28.05.2023
הפוסט כבר פורסם בבלוג יותר מפעם אחת, בהקשר של פרשת יתרו
לפי הפרשנות הרבנית המקובלת, רק משה עלה בהר סיני כדי לקבל את התורה מאלוהים, ורק הוא ראה את אלוהים, בעוד שכל העם המתין למרגלות ההר, "רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" (שין בצרה). לפי הגישה הזאת מתמצה פרשת מתן תורה בפרשת יתרו.
אך יתכן מאוד שהתיאור הזה אינו מדויק, ובפועל ממשיך הסיפור של מתן תורה גם בפרשת משפטים.
כך שהמונופול של משה על העלייה בהר ועל הצפייה באלוהים אינו כה מוחלט.
כפי שאנסה להראות, יש מקום להנחה שבנוסף למשה עלו בהר לשם קבלת התורה גם אהרון ושני בניו, חור בן מרים, יהושע עבד משה ועוד 70 מזקני ישראל, כלומר, בסך הכל 76 אנשים. 75 מהם לא הגיעו אמנם לפסגת ההר כדי לקבל בפועל את הלוחות, אך הם היוו גורם מתווך בין משה והאלוהים ובין העם, וגם עדים לנוכחותו של אלוהים על ההר מעבר למסך…
View original post 956 מילים נוספות
______________________________________________________________________
כָּבוֹד לַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר
אָמַר כְּבוֹד הַשָּׁר
נָאַם כְּבוֹד הַשָּׁר
נִשְׁמַתְכֶם צְרוּרָה עוֹלָמֵנוּ חָרַב
אָמַר כְּבוֹד הָרַב
מִלְמֵל כְּבוֹד הָרַב
צְעִירִים וְזַכִּים מַצְפּוּנִי מְיוּסָּר
אָמַר הַמּוּסָר
יְלֵל הַמּוּסָר
קְצָת חֲבָל לִי עַל עַצְמִי
אָמַר הַבָּשָׂר
שֶׁתֵּחָנְקוּ
כְּבוֹד הַשָּׁר
כְּבוֹד הָרַב,
הַמּוּסָר,
צָחַק הַבָּשָׂר
בָּכָה הַבָּשָׂר.
אפריל 22, 2019
שידור חוזר, פורסם לראשונה באפריל 2019.
כמו בכל חג יהודי או גם ישראלי, צצים לנו גם הפעם, כפטריות רעילות שלאחר הגשם אלה שנמצאים "מעל זה". "הנאורים", "האנשים החושבים."
מיעוט קטנטן ומתנשא, שיודע הכל טוב מכולם, ורק את המון-המוני טעויותיו המטופשות ומשוגותיו המחרידות אין לו זמן ולא חשק למנות, ובטח לא ללמוד את לקחן ולשתף בלקחים את הקורבנות ששילמו את מחיר הטעויות.
מתוך הכת הזאת בדיוק צצו אלה, שהודיעו לנו ב-2015 החגיגיות, עד כדי "ריד מיי ליפס", שהרצוג מהמחנה הציוני עומד להיות ראש הממשלה בישראל; הכת הזאת ניפקה לנו את נביאי השקר שב-2016 הכתירו את הילרי קלינטון לנשיאות בארה"ב; והם גם אלה שב-2017 הודיעו לנו שאין מצב שבריטניה תפרוש מאירופה (ברקזיט),
ואילו ב-2018 וב-2019 הם הסבירו שאחת דינו של הנשיא טראמפ – הדחה. אבל הוא סתם הפסיד בחירות בתום כהונתו, כשאר נשיאים.
מהכת הזאת גם צצו אלה שטענו בזמנו, שיאסר ערפאת הוא מנהיג דגול ורודף שלום, המייצג את הסיכוי האחרון להגיע להסכם עם הפלשתינים.
הם גם אלה שעד היום אומרים אותו דבר על יורשו הכושל-כמוהו, רודף השלום החדש, אבו-מאזן.
ומתוך עומק הבנתם את המציאות בת ימינו, אפשר להסיק על הבנתם באורחות העבר הרחוק.
הרמאים מדברים בשם האמת, והבורים בשם המדע
אלה החילוניסטים, שמבחינתם הדת היא אופיום להמונים, ואלוהים הוא אגדת עם, כשמדובר בסיפור של יציאת מצרים – והוא גם ישות נוכחת, כשמדובר בשואה, שהיא הוכחה הניצחת לאכזריותו של האלוהים היהודי, ולאדישותו כפויית-הטובה כלפי עמו "הנבחר", זה אלוהי ישראל , שלנוחיותם הוא צץ והתגשם בדיוק בשלב הזה של ההיסטוריה האירופאית – ישות שהיא להד"ם מוחלט, חוץ מהמקרים שמציאותה עשויה לשרת את הטיעון האוטו-אנטישמי של כוחות הקידמה.
יציאת מצרים, ציור מאת דיווידד רוברטס, 1828. (צילום מהוויקיפדיה)
אלה האתאיסטים הקנאים לדתם, האתאיסטית המחופשת לעתים לספקנות בריאה (רק כשמדובר בדתות אחרות, שאינן יהדות.).
אלה המדעיסטים הבזים לכל הסיפורים האלה על יציאת מצרים, כי אין "הוכחות ארכיאולוגיות", איזכורים בכתובות ובפאפירוסים הקדומים של החרטומים לקיומו של עם העבדים העברי במצרים.
את ההכחשה של יציאת מצריים מבססים הפייקים המקומיים על "מחקריהם" וספרם התעמולתי של פרופסור מקומי ידוע, שרלטן וראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה ישראלית, ואחד סופר אמריקאי, שבינתיים קמו להם כמה אפיגונים, מקומיים וחו"ליים, המתחרים על ליבם של האידיוטים השימושיים הרגילים מה"שמאל" האנטישמי הנאור.
והנה דוגמא אחת מרבות לשקר ולרמיה המאפיינים את "ההוכחות המדעיות" או את "עליונות הארכיאולוגיה" בכל מה שכרוך להכחשתה של יציאת מצרים שבאותו ספר.
"למרבה ההפתעה," כותבים בספרם הארכיאולוג והסופר,"באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם ישראל." ומזה, כמובן, הם מבקשים להסיק, שבני ישראל לא היו שם, ומכאן שלא היתה יציאת מצרים.
זוהי הוכחה מגוחכת במיוחד על פניה. כי "באף אחת מן התעודות" מאותה תקופה, של ההיקסוס, אין אפילו אזכור אחד ויחיד לשלטונם של ההיקסוס עצמם במצרים – עם גדול, אדיר ורב-כוח, ששלט הבמצרים מאות בשנים! המילה "היקסוס"("חקא חסות" במצרית) מופיעה פעם אחת ויחידה בכתב המצרי, שהיא מתארת את מה שנראה בציור-קיר כפול שהתגלה בבני חסאן (למעלה משמאל), ןבו שיירה של נוודים ממוצא שמי, שחורי שיער, גברים מזוקנים, רוכבי חמורים, מגדלי צאן, ולוחמים נושאי חניתות וקשת מורכבת (וכינויים "עאמו", ששמו של אחד מהם הוא "אבישה" או "אבישר").
וחוץ מזה כלום.
אבל למדעיסטים הנ"ל מהזן הארכיאולוגי של אוני' תל-אביב, בנותיה וממזרותיה, נראה לגמרי סביר, שלפרעוני מצרים, שהשתיקו כל זכר לשלטונו של עם זר בארצם במשך מאות בשנים, ולהם דווקא דחוף לתאר בכתביהם ההיסטוריים של חרטומיהם-סופריהם את קיומו של עם קטן שעשה מהם צחוק ונמלט לנפשו ממקומות עבודתו מתחת לאפם, וגם ברכוש גדול, בהנהגתו של בן עבדים שחונך בחצרו של פרעונם.
ואם החרטומים לא הזכירו את הארוע, הנה לכם ההוכחה המדעיסטית שהכל בלוף.
שזה בלטינית הטיעון הכוזב בשם הבורות, או ההעדר, הידוע בלוגיקה כ"ארגומנטם אד-איגנורנטם". עניין של מה-בכך לשרלטנות כמו-מדעית.
שהרי,אם אין בידי המדענים הוכחה ש"מפלצת הספגטי המעופפת" אינה בנמצא – סימן שהיא קיימת.
כמו, אם אין הוכחה לתיאולוגים המדעיסטים שאלוהים קיים, סימן שאינו קיים.
שתי מסקנות מטומטמות ושקריות על סמך מה שאיננו. ככל שאתה יותר בור וחבר הוכחות מחייבות או שוללות, אתה חופשי יותר לברבר ולקשקש כרצונך.
וזה אסמו מדע.
עלבון לאינטליגנציה.
האכזריות היהודית הנוראה
בני הכת הזאת אלה ההומניסטים ,שמה שמפריע להם נורא, ביהדות, בפסח וביציאת מצרים, היא האכזריות הנוראה של העם היהודי המרושע, שעוד כשהיה צעיר וקטן, חגג על עשר המכות שניחתו על המצרים החפים מפשע, ואחר כך צהל לרגל הטבעת צבאם בים סוף, בחגיגות חג החירות. ממש נורא.
הציור האייקוני של המהפכה הצרפתית, לצד "המרסייז", המנונה. המהפכה צועדת למטרתה על פני הגוויות של שלטון הטרור כשהיא מניפה את דגל ה"טריקולור" – חירות, שוויון ואחווה…
אך אילו היו טורחים הצבועים האלה להציץ בהמנון המהפכה הצרפתית, בהמנון האמריקאי, או גם ב"אינטרנציונל' הסוציאליסטי-מהפכני, היו מגלים זוועות אנטי-הומניסטיות ממש כמו בהגדה שלנו, בקריאה לחירותו של עם.
לַנֶּשֶׁק, אֶזְרָחִים!
עִרְכוּ אֶת הַשּׁוּרוֹת
צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא
שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה…
כך כתוב ב"מרסייז" הצרפתי. זה מה ששרים הצרפתים הדוגלים ב"אחווה" בכל 14 ביולי וגם בהזדמנויות הומניסטיות אחרות.
ו-עשרה ימים קודם, באותו חודש, ביבשת אחרת:
דמם שטף את זיהום צעדיהם המתועבים.
שום מחסה לא ינצור את השכירים והעבדים, (מכוחות האוייב)
מאימת המנוסה ומאפלולית הקבר.
זה מההמנון האמריקאי, שהולך חזק בכל 4 ביולי, ומתאר את הטבח שעורכים כוחותינו בכובשים האנגלים ובמשת"פים האמריקאים שלהם, שכיריהם והעבדים.
נאום גטיסברג הידוע מפי הנשיא אברהןם לינקולן, על קבריהם של 7,000 חללי צבאות הצפון והדרום שנהרגו שם ב-1963 בקרב הנורא (ועימם אלפי סוסים של יחידות הפרשים)הנשיא לינקולן התבקש להעיר כמה הערות בתום נאומו הארוך של נשיא אונ' הארווארד על קברי החיילים בגטיסברג. נאומו ארך שתיים/שלוש דקות ונכנס להיסטוריה כאחד הגדולים.
שלא לדבר על מה שידוע כ"נאום גטיסברג" של הנשיא אברהם לינקולן, כמה שנים לאחר הקרב הכבד שנערך שם (בדרום פנסילבניה), בשנת 1863, במלחמת האזרחים, ובו נטבחו כ-7000 חיילים ועוד אלפי סוסים. זה הנאום ששימש את הרמאים הנאורים מאז ועד היום כדי להפיץ ברבים את אחד הבלופים הגדולים בהיסטוריה הפוליטית, האגדה שלפיה ה"דמוקרטיה" היא "שלטון העם, על ידי העם, ולמען העם" מה שלא קרה מעולם, וכנראה גם לא יקרה, כל עוד יהיו לחזירון העליון, השליט האמיתי ב"דמוקרטיה" כמה דולרים מיותרים, לרכישת פוליטיקאים, פרופסורים, עיתונאים, שוטרים ושופטים שירמו, ידכאו וישדדו למענם את העמים שלרגליהם, בעודם מגינים על החזירון הכנבני, ואף צהללים אותו כעמוד תווך חברתי חיוני.
ולבסוף:
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ
כָּל עוֹד בַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם.
כך כתוב באינטרנציונל הקומוניסטי, שירם של המתקדמים ביותר והנאורים מכולם. מובילי האתאיזם ואלופי הדיכוי והדיקטטורה. "הפציפיסטים" שוחרי השלום הרצחניים ביותר מאז ומעולם.
לא תשמעו מעדת הצבועים שלנו מילה רעה על עקרונות המהפכה הצרפתית או מלחמת העצמאות האמריקאית. והאינטרנציונל? זה בכלל קדוש.
וכדי למחות על האכזריות היהודית בסיפור יציאת מצרים (עשר המכות ו"סוס ורכבו רמה בים"), הם שוכחים, כמובן, את הטיעון המדעיסטי שלהם, שכל עניין יציאת מצרים לא היה ולא נברא, ושאין "הוכחות ארכיאולוגיות" לעשר המכות.
עלבון לאינטליגנציה ואשפה מוסרית, הם מאפייניה הרגילים של התעמולה המדעיסטית-הפייקית.
וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו
מצחיקים במיוחד הם חברי הכת האלילית הקטנה הזאת, כשהם מלינים על התנהגותו המתנשאת של "העם הנבחר".
הם כלל אינם שמים לב, שבעשותם זאת, הם מתארים בדיוק את עצמם ואת התנהגותם. כת אתאיסטית-שמאלנית מתבדלת, יהירה ומתנשאת, שרואה בכל האחרים אספסוף נבער, בבונים, בורים וטיפשים.
וכך הם נמצאים מתאימים מאין כמותם להגדרת אחד הבנים בהגדה של פסח:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
למרבית האירוניה, אגב, יש להם אחים תאומים בחברה הישראלית, בכל הקשור להתבדלות ולהתנשאות המאפיינים את התנהגותו של הבן הרשע, ואלה הם החרדים שנואי נפשם.
אך לפחות על כך אני מודה לחברים הרבים שלי מהכת הנאורה בשדות הפייסבוק, שטרם נתקלתי השנה בתלונה מרה על טעמן של המצות, או במתכון נפלא לפיתה במילוי שינקן כתחליף טכנולוגי מתקדם ונאור למצה-בריי הפרימיטיבי.
כל המומחים, לענייני המזרח התיכון, לענייני המעצמות ובמיוחד ארה"ב עם דגש על יחסיה עם ישראל, המומים ונבוכים בתקופה האחרונה, שמוטי לסתות, מורמי גבות, מושכי כתפיים בתמיהה ופוכרי אצבעות במבוכה וזעף.
כי מה קורה ביחסי ישראל וארה"ב? הם שואלים. האמנם קיימת ישראל של יום, כדברי אחד הערוצים, זו שמגיעה לאור השמש הזורחת להסכמים שקופים, שקולים וסבירים בענייני התנחלויות וריבונות מול שותפיה לשיח המדיני, אמריקאים ואירופאים ושליטי מדינות ערביות ומוסלמיות או ראיסים של משטר קרוב, שוחרי שלווה ויציבות — ומבטיחה להם בכיף שישראל תצ'פר אותם ברצון, שהוא, אגב, גם רצונה —
— ולעומת זאת, בתוך אותם גבולות, אך באור כוכבים עמום, אותה בירה ואותה ממשלה וראשה, יש לנו ענין עם ישראל של לילה, הנוהגת כחולת ירח, מוכת עיוועים, מוטרפת למדי, רוק קוצף ונוטף מקצות שפתיה, שכמעט ואין קשר בינה ובין ישראל היומית , והיא חצופה, פרחחית ונועזת, עם שר שמבקש במוצהר למחוק מהמפה המקומית יישוב מאוכלס; ישראל שבה נותן ראש הממשלה יד, גב, שריונים וסיוע פינאנסי ואווירי לשר הכי פרחחי ופלילי שכיהן אי פעם בתפקיד רם שכזה במדינת היהודים; ביבי שמטפח ח"כ המאיים למעשה בכלא על מפכ"ל ממשלה וראשי אופוזיציה ממש בעתיד הקרוב, מיד אחרי ועדת החקירה שתנער אותם; ביבי שמתרוצץ כבובת חרסינה עדינה בחנות של פילים, עם סיכוי טוב לחטוף בכל רגע דריכה מועכת מכף רגל פילית, ליטוף מזעזע חוליות מחדק פילי, או דקירת יעף חודרנית מחט של פיל.
ביבי: כבובת חרסינה בחנות פילים
מה עובר עליו, בקיצור, על ביבנו החרסיני הזה. מי שאפשר להחשיבו בצדק כפוליטיקאי אמריקאי מוכשר מן המפלגה הרפובליקאית, שנשלח לשמש כאן את המעצמה כנציב העליון של ישראל, כמנהג הרפובליקב הרומאית בפרובינציות, כדי לגבות שם מיסים למען בירת האימפריה, חיטה או תאנים ותמרים, ובאותה הזדמנות לעשות גם לביתם, למלא את כיסיהם בכספם ובזהבם של המקומיים.
אז למי מהביבים נאמין? ? זה של אור היום, או זה של חשכת הליל?
אני לא מומחה לארה"ב, וגם לא לגיאו-פוליטיקה, ואפילו לא לביבי. אין לי אלא ההגיון הפשוט שאומר לי שלכל תוצאה יש סיבה היכולה להסביר אותה.
והתנהגות מוזרה כזאת של נציב עליון, העורך תפנית כזאת במדיניותו עם רדת הערב, גם לה יש סיבה.
הסיבה, ככל שהצלחתי להעלות על הדעת, היא מצבו המדאיג מאוד בלשון המעטה, על סף הנואש, של מי שעורך את השינויים המפליגים במדיניות החוץ הלילית. מדאיג מבחינה פוליטית, משפטית ואפילו קיומית. לו עצמו ולמדינה שהוא עומד בראשה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשאני ספוג בהשראה דיגיטלית ממכרת, נתפס אצלי כמו גיימר המצוי בגלקסיה מלאת מכשולים ואויבים שזוממים עליו, חייב לחמוק ללא הרף מחיצים, מקליעים, מטילים, מרעידות אדמה, מעדרי טורפים, מלהקות של מחסלים מקצועיים, ממלכודות פתאים, מרעלים וכשפים, מאילי הון ושליטי אימפריות עוינות, מכוחות האופל ומסוכנים זרים מגלקסיות קרובות ורחוקות. עליו להימלט בעודו חי וחופשי מהגלקסיה המסוכנת לבריאותו. פשוט להימלט.
לבצע "ויברח"
הברדלס והצבי: רק לברוח
או, בשפת הטיק-טוק הנפוצה, מצבו של ביבי הכי מזכיר לי צבי כלשהו, נניח אנטילופה, שבעודו מלחך בשלווה עשבים טעימים, מזינים ומרגיעים באדמת הסוואנה האפריקאית, באביב הצח, הוא נוכח לדעת, אבוי, ששני ברדלסים (צ'יטות, ליאופרדים) חברברים וקלי רגלים, פתחו במרדף אחריו, והוא כבר יכול לשמוע מאחוריו ולעתים ממש לצידו, את קול נשימתם המאומצת, וטפיחת כפותיהם על אדמת הסוואנה, ובכבר חש בטפריהם הננעצים באחוריו ומסים לעצור אותו במנוסתו.
רק שהוא לא גיימר על ז'יטונים , ולא צבי מהטיק-טוק, הכל ממש במציאות הכואבת. הכלא הממתין לו אינו בפינת לוח המונופול. ואילו התכניות שלו, שמתחרבשות ללא הרף, אינן מגיעות מתכניות הצלה שהוא קונה תמורת נקודות זכות מגיימרים אחרים, אלא מקבל מבני משפחתו המבוהלים, ומבני משפחות אחרות סביבו המבוהלים אף יותר, חרדים עד מאוד, כולם, לכפית הזהב שתיגזלמהם עם אובדנו של הקיסר
המצב לא הגיוני ודורש תשובות לא הגיונית. יציאה הרחק מהקופסאות הרגילות. לכן הסכים ביבי ללכת על תכנית "הרפורמה", כי הגיעה מהפרקליט לווין, רך הדיבור והמתון, שכל קיצוניות ממנו והלאה, כמו המרחק שבין מוחמד וההר.
והנה מה שנשאר מהתכנית – סמטוכה מטורללת ומחרידה, שטרם היתה כמוה בארצנו!
אפילו שר הביטחון שלו כבר מוביל מרד.
ביבי כבר נקלע למצבים מסוכנים בחייו, כמו שכמעט טבע פעם בתעלת סואץ, כמו הקלטת שלא היתה, כמו ששרון גזם אותו ל-12 מנדטים בכנסת, ועוד ועוד. אבל כזה כמו עכשיו, כזה עוד לא היה לו. מהבייס שלו מגלים לו, שהוא לא יודע לשלוט, ולמעשה נגמרה המלחמה. הימין לא נולד ולא נבחר לשלוט, עם על הכבוד לפואטיקה של ז'בו. ביבי לא יודע איך עושים את זה. ראו והפנימו: הרי אפילו בביתו שלו הוא רק הפודל.
אז מה הפלא שבמצב כזה , גיבורנו המותש, המבולבל והמוכה בורח מאיתנו בכל שבוע לכמה ימי התרגעות בחו"ל, גם רעיונות מטורללים לגמרי, יכולים להראות לו שם הגיוניים בתכלית.
למשל: אולי זה הזמן לחשוב ב א מ ת מחוץ לקופסה.,
כלומר, להחליף צדדים.
מנהיגי מעצמות פוטין ושי: ביידן הם לא. מצפצפים על הדמוקרטיה.
הרי לכל ברור, שהדמוקרטים האמריקאים, ששלטונם בבירת האימפריה נראה כמובטח לנצח, בזכות הדמוגרפיה, הם ראש המפלצת המשלחת בו ברדלסים ואוייבים מהגלקסיה כולה. וזה עוד מתחילת דרכו בראשית הניינטיז ועד עצם היום הזה, כשנקודת הפתיחה של הנשיא ביידן, היא נקודת הסיום שלך קודמו אובמה – הבגידה הנוראה בישראל המתוקה באו"ם. הכל כדי לחסל את הביבי.
עשרות קרנות אמריקאיות של הממשל ושל המאיון העליון שם, עם ייצוג ניכר ליהודים העשירים (ובשותפות עם ממשלות ועם קרנות דומות באירופה המערבית, בקנדה ובאוסטרליה), מקיימות ממש מתחת לאפו, בירושליים ובתל אביב, וגם ברמאללה, מאות או אלפי "עמותות" שמזיזות לכאן מאות מיליוני דולרים ואירו, שזה מיליארדים בשקלים, מעסיקות אלפים ורבבות של אז'נט פרובוקטרים מקומיים, בני עמו, כולל שכנים מרחביה וחברים מהיחידה, תועמלנים ודגלנים, שלכולם מטרה אחת: לקרוע לגזרים את בשרו הענוג של המנהיג, טרף לניבי הברדלסים הרעבים האלה. וזה כשהנשיא לא מזמין אותו לחדר הסגלגל, ובמקום זה גורר אותו לכנסים ולוועידות כדי שיבטיח שם הבטחות שנואות מאוד שאין בדעתו לקיים. וכל הצהרה שלו בוועידה מאוסה של ביידן, כל בגידה קלה של שר בממשלתו או ח"כ בסיעתו, כל כלי שאובד לצד שלו בלוח השחמט של "הרפורמה", ועוד הפגנה, עוד שיבוש וסרבנות, מערערים אותו עד היסוד, כעלה נידף ברוח.
אז מה? הוא יצא נגד ביידן ושלטון הרשע הדמוקרטי בוושינגטון, ויפקיר את ישראל האהובה שלו לנפשה בלי כיפת ברזל מעצמתית? מופקרת לבדה באזור הרה סכנות כמו המזרח התיכון?
לא יקרה. לא תאבד תקוותנו. יש לנו היום אופציה טובה בהרבה מאימפריות קולוניאליסטיות שוקעות, שהצליח לגייס במקרה דומה דוד בן גוריון בפיפטיז ובסיקסטיז, מול המנוולים מוושינגטון שגם אז כמו היום, התנגדו ל"מלכות ישראל השלישית"
ולעומת זאת, היום פרוש לפנינו ציר מעצמתי טרי ועולה:
פוטין הרוסי הוא חבר, נכון? והסינים כבר ממילא פה, בתנובה, בנמלים, ומי בכלל יודע איפה לא.
כן. נכון גם איראן בציר המעצמתי שלהם.
אך אולי זה הזמן להוציא מתוק מעז! כמה מילים טובות עם פוטין בקרמלין ועם שי בעיר האסורה בבייג'ין וההייאטולות יעשו מה שידרשו מהם. יסתפקו במלחמתם בשטן הגדול בוושינגטון, ויקבלו הבטחה מגובה בערובות, שישראל לא תתנגד לרנסנס המפואר של האימפריה של כורש (או אחשוורוש, המלך שהיו לו הכי הרבה פחות – 127), מגבול יוון עד גבול סין, מדרום ערב הצחיחה עד קווקז הפורחת, ועד בכלל. ישראל רק תעזור, תמורת "עמודו" לגרעין..
הכי מחוץ לקופסא שיש.
אה? חשבתם על זה?
שהרי ידוע שלפוטין ולשי אין עניין בדקויות של דמוקרטיה, או במוראות של דיקטטורה. זכויות האדם והאזרח? נשלח מיד את אהרון ברק עם כרטיס הלוך לסידרת הרצאות ארוכה-ארוכה באוניברסיטאות של לנינגרד ושנחאי. הדגלים כחול לבן? נתפור מהם חליפות משוגעים לראשי המחאה, שירגישו בבית במוסדות הבריאותיים המתאימים, איפה שיאושפזו. העיתונאים והאקדמאים יישלחו למחנות המתאימים בסין, וישוחחו בנחת על המצב עם האויגורים ואנשי הפאנג-משהו על צלחת אורז ובשר עוף חמוץ מאוד אך גם טיפה מתוק.
כן. אני יודע. נראה דמיוני. אך זיכרו, שסוף מעשה במחשבה תחילה. אז נכון, שלא כל מחשבה זוכה להתגשם (חבל או מזל), אך לעומת זאת, כמעט כל מה שאכן מתגשם לבסוף, תחילתו במחשבה תחילה.
והכל ספקולציה. אין לי מקורות, אין לי מדליפים. רק הגיון פשוט. חכו עם המניות.
ואגב- מה יעשו במקרה כזה לפיד וגנץ?
אם יתממשו החששות וברגע האמת לא יתייצב צה"ל החצי מפורק לצד הממשלה הנבחרת החוקית, מי ימנע מביבי להחיש לעזרתו חלק מהצבא הרוסי השוהה בינתיים בסוריה? נראה לכם שפוטין, שפלש לאוקראינה בלי הזמנה, יגלה חוסר נימוס כזה מול הזמנה מכובדת מצד ביבי? ויחגגו ותיקי הצבא הסובייטי ממלחמת העולם ב', עם טונות של מדליות על החזה, אולי ביחד עם פעילי חד"ש שכבר הפגינו פעם בעד סוריה ושות'
ומה יעשן אז תינוקיו לפיד ונם-נם גנץ? למה שלא יזמינו להגנתם ולהצלת הדמוקרטיה את הצי האמריקאי השישי ואת סנטקום(פיקוד המרכז של הפנטגון) ונאט"ו גם, שיתקבלו במצעדי דגלים, במצות או בעוגות גבינה ושאר ביכורים, ונערות-שמאל מתרוננות שתמיד חלמו על פספורט כחול ונשר מזהב גם אם זה אומר חייל אמריקאי במיטה, ועדינה הולכת הביתה.
מאי 11, 2016
כל הדיבורים האלה על "מלחמת אזרחים", שמצידה ה"ריגשי" (במילעיל) היא גם "מלחמת אחים", ומצידה המעשי היא מוליכה לצמד המילים המיירא "הפיכה צבאית", החלו לעורר בי תחושה עזה ומתגברת של דז'ה-ווי. זה הוליך אותי למסע אחורה בזמן, מהלך שבע שנים, לאביב של שנת 2016,תקופת ימי הזיכרון וימי העצמאות המתקרבים אלינו, כמו תמיד בקצב שאינו ניתן לעצירה.
גנרל בעל זכרונות יאיר גולן: מזהה תהליכים
מה שהניע בזמנו את המהלך , היו זכרונותיו של גנרל אחד שאז היה סגן הרמטכ"ל. לא הזכרונות של הגנרל עצמו יש לומר, היו אלה; שכן הוא טרם נולד בתקופה שבה החליט משום מה "להיזכר". היו אלה זכרונותיו מספרי היסטוריה שאולי קרא, מסרטים שאולי ראה ואולי מקומיקס שבהם עיין בילדותו. ואת ה"זכרונות" יד-שניה האלה הוא הפעיל כדי לגנות את הצבא הישראלי הממשי, שבו שירת בתפקיד מנהיגותי בכיר ביותר, כדי להאשים את פקודיו ואגב כך את מפקדיו, מדינתו ועמו, בזוועות שמקומן לא יכירן בחברה אנושית סבירה, ועוד כזאת המותקפת ללא הרף ומכל עבר מזה דורות, על ידי אויבים בנפש, שטופי שנאה גזענית עזה וצמאי דם שרואים בקורבנותיהם המיועדים, חייליו-פקודיו ובנוי עמו של הגנרליסימו, דוגמיות של תת-אדם, מסוג של "צאצאי חזירים וקופים" בכל דרשה חגיגית במסגדיהם, בכל סעיף חשוב באמנות הפוליטיות אשר להם וכמובן בחומר הלימודים שהם מרביצים בנוער האומלל ובצעירים הנבוכים שלהם, שאותם הם מלמדים שטוב מותם מחייהם.
כך שאולי לא פלא, שבבחירות האחרונות, נפל הגנרל שלנו שדוד ומשוסע על החרב המושחזת של אחוז החסימה, שעליה הוא נפל ככלי אין עוד חפץ בו.
מהפכה צבאית אמיתית: הצבא היודו-נאצי נגד "המפלצת"
ובינתיים לא נראה שהגנרל יאיר גולן הבין את הרמז. הוא בשלו.
ואיך כל זה שייך ל"הפיכה הצבאית" שלאחרונה טיפסה על המדרגות המעוקלות והסולמות הרעועים של סדר היום שלנו?
או.
כי זמן קצר לאחר אותה "התבטעות" של האלוף בעל הפלפלים והזכרונות, שלא עברה בשקט, משום צד , קפץ בעיתון "הארץ" (זה המחבב מאוד מסיבותיו שלו את ההשוואות של יהודים, במיוחד במדינתם, אל הגדולים שבפושעי המלחמה בפרט והפושעים נגד האנושות בכלל) פרשן אחד בכיר משלהם, לענייני ביטחון ופרבריהם,שקפץ על "האנים החושבים פתוח, עם כותרת -מתנה מיוחדת ליום העצמאות דאז:
"לקראת מהפכה צבאית"!
בררר. לא פחות.
האיש, תחזיקו חזק, גם קורא לבצע הפיכה צבאית בישראל, וגם מודיע שהיא עומדת להתחולל! גם נואם באוזני צמרת הצבא וגם תובע ממנה, למעשה, לבצע הפיכה!
כמו שהיה נהוג בדרום אמריקה ובעוד מקומות!
(והכל באשמת ביבי! כך טוען המחבר.
כבר אז.
לא אחלה מתנה ליום העצמאות שלנו, מתנה שהקדימה את זמנה? ספק נבואה, ספק איחול?
קבלו את צבי בראל:
"השואה (כלומר, המהלך שהחל בעקבות נאוום הזכרונות המזויף של סגן הרמטכ"ל) עומדת לחולל מהפכה צבאית בישראל."
וזה בכלל לא סוד מבחינת הנוגעים בדבר! למשל מבחינת ראש הממשלה:
"הוא (בנימין נתניהו) שומע היטב את הבעבוע, שמעיד על כך שלממונים על ביטחון המדינה נמאס מן הקרקס שהוא מנהל. הם רואים עצמם אחראים למה שיקרה במדינה אם לא יעצרו אותו ואת חבר מרעיו בזמן."
וגם:
"הנהגת הצבא תצטרך להחליט מה הוא האיום האולטימטיבי על ביטחונה וקיומה של המדינה: אלפי טילים ופלסטינים סכינאים, או ממשלה שמהנדסת ציבור להיהפך למפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית."
ג'ורג' הקדוש ומלחמתו במפלצת: במקרה של ג'ורג' הקדוש זה דרקון. במקרה של בראל הקדוש מדובר בעמישראל. (ציור מהוויקיפדיה) עם ישראל, בעיני הבראל ועדתו, הוא מפלתצת מאיימת. מאיימת עליו, מאיימת על צמרתהצהא הנאורה, על הדמוקרטיה ובכלל.
העם הוא מפלצת מסוכנת.
כלומר, יש מימד של דחיפות!
חושו אחים חושו!
המפלצת מאיימת לטרוף את הדמוקרטיה!
ומיהי המפלצת?
ומה הדחיפות?
בראל:
"הצבא אינו צריך לכבוש את הכנסת או את משרד ראש הממשלה ואת תחנות הטלוויזיה כדי לחולל את המהפכה. ה"עם" עדיין אתו. אבל איזנקוט(אז רמטכ"ל), גולן ואפילו יעלון (בוגי, אז שר הביטחון) אינם יכולים להיות בטוחים כמה זמן יישאר "העם" עם הצבא." (המרכאות ל"עם" במקור)
הכל ברור? המפלצת היא "העם". זאת אומרת, אותו ציבור של אנשים, אזרחי ישראל, שקובע בקולותיו ביום הבחירות מי יהיה ראש הממשלה ומי יהיו שריו והח"כים – העם הזה, הוא-הוא ה"מפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית."
"העם" הנ"ל עלול לנטוש את "הצבא" – החברים של בראל, שלהם הוא ממליץ לפעול לאלתר, לפני שיהיה מאוחר.
כבר ידוע ש"העם" (מבחינת בראל ודומיו, מציבור "האנשים החושבים פתוח"), הוא אספסוף של בהמות, בבונים שמשתטחים על קברים, אנשים ואזרחים מסוג ב'. לא האנשים המתאימים, לא מהצבע הנכון, לא מהמפלגות הראויות ולא מהדת של בראל וחבריו (כנסיית הסכל).
ובראל שלנו מציע שצה"ל שלנו יקום ויציל את "העם" המפגר שלנו מידי עצמו.
כדאי לזכור שבראל ו"האנשים החושבים" מזמן מבינים ש"המפלצת" הזאת, "העם" – כבר לא איתם.
ולכן, מזה שנים, הם עסוקים במלחמה נגד המפלצת (אך בעצם לטובתה!) – ממש ג'ורג' הקדוש בריבוע – עם עזרה מן החוץ.
אחד הג'ורג'ים הקדושים קורא לפלשתינים לרצוח יהודים בכל דרך, כי זו זכותם וחובתם. ג'ורג'ים קדושים אחרים קוראים לעמי העולם ולמדינותיו להטיל חרם על מדינתם ועמם. ויש עוד ג'ורג'ים קדושים עם רעיונות מעולים.
מה לא יעשו החבר'ה הדמוקרטים האלה כדי להציל אותנו מידי עצמנו ומידי הדמוקרטיה.
*****
והנה הגענו לקטע הסיום של המאמר, שהופך את המהפכה הצבאית הוודאית והמומלצת של בראל על פיה.
בראל לא חיכה, כמו גיבורו, האלוף גולן, שמישהו בחלונות הגבוהים יסביר לו מאיפה משתין הדג, ויאלץ אותו לפרסם "הבהרה" ההופכת על פניו את נאומו החשוב, או מאמרו החשוב.
בתור ותיק ב"הארץ", בראל יודע לעשות את הפליק-פלאק בכוחות עצמו, ולספק את ההבהרה אפילו מיד:
"מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה…"
(פתאום, להציל את הדמוקרטיה מידי המפלצת העממית, כבר לא נראה רעיון כל-כך טוב)
…אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה
(פתאום זו לא מהפכה צבאית פרופר)
"אם תתחולל"
("אם"? מאיפה התקף הספקנות הזה, אחרי שכבר הודיעו לנו בוודאות, במשפט הראשון של המאמר, שהמהפכה "עומדת" להתחולל?)
ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה…
("אולי"? שוב גל של ספיקות? הלכה המהפכה הסימפטית, הלכה הוודאות המהפכנית.)
נעלמה התקווה בת שנות השעתיים?
הבה נתאר לעצמנו, שאנחנו באמצע המאה הקודמת, תחילת הפיפטיז, ימי שיא הסטליניזם הבולשביקי בדמוקרטיה העממית הרוסית, ובו בזמן שיא המקרתיזם בדמוקרטיה הקפיטליסטית האמריקאית, ובדיוק אז קם לו שופט עליון מטעם השלטון הדמוקרטי, העממי במ\רח או הליברלי במערב, ומודיע ש"הכל שפיט", שמשמעותו — לשופטי בית המשפט העליון, כמוהו מינויים מטעם גם הם, נתונה הרשות לבטל או לפחות לעוות עד-בלי-הכר כל חוק וכל החלטה או תקנה ממשלתית וכל מנוי, של שר או גנרל, מטעם הנשיא או הסובייט העליון, לפי שיקול דעתם "הסביר", עם הסבר ל"סביר" מהו: סוציאליסטי או ליברלי, סובייטי או אמריקני, נאור ומתקדם או שמרני וטבעי, אוניבסלי או פרטיקולרי, הכל כפי שמתאים באותה שעה לשמש העמים ג'ו סטאלין או לסנאטור ג'ו מקרתי ומתאים לשופטים שהם מינו. צעד
שמעניק היתר לשופטים העליונים לתקן במיידי, בכוח שניתן להם, כל סטיה הכי קלה מהשורה ההנהגתית של הסטליניזם במזרח או המקרתיזם במערב, מאז ועד עולם, וכמובן שבאפשרותם להפעיל נגד כל מתנגד של השלטון כל אמצעי, אם יש חור או אין – כי "הכל שפיט". וכל חוק הוא רק חומר ביד היוצר "הסביר" – כבוד השופט.
בולשביק יוסף סטלין: שמש העמים
קל מאוד להבין, אצל מי סידור אשר זה יכול להתפס כ-"דמוקרטי" — בולשביקים ומק קרתיסטים, חובבים נלהבים של כל דיקטטורה טוטליטרית.
והנה, עשרות שנים לאחר שסטלין ומק קרתי, הם ורעיונותיהם כבר הושלכו זה מכבר עמוק-עמוק לתחתית פח האשפה של ההיסטוריה, והזבל האידיאולוגי שלהם כוסה מזה כבר בשכבות-שכבות של זבלים דומים ונוספים שהצטברו שם מאז, והמשטרים השניים,
במערב ובמזרח, כבר השתנו מאוד, עם השינויים העצומים בדעת הקהל בכל תחום, כולל הצבעת הציבור בבחירות, כמו אצלנו – ובכל זאת קמות פה, ממש בימינו, תנועת המגוננות בכל כוחן על "הכל שפיט" ועל מיני "הסתברויות" שונות ו"המידתיות" שסקושי היו נכונות לשעתן, אך עדיין הן נכונות לשעתנו מבחינת הבולשביקים והמק-קרתיסטים של היום.
והכל בשם "הדמוקרטיה" אלא מה.
וכל זה מתאפשר, כי גם השופטים מאז לא השתנו – הם אותם השופטים שמנסים לשמר את רוח הבולשביזם הסטליניסטי והמקתיזם הפשיסטי, ולשמר את כוחם.
סנאטור ג'ו מקרתי: גם אנטי קומוניסטים
והנה, בתחילת הניינטיז של המאה הקודמת, ימי שלטון הבולשביזם-מקרתיזם (חוץ מחרות ומק"י) המפא"יניקי-מרצי בארצנו, ימי הפנקס האדום הבולשביקי, וחשכת הלילות של ועדת העורכים המקרתיסטית –(לפי אגדה אורבנית ידועה, מקרתי היה כ"כ עסוק ברדיפת קומוניסטים, עד שאפילו "אנטי-קומוניסטים" נחשבו בעיניו ככוד סוג שך קומוניסטים.
— קם לו אז השופט העליון אהרון ברק, מנוי של ראש הממשלה דאז מטעם מפא"י-"העבודה", מי שהיה יבואןהאמריקנה הגדול עד אז, יצחק רבין, ושופט שהיה פרופסור ל"משפט קונסטיטוציוני" בעצמו , ובספרו "על השקפת עולם", בעמ' 477, 485 כתוב לאמור:
"בעיני, מלוא כל הארץ משפט.כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים – כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות – נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט… בכל מקום שיש בו בני-אדם חיים, שם יש משפט. אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט." . (הציטטה לעיל ולהלן מתוך עבודתו של הלל נייער ב"תכלת")
וכדי שידעו השופטים מהו קנה המידה הנכון בעבודת ביטול החקיקות שלהם, כלומר מה סביר, קבע ברק ,שקונפליקטים שאינם ניתנים ליישוב בין ערכים יהודיים לערכים דמוקרטיים, חייבים להיפתר על פי ערכיו של "הציבור הנאור". זה שהפנים את "מכלול הערכים המעצבים את דמותו של הישראלי המודרני" אותו חלק מן הציבור "שערכיו הינם אוניברסליים", ושהוא חלק "ממשפחת האומות הנאורות".
כלומר, אותם ערכים שניסתה להתהדר בהם העלית האינטלקואלית של הבולשביזם המפא"יניקי דאז, שבפועל היתה כת מתנשאת, גזענית למדי (או אפילו מאוד), שותפה נאמנה ואחות לדרך של החזירון העליון, השולט פה עד היום, חבורה פוליטית שהצטיינה בטוטליטריות אידיאולוגית נוקשה, ואימצה רעיונות מדיניים, חברתיים ופוליטיים ליברל-הומנסטים, שאפסותם הוכחה שוב ושוב, תוך גרימת נזקים חמורים למדינה ולעם.
פודל מחמד: על משמר ביבי
רק שבימים שברק המציא את "הכל שפיט", היו למפא"י ולמרצ 56 ח"כים בכנסת, שיצגו 47% מהמצביעים. היום נשארו מהם שאריות מדולדלות, רק 4 מנדטים, המייצגים 3 אחוזים ושליש האחוז מהישראלים, ועוד אחוז וחצי ממרצ שלא עברה את אחוז החסימה. כ-5% מציבור המצביעים הישראלי.כ
ואיך למה אבדו לגוש הזה כ-90% ממצביעיו בתוך 30 שנה? כי התברר לתמימים דאז לאילו תהומות הוליכו אותם "השמאל" ומשרתיו ב"הכל שפיט": אוסלו ושתי אינתיפאדות שותתות דם ועוד אחת בדרך בימים האלה, קיפאון כלכלי, פסיקות בג"צ נוטות חסד לטרור, למסתנני עבודה,
פקינז-שעשועים:שומר על לפיד
לאתאיסטים, לשונאי דתיים ויהדות, לקרנות זרות של מעצמות עוינות, של תאגידי-ענק רב לאומיים, מחרחרי ממלחמה לשם מיקסום רווחים ושל ממסדים קלריקליים אנטישמיים; הם והסוכנים הזרים הישראלים שלהם, שכירי "העמותות", שאף מתחזקות באופן קבוע לפחות שופט/ת 1 בעליון.
והתקשורת המשרתת את האגף הזה בוודאי איננה "כלבת השמירה " המגוננת על "הדמוקרטיה", שאינה, במקרה הזה, יותר ממגדל קלפים אידיאולוגי שהתמוטט וקרס תחתיו, וכל מה שנשאר ממנו הן סיסמאות ריקות המשרתות את הכת השלטת, כולל אילי ההון, כולל בעלי התקשורת, ומקנת כספם בשוק הפוליטיקאים, העיתונאים, האקדמאים, המנהל והמשפט הממוסדים. ועדיין הם מבקשים לשלוט פה ביד
פיטבול אמריקאי:ימין ושמאל
ברזל, ככל יכולתם המידלדלת – למרות שאיבדו כמעט לחלוטין את בסיס התמיכה הציבורי שלהם.
כי הנה כל מה שנשאר מהתקשורת: להקות של כלבי שעשועים, פודלים ופקינזים , מימין ומשמאל, השומרים על התחת של החזירון העליון, שהוא בעל הבית האמיתי של "הדמוקרטיה" שלנו, כמו של כל האחרות. וכמו כן, כשהם תוקפים אלה את אלה, מדובר בפיטבולים אמריקאים ובולדוגים אנגליים, להקות של כלבי תקיפה מימין ומשמאל. כשהם מתנפלים ונושכים אלה את אלה, אך משחקים אותה משת"פים חביבים בשמירה על האינטרסים של החזירון העליון המעסיק אותם בנדיבותו, וחביבי הקרנות המממנות את שני הצדדים שכביכול נאבקים ביניהם, ובעצם הם מסכימים ביניהם בכל עניין החשוב לחזירון העליון, המשך סדיר של זרימת השטרות והמטבעות מלמטה כלפי מעלה.
השירות בצה"ל הוא הפרה הקדושה מס.1 של ישראל. הסיבות ידועות. מדינה במצור. איומי השמדה מרחוק ומקרוב. קטסטרופה בטחונית אפשרית בכל יום ובכל לילה. כל חייל חשוב. כל טייס – קל וחומר. חיל האוויר הוא הפטיש הגדול של צה"ל. הוא נשק ההכרעה. פגיעה סזמינות כוח האדם שלו היא פיגוע אסטרטגי.
סרבנות של חיילים בכלל וטייסים בפרט, היא סוג של נשק יום הדין מצד הציבור. פצצת הגרעין של המחאה. ובמקרה של ממשלה כממשלתנו הנוכחית – אפילו יותר מזה — פצצת מימן. ולא חשובה במיוחד עדינות הניסוח במכתב הסקרבנות הנוכחי.. ב"מכתב הקצינים" שהשיק את תנועת "שלום עכשיו" לא הופיע כלל המילה סרבנות, ואף על פי כן , ה"סאב-טקסט", המשמעות שמאחורי השורות והמילים היתה ברורה. לכן סימנה הקמתה של "שלום עכשיו" שבר עמוק ומסוכן מאוד למשטר ולממשלות ששלטו בזמנו – ממשלת הליכוד של בגין או שמיר. אותו "מכתב קצינים" בא לעולם בגלל החשש בציבור המרכז-שמאל מפני עמדתה ומהלכיה הפושרים ומצטננים של ממשלת בגין מול יוזמת השלום של אנואר אל-סאדאת המצרי ב-1977.
מכתב הטייסים:מסרבים להתנדב
ואין צל של ספק של"שלום עכשיו" ולהד הציבורי האדיר שעוררה, היה תפקיד מפתח, בהשפעה על שלושה שרים "ביטחוניסטים", אקס-גנרלים, שהיו חשובים מאוד בממשלת הימין של בגין – מי שהיה מפקד חיל האוויר עזר וייצמן, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, והאלוף במיל. אריאל שרון. הם הבינו היטב את משמעותה של התופעה החדשה שהתגלמה ב"שלום עכשיו" דאז, בכל הנוגע לצה"ל, כפי שהם הכירו והבינו אותו: "צבא העם", "כל העם צבא", וכו', שעמדו להפוך לסיסמאות חלולות וחסרות כיסוי, כאשר חלקים חשובים משכבת הפיקוד –"מכתב הקצינים" – מביע מורת רוח כה קיצונית כלפי הדרג הפוליטי והממשלה ומהלכיה.
קל וחומר עכשיו, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ועימו ממשלת הימין על "מלא-מלא", איבדה למעשה את הבסיס המוסרי בטיעונים שלה נגד הסרבנות —
כי הרי זה עתה נחתמו ההסכמים הקואליציוניים, של אותו "מלא-מלא", וברור לכל כי המשמעות של הסרבנות מצידם של שלושה תריסרי טייסי מילואים, בטלה בשישים, והרי היא כאין וכאפס לעומת הסרבנות ההמונית והמושחתת עד היסוד של הציבור החרדי השותף ל"מלא-מלא" הנ"ל, סרבנות,שבנימין נתניהו מושיט לה יד מלטפת, מממן אותה ומגונן עליה, ומעניק לה בעצם הכשר פוליטי שמבוסס ויבוסס עוד יותר בחוקי "הרפורמה" שהוא מנסה להעביר.
ועל ידי כך הוא מסרס, מבחינה מוסרית את עצמו ואת ממשלתו . החבלה שלהם בצה"ל על ידי מתן היד לסרבנות החרדית, גרועה ומזיקה לאין שיעור יותר ממכתבם של 37 טייסים שלא מתאים להם "להתנדב" עוד לשרותה של ממשלה בלתי מוסרית שכזאת, שלהבנתם היא מפעילה נגדם ונגד הציבור שממנו הם באים, את מה שהם רואים כ"נשק יום הדין" שלה – מערכת משפטית חדשה, העומדת להפוך את הבלתי מוסרי לחוקי, להשליט להבנתם, מיעוטים קיצוניים מבחינה דתית ולאומית על סדר היום הציבורי שאליו הם התרגלו איכשהו עם כל הקשיים. (דוברי הטייסים מרבים להתייחס לשרותם חסר הפניות עד כה, למרות התנגדותם העמוקה למדיניות הישראלית ב"שטחים" של יו"ש ואולי גם עזה.
הפגנת "שלןם עכשיו" ירושלים, 1995
והגרוע מכל: הפגם המוסרי העמוק הזה של נתניהו וממשלתו, אינו מסיים את פעילותו ההרסנית ביחס אל סרבנות הטייסים. הפשע המוסרי יימשך ויכשיל כל ניסיון להאבק נגד רעשי-האדמה המשניים הצפויים כמעט בוודאות — מכתבי סרבנות בהיקפים גדולים יותר, ותוך גילויי סרבנות עמוקים ומרחיקי לכת יותר, אך עדיין זוטרים לעומת עומק ההשתמטות הסרבנית של שותפי נתניהו החרדים, ואולי גם החרד"לים; לדוגמאף שירותו הצבאי המוגבל של שר האוצר והביטחון(!!!) בצלאל סמוטריץ.
הסרבנות המעופפת, תוך שימוש באיזמל מנתחים, העמידה כמה מהפיסות שנשארו מנתניהו על קרנות הצבי. ון מאלצות אותו להחליט חד-משמעית על דרכו עם התקלפותה ואובדנה של שכבת המגן המוסרית. או שישב לדבר ויסכים להתפשר, או שפשיטת הרגל המוסרית תהפוך גם לפשיטת רגל פוליטית, אישית ו\או מפלגתית, במיוחד אם יבינו חבריו לצמרת המפלגה והקואליציה, שיתכן שהוא מוליך אותם לתבוסה רבתי, שתזכיר את מה שקרה לו בבחירות לכנסת ה-17, בנובמבר 2006, כאשר הליכוד הגיע לכנסת עם 12 מנדטים (לעומת 38 שהיו לו), כאשר השותפה שלו "שינוי" הרסקה ונעלמה מהמפה, ואילו "האיחוד הלאומי-מפד"ל", שותפה נוספת, הפסידה מכוחה גם היא.
מה שמכונה היום "שמאל-מרכז" הוא ניסוח מכובס של השם הפוליטי הקודם של הכת, רל"ב, שאיבד את רוב הרלוונטיות שלו, אחר שאבדו סיכויו האלקטורליים עם נצחונו הברור של "גוש רק ביבי(ר"ב)" בבחירות מובמבר, ונכנס למוד של שקרים והסוואות של כוונותיו.
ו\את גם סיסמת הקרב החדשה של אותו אגף, הכביכול אותה "הגנה על הדמוקרטיה", שמתמצה בהגנה על "עצמאותו" הכביכולית של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה), בצמוד לעקרון המקודש של "הפרדת הרשויות".
והנה, הסיסמאות האלה, המגדירות פוליטית ותעמולתית את הגוש דנן, אינן אלא קשקוש, מגדל קלפים אידיאולוגי תלת קומתי, הנשען על פייק-מציאות שאינה יותר מאשליה שאין לה ולא היה לה מעולם שום אחיזה בעובדות כלשהן, היסטוריות, חברתיות, כלכליות או פוליטיות.
—————————————————————-
"עצמאותו" הכביכולית של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה
—————————————————————-
סיסמטות ריקות, שבבסיסן האשליה ההזייתית, סיפור בדים, שיש או יתכן שהיה או שיתכן שיהיה בעולם, איפשהו או מתישהו, שלא לדבר על עכשיו בישראל, דבר כזה בכלל, "דמוקרטיה" במובן של "שלטון העם על ידי העם ולמען העם" (על פי ניסוחו חסר הבסיס של "אייב הישר", הוא הנשיא האמריקאי הדגול מאמצע המאה ה-19, אברהם לינקולן). קשקוש שעליו הורכב המבנה האשלייתי של האציל הצרפתי שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה, – "הפרדת הרשויות", שאצלנו הוא מחייב, לכאורה, את עצמאותו של העליון, במיוחד בשבתו כבג"צ. את עצמאותה של הכנסת כמחוקקת ושל הממשלה כמבצעת.
דגלים כחולבן בירושלים: דמוקרטיה או שוב רל"ב?
זאת משום שמיד עם היווסדו של המשטר "הדמוקרטי" בעיר המדינה היוונית אתונה, במאה החמישית לפנה"ס, היה זה שילטון החזירון העליון, על ידי החזירון דנן ומשרתיו-משת"פיו, ולמענם. הוא נקרא דמוס(עם) קראטיה(שלטון)כדי להבדילו מהמונארכיה – שלטון היחיד של המלך. הדמוקרטיה האתונאית נוצרה מכוח הסכם של אינטרסים בין שני המצביאים האתונאים הבולטים של דורם, פריקלס וקימון, שהיו שני האנשים העשירים ביותר של עיר המדינה היוונית הזאת, יורשים ממשיכים של הוריהם, גנרל ואדמירל עשירים כקורח (מירושה ומשלל המלחמות ועתירי תהילה (כמנצחים דגולים נגד הפולשים הפרסים, בים וביבשה),שכבניהם אחריהם, נאבקו ביניהם על השלטון באתונה. קימון היה מנהיגה של האליטה האריסטוקרטית העשירה והשלטת שהחזיקה בידיה גם את כל משרות השלטון והשיפוט החשובות (ממלאי התפקידים לא קיבלו שכר)בעיר. אך ההסכם בין פריקלס וקימון פתח את המשרות, בהדרגה, בפני כל האזרחים (בתקופה שהיו באתונה 250,000 תושבים, והיו רק 30,000 אזרחים בעלי זכות בחירה, די דומה למצב באמירות קטאר ושכנותיה בימינו) והעיר היוונית החלה לשלם את שכרם של הנבחרים, השופטים והפקידים בני המעמדות התחתונים.
פלאנקס מקדוני, לפי דגם יווני, במקור שומרי
כשם שהיוונים העתיקו משבטי השמים מהמזרח התיכון, מהפניקים, (שהם הכנענים הצפוניים) את האלף-בית המקומי, ואת ידע הספנות, הם אימצו מהם גם את הארגון החברתי-פוליטי של עיר המדינה שלהם. הערים הפניקיות היו מחולקות באופן טבעי לפי השבטים שאכלסו אותן, רובע לשבט. השבטים נשלטו , כבני ישראל, על ידי זקני השבטים, שלעתים בחרו במלך-מצביא (אבימלך,שאול, דוד) או נשבעו לו אמונים כדי שיצא בראשם למלחמות, והפרישו מתוכם, על פי גודלם, את "יוצאי הצבא" בגילאיםהמתאימים, ומתוכם "שולפי החרב", הלוחמים, כשנדרשו למלחמותיהם, כדי להתגונן מפני שכניהם החמדנים או כשיצאו בעצמם למבצעי שוד וביזה אצל השכנים.
————————————————-
הזמזום/רשרוש/צפצוף המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה (פופולוס) בנשוב בהם הרוח. הזכיר למעמדות העליונים האנינים את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים
————————————————-
אצל האתונאים כבר טושטש, באותה תקופה, המבנה המקורי של שבטי הרועים והלוחמים, שפלשן ךהךקן ולאיי הים האגיאי, ולכן הם יצרו בעירם עשרה שבטים באופן מלאכותי. על פי רובעי המגורים, כך שבכל רובע/שבט היו מספרים דומים של "אריסוטי" עשירים (מין אריסטוקרטיה פאודלית/עירונית), "פרשים" – מעמד בינוני גבוה, "זוגניים", בעלי צמד שוורים, כמעמד בינוני נמוך, וה"דמוס" – העם שהיו בעלי רכוש מינימלי, אך כזה, שעדיין איפשר להם לרכוש את כלי הזין וכלי המגן והשריון של איש החי"ר האתונאי, לוחם ה"פלאנקס"(גוש לוחמים צפוף של חיל גלים כבד, ראו איור), שיטת לחימה שלמדו מהלוחמים השומרים, מתושביו הקדומים של שפך הנהרות בדרום בבל וצפונה משם). כל אחד מהשבטים/רובעים נדרש לספק למאמץ המלחמתי גדוד אחד של חיל רגלים, מספר לוחמים לצי, ופלוגת פרשים אחת, זכותם של אזרחי אתונה בלבד, שהקנתה להם את זכות ההשתתפות באספות העם בשוק העירוני (ה"אגורה"), חלק משלל המלחמות, את זכות ההצבעה, ואת הזכות לבחור ולהבחר, (מאז תחילתה של הדמוקטיה) למשרה עירונית נושאת שכר. הפיקוח על הניהול השוטף היה בידי ה"אוריאופאגוס", מושב זקני השבטים, המאוייש על ידי מנהיגי ה"אריסטוי" ומעמד הפרשים, בדומה למוסד "זקני השבטים והעם" של שבטי העברים, או זקני "עם הארץ" היושב לשער העיר של הכנענים.
היחס לדמוס היה מתנשא ומבזה. בקומדיה "הפרשים" של המחזאי הידוע אריסטופאנס, כיכבה דמותו של גיבור המחזה "דמוס" , מין פרחח עממי טיפש, מרושע ובהמי, בור ושפל.
גם הפילוסוף אפלטון, שכתב את חמשת כרכי "המדינה", מדע המדינה שלו, מעין 
תורת המשטרים, לא הוקיר את המשטר ה"דמוקרטי": זאת בגלל חוסר התבונה,מידותיו הנחותות ואורחותיו הגסות של ה"דמוס" ההמוני הנחות.
הרומאים ירשו מן היוונים את האלף-בית הכנעני שהפך "לטיני", את מושב הזקנים היווני, שהפך "סנאט", את הפלנקס שנקרא אצלם "פלאנגה", ואת שיטת המעמדות המדורגים על פי רכושם והכנסותיהם השנתיות.
בכיכרות של רומא לבלבו אז בהמוניהם עצי הצפצפה שנקראו 'פופולוס' (באנגלית העץ נקרא "אספן" ובעיקר Poplar, והעם – Peaple).ועל שם הזמזום/רשרוש/צפצוף המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה בנשוב בהם הרוח. הצליל הזכיר למעמדות העליונים האנינים את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים, וכך הם כינו גם את העם הרומאי באותו שם, ששונה מעט ל"פובליקה" בהגדרת ה"רס-פובליקה" צמד מילים שפרושוה המילולי הוא "אינטרס העם, או הציבור. וגם ברומא, שלט כמובן החזירון העליוןב שיטת ה"הפרד ומשול" בין המעמדות, או "אחד ומשול" במקרה של מלחמה נגד כוח זר עויין, הכל כדי להמשיך ולנצל את כוח העבודה הזול של העבדים ושכירי היום, ולקיים מחסור קל וקבוע במזון, שאיפשר גבייה של מחירים גבוהים ורווחי עתק.
עצי צפםפה לקראת שלכת: "פופולוס" ברומית, פופלאר וגם "אספן" באנגלית)
וזה היה המצב גם במדינות שאימצו את המשטר ה"דמוקרטי" הזה גם לאחר ימי הביניים, ומאז הרפובליקה הצרפתית הראשונה, לאחר המהפכה ב-1789. העמדת הפנים של "שלטון העם" נמשכה, עם דמויות מופת מהמעמד השליט, כמו הברון שארל דה- מונטסקיה, מנסח "הפרדת השויות השקרית או עם מארי-ז'וזף פול איב רוש ז'ילבר דו מוטייה, המרקיז דה לה פאייט, מי שסייע לבשורה המהפכנית במלחמת השחרור האמריקאית ב-1776 נגד נמלך הבריטי.
——
הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי המיושן של המעמד התחתון.
————————
זה נמשך גם בשיטת הממלכות "הקונסטיטוציוניות" של מערב וצפון אירופה, עם "בית הלורדים" של ה"אריסטוי" הבריטי, וכינוי הגנאי הלעגני "קוקנים" שמוצאו מהמעמד התחתון של בני לונדון מזרח, בשל המבטא אנגלי העתיק שממנו לא נפטרו.
בצרפת של המהפכה הם נקראו "סנ(ס)קילוט" – חסרי האברקיים (שהם מכנסים קצרים יחסית, לגברים, הנלבשים על המכנסיים ונקשרים מתחת לברך או בשוק ובקרסול, "ניקרבוקרס" בהולנדית)
וכך, כמובן גם ה"דמוקרטיה" הישראלית. הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי. הראש הממולא ב"גבב", לפי עודד קוטלר ואחרים עם "נישוק מזוזות" ו"השתטחות על קברים", או מנהגי האכילה הגסים של "המרוקאים" לפי הגב' שרה נתניהו, הם המשך של הלגלוג היווני בנוסח אריסטופנס. ה"האשכנזים הצפונבונים" ו"האליטות הישנות" הם ה"אריסטוי" ו"הפרשים" הקלאסיים, ותיאוריית "ההגמוניה שאינה מודעת" של האינטליגנציה הימנית היא רק הסבה תעמולתית אופנתית, פוסט-קולוניאליסטית- פוסט-ציונית לעדתיות ולגזענות מתוצרת הקואליציה הפוסט-מדורנית/נאו מרקסיסטית השולטת בצמרות האקדמיה, התקשורת, המנהל והמשפט, והגוש העיקרי של בכירי הפוליטיקה.
ובפוסט הבא – איך מתבטא הבלוף "הדמוקרטי" בטיעוני הרל"ב של השמאל-מרכז. ומה נשאר מה"דמוקרטיה" משעה ש"הכל (נעשה) שפיט", ומרגע שלשופטי העליון הוענקה הזכות (מטעם עצמם) לעוות ואף להפוך משמעות של כל חוק וכל החלטה ממשלתית על פי עקרונות ה"סבירות" וה"מידתיות", של שליטה אתאיסטית-אוניברסליסטית בעליון, בלי יכולת ערעור על פסיקותיו, וללא פיקוח על טוהר המידות של בעלי הסבירות והמידתיות עצמם, ועל שמירת החוק שלהם בפסיקותיהם.
אז איך קרה, שב-12 בחודש מרס למניינם, שבאולימפוס הוא אל המלחמה בשדות הקרב הקלאסיות, אני מעלה ומפרסם שנית ב"מאפיהו" פוסט שפרסמתי לראשונה ב-12 בפברואר השנה? מה, הוא כל טוב ובכן, כן! ומרוב שהוא טוב אני מפרסמו שוב בשנויים קלים מאוד בעיקר של נוסח, וחסרי משמעות תוכנית של ממש.
צאר ניקולאי וצארינה
ומה שהתחדש והוא קורן ומוקרן ובולט מאוד לאחרונה, הוא התעצמותו של הפחד שהוא בנה החוקי של החולשה. וכן-כן, אני לא משווה, כי נתניהו הוא פוליטקאי שהגיע למשרת ראש ממשלה בדרך דמוקרטית, ושרה רעייתו היתה, כולה, עלמה נאה מטבעון – ובכל זאת, לנוכח נסיעה חשובה אחרי נסיעה חשובה לחו"ל, רחוק מאוד מרחובות עזה ובלפור, והמוני הדגלנים המיוזעים והצווחניים, עולים במוחי הקודח תמונות של הצאר ניקולאי עם כוכב ההצטיינות המוכסף על מעילו, והסרט האלכסוני על חזהו ובטנו, כזכר לנדן החרב שנשאו פעם על ירך שמאלם צארים לוחמים שקדמו לו, ולעומתו שיער הזהב הלבן של הוד-כבודו, שמאז ביקורו הסודי בטורקיה לאחרונה הוא מטלטל על פדחתו מבנה תספורתי מורכב, מעט בארוקי וקצת ברוטאלי, הנראה כמיקס משגע השואף לשחקים, של כנסיה גותית ממרכז אירופה ושל מקדש בודהיסטי ממרכז יפאן. תסרוקת שרק הפריזורה של רעייתו עשויה להתחרות בה: מעין קסדת חלל אדירה, עשויה פן מוקפד בצבע פלטינה עם פסים צהובים, כתומים ואדומים, המילה האחרונה של כיכר המדינה, תחליף קל משקל של כתר מזהב. זאת על ראש הצארינה שלו, פרנץ ג'וזפינה – הדוכסית הגדולה של הקישון, השילוח והדנייפר. והנה הזוג הקיסרי נמלט-חומק מפחד עמם וזעמו בממלכתם הפרטית, במסע התקרבות אל המונים עממיים מחוץ למדינתם, היכן שההמונים טרם הוסתו נגד הזוג השליט בידי התקשורת השערורייתית העוינת. כל שבוע המון אחר כלשהו.
כן, חלשה, פשוט ממשלה חלשה, זה מה שעדיין יש לנו פה כרגע. ממשלה שכל עניינה, בגלל חולשתה, בביסוס שלטונה המעורער ותחזוקתו. ממשלה שאיבדה עניין בכל תחומי החיים במדינה שתחת אחריותה, שמשקיעה בתחזוקה של הקיים את כל מעייניה ואונה המוגבלים (כעגלה טירונית שזה עתה התמודדה וקמה על רגליה, כעופר איילים דקיק רגליים המסתתר מתחת לבטן אימו), מוותרת על כל עניין חיוני, מתכחשת לכל הבטחותיה האחרות לבוחר, רועדת מכל "התבטאות" אופוזיציונית,ומכל "התבטעות" של שר סורר מקרביה. נתקפת בפיק ברכיים מכל הפגנת המונים ברחוב תל אביבי, רואה בכל צל חולף איום מחריד על שלטונה, יוצאת בהתחסדות נגד מילואימניקים המעורבים בפוליטיקה, כאילו שכחנו את תנועת המילואימניקים הפוליטית שהזניקו ראשיה שלה עצמה נגד ממשלת אולמרט, בתום לבנון 2. ובצוותא עם אותה תקשורת מושחתת שאז אהדה אותם, וביחד עם האקדמיה, המנהל והמשפט, כל אותה הגמוניה שאינה מודעת לעצמה בפרוייקט משותף עם הקשת המזרחית-מערבית (הציוניסטים מהמגרב) ועם הקשת המזרחית/מזרחית (מגלות יהודה אשר בבבל, כמו פרופ' יהודה שנהב,הסופר סמי מיכאל, ועוד, חלקם אנטי ציונים, ממש מלידה, עוד מהמשפחה ומהבית הבולשביקי.
ממשלה חלשה, שמשלחת את תועמלניה לאיים על מתנגדיה, אלה שאינם מסכימים עימה ב-100% כולל סגירת ערוץ תקשורת ממלכתי, – ממשלה חלשה ושקרנית כזאת מזמינה צרות ואל לה להתפלא, שהן אמנם באות וניתכות עליה, בודדת ובצרורות.
הפגנה של האופוזיציה: ממשלה חלשה רועדת
ריח פחדיה יוצא למרחוק. כמו אדם שלפניו שביל עמוס בכלבי תקיפה מגודלים, פעורי לסתות, חושפים שיניים, אדומי עיניים, נוהמים, נובחים ומגרגרים, זנבותיהם מצליפים ימין ושמאל צולפים במעקה המדרגות; זיעת הפחד הקרה מדיפה את רסיסי ריח האימה, ואלה נקלטים בנחירי הכלבים ומגבירים את תאבונם לנוכח הטרף הקל המזומן להם. נראה שבכל רגע יפנה לאחור האיש הרועד מפחד וינוס על נפשו בכבדות, חסר כל סיכוי לעומת רגליהם השריריות והקלות של כלבי התקיפה, וכך יחשוף לפני לסתותיהם הפעורות ולפני אפם המרחרח את נתחי הבשר , והשומן העסיסיים של שוקיו, ירכיו ישבנו ומותניו המרופדים, בלי שום יכולת להתגונן.
לכן, מכיוון שריח הפחד מגיע לחוטמי כל הטורפים, אין שום הפסקה, אף לא של יום, במסע הטירור הפלשתיני, כשאפילו גורי החבלה בבתי הספר, בני הטיפש-עשרה, מזהים את הזיעה והפחד ומאבדים חשש. ארגוני הפשע במגזר, כמו אוכלוסית המאושפזים במחלקות הסגורות ממשיכים בשלהם, פרוטקשן וסחיטה, גניבת נשק ממחסני הצבא, והתגרות בלתי פוסקת, כולל יציאות מוטרפות, שלנוכח עיניהם הסימנים הברורים לפחד ולחולשה: נגמרה המדיניות הנחושה של "עין תחת עין" מתוצרת הממשלה הקודמת, שהיתה קמבק זועם של כלל מקראי עתיק, שעשה עבודה מאז ועד היום. כך שעכשיו שוב בלוני תבערה, צרורות של מקלעים וטילים, שכבר אינם נתקלים בתגובותיו הזועמות של הצבא החזק במזרח התיכון. הם רואים כיצד האופוזיציה של אתמול, של נתניהו והגוש שלו, שביקשה להצטייר כטיגריס אימתני, כאשר התפתלה במציאות האופוזיציונית שלה , נהנה עכשיו היא משתוללת קצת כחתלתול יבבני בכלוב הפלסטיק שבו נעל אותה ראש הממשלה.
המזהים את החולשה מבחינים מיד בגנרל הנועז מהקומנדו הימי, שאמור היה לנהל את המאבק בטרור – שר הביטחון, מאבד תמיכה, מאבד כוח, והנה הוא נאלץ לוותר על החלק החשוב, מבחינת הפלשתינים, של שלטונו במשרדו, לטובת הדברן מהיר הלשון, אח לברדלס שהפך חתלתול מ"הביטחון הלאומי", והכשרתו למשרתו – המון שנים של חוסר ניסיון ותקופה מקוצצת של ניסיון שולי, שלא לדבר על כך שהשר מכיר את מערת האכיפה מכל צד, של הגלימה ושל הליזול. הם נהנים לחזות בראש הממשלה מאבד את יד ימינו ויועצו החשוב והמקובל בממשלה לטובת בג"צ, ואינו מצליח לנער גם ממנו עצמו את רוע הגזירה המשפטית, והריהו מכין את בלוריתו ובורר לה צבע, לקראת הופעתו בהמשך משפטו – הכל גלוי וחשוף לפני כל קורא בכותרות העיתונים ובפתיחות המענגות של מהדורות החדשות בטלוויזיה.
גם החזירון העליון, השליט האמיתי פה, כבר קלט שנמר של נייר וברוני טיק טוק, זה מה שנשאר מאלוף הכלכלה הבין גלקטי, של אשף הבחירות וגיבור העם. זה שאיים למנוע מהחזירון העלאות מחירים כרצונם, זה שנשבע לעצור את הזיוף המזורז של המטבע המקומי (אינפלציה). והנה החזירים ממשיכים בתוכניותיהם כרגיל, ומפעילים במלואן את ההתייקרויות שעיכבו לבקשת חביביהם מהממשלה היוצאת. והופ, תאגידים מקומיים וזרים אינם מהססים לשלוף מתחת לבלטות של הבנקים המקומיים זירמי מט"ח אדירים ומחלצים אותם מהמדינה החזקה מוכת הממשלה החלשה; כלל לא חוששים מפעולות גמול נגדם, מריוואנג' של העלאות מיסים וגזירות רגולטוריות. יודעים שהממשלה החלושה, שכמו האופוזיציה והתקשןרת, האקדמיה ומערכת המשפט, גם היא בכיסם, זקוקה להם יותר ממה שהם זקוקים לה, והם בטוחים שכך זה יימשך. שלא ייגמר לעולם…
ואפילו השמאל-מרכז המוכה, שכל מאמציו האדירים מסתכמים בהצלחה מצ'וקמקת כאיבר של דוב קוטב הטובל במי הקרח, והיא אותה ממשלה קצרת ימים שהחליפי היה בסופה, ששבקה כגוזל חולה עקמת, אפילו האגף הזה מרגיש את עצמו לפתע כאכבאר ג'באר לעומת הממשלה הנוכחית הרועדת מפחד. והוא מצליח לפמפם בחברים ובאוהדים תעצומות נפש לא מוכרות, במשאבת האופניים של הפייק תקשורת, הממוסדת של מקבלי השכר, והמתנדבת ברשתות, לרוב די אפיגונית וצפויה, של האידיןטים השימושיים.
******
איני כותב כל זאת מתוך שמחה לאידה של הממשלה, או מתוך תקווה שתיפול ותוחלף. ממש לא. מופע האימים הקצר של הממשלה היוצאת הספיק לי. אני לא מתגעגע. לגמרי מקבל את ההכרעה בבחירות גם הפעם. זה מה שהעם רוצה וזה מה שעליו לקבל.
וגם, כי אחרי ככלות הכל, מוקדם להספיד את הממשלה החלשה הזאת, הרועדת מפחד. זה משום שהאופוזיציה המנפחת את חזה וטופחת בעוז על כתפי עצמה, המלטפת את לחיה שלה ומנשקת בתרועה את אמת ידה, כמו הכדורגלנים על כר הדשא אחרי גול. הרי גם היא רק נמר של נייר עיתון דקיק ומסכות שקופות על פני השדרנים המוטים והאקזמפלרים שהן מראיינים באולפניהם; שני הצדדים מדגמים חרדות מזוייפות לצד "תחזיקו אותי" מאיים אך שקןף, באקדחי קפצונים ורובי אוויר, שאפילו הם דמיוניים שאין וגם לא יהיו להם.
מקור חולשתה של האופוזיציה הוא גם מקור חולשתה של הממשלה: העדר מוחלט של עמוד שידרה מוסרי, שימוש נרחב בשקרים, פייק ניוז, ספינים, טריקים ושטיקים, העמדות פנים וזיוף אורגזמות, שמטרתם להעלים אמיתות לא נעימות, וסוף דבר, שהמשתתפים מכל הצדדים במעשה הרמייה הזה, כבר מבולבלים בעצמם משפע הפייק וה"נראטיבים", והנה הם מתקשים יותר ויותר להבדיל בין אמת לפייק. בין נראטיב לעובדה. בין מציאות לבדיה. מרחק קבוע של 24 שעות בין הצהרה יהירה והתנצלות מביכה.
פחחחח.
מאפיהו 