (רפובליקאי), ושל חבר הקונגרס ומי שהיה יו"ר הוועדה ליחסי חוץ של בית הנבחרים, לי המילטון (דמוקרט).

ההמלצות, מ-2006, גרסו שעל ארה"ב להעביר את הטיפול בביצה העיראקית דווקא לידי האיראנים, לפצות את הצד הערבי במסירת רמת הגולן הישראלית לידי הסורים, ודחקה בנשיא לחדש את המו"מ הישראלי-פלשתיני.

ג. אובמה הרחיב את הרעיון, ובעוד מנשק בהכנעה את ידו של המלך בריאד, הוא מכר למעשה את האינטרסים של סעודיה ושל המדינות הערביות וגם של ישראל – דוברי השפות השמיות במזרח התיכון – לציר שניסה לכונן, הציר האיראני-טורקי, הבלתי-שמי, שנעזר במדינה ערבית קטנה שהסכימה לשתף פעולה – קטאר. לא רק עיראק תימסר לידי האיראנים, פסק אובמה ברבות הימים, אלא גם סוריה, ועימה, באופן בלתי נמנע גם לבנון, ולמה לא גם עזה.

אפשר היה להיווכח בתפעולה של האסטרטגיה האמריקאית החדשה גם במבצע האחרון בעזה, "צוק איתן", כשלפתע פתאום  התברר שארה"ב של אומבה ושר החוץ שלו ג'ון קרי, מציעות להפקיד את התיווך בין ישראל והחמאס בידי הטורקים וקטאר. ברור שלא יצא מזה כלום.

הנשיא טראמפ נואם בירושלים: מדיניות הפוכה

ד. לאותה אסטרטגיה חדשה אפשר לייחס את התנהגותו של ממשל אובמה לנוכח ההתרחשויות של "האביב הערבי", שמוטט משטרים ופורר מדינות ערביות. העמידה מהצד ואף התמיכה במהלך המשברי הזה ובהמשכיותו, רק שירתה את העברת ההגמוניה המתוכננת במזרח התיכון לידי הציר האיראנו-טורקי-קטארי. ברור שגם הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן היה שייך לאותו מהלך, וכן חוסר המעש האמריקאי נגד דאעש. הנשיא האמריקאי הודיע שהמאבק נגד רוכבי הטויוטות יימשך שנים ארוכות, ולא יסתיים בתקופת כהונתו שלו. צפירת הרגעה לדאעש.

ה. וכך איפשרה מדיניות החוץ של אובמה את כינונו של הציר הצבאי-מדיני האיראני, ציר טהראן-בגדד-דמשק-ביירות. במסגרת המהלך הזה הצליח אובמה להכניס את עצמו לספר השיאים  בשתי קטגוריות: ראשית, הוא הפך ליצואן הנשק האמריקאי המצליח ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בזכות יכולתו להציף את המזרח התיכון המתפרק בפחנועים יורים, נוסעים, שטים ומעופפים מייד-אין-דה-יו-אס-איי, וכמובן נק"ל ותחמושת בשפע.

ושיא שני, קשור לראשון: מספר נפגעי המלחמות והטרור במזרח התיכון , וכמובן פצועים ופליטים, הגיע בתקופת כהונתו של הנשיא, חתן פרס נובל לשלום, לשיאים חדשים. פי כמה לעומת מספרי ההרוגים, הפצועים והפליטים בתקופות של קודמיו בבית הלבן,  בוש הבן, הרפובליקאי, וביל קלינטון הדמוקרט.

ובאשר לקשר בין שני השיאים? כדי להבינו,  די להקשיב לנאומיו הנרגשים והנבונים של אובמה על הקשר שבין תפוצת הנשק ובין שיעור מקרי ההרג והרצח בארה"ב. ומה שנכון שם, נכון גם פה.

ו. באותה הזדמנות חגיגית גם איפשר אובמה למעצמה הרוסו-פוטינית להשיג דריסת רגל קרקעית, נמל מים חמים בים התיכון, וחופש פעולה בלתי מוגבל לחיל האוויר הרוסי.

ז. כל המכלול המרהיב הזה, גרם למשבר עמוק ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה הערביות במזרח התיכון ומשטריהן, ליחסים מעורערים עם בעלת הברית הישראלית, ולא הפחית כלל את השנאה העממית באזור למעצמה האמריקאיות. ולמרבית הפלא, גם בטהראן המשיכו לזעוק בהפגנות "העממיות" של משטר ההיאטוללות "מוות לאמריקה", לשרוף את דגלי ארה"ב, לתלות על חבל בובות של הנשיא אובמה, ולהכתיר אותו ואת המדינה שבראשה עמד כ"שטן הגדול".

ח. הנשיא הרפובליקאי החדש, דונלד טראמפ, מבקש להפוך את המדיניות הזאת על פיה: הוא מחדש את הברית עם המדינות הערביות, מחזק את הברית עם ישראל, ומנסה לבודד ולהחליש את המעצמה השיעית, ולפרק את הציר שנטעה "הרפובליקה האיסלמית" של איראן לכל רוחבו של המזרח התיכון, מטהראן ועד ביירות.

מהומות החשמל בעזה בינואר 2017: "יא גנבים"

ט. למגמה החדשה של המדיניות האמריקאית אפשר לייחס את החרם הערבי על קטאר, את היוזמה לחידוש המו"מ הישראלי-פלשתיני, ואת הצעדים שנוקט יו"ר הרשות מחמוד עבאס – אבו-מאזן – נגד עזה.

י. שר ההגנה של טראמפ, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס מכיר היטב את הפוליטיקה של המזרח התיכון, אחרי שירות צבאי ארוך באזור. שר החוץ שלו, רקס טילרסון, מכיר היטב את משחק האינטרסים הכלכליים באזור – הוא מגיע מעולם עיסקי הנפט. להם קשה למכור מעשיות. הם יודעים היטב מי מימן ותיפעל את ארגוני הטרור באזור, מאל-קאעידה וג'בהאת אל נוסרה ועד לדאעש, חמאס והחיזבאללה: מצד אחד סעודיה ונסיכויות המפרץ שעמדו מאחורי הטרור הסוני, וקצת סיוע מטורקיה; ומצד שני איראן שמממנת ומתפעלת את הטרור השיעי. ואילו החמאס הוא לעתים "ג'וינט ונצ'ר". יוזמה משותפת של הפטרודולרים הסונים מהמפרץ הערבי, ושל הפטרודולרים השיעים מהמפרץ הפרסי. שני שמותיו של אותו מפרץ.

י"א. נראה שבביקורו בריאד הסעודית, טראמפ הצליח לשכנע את שליטי המדינות הסוניות,  שתחזוקת הטרור משחקת לידי האוייב האיראני: מציאותו של הטרור הזה היא התואנה המרכזית למעורבות הצבאית והמדינית העמוקה של משמרות המהפכה של איראן בעיראק ובסוריה. קטאר נראית כשעיר מתאים לעזאזל: גם מממנת ומתחזקת טרור, גם מחרחרת מלחמה ומהומות (אל ג'זירה)  וגם משת"פית של איראן. מכאן החרם הערבי עליה.

יו"ר אבו מאזן: סוחר בסבל

י"ב. באשר לניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים, ברור לכל כי הפיצול בהנהגה הפלשתינית הוא אחד המכשולים המרכזיים על דרכו של כל הסכם. החמאס ניצח בבחירות האחרונות שנערכו בעם הפלשתיני באמצע העשור הקודם, על פי יוזמת "הדמוקרטיזציה" של הנשיא הרפובליקאי בוש. הסניף הארץ-ישראלי הזה של "האחים המוסלמים" כבש את השלטון בעזה, אך השלטון ביו"ש נותר בידי ותיקי הפת"ח-אש"ף. כל הנסיונות להגיע להשלמה ולהנהגה משותפת הסתיימו בלא כלום, כולל "הסכם מכה" שהיה מלווה בהשבעות דתיות, בקריאה לאללה  ובתיווך סעודי. היחסים בין החמאס והרשות הם "על סכינים". ברור שיש ביניהם חילוקי דעות עמוקים ביותר גם בכל מה שנוגע להסכם אפשרי עם ישראל.

י"ג. ולכן,  כבר מזה חודשיים לפחות, מאז שהתברר לאבו-מאזן שהנשיא האמריקאי מבקש להנחית פה יוזמת שלום ישראלית-פלשתינית, מבקש אבו מאזן לדחוק את החמאס לפינה. כעסו על החמאס גבר אחרי חילופי הגברי בצמרת האירגון, וכינון "הוועדה לניהול אזרחי" על ידי החמאס. אבו מאזן הורה לקצץ 30% משכרם של 60 אלף הפקידים ואנשי המנגנונים של הרשות הפלשתינית המתגוררים בעזה (ואינם עובדים בתפקידיהם. החמאס מעסיק את אנשיו בלבד במערכת השלטונית). בתחילת חודש זה גם הפסיקה הרשות לשלם קצבאות ל-250 אסירים פלשתינים המזוהים עם החמאס, והמכה האחרונה: הקיצוץ בתשלומים על אספקת החשמל לעזה, האמורה להביא לקיצוץ בשעות של אספקת החשמל לתושבי הרצועה.

י"ד. כשאבו מאזן הולך על הקיצוץ בחשמל, עומדות לנגד עיניו, ללא ספק, "הפגנות החשמל" שהתחוללו בעזה בינואר השנה, לנוכח קיצוץ קודם.  אלפים יצאו לרחובות. ההמונים צעקו "יא עבאס, יא הנייה, איפה החשמל, יא גנבים", אך לאבו מאזן ברור שהזעם הופנה בעיקרו נגד החמאס. הוא ישמח מאוד על הפגנות דומות גם הפעם. ברור שעבאס ישמח אף יותר אם תושבי עזה ינערו מעליהם את שלטון החמאס. זה יאפשר לו להופיע למו"מ מול ישראל עם הרבה יותר כוח מיקוח, כמייצג הבלעדי של עמו.

דובר החמאס מסביר את המדיניות: סוחרים בדם הפלשתינים

ט"ו. ואם לא יהיו אלה העזתים שיפילו את החמאס, חושב לעצמו עבאס, אולי תעשה זאת ישראל למענו? אולי ידחפו הלחץ והמחסור את החמאס לעימות אלים נוסף מול ישראל, כפי שמנבאים-מקווים מיטב הפרשנים מאגפי השמאל המזוייף וכנסיית הסכל? אולי יינתן לשר הביטחון החדש של ישראל, אביגדור ליברמן, לממש את איומי הבחירות שלו, ולחסל את שלטון החמאס?

ט"ז. ההתנהגות הזאת של אבו מאזן, מעוררת שאלות קשות ביותר. איך יכול יו"ר הרשות להציג את עצמו כמנהיגו של העם הפלשתיני, בשעה שהוא גוזר על מיליונים מבני עמו בעזה סבל רב אף מזה שהם נידונים לו היום – פחות שעות חשמל?

וזה במקרה הטוב.

כי במקרה הטוב פחות, אם אמנם יתממש המהלך של "מלחמת החשמל" מול ישראל, לא יתבטא הסבל רק בחום בלתי נסבל בבתים ובמיעוט תאורה לתלמידים, בקילקולי מזון וקיבה – אלא גם בהרס ובהרג במימדים גדולים.

כך נוהג מנהיג לאומי בבני עמו? סוחר במצוקתם ובחייהם כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות?

י"ז. אלא שלמרבית הצער, אין בהתנהגות הזאת של עבאס שום דבר חדש. הן הרשות, ועוד יותר מזה הנהגת החמאס, הם בעלי ותק רב וניסיון עצום בגרימת סבל ומוות לבני עמם, למען צרכיהם הפוליטיים, וזה בכוונה תחילה ואף במוצהר. בחמאס כבר הצהירו בגלוי ובגאווה על "תעשיית המוות" בהזדמנויות רבות, תוך נקיטת צעדים שיביאו להרג המוני של אזרחים פלשתינים, נשים, טף וזקנים, רק כדי להכפיש את צה"ל ואת ישראל. וכאשר הרשות קוראת כיכרות ובתי ספר על שמם של "גיבורים" מתאבדים, רוצחי יהודים, היא עושה בעצם אותו דבר.  במדינות הערביות שסביבנו כבר הוקיעו את החמאס כמי ש"סוחר בדם הפלשתינים", ואינטלקטואלים פלשתינים אמיצים בגדה לא חששו להאשים במדיניות מזוויעה כזאת את הנהגתם שלהם ברשות הפלשתינית. הנה למשל דברים שכתב הפלשתיני חאפז אל  ברגותי, בשעה שהרשות התפארה בילדים של אינתיפאדת הסכינים האחרונה: "אל תריעו (לילדים הדוקרים) ואל תתגאו (בהם) , כי הנושא הזה הפך למשחק בדם. מי שצורח ושואג, כשהוא מברך ילד על ששלף סכין או תלמידה על שהחזיקה מספריים, צריך לראותם כאילו היו ילדיו. האם יסכים להשלכת בנו לכבשן הזה?"

י"ח. הסבל והמוות הנגרמים לבני העם הפלשתיני על ידי מנהיגיו שלו, משני המחנות, אינם "תוצאה בלתי נמנעת" או "נזקים היקפיים" של "הכרח פוליטי". לא לא. המוות והסבל האלה של הפלשתינים הם-הם היעד, המטרה והתכלית  של המהלכים  הפוליטיים של הרשות ושל החמאס. אבו מאזן אינו מקצץ בתשלומים על החשמל בעזה משום שחסר לו כסף. הוא עושה זאת כדי לגרום לסבל לבני עמו המתגוררים ברצועה, סבל שהוא-זה שיקדם את מטרותיו הפוליטיות. כאשר החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית בעזה, הוא אינו עושה זאת כדי לגונן על לוחמיו (הם נמלטים מיד אחרי הירי, ולעתים כלל אינם נמצאים במקום ומפעילים את הטילים מרחוק), אלא כדי שיהרגו בהמוניהם אזרחים פלשתינים חפים מפשע, כתוצאה מאש צה"לית המשוגרת למקורות הירי.

י"ט. מצרים כבר הודיעה על נכונותה להגדיל את אספקת החשמל לרצועה (ברגיל היא מספקת קצת יותר מ-6% מהתצרוכת). גם ישראל עדיין לא צימצמה את האספקה. ידוע שיש מדינות ערביות ומערביות שמבקשות לסייע לתושבי עזה.

טוב שיש מי שמתגייסים להציל את הפלשתינים האומללים מידי הנהגתם.

אף אחד לא מרוויח מסיבלם של אחרים, חוץ מהרעים:

המנהיגות המושחתת של הפלשתינים, "הפרשנים" של השמאל המזוייף וכנסיית הסכל, וכמובן אלה מהימין הקיצוני שלנו, שמתפללים-מקווים-מתנבאים שתהיה עוד מלחמה, שתפיל חללים, תרבה שנאה ומדנים,  ואולי תדחה עוד קצת את סכנת השלום הנוראה (מבחינתם) שהחלה מרחפת שוב מעל לראשם, מאז שהחל הנשיא דונלד טראמפ את כהונתו.

 

 

 

 

 

 

סרנה, נתניהו והדיבה/ על הרשת החברתית והעיתונות המסורתית

עד כה לא אמרתי ולא כתבתי מילה בעניינו של משפט הדיבה שהגישו הנתניהואים נגד העיתונאי יגאל סרנה. אני מכיר את האיש (סרנה) כבר המון השנים. מכיר ומוקיר. בסוף הסבנטיז עבדנו בכנסת ישראל במשרה דומה, למען שתי מפלגות שונות. אחר כך גם בעיתון "חדשות" המנוח. סרנה גם כתב את אחת הביוגרפיות הטובות שקראתי מימי (אודות המשוררת יונה וולאך) ואף אמרתי לו שבחו זה בפניו כשנפגשנו במקרה באחד מימי שבוע הספר, לפני שנים רבות. מדי פעם גם קראתי אותו ב"ידיעות". איני צריך להזכיר כאן שדעותי בכמה עניינים פוליטיים שונות  מדעותיו.

עיתונאי סרנה: רשת חברתית ועיתונות מסורתית

יתכן שכמה מבין חברי בפייס וקוראי בבלוג אף יכולים לשער, מה דעתי על אותו משפט שבו הסתבך סרנה עם ראש הממשלה ואשתו שרה, גם בהתחשב בכל ההסתייגויות שיש לי מן התובעים רמי המעלה, שהתעשרו (בינתיים) במאה אלף ג'ובות. זה מה היה חסר להם.

אבל סתמתי, כי יש כמה אנשים שיש להם חסינות אצלי, יהיה מה שיהיה, ויגאל סרנה הוא אחד מהם.

כי יש כמה עניינים שיותר חשובים לי מפוליטיקה. בהרבה.

וגם הפעם אני מבקש להאמין, שהדברים שאני עומד לצטט להלן מכתב ההגנה של סרנה במשפטו, אינן יותר מדברים שנאמרו בעיקר ביוזמת פרקליטיו, בצר להם. שסרנה לא ממש עומד מאחוריהם, ואולי אפילו מתחרט עליהם.

הנה מה שכתוב שם:

"הנתבע (יגאל סרנה) יטען כי הרשת החברתית מתירה פרסום פחות מוקפד ומרוסן מן העיתונות המסורתית, כי האירוניה העצמית של הרשת החברתית ומעמדה כעיתונות פוחזת במקצת המטילה ספק בכל ולוקחת עצמה לא לגמרי ברצינות מתירה כתיבה מסוג פרודיה ומשל, וכי קוראי פוסטים בפייסבוק אינם מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שמתפרסם שם. כי גבול הסבילות של חופש הביטוי בפייסבוק נמצא הרבה מתחת לזה של העיתונות המסורתית, וכל כן יש לשפוט את הפרסום על פי כללים אלה שמכוחם ניתן לראות בפרסום דנן גם משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית אלא של מציאות אפשרית".

אני מקווה מאוד שהטיעון המוזר הזה לא יופיע בעירעור, אם יוגש.

הנתניהואים במשפט: 100 אלף ג'ובות

לא רק בגלל ההתייחסות אל "הרשת החברתית" כאל "עיתונות פוחזת" בכתב ההגנה הזה.

גם בגלל ההתייחסות אל "העיתונות המסורתית" בקטע לעיל.

שהרי, באיזו רמה של "רצינות תהומית", עוד יכולים קוראים סבירים להתייחס אל "העיתונות המסורתית" דנן, אחרי, לדוגמא, התחזיות המלומדות שהתפרסמו בהמוניהם בעיתונות הזאת, בדבר תוצאות הבחירות האחרונות בישראל,  הבחירות האחרונות בארה"ב, ועוד.

אכן, חתיכת "שיקוף מדויק של מציאות ריאלית" קיבלנו בהזדמנויות האלה  מ"העיתונות המסורתית".

שלא לדבר על שקרים גסים ואף נתעבים בהמוניהם,  סברות כרס, תרגומים מזוייפים, ועוד ועוד מרעין בישין של "העיתונות המסורתית" (שמדי פעם אני מתייחס אליהם, על קצה קצהו של המזלג). אותה עיתונות  הזוכה בקטע המצוטט למעלה להגנה כה גורפת כדי להמעיט את "הרשת החברתית", שבה התפרסם סיפורו של סרנה.

 

הקרב על האקדמיה

במערכה הניטשת עכשיו בין הז'דאנוביזם הבולשביקי של הימין (הקוד האתי של בנט-כשר) ובין הבולשביזם הז'דאנוביסטי של השמאל (מדיניות ההעסקה באוניברסיטאות) אני מתרווח לי במקום הכי טוב – ביציע. כפיים סוערות לשני הצדדים.

"הארץ" והדגל

מחר מופע הוועידה של הקרן לישראל חדשה ושל עיתון "הארץ" (לשלום!). כולי במתח, באשר לגורל הצפוי זו הפעם לדגל ישראל. בוועידה האחרונה הונף הדגל הכחול-לבן לראווה על הבמה מתוך עכוזו של האמן האורח, ובוועידה שלפניה הורד הדגל מהבמה כי היה מתחת לכבודו של אחד האורחים. מה יקרה לדגל האומלל שלנו הפעם? הימורים, מישהו?

טיפ/מטבח/ איך מבשלים תירס

 עונת התירס בעיצומה, ולכן תזכורת מיולי 2013

מאפיהו

תירס הוא אחד מסוגי הדגן החביבים עלי ביותר. בעונתו – מהאביב עד החורף – לא עובר עלי יום ללא תירס. המחיר סביר (אם כי לא מדובר במזון זול: מחיר הירק בשוק הוא אמנם בסביבות 4 ש"ח לק"ג, אך יש להביא בחשבון כי הקלח הבלתי אכיל מהווה כמעט חצי מהמשקל. אגב, פעם, כשעוד נהגתי לעשן הכנתי מהקלחים – לצינורית השתמשתי בקני סוף – מקטרות מדליקות, שהקנו לחומרי העישון טעמי-משנה מעולים).

ובכן, לאור תכיפות השימוש, החלטתי להעביר את בישול התירס לפסים מדעיים יותר.  בדקתי באינטרנט ובספרים, וגיליתי שמספר השיטות המוצעות לבישול התירס אינו נופל בהרבה ממגוון השיטות להכנת אורז, וכל מי שמתמצא טיפה בגסטרונומיה יודע שזה הרבה מאוד.

DSCF5897

לבסוף החלטתי להתמקד בשתיים משיטות הבישול המינימליסטיות ביותר, מתוך הנחה שבישול-חסר תמיד אפשר לתקן, בשעה שבישול יתר הוא חסר תקנה.

אז לקחתי שני קלחים מאותו גודל ומאותו שדה (לא כמו בצילום המצורף פה), וניסיתי את שתי השיטות המינימליסטיות ביותר במקביל, כדי שהטעימה הכפולה תהיה…

View original post 361 מילים נוספות

%d בלוגרים אהבו את זה: