Skip to content

סטטוסים/ מי שומר על המליאנים, נתניהו והעימות הטלוויזיוני ומלחמת עסקני התרבות על הקופה הציבורית

פוסטים מהפייסבוק בימים האחרונים

הדמוקרטיה ומיסוי הדירה השלישית

(מהיום) אין כרגע המחשה יותר בולטת לטיבה האמיתי של הדמוקרטיה שלנו, כשלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמען העשירון העליון, מאשר ההתנגדות לחוק המיסוי על הדירה השלישית.

כולל הגילוי האחרון של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המנסה למצוא דרך להתחמק מתמיכתו המאולצת בחוק בתואנה של "ניגוד אינטרסים" לכאורה (שרת המשפטים מיהרה להוריד אותו מהסוס).

שכן החוק הזה פוגע בול בעשירון העליון. איפה שיושב נתניהו, איפה שיושב יאיר לפיד, איפה שיושבים אדוני המפלגה החרדית, ועוד בעלי עניין המיוצגים יפה בכנסת.

ושלא יספרו לנו סיפורים, כמו ששמעתי את יו"ר הקואליציה מהליכוד, ואחרים, על "עצמאים קטנים" שבחרו ברכישת דירות כדי לסדר לעצמם פנסיה.

"עצמאים קטנים" ששמו בצד חמישה-שישה-שבעה מיליוני שקלים כדי לקנות שתיים-שלוש-ארבע דירות…

ושלא יספרו לנו העשירים והסנג'רים שלהם על "אי-הצדק" שבכך, שבעליהם של שלוש דירות קטנות בירוחם ישלם מס, בעוד שבעליהן של שתי וילות בכפר שמריהו יהיה פטור.

דווקא הדירות הקטנות והזולות (יחסית) שישוחררו לשוק בעקבות החוק, הן שמעניינות את הזוגות הצעירים, ולכן את יוזם החוק שר האוצר משה כחלון, הרבה יותר מהווילות בכפר שמריהו.

ושלא יספרו לכם על זה שבעקבות החוק דווקא יעלה שכר הדירה, כי בעלי הדירות יגלגלו את המס על השוכרים.

בעלי הדירות האלה מתחרים בשוק ענק, שבו יש הרבה יותר בעלי שתי דירות או דירה אחת להשכרה, שאין להם צורך דחוף להעלות את שכר הדירה, כי המס לא חל עליהם. ולכן, החייבים במס לא יוכלו להעלות את שכר הדירה כטוב בעיניהם כדי להטיל על השוכרים את עולו של המס. הם יצטרכו לשלם את המס, או להיפטר מעודפי הדירות שלהם.

את זהותם האמיתית של מרבי הדירות האלה מן העשירון העליון, מגלים הנתונים על הכנסותיהם.

יש בישראל 54 אלף משקי בית שבעליהם מחזיקים בשלוש דירות או יותר.

והכנסותיו הממוצעות של משק בית כזה, של החייבים במיסוי על פי כחלון, מגיעות ל-46 אלף ש"ח בחודש.

שזה עמוק בתוככי העשירון העליון.

ופי 2 מהכנסות משק בית בעשירון התשיעי.

פי 3 מהכנסות משק בית בעשירון השביעי.

פי 4 מהכנסות משק בית בעשירון החמישי.

פי 5 מהכנסות משק בית בעשירון הרביעי.

פי 9 מהכנסות משק בית בעשירון השני.

פי 17 מהכנסות משק בית בעשירון הראשון.

ועל המליאנים האלה מגינים יו"ר הקואליציה דוד ביטן וחבריו, כולל ראש הממשלה החמקן וגם כמה אופוזיציונרים דגולים.

דמוקרטיה.

שלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמען העשירון העליון.

נתניהו כיועץ עימותים טלוויזיוניים

(מאתמול) את הצחוק היומי סיפק לי בועז ביסמוט, המסקר מוושינגטון את מערכת הבחירות האמריקאית. בעמוד 7 ב"ישראל היום" מספר ביסמוט על העימות המתקרב בין הדימוקרטית הילארי קלינטון ובין הרפובליקאי דונלד טראמפ, ומסיים את כתבתו במילים הבאות:
"שני המועמדים נפגשים היום עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. יש להניח שהוא היה יכול לתת להם עצה או שתיים לפני העימות".
ולמה זה מצחיק? כי אחרי העימות הטלוויזיוני האחרון שלו מול יצחק מרדכי (מועמד מפלגת המרכז, שלבסוף הסיר את מועמדותו ופינה מקום לאהוד ברק שזכה בבחירות), לפני כ-17 שנים, לא הסכים נתניהו להופיע בשום עימות טלוויזיוני – ובצדק. ולכן לא נראה לי שהוא "היה יכול לתת עצה או שתיים" לקלינטון או לטראמפ.

רגב, דרוויש, ומלחמת הבירוקרטים של התרבות

(משלשום) נותן שלושה ימים מקסימום וקצת שאריות גם אחר כך, לתגרת ההתבטעויות רגב-דרוויש, עד שתגיע ההתבטעות הבאה או סיכומי השנה לרגל החגים ומתכונים מהממים לחריימה ו/או לגפילטע פיש.

לרוב אני מוצא את עצמי מסכים בעיקר לגינויים שחולק כל צד לצד השני.
בעיקרון אני חושב שכל צד רשאי לומר כל מה שהוא רוצה אפילו במילים חריפות. המילה הכי נוראה טובה מהסכין הכי קהה, שהרי אפשר להשיב לה במילה נוראה אחרת, או בשעת הדחק – זהה. ואף זה טוב מאגרוף בכתף. בעוונותי מצאתי את עצמי פעם מגן וירטואלית על פרנסתו של אחד שטען בהתבטעות אופיינית לו , כי חובתם של הפלשתינים לרצוח יהודים, אף בצורה שפלה. אז אמר. עוד התבטעות.
האדם מועד לטעויות ולהתבטעויות משחר ימיו ומספר הטועים אינו נופל ממספר הצודקים ושני הצדדים טוענים שהם הצודקים בכל והאחרים – טועים בכל. כלומר, שני הצדדים זהים. שתי הכנפיים של אותה ציפור.

ברור שמדובר גם הפעם בהתכתשות ביו שתי חבורות של בירוקרטים, במסווה של "מלחמת תרבות".
הבירוקרטים של התרבות (האקדמיה, התיאטרון, הספרות וכו'), השמאלית בעיקרה, מול הבירוקרטיה הממשלתית-ימנית ובראשה השרה.
נראה שנוצרה מסה קריטית של עסקני תרבות מהימין שמחפשת להתחבר אף היא למטמון הכספים הממשלתי, והבירוקרטיה הנוכחית של "התרבות" מנסה לשמור על הלטיפונדיות שלה מפני השרה וצבאותיה.
הכל למטרות כשרות, מה שנקרא "אידיאולוגיות", להגנה ולקידום של איזם זה או אחר: כל אחת מקבוצות העסקנים דורשת את מקומה ליד הקופה כדי לשדר לעם הטיפש הניתן להינדוס מוחין את ה"נראטיב" שלה.
שהוא ה"נראטיב" של הצודקים שהוזכרו למעלה.
ושני הצדדים נחושים בדעתם, שעליהם לעשות זאת דווקא על חשבון המיסים שמשלמים הטיפשים מן העם מהונדס המוחין.
בקיצור ולעניין: עוד מלחמה על השלל בעשירון העליון וסביבותיו, על חשבון העם שלמרגלותיהם. הלוואי שיהיה הפעם מעניין יותר מאשר בפעמים הקודמות ויהיו חידושים, זיקוקים והפתעות.
כי בינתיים זה די דלוח, כרגיל, בשביל צד לא מעוניין מסוגי, שלא מבין למה מהמיסים שהוא משלם מממנים פה כל כך הרבה תעמולה שקופה וזולה, מימין או משמאל, בתואנה של "אמנות" או "תרבות".

האם טכנאי המחשבים הוא מוסכניק בנוסח הגשש?

 

שתי מילים שכדאי לכם ללמוד אם יש ברשותכם מחשב נייד.
זה שלי התחיל להפריק ביום חמישי אחד לפני כמה שבועות. בשעה מאוחרת בלילה החשיך המסך, בלוויית צליל מרנין כעין הפסנתר, והמחשב נדם וסירב להתעורר עד למחרת בבוקר. עבר שבוע חסר תקלות, ביום החמישי שלאחר מכן – שוב בשעה מאוחרת, שוב שקע המחשב לתהומות החשיכה לצליל הפסנתר, ושוב התעורר למחרת בבוקר. הגיע יום חמישי נוסף, והכל כנ"ל.
אך רק כשהחלה התופעה להתרחש פעם ביום, התעוררתי לפעולה. דבר ראשון התברר לי שמכיוון שהמחשב מצוי ברשותי יותר משנה, פגה האחריות, והמעבדה של בית המסחר שמכר לי את המחשב ("אייבורי") כבר לא עומדת לרשותי. טוב, הלכתי לטכנאי השכונתי שכבר מכר לי פעם מחשב משומש ועוד עסקים. הוא שמע את התיאור שלי על צרותיו הבריאותיות של המחשב, שקע במחשבות, גירד את סנטרו, קימט את מצחו ולבסוף אורו עיניו:
בדיקת תוכנות ריגול! (לא סתם וירוסים, שזה גם אני יודע לעשות)
נשמע לי הגיוני. תוכנת ריגול מחוכמת מטעם סוכנות ביון זרה חדרה למחשב שלי, כיבתה לי אותו בכל יום חמישי בלילה, שלושה שבועות רצופים, ראתה כי טוב, העמיקה את חדירתה, ועכשיו היא חוזרת על התעלול שלה פעם ביום.
ואמנם, נמצאו אצלי 4 תוכנות ריגול מסוג הסוס הטרויאני, וכמו כן לא פחות מ-307(!) אובייקטים חשודים ולא רצויים, כל זה במחשב הנייד הקטן שלי!
הגילוי וטיהור המחשב עלו לי 130 ש"ח אחרי הנחה של 15% ללקוחות ותיקים.
שמח וטוב לב חזרתי הביתה.
אבל המחשב, מנוער מסוכנים זרים ואבייקטים לא רצויים, המשיך לצנוח יומיום לתהומות הנשייה לצליל הפסנתר. צלילה, המתנה של כמה שעות – והמחשב שב לפעול.
חזרתי אל הטכנאי שלי.
הוא שוב הפעיל את התאים האפורים שלו. העלה ופסל אפשרויות: אולי זה הווינדואוס 10 החדש והמעצבן שנאלצתי להוריד במקום הווינדואוס 7 הישן והטוב? אולי משהו ב"דרייבר"? אולי צריך לעשות "ריקברי"? ואולי המחשב מתחמם? האם עקבתי אחרי המאוורר? ניקיתי אותו פעם?
כמובן שלא.
מיד הוצאה הסוללה מול עיני, פורקו שני ברגים, הוסר המכסה, פורקו עוד כמה ברגים, יחידת המאוורר שוחררה. ואמנם, המאוורר היה ספוג באבק בצבע קרם-אפרפר, נוקה ביסודיות באוויר דחוס על ידי הטכנאי החרוץ שלי, ונראה שוב כמו חדש.
עכשיו הכל יהיה בסדר, הבטיח הטכנאי.
זה עלה לי 100 ש"ח אחרי הנחה של 33% ללקוחות ותיקים.
והמחשב האמריקאי שלי, כמו שעון שוויצרי משובח, המשיך ליפול פעם ביום.
בשלב זה קבלו תפנית בעלילה. הלכתי לראות כדורגל באיצטדיון הפרטי שלי, שזה הבית של חברי הוותיק ע'. שם פגשתי את אחיו ש' (שמאלית), שבעזרתו רכשתי את המחשב הנייד שלי. ש' (משפטן בהכשרתו, אגב, בכלל לא איש מחשבים) הזכיר לי שביקש בזמנו, שבכל פעם שאתקל בבעייה אפנה אליו.
ואחר כך שמע ש' את תיאור הצרות שלי עם המחשב, הצטחק בליגלוג, ואמר שתי מילים.
כשתלך לטכנאי שלך בפעם הבאה, תגיד לו את שתי המילים האלה, אמר ש'. מנימת דבריו הבנתי, שאם הטכנאי שלי לא מכיר את שתי המילים האלה, או שאין לו מושג במחשבים, או שהוא, איך להגיד, עובד עלי בשיטת המוסכניקים במערכון של הגשש.
חזרתי אל הטכנאי שלי. והוא בשלו.
אולי לחזור לווינדואוס 7, ריקברי, דרייבר, רסטארט. יש לך גיבוי?
כלומר, מוסכניק בנוסח הגשש בצורת טכנאי מחשבים.
ואז אמרתי לו את שתי המילים.
זה היה לא נעים, אבל הטכנאי הוא איש צעיר, והוא יתגבר על זה. אחסוך מכם את התיאור. מבחינתי זה היה משעשע, אפילו בהתחשב בכך שהתענוג עלה לי עד לאותה שעה 230 ש"ח.
ואני מניח שלפחות לי, הטכנאי-מוסכניק שלי לא יעשה את זה יותר.
שתי המילים הן:
משחה טרמית.
הסבר קצר ולא טכני מדי: החלק שמתחמם מאוד בעת עבודת המחשב, נקרא "מעבד". לכן, ממש בצמוד אליו, מורכבת יחידת המאוורר. אך כדי שהמאוורר יעשה כהלכה את עבודתו, יש למרוח על פני המעבד, במקום המיועד לכך, את המשחה, שתפקידה הוא לשפר את הולכת החום ויעילות הקרור.
והבעייה, במיוחד במחשבים ניידים, היא שהמשחה הזאת מתייבשת, אחרי שנתיים +-. וכאשר המשחה יבשה, המאוורר יעיל הרבה פחות, המעבד מתחמם מאוד, וכדי להגן עליו – מכבה המחשב את עצמו, וניתן להפעילו רק אחרי שהתקרר לגמרי (ברור שאין להתמיד בטכניקה הזאת יותר מדי, כי בסופו של דבר המעבד ייהרס).
את המידע הטכני הזה מצאתי בקלות ברשת בעזרת ידידי הגוגל.
ואת העובדה הזאת – שהמשחה התייבשה – יכול היה הטכנאי-מוסכניק-גשש שלי לראות במו עיניו כבר כשפירק את יחידת המאוורר בפעם הראשונה.
כמו שראינו שנינו כשפירק שוב את היחידה כדי לגרד את המשחה הישנה ולמרוח את החדשה.
מחירה של המשחה עצמה מגיע לעשרים-שלושים ש"ח.
כך שאם יש ברשותכם מחשב נייד, ואתם מתקרבים לוותק של שנתיים, או לכפולה של שנתיים, והמחשב נופל לפתע, סביר מאוד שזה לא וירוס, לא תוכנת ריגול, לא סתם אבק במאוורר, לא צריך רקברי ולא צריך וינדואוס 7 במקום וינדואוס 10.
צריך לגרד את המשחה הטרמית הישנה ולמרוח קצת חדשה.
ומי שחושבים שהטכנאי החרוץ שלי הוא מקרה חריג בענף, נא שיחשבו שוב.

 

 

 

 

 

הצחוק היומי: התדרוך המגוחך של נתניהו והנאום המופלא של אובמה

קבלו קטע מכתבת חנופה מגוחכת שהתפרסמה היום באחד הסמרטותונים שמנפיק לנו פה שלדון אדלסון בשרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו:

"התדריך שערך בנימין נתניהו לכתבים שהתלוו אליו לעצרת האו"ם בניו יורק היה אנטי תקשורתי באופן מובהק, או לפחות אנטיתיזה למהותה של התקשורת הישראלית  העכשווית. לא בגלל דברי השבח להסכם הסיוע עם ארה"ב, או שתי המילים שאמר על פתרון שתי המדינות, שהשחיל לדבריו כדי לצאת ידי חובה, אלא בהטפתו חסרת הבושה לערכים לאומיים ואנושיים, במקומות שבהם הוא דיבר כראש ממשלה של מדינה יהודית ודמוקרטית, בדגש על המילה האחרונה.

ועכשיו קבלו קטע מהפרשנות האובייקטיבית של חמי שלו, השליח של "הארץ" בארה"ב, שהתייחס הבוקר בעיתונו אל נאומו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה:

"נאומו של של הנשיא אובמה מהעצרת הכללית של האו״ם אמש (שלישי) היה אנטי־ישראלי באופן מובהק, או לפחות אנטיתיזה למהותה של הישראליות העכשווית. לא בגלל דברי השבח להסכם הגרעין עם איראן או חצי שורה נגד הכיבוש וההתנחלויות שאובמה השחיל לדבריו כדי לצאת ידי חובה, אלא ברבדים העמוקים יותר של נאומו, בהטפותיו חסרת הבושה לערכים אוניברסליים, במקומות בהם הוא נאם כמנהיגו היוצא של העולם החופשי, בדגש על המלה האחרונה."

והנה עוד קטע מכתבת החנופה לנתניהו:
"זה היה תדרוך אופטימי ויפה נפש, שהתמקד בחצי הכוס המלאה, שהתקשורת המקומית נוהגת בדרך כלל לתאר כתשעים אחוז ריקה. נתניהו העלה על נס את ערכה של הדיפלומטיה הישראלית (איזה נאיבי), קרא להגברת שיתוף הפעולה האזורי , השתבח בהישגי הכלכלה הישראלית (לוקסוס של עשירים) דגל בקליטת עלייה (אתיופים, אלא מה) והטיף לקבלת האחר וכיבוד הזולת (יאללה, יאללה)… 

נשיא אובמה וראש ממשלה נתניהו: הנאום והתדריך

נשיא אובמה וראש ממשלה נתניהו: הנאום והתדריך

ולעומת זאת, התיאור השקול של נאום אובמה מתוצרת  חמי שלו ו"הארץ":

"זה היה נאום אופטימי ויפה נפש שהתמקד בחצי הכוס המלאה, שמנהיגי ישראל נוהגים בדרך כלל לתאר כתשעים אחוז ריקה. אובמה העלה על נס את ערכה של הדיפלומטיה (איזה נאיבי), קרא להגברת שיתוף הפעולה הבינלאומי (כולם אנטישמים) השתבח במאבק בהתחממות כדור הארץ (לוקסוס של עשירים) דגל בקליטת מהגרים (מוסלמים, אלא מה) והטיף לקבלת האחר וכיבוד הזולת (יאללה, יאללה)… …"

והנה עוד פצצת חנופה לראש הממשלה שלנו מטעם "העיתונות" של המיליארדר האמריקאי שלו:

"נתניהו, בתדרוך הזה לעיתונאים הישראלים, לא נתן לטרור ולכיבוש להשתלט לו על החיים. הוא לא התעלם מכוחם של החמאס או החיזבאללה, וגם לא מהרדיקליזציה של צעירים פלשתיניים כתוצאה מהפעילות ברשת, אבל הוא לא הכפיף את חזונו לרקטה מאולתרת בעוטף עזה,  לא הקדיש מזמנו לסכינאות חובבנית בחברון, ולא איפשר לאירועים הללו, המציפים את התקשורת הישראלית והעולמית מבוקר עד ערב, להתנפח לממדי על ולהדחיק את העובדה שהחיים בישראל בריאים, החינוך בידיים נאמנות, הכלכלה משגשגת וישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. את הכבוד הזה הוא משאיר, בין היתר, לכותבי המאמרים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות"…"

ולעומת זאת – הבדל של שמיים וארץ – עיתונות במיטבה מטעם חמי שלו, שליחנו בארה"ב:

"אובמה לא נתן לטרור להשתלט לו על החיים. הוא לא התעלם מכוחו של דעאש וגם לא מהרדיקליזציה של צעירים במערב, אבל הוא לא הכפיף את חזונו לפצצה מאולתרת במרכז מנהטן, לא הקדיש מזמנו לסכינאות חובבנית במינסוטה הרחוקה ולא איפשר לאירועים הללו, המציפים את התקשורת מבוקר עד ערב באמריקה ובישראל גם יחד, להתנפח לממדי על ולהדחיק את העובדה שהעולם בריא, מחונך, משגשג ודמוקרטי יותר מאי־פעם. את הכבוד הזה הוא משאיר, בין היתר, לבנימין נתניהו, שעימו ייפגש היום…"

ולסיום – אין להם בושה – ליקוק נטו בעיתונות של אדלסון:

"זו היתה עוד הופעה מעולה של אורטור דגול שגם מבקריו מודים בכישרונו הרטורי, אף שהם עושים בדרך כלל בלעג, כי הוא 'טוב בדיבורים'. התדרוך היה מאופק ובמידה רבה אקדמי, כיאה למי שמסתייג מהתלהמות ודרמה, ובכל זאת ישראלי לעילא… הוא חיבק את גרסתו לייחודיות הישראלית, דבק באמונתו בניצחון הטוב על הרע, סינגר על הקידמה, שיבח את הדמוקרטיה והטיף לחרות."

ועכשיו שימו לב לאנדר-סטייטמנט של "הארץ", שנותן לנו את כל הידיעות השוות פרסום. חמי שלו במיטבו, חותם את דיווחו:

"זה היה עוד נאום גדול של אורטור דגול שגם מבקריו מודים בכישרונו הרטורי, אף שהם עושים בדרך כלל בלעג, כי הוא "טוב בדיבורים". נאומו היה מאופק ובמידה רבה אקדמי, כיאה למי שמסתייג מהתלהמות ודרמה, ובכל זאת אמריקאי לעילא… הוא חיבק את גרסתו לייחודיות האמריקאית, דבק באמונתו בניצחון הטוב על הרע, סינגר על הקידמה, שיבח את הדמוקרטיה והטיף לחרות."

שמים לב לערימות האשפה שבהם מאכילים פה את האספסוף המצביע לביבי –

לעומת הדליקאטעסן שמקבלים לשולחנם האנשים החושבים?

טוב. לא בדיוק. שהרי התדרוך לעיתונאים הישראלים מטעם ראש הממשלה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. לקחתי את הטקסט של שלו ב"הארץ", ופשוט החלפתי מילה פה, מילה שם, והכל התיישב בול.  אף שהדברים מבוססים, עקרונית, על "תדרוכים" אמיתיים שהעניק נתניהו בשבועות האחרונים לתקשורת הישראלית.

אבל הליקוק של "הארץ" לאובמה?

כל מילה.

פשוט עשיתי קופי-פייסט מהפרשנות שקיבלו הבוקר לשולחנם האנשים החושבים.

הלוואי שאלונה ברקת מהפועל באר שבע תחליף את אדוני הליגה לכדורגל, שגזלו מאיתנו את השידור הציבורי

את שידורי הליגה גנבו ממני שר התקשורת ב. נתניהו ויו"ר ההתאחדות לכדורגל ע. עיני, שלא לדבר על הזכיינים העשירים. אבל את הפועל באר שבע, אלופת הליגה,  מנצחת את אינטר מילאן ראיתי גם ראיתי. היה משהו.
והשאפו מס. 1 שלי הולך למי שקימבנה את כל המהלך הזה, הלוא היא אלונה ברקת.
אשה!
בענף מצ'ואיסטי מאין כמוהו! בהחלט הראתה לכל הגבר-גבר האלה מההתאחדות לכדורגל מאיפה משתין הדג. לכל חבריה המליאנים עם הסיגרים והפוזות, שמתחזקים קבוצות משלהם, לכל העיתונאים שלא נתנו לה צ'אנס.
בקיצור ולעניין: הלוואי שאלונה ברקת היתה מנהלת את הליגה לכדורגל. אין לי ספק שאז הכדורגל הישראלי היה נראה אחרת לגמרי.

אלונה ברקת: שאפו מס. 1. (הצילום מהוויקיפדיה)

אלונה ברקת: שאפו מס. 1. (הצילום מהוויקיפדיה)


ואולי אני ושכמותי היינו זוכים עדיין לראות כדורגל ישראלי בטלוויזיה.
נא להבין: יש 2.5 מיליון משקי בית בישראל. דירות שגרים בהן אנשים, שסביר שיש להם טלוויזיה או מחשב.
אך רק 1.8 מיליון משקי בית משלמים מאות שקלים בחודש בתור מנויים של הוט או יס, וזוכים לראות את משחקי הליגה.
זאת אומרת, יש בישראל 700 אלף משקי בית שלא משלמים ולא יכולים לראות.
הנה נניח שיש ביניהם לא מעט חרדים שמסוייגים מטלוויזיה בכלל ומכדורגל בפרט. ויש כאלה שלא מתעניינים, ועוד ועוד. אבל איך שלא תסכלו על זה, יש מאות אלפי אנשים במדינה הזאת (במשק בית ממוצע יש כמה אנשים), אולי מיליון, שהחוויה של הכדורגל נגזלה מהם החל מהשנה ומי יודע עד מתי.
לא קשה לנחש מי האנשים האלה, מה מעמדם הסוציו-אקונומי וכן הלאה.
לא האנשים שמעניינים טיפוסים מסוגו של ראש הממשלה שלנו, לא כוס התה של מי שהיה יו"ר ההסתדרות, והיום הוא יו"ר ההתאחדות לכדורגל. אבק אדם מבחינת בעלי החברה הזכיינית.
אבל כמה כוכבי כדורגל גדולים, או גם שחקנים מן השורה, בארץ ובעולם, צמחו בדיוק-בדיוק מהמקומות האלה, שיו"ר התאחדות לכדורגל לא נותן להם לראות את משחקי הליגה? כמה קולות מקבלת מפלגתו של ראש הממשלה מהאזורים הסוציו-אקונומיים האלה?
אז שיספר לסבתא יו"ר ההתאחדות, שאכפת לו מהכדורגל הישראלי.
שיספר לסבתא ראש הממשלה, שאכפת לו מאזרחי המדינה שהוא אמור לנהל או מבוחרי מפלגתו.
ובאשר לכנסת?
שקט מוחלט. לא שמעתי ציוץ אחד. לא מהאופוזיציה ולא מהקואליציה.
כשאותם גנבים בערך גנבו את שידורי האולימפיאדה, עוד צייצה הח"כית סתיו שפיר.
אבל בקשר לכדורגל שקט מוחלט.
והתקשורת? הצחקתם אותי.
כלב השמירה של הדמוקרטיה.
שהיא שלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון, ולמען העשירון העליון.
הלוואי שיתנו לאלונה ברקת לנהל את הענף. כבר ראינו לאן הובילו אותו הגברים-גברים האלה.

סטטוסים/ עמרוסי ואלפר באותה סירה, המארב של אילנה דיין והחיים של הפרופסורים – סוכר

פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בזמן האחרון

הימין והשמאל הקיצוניים ומדינתם האחת

(היום) כמה הם דומים, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.
לפני איזה זמן שמעתי את אמילי עמרוסי, עיתונאית ב"ישראל היום" מהז'אנר הראשון שלעיל, טוענת אין טעם לדבר על פתרון שתי המדינות, כי הפלשתינים לא מגלים שום נכונות. ולכן, הסיקה עמרוסי, יש ללכת לפתרון של מדינה אחת בין הים לירדן. על זה כבר הערתי בזמנו, כי יש לציין שגם לפתרון שמציעה עמרוסי (מדינה אחת בשליטה יהודית) אין ולא תהיה תמיכה אצל אחינו הפלשתינים.
ואילו לפני ימים אחדים כתב העיתונאי רוגל אלפר מז'אנר ב' בעיתונו "הארץ" כי אין טעם להעלות את פתרון שתי המדינות שכשל, כי "ישראל לא תסכים לוותר על הכיבוש" (לדעתו) ועל כן אין מנוס – מדינה אחת. והנה היום הסביר לו אלכסנדר יעקובסון בעיתונו, שהסבירות שישראל ואזרחיה יסכימו מרצונם להתפרק מהבית הלאומי שהקימו פה, נמוך בהרבה.
כמה הם דומים, הימין והשמאל הקיצוני. אצל עמרוסי זה הערבים שאשמים בכשלון הרעיון של שתי המדינות, ואצל אלפר הישראלים (כלומר, היהודים) הם האשמים. אבל האי-היגיון הוא אותו אי-היגיון. כזה שמכשיל את עצמו כבר בצעד הראשון שהוא פוסע. אפילו לאליפות הדמקה של ילדי הגן לא הייתי שולח אותם.

אילנה דיין מספקת לנו צחוקים

(הבוקר) בקושי הצלחתי לפקוח את עיני על הסובוח, וכבר סיפקה לי אילנה דיין בגלצ את הצחוק היומי. זה היה ב"דיון" שניהלה סביב השאלה, אם אפשר היה לקבל מהאמריקאים יותר פצ'ה-מצ'ה (בצורת פחנועים יורקי אש למיניהם, נוסעים, שטים וטסים), אלמלא התעקש בזמנו ראש הממשלה ב. נתניהו להתנגד להסכם הגרעין עם איראן.
לא אכנס לתוכן הדברים, רק להרכב הדוברים. ובכן, די כרגיל בגלצ: מצד אחד, 1. השדרנית עצמה, אילנה דיין, הידועה באובייקטיביות שלה, ובכך שאין לה שום עמדה בנושאים הנוגעים לראש הממשלה שלנו או לנשיא האמריקאי. 2. הכתבת המדינית של גלצ, אילאיל שחר שייצגה את עמדת המערכת, הידועה היטב. 3. כתב "הארץ" ברק רביד שייצג את העמדות הרווחות בעיתונו, תנחשו בעצמכם מהן.
ומהצד השני – השר צחי הנגבי.
ככה זה בגלצ. הכל מאוזן, אובייקטיבי, צה"לי, לפי מיטב המסורת העיתונאית שם.
ואז, כאן בא הצחוק, נמאס לשר הנגבי ברגע מסויים מהפרקטיקה "העיתונאית" הזאת, שמסגרתה שלושה "עיתונאים" נחושים מנסים לסתום לו את הפה, והוא טען שלא ידע שמכניסים אותו למארב כזה.
אילנה דיין טענה שלא שמעה טוב. היתכן שהשר אמר "מארב"?
מה לא ברור, אמר לה הנגבי. מם, אלף, ריש, בית. מארב.
דיין מלמלמה משהו, שלא ידעה שלא אמרו לו (שמכינים לו מארב. אבל כל העניין של מארב הוא, שלא מזהירים את הקורבן מפני הצפוי לו, נכון?).
נזכרתי במיד בבית הדין שדה שעשתה בזמנו שדרניית אחרת מאותה אסכולה ומאותה תחנה, יעל דן, לזמר עמיר בניון, שהעז לפצוח בשיר שלא היה לפי טעמה. היא זימנה אותו לשיחת צהריים מולה, מול הפרופ' המכובד קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומול עוד אחד מאנשי העמותות יושבי הקרנות. הפרקטיקה העיתונאית של גלצ.
ככה מבטיחים הבולשביקים את נצחונותיהם. בולשביק, כידוע, הוא איש סיעת הרוב. הם תמיד דואגים שיהיה להם רוב.
עיתונות, אלק.

דוקטורים ופרופסורים לפי משקל

(אתמול) אולי ראיתם את הסקופ של ה"ניו-יורק טיימס", שצוטט בהרחבה ב"הארץ", שחברות הסוכר קנו לפני עשרות שנים חוקרים "מדעיים" באוניברסיטאות אמריקאיות, דוקטורים ופרופסורים לפי המשקל, כדי שיפיקו וינפיקו מחקרים המחביאים את נזקיו הבריאותיים של הסוכר?
מעניין כמה עשרות שנים נצטרך לחכות, עד שה"ניו יורק טיימס" ובעקבותיו "הארץ" יגלו לנו שחברות הנפט ואמירי הנפט וגם חברות נשק, קנו וקונות לפי משקל דוקטורים ופרופסורים באוניברסיטאות אמריקאיות, כדי להוביל את מהלך הדה-לגיטימציה של ישראל.
איך אמר בזמנו הנסיך של האנובר?
זונות, פוליטיקאים ופרופסורים – מאה בטאלר (דולר).

בוודאי שיהדות חשובה ממתמטיקה, בהרבה

בשנת 1961 התמנה הפרופ' חיים חנני כמשנה לנשיא הטכניון, ומיד הציע להנהיג במוסד לימודים הומניים. עמיתיו הפרופסורים לעגו לו. אין די זמן  ללימודי הטכנולוגיה, אמרו לו, ואתה מציע לבזבז את זמנם היקר של הסטודנטים על הומניזם?

מה עשה חנני? כינס 100 סטודנטים באחד האולמות והציג להם בוחן פתע ובו שאלה אחת: לאיזו אינפורמציה אתם זקוקים כדי לבנות צינור שיוביל דם מאילת לאשדוד?

הסטודנטים התייחסו לשאלה בכל הרצינות. תשובותיהם נגעו לצמיגות הדם, לטמפרטורות הקרישה, לזרמים חשמליים תת קרקעיים וכו'.

חנני הביא את התשובות לאספת הפרופסורים, והצביע על העובדה שאף סטודנט אחד לא שאל לשם מה צריך צינור שיוביל דם מאילת לאשדוד.

הפרופסורים השתכנעו ולימודים הומניים הונהגו בטכניון.

זה היה סיפור ידוע בזמנו, שנחשב לאגדה אורבנית (ומתברר שלא היא), במסגרת הביקורת על התקופה הטכנוקרטית. זו שבה התוצר של החינוך הוא סוג של רובוט משכיל, המתוכנת לפתור שאלות טכניות, בלי להתעניין בפרטים שוליים, כמו ערכים אנושיים, מוסר, קדושת החיים וכו'.*

*****

ועכשיו קבלו מה שאמר פרופסור אחר, אלברט איינשטיין, על יהדות:

בעיני מהות תפיסת העולם היהודית היא חיוב החיים של כל היצורים. לחיי היחיד יש משמעות רק אם הם משמשים לייפוי ולעידון חיי כל היצורים החיים. החיים הם קדושים. זאת אומרת שהם הערך העליון וכל שאר הערכים כפופים לו. קידוש החיים העל-אישיים מביא לכיבוד כל דבר רוחני – תכונה אופיינית במיוחד למסורת היהודית.

היהדות אינה אמונה.  האלוהים היהודי אינו אלא שלילת האמונה התפלה. תוצאה דמיונית של חיסולה… גם ברור ש"לעבוד את האל" משמעו "לעבוד את החיים". למען מטרה זו לחמו ללא לאות טובי בניו של העם היהודי ובייחוד הנביאים וישו.

משום כך אין היהדות דת טרנסצנדנטית (שעניינה במה  שהינו מעבר לעולם שבו אנו חיים). עניינה הוא רק בחיים שאנו חווים, הניתנים לתפיסה במידת האפשר, ולא בשום דבר אחר.

לכן ספק בעיניי אם אפשר לקרוא לה דת במובן המקובל, מה גם שהיהודי אינו נדרש להאמין (לדעתו זו של איינשטיין היה שותף גם  הפרופ' ישעיהו לייבוביץ), הוא רק חייב לקדש את החיים במובן הבלתי אישי…

במצוות קידוש השבת נכללים באופן מפורש גם בעלי החיים. דבר זה מוכיח באיזו מידה נתפסה התביעה לסולידריות עם כל החי כאידיאל.  התביעה לסולידריות עם כל בני האדם באה לידי ביטוי אף ביתר שאת, ולא מקרה הוא שהתביעות  הסוציאליסטיות באו  בחלקן הגדול מיהודים.

מידת חיותה של תודעת קדושת החיים בעם היהודי מתגלה יפה מאוד במשפט קטן שוולטר רתנאו (יהודי שהיה שר החוץ של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה ונרצח על ידי לאומן גרמני) ביטא פעם בשיחה עמי: '"כשיהודי אומר שהוא יוצא לציד להנאתו – הוא משקר". אי אפשר לבטא בדרך פשוטה מזו את  תודעת קדושת החיים כפי שהיא חיה בעם היהודי.**

שר חינוך נפתלי בנט: לימודי יהדות

שר חינוך נפתלי בנט: לימודי יהדות

איינשטיין, זה ברור מן הדברים שלעיל, לא היה יהודי מאמין. מה שנקרא "דתי". אבל את המהות של היהדות הוא הבין היטב, ודבריו גם אינם מקוריים. רבים מאוד מחכמי היהדות ומפרשניה תפסו כך את מהותה, כפי שהבין אותה גם איינשטיין.

אין לי ספק, שאילו נשאל איינשטיין אם תיתכן איזו תגלית מדעית, אם יתכן איזה משפט מתמטי העולה בחשיבותו על תפיסה מלאה והפנמה מלאה של המהות הזאת של היהדות, היתה תשובתו ברורה.

*****

ברור שאיני מקבל את הבחנתו של איינשטיין, בדבר מהותו המדומיינת של האלוהים שבו מאמינים היהודים, "האלוהים היהודי אינו אלא שלילת האמונה התפלה. תוצאה דמיונית של חיסולה". איינשטיין היה סבור, שמרגע שהבין מה שמבקשת היהדות להביא לאנושות, אפשר  להיפטר מן הסולם – מן האמונה ומן האל שהוא מושאה.

והתוצאה של העמדה המתייהרת הזאת ידועה היטב. אלברט איינשטיין נעשה שותף בכיר לאחד הפשעים המחרידים ביותר נגד האנושות, אם לא הנורא שבהם מאז ומעולם: פיתוח הנשק הגרעיני.

התברר שתובנות מדעיות ואינטלקטואליות, גם של גאון  כמו איינשטיין, אינן מספיקות.

בשעת מבחן, מנוער מאמונה וחף מאלוהים, התברר הפרופ' איינשטיין כאחד מ-100 הסטודנטים של הטכניון, אלה שנכשלו במבחן של הפרופ' חיים חנני.

*****

בטח יש מי שמהרהרים עכשיו:  מה החוכמה במה שגילה איינשטיין על היהדות ומהותה? האם אין זה מובן מאליו שהחיים הם חשובים מאוד? קדושים אפילו?

ובכן, ממש לא מובן מאליו.

פרשנים של התנ"ך מהסוג האנטישמי הרגיל, טוענים שסיפור העקידה הידוע מהתנ"ך, מעיד על אכזריותו של האל שבו מאמינים היהודים, זה שציווה על אברהם לטבוח את בנו יצחק על המזבח כדי לרצות את אלוהים.

בעוד שהאמת היא הפוכה. הסיפור הזה בא לומר שהאלוהים, כפי שתופסת היהדות, אינו מבקש לו קורבנות אדם. שהוא דוחה את המנחה הזאת. שקדושת החיים האנושיים עומדת גם מעל לפולחן הדתי.

משום כך, למשל, מעולם לא נאמרה ביהדות מילת ביקורת על האנוסים של תקופת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, שנאלצו להמיר את דתם כשהיה איום על חייהם. רק הבנה וחמלה התגלו כלפיהם.

אבל הערך הזה, של קדושת החיים האנושיים, לא איפיין את האמונות הדתיות האליליות שקדמו ליהדות, ושרווחו עד אמצע האלף הראשון לספירה.

והערך הזה גם לא מאפיין את האמונות הדתיות ואת האידיאולוגיות הרווחות ושולטות בעולם עד עצם היום הזה.

לא את הנצרות, לא את האיסלם, ובטח לא את האידיאולוגיות החילוניות והאתאיסטיות  של כנסיית הסכל המדעיסטית.

מתברר שאצלם, במיוחד אצל האחרונים, יש ערכים נעלים יותר.

ממש כמו בתקופה הפגאנית.

ממש כמו במאה שעברה, כולל שלוש האידיאולוגיות חסרות האלוהים שהביאו לטבח הגדול ביותר בתולדות האנושות מאז ומעולם.

כולל הפצצה של אלברט איינשטיין.

*****

אין זה מפתיע, לכן, שעיקר מבקריו של שר החינוך נפתלי בנט, המבקש להרחיב את לימודי היהדות שיזכו להם גם תלמידים בחינוך הממלכתי , באים מן הזרם הזה, כנסיית הסכל, ובמיוחד מאגף השמאל המזוייף.

מנהיג החמאס עיסמאיל הנייה: קדושת המוות

מנהיג החמאס עיסמאיל הנייה: קדושת המוות

לכאורה נאורים, לכאורה מתקדמים, לכאורה הומניסטים.

אבל בפועל?

אחד מהם תומך ברצח נפשע של יהודים, כי זו "זכותם" ו"חובתם" של הפלשתינים. גם כשהוא יודע – ואולי דווקא משום שהוא יודע –  שבמהלך נסיונות הרצח האלה נפגעים ונהרגים במיוחד פלשתינים, שהוא, כאילו, אוהד אותם. כי קורבנות אדם הם חלק מהפוליטיקה של המוות שהוא דוגל בה.

אחת מאותו סוג ממליצה לילדים פלשתינים ליידות אבנים (שזה ניסיון רצח), ולאחרים ללמוד בבתי הספר איך מצלמים כהלכה את התוצאות המדממות של ניסיונות הרצח האלה. גם כשהיא יודעת – ואולי דווקא משום שהיא יודעת – שעיקר הקורבנות נמנים על הילדים מיידי האבנים. הפלשתינים.

כי פלשתינים מתים, מצולמים לצורכי התקשורת המערבית הרקובה והמושחתת ותעשיית הסנאף המחליאה שלה, הם חלק מהפוליטיקה של המוות והסנאף שהיא דוגלת בה.

היפוכה של היהדות.

כשבית המשפט הישראלי העליון החליט לאחרונה שרופאים רשאים, או אף מצווים לעמוד בשבועתם ולהציל את חייהם של שובתי רעב – סוג של הפגנה פוליטית – מי יצא נגד ההחלטה, כעניין המובן מאליו?

התשובה ברורה: כוהני כנסיית הסכל, בעיקר מענף השמאל המזוייף. "חופש הביטוי", "זכויות האדם", ועוד כל מיני קשקושים בקומקום של התקינות הפוליטית והפוסט-קולוניאליזם, חשובים להם הרבה יותר מקדושת החיים.

כל אלה וחבריהם לדעה הם משרתים נאמנים של תעשיית המוות והסנאף.

שותפיו של מנהיג החמאס עיסמאיל הנייה, מבית המדרש של האחים המוסלמים (בית הגידול של אל-קאעידה ושל דאעש) שהסביר:

"אנו אוהבים את המוות כמו שאויבינו (היהודים) אוהבים את החיים."

לא פלא שהם מתעבים כל כך את קדושת החיים מתוצרת היהדות, והרעיון של השר בנט לצנינים בעיניהם.

——————————————————————————————

*הסיפור המלא מובא בבלוג של העיתונאי זאב גלילי.

**אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, הוצאת מאגנס 2005, 258 עמודים. הספר יצא לאור במקור בשנת 1954, שנה לפני מותו של איינשטיין.  המובאה   מעמודים 109/10.

——————————————————————————————-

עוד בנושא הזה, בשלושה  פוסטים שכתבתי על המתייוונים, כאן וגם פה ואף שם.

 

 

 

סטטוסים/ נמשכים שידורי התעמולה של ירון לונדון, ואיך זה קורה ששונאי היהודים הם חכמים ואוהביהם – טיפשים

פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בימים האחרונים

האם השתנה יאסר ערפאת אחרי החתימה על הסכמי אוסלו?

למרבית הצער ממשיך ירון לונדון לעסוק בתכניתו בתעמולה במקום בעיתונות. הערב עשה זאת אפרופו הספר החדש שפרסמה הד"ר רונית מרזן מאוניברסיטת חיפה, ועניינו, כפי שהסבירה, השימוש שעשה יאסר ערפאת בדת האיסלם אחרי שחתם על הסכמי אוסלו.

לטענתה, בעוד שלפני ההסכמים האלה עשה ערפאת שימוש בדת להסתה נגד ישראל, הנה אחרי ההסכמים השתמש בדת כדי להסביר את עמדתו בעד הסכם עם ישראל, ובמקום הסתה  – השתמש בדת ל"הסטה", כדברי מרזן, לכיוון של הסכם עם ישראל.

שער הספר של רונית מרזן: יאסר ערפאת, רטוריקה של מנהיג בודד

שער הספר של רונית מרזן: יאסר ערפאת, רטוריקה של מנהיג בודד

טוב, זו לא הפעם הראשונה שמרזן מופיעה בתכנית הזאת, וכרגיל אצלה עסקה בתעמולה. היא הזכירה את "נאום יוהנסבורג" הידוע, שנשא ערפאת במסגד בדרום אפריקה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו,  בחודש מאי 1994, ובו המשיל את הסכם אוסלו שעליו חתם מול ישראל, ל"הסכם חודיבייה" (מבוטא HUDAYBIE) שחתם הנביא מוחמד עם אנשי עירו הקודמת מכה – שביתת נשק לעשר שנים מול הכופרים מבני שבטו, קורייש, שלא האמינו בו.

מיד אחרי החתימה יצא מוחמד וערך טבח ביהודי עירו החדשה, מדינה, שנמלטו מפניו לנווה המדבר ח'ייבר והופקרו בגלל ההסכם עם בעלי בריתם ממכה.

ואת ההסכם עצמו, עם בני שבטו במכה, הפר מוחמד כבר אחרי שנתיים וכבש את העיר.

אך לדברי הד"ר מרזן, ההשוואה שערך ערפאת ביוהנסבורג בין הסכם אוסלו ובין הסכם חודיבייה, נועדה להשוות את תבונתו המדינית לזו של הנביא בזמנו. ולא היתה זו כוונתו, לדברי מרזן, לרמוז שיש בדעתו לטבוח ביהודים כפי שעשה הנביא בזמנו בח'ייבר, או להפר את ההסכם בשעת הכושר הראשונה, כפי שעשה מוחמד לאנשי מכה.

בטיעון הזה של מרזן יש שני חורים.

האחד: ערפאת הזכיר ביוהנסבורג את פרשנותו של החליף (לימים) עומר, שהתנגד לעמדתו של מוחמד בשעת חתימת הסכם חודייבה. "ההסכם הזה," אמר ערפאת ביוהנסבורג, "אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו 'סולחה דוניא'. אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר".

כלומר – ערפאת לא התייחס ברצינות רבה לתוקפו של הסכם אוסלו, מה שהד"ר מרזן לא הזכירה ללונדון הקשוב.

והחור השני בטיעון של מרזן: ערפאת סיפר למאזיניו בדרום אפריקה, כי עיקר עניינו בחתימת ההסכם עם ישראל, היתה לשמור על זכויות הערבים בירושלים, היא אל-קודס.

ובעניין ירושלים, הוא אמר דברים ברורים:

"והנה אנחנו כאן ועליי לדבר בכנות: אינני יכול לעשות זאת (לשחרר את ירושלים) לבדי, בלי עזרתה של האומה האיסלאמית. ולא לאמור כמו היהודים: לך, ואלהיך יילחם לך. לא! עליכם לבוא ולהילחם, ולהתחיל את הג'יהאד לשחרור ירושלים."

וזה עוד כלום, לעומת מה שאמר ערפאת לחבורה של שגרירים ערבים בבית מלון בשטוקהולם שבשבדיה ב-1996, כשהתבקש להסביר את חתימתו על הסכם אוסלו:

"(אנחנו מתכננים) לסלק את מדינת ישראל וליסד מדינה פלשתינית  טהורה. אנחנו נמאיס את החיים על היהודים בלוחמה פסיכולוגית ובהתפוצצות אוכלוסין. יהודים לא ירצו לחיות בקרבנו, הערבים."

והנה עוד עדות ידועה לכוונותיו של ערפאת, שאינן מסתדרות עם המכבסה של הד"ר מרזן. זה מפיו של עבד אל-בארי אטואן, מי שהיה במשך שנים רבות עורכו של העיתון הידוע "אל קודס אל ערבי". אטואן סיפר בפברואר 2006 בראיון שהעניק לתחנת הטלוויזיה ANB TV:

"כאשר נחתמו הסכמי אוסלו נסעתי לבקר (את ערפאת) בטוניס. זה היה בסביבות יולי, לפני שהוא הגיע לעזה (ביולי 1994). אמרתי לו: יש בינינו חילוקי דעות. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יזיק לנו, הפלשתינים, יעוות את דמותנו ויעקור אותנו משורשינו הערבים. ההסכם הזה לא יתן לנו את מבוקשנו בגלל שהישראלים האלה רמאים.

הוא לקח אותי החוצה ואמר לי: בשם אללה אני אטריף את דעתם. בשם אללה, אני אהפוך את ההסכם הזה לקללה עבורם. בשם אללה, אולי לא בימי חיי, אבל אתה תחיה לראות את הישראלים בורחים מפלשתין. קצת סבלנות. אני מפקיד את זה בידך. אל תזכיר את זה לאף אחד. תמיד תזכור את זה.

לפעמים, כאשר הייתי מותח עליו בקורת קשה, הוא היה אומר לי: האם אתה זוכר את ההבטחה שנתתי, עבד אל-בארי?…

זו הסיבה, שידעתי שהיה זה הוא  (ערפאת) שהקים וחימש את גדודי המתאבדים של אל-אקצה בכדי לתקן את המאזן עם הטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו.”

כך שדי ברור שכמו שהד"ר מרזן עוסקת בתעמולה יותר מאשר במחקר אקדמי, כך גם עוסק ירון לונדון בתעמולה יותר מאשר בעיתונות.

הם אינם מבקשים להועיל לקוראים או למאזינים ולספק להם מידע אמין ומועיל.

הם מבקשים להטעות אותם ולשחק להם במוח.

דיונים באנטישמיות בפרלמנט שלנו

שלרגע לא תחשבו שהפרלמנט שלנו בימי שישי זה רק דחקות והווי, תה וקרואסונים, בירה וקולה וזיכרונות סלקטיביים ביותר מימים עברו.

פה ושם יש גם רגעים של רצינות.

אתמול, למשל, ביקש היו"ר להעלות לשיחה נושא רציני: למה שונאים את היהודים בעולם? מה מקורה של האנטישמיות?

דעתי היתה, ואין פה הפתעה לקוראי, שהאנטישמיות שמקורה באירופה, מוצאה בדת הנוצרית. הנצרות, שהיתה לא סתם "דת" של כל האירופאים, אלא תרבות שלמה, השקפת עולם ותפיסת מציאות (מה שכוהני כנסיית הסכל מכנים "נראטיב"), הציגה את היהודי כמי שרצח את המשיח ישוע (שהוא גם בן האלוהים ובמידה מסויימת התגלמות – סוג של אוואטר – של האלוהים עצמו).

היהודי ובידו שקי הכסף על ערמת גולגלות: ציור השער של "הפרוטוקולים של זקני ציון", מהדורת 1943 בפולין

היהודי ובידו שקי הכסף על ערמת גולגולות: ציור השער של "הפרוטוקולים של זקני ציון", מהדורת 1943 בפולין

כך שמי שגודל מגיל אפס על התפיסה הנוצרית, קתולית כפרוטסטנטית וכל מה שבאמצע, לכמה אהדה ואהבה אפשר לצפות ממנו כלפי היהודים?

האנטישמיות היתה "בילט-אין" בתוך הנצרות. הנוצרי היה אנטישמי מטבע ברייתו.

ברור שבעיני האירופאי הרווח, היהודים, רוצחי האלוהים, היו גם מפיצי מגיפות, רוצחי ילדים נוצריים זכים לצורכי הדם למצות של פסח, רמאים וגנבים, בוגדים כמו דרייפוס וגם מלוכלכים ומסריחים (הדים להשקפות כאלה כלפי היהודים והיהדות, במיוחד כלפי החרדים, אני מוצא אצל כמה מחברי לפייסבוק, תנחשו מאיזה אגף פוליטי ותיאולוגי).

נשמעו בפרלמנט גם דעות אחרות מהסוג הסוציו-אקונומי, שהיהודים היו שנואים בגלל סוג העבודות והמלאכות שעסקו בהם, כגון מלווים בריבית, או גובי המסים של הפריץ שרדו בשמו בפועלים הוואסאלים, ולכן היו שנואים על המון העם. הוזכרה גם שיטת ה"הפרד ומשול" של השלטונות, שעוררו את השנאה ליהודים כשהיה להם נוח. שיטה שמתמצית באימרה הידועה "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה."

ליו"ר שלנו היתה דעה אחרת. עיקרה של השנאה ליהודים, אמר, מקורה בכך שהם נתפסים כמתנשאים.

כאן מצאתי לנכון להזכיר, שאין צורך להיכנס לפראנויות מיותרות בדבר שנאת היהודים ותפוצת האנטישמיות. להערכתי, מבחינה סטטיסטית, על כל אנטישמי בעולם, יש גם פילושמי (אוהב יהודים) אחד לפחות. ואילו לרוב הגדול, פשוט לא אכפת.

הערכתי זאת זכתה לחיזוק. אחד מחברי הפרלמנט הזכיר את האהדה הגדולה לישראל הקיימת בארה"ב, והיו"ר עצמו הזכיר שהיהודים נערצים ואהודים בסין רבת האוכלוסין, למרות שמעט מאוד יהודים נקלעו אליה אי-פעם.

אם כך, שאלתי את היו"ר, זה שהעלה את השאלה לדיון, איך אתה מסביר את הדבר?

דהיינו: שמתקיימים בכפיפה אחת גם שונאי היהודים בגלל התנשאותם, וגם אוהדי יהודים ואוהביהם?

מה, אוהבי היהודים לא מבחינים שהיהודים הם סתם מתנשאים? האם מדובר במזוכיסטים שאוהבים את מי שמתנשאים עליהם?

והיו"ר יצא מזה כך:

שונאי היהודים, אלה הרואים בהם מתנשאים, אמר לי כבוד היו"ר, מבחינים בטבעם האמיתי.

אילו האחרים – אוהבי היהודים – הם הפתיים שאותם מצליחים היהודים להטעות.

פשוט כך.

החכמים הם אנטישמים, והטיפשים – אוהבים את היהודים.

לזכותו של היו"ר שלנו אומר, שלא הייתי צריך להוסיף מילה של פרשנות.

הוא הבין בעצמו לאיזו עמדה הוא נקלע, ופרץ בצחוק נבוך.

ואין צורך לומר, שמה שנכון לגבי היהודים, שונאיהם ואוהביהם, נכון גם לגבי כל סוג אחר של גזענות. גזענות כלפי מוסלמים או ערבים, שחורים או צהובים או ג'ינג'ים, אשכנזים או מזרחיים. האנטישמיות, כמו כל גזענות אחרת, היא ביטוי של שנאה. לפעמים הגזענים מחפשים צידוקים לשנאתם, מהתחום ה"עובדתי" או ה"לוגי", אך אלה אינם מחזיקים מים.

 

 

סרטון "הטיהור האתני": האם נתניהו מנסה להוריד את אבו מאזן מהפגישה אצל פוטין?

לא פחות מצחיקים מהטיעונים של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בסרטון "הטיהור האתני", היו הטיעונים בתקשורת נגד הסרטון, מ"השמאל", ובעד הסרטון מ"הימין". הכנסתי את השמאלימין למרכאות, כי לרוב נראה בעליל, שהרבה יותר ממה שמדובר באידיאולוגיות, מדובר באינטרסים של מו"לים.

בימין מדובר בפרולטריון האינטלקטואלי העומד לרשות מיליארדר ההימורים שלדון אדלסון ("ישראל היום", NRG ו"מקור ראשון") ובשמאל מדובר באיגוד פועלי המקלדת של נוני מוזס, עמוס שוקן ושות',  והקרנות החו"ליות.

אמש, למשל, ראיתי את רביב דרוקר ב"לונדון את לונדון".

דרוקר הוא זרזיר המסך של ערוץ 10, זרזיר המקרופון של רזי ברקאי ועוד כמה וזרזיר המקלדת של "הארץ".

אך בכל מקום שהוא נמצא, הוא תמיד פועל של "הקרן החדשה לישראל" ועוד כמה מסוגה, בתוקף שלטונו ב"תנועה לחופש המידע", מוטבת הקרנות.

חופש המידע,  חופש-חופש, אבל יש גבול. עובדה שבאף אחד מהמקומות שבהם מתבטא דרוקר, אין איזכור לפרט המידע הפיקנטי הזה. הקשר בין הדרוקר, התנועה והקרן.

גילוי נאות, חופש מידע, אבל לא בבית ספרנו.

ובכן, דרוקר שלנו, עיתונאי מוכשר (באמת), הופיע אצל לונדון, פרצופו מהורהר, משקפיו רוטטים על שורש אפו, עיניו אומרות דאגה קלה, ולאור סרטון "הספין" האחרון של נתניהו, ועוד נתונים וגילויים, מודיע לנו  הפרופסור זיגמונד דרוקר, בטון מהוסס אך שקול, שיש לו חששות – אולי לא במילים אלה – לבריאותו הנפשית של ראש הממשלה נתניהו.  ראש הממשלה יורד מהפסים. איבד את האיזון. מתפרע ממש. זו משמעותו של הסרטון.

פגישה פרה-היסטורית: אבו מאזן, שרת חוץ לשעבר ומועמדת לנשיאות קלינטון ונתניהו

פגישה פרה-היסטורית: אבו מאזן, שרת חוץ לשעבר ומועמדת לנשיאות קלינטון ונתניהו

ואילו פועלי המקלדת של נוני מ"ידיעות", לעומת זאת, הולכים על הקו הרגיל שלהם, שכל הספין הסרטוני הזה – בגלל פרשיות השחיתות הנערמות על נתניהו (ו"רעייתו" הבלתי נשכחת), ואולי גם הצורך להעלים את פלופ הרכבת האחרון עבד פה, שלא לדבר על הסקר שבו מקדים יאיר לפיד את נתניהו כראש המפלגה הגדולה.

בעוד שגדעון לוי מהעיתון של שוקן ושות' נזכר לרגל הסרטון  הזה של ביבי (שאליו "עוד נתגעגע", השאלה רק – לפני או אחרי האליל החדש של לוי – אהוד ברק) – הפתעה-הפתעה –  בנאכבה! בטיהור האתני האמיתי שנעשה בפלשתינים של 1948 שלא באשמתם!

מנהיגיהם המתונים והשפויים – חג' אמין שדילג בתקופת המלחמה בין שכונת עשירים בקאהיר וביו שכונת עשירים בדמשק, הגנרליסימו קאוקג'י וכל האליטה החיפאית שמצאה את עצמה במקרה בחופשת אביב בביירות, כל אלה היו בכלל בדרך הבטוחה והנינוחה לקבלת תכנית החלוקה!

רגע לפני שלום עלי אדמות עם היהודים אהובי נפשם!

ולא היה להם בדל מחשבה על השמדת יהודים כלשהם בא"י-פלשתינה המשותפת לכולנו – כשהותקפו באכזריות על ידי הגזענים של הפלמ"ח והאצ"ל שעשו להם טראנספר בחזקת אפרטהייד חלקי פאשיזם קולוניאליסטי במסווה של ציונות שעבר זמנה.

ומהימין התמונה לא נראית טוב יותר, זכותנו על הארץ, אין שום כיבוש והכל חוקי, ונתניהו ראוי לפרס מטעם המועצה למלחמה בגזענות של האו"ם.

*****

ואילו לדעתי, הסרטון של ביבי הוא מיזם תכליתי, ממוקד מטרה, ובא לענות על החשש הפוליטי העמוק ביותר של ראש ממשלתנו.

דהיינו, החשש שתתקיים – בחסות הצאר הרוסי ולדימיר פוטין – פגישה בינו ובין יו"ר הרשות ונשיא פלשתין אבו מאזן.

פגישה שנתניהו נדחק להסכים לה כמי שכפאו שד, בעל כורחו, ולא עזרו על תרגילי ההתחמקות, כולל המסע הדחוף להולנד (בלי שום ביקור מצולם בקופי-שופ!), שבגללו, לפי אבו מאזן לא התקיימה הפגישה כבר בשבוע שעבר.

די ברעיון הזה כלשעצמו, של פגישה עם אבו מאזן, כדי  לעשות את בשרו של ראש הממשלה שלנו חידודין-חידודין.

כי עלול להתברר, בפגישה אשר כזאת, שלא רק אבו מאזן מגיע בידיים ריקות ובתרמיל מנוער מכל תוכן – אלא שגם במזוודה של ביבי שלנו אין כלום,  וידיו מושטות לשלום – אל ארדואן הטורקי, אל א-סיסי המצרי, למלך של סעודיה ולאמירים של כווית ואבו-דאבי, איחוד הנסיכויות ועומן, צפון סודן ודרום סודן וכן הלאה – ופשוט אין לו כרגע יד פנויה גם בשביל אבו מאזן והפלשתינים שלו.

הם, שיחכו.

וכדי לנסות לטרפד את הפגישה הזאת בא הסרטון של נתניהו. להרגיז את אבו מאזן, לתת לו הזדמנות לשאת את הנאום הרגיל שלו:

"שמעתם אותו? ראיתם אותו? עוד הוכחה שאין טעם לדבר עם נתניהו!"

שהרי, בינינו, גם אבו מאזן לא שש לפגישה הזאת. גם ידיו ריקות. גם תרמילו ריק מתוכן. גם הוא חושש שיראו לו.

*****

הכמעט-פגישה הזאת מלחיצה מאוד את שניהם. כמעט פגישה, כי יש רק "הסכמה עקרונית". ומה שווים העקרונות אצל "אישים" כמו שני מנהיגי העמים שבין הים והירדן, כולם יודעים. כך שהמרחק שבין הסכמה עקרונית ובין

נתניהו ואבו מאזן: חפוז בעמידה בחצר

נתניהו ואבו מאזן בפאריס: חפוז בעמידה בחצר

אי-הסכמה בלתי-עקרונית, הוא קצר מאוד כשמדובר בדמויות שלפנינו. כי הסכמה ביניהם או איתם היא תמיד תוצאה של לחצים מבחוץ, בעוד שאי-הסכמה מבחינתם, דווקא היא תוצאה של רצון חופשי משוחרר ומשחרר.

*****

ההיסטוריונים של המזרח התיכון, אלה העוסקים בעת העתיקה, מסתערים בימים אלה על גווילי הקלף והחרסים, בניסיון להיזכר בפגישה הממשית האחרונה בין ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן.

מתי זה היה? באלף שעבר? במאה שעברה? בעשור הקודם? ומה בדיוק קרה שם?

פרה-היסטוריה.

(בלי להזכיר את החפוז בעמידה בחצר שהיה להם בוועידת האקלים בפאריז בנובמבר אשתקד)

שני אלה, כזכור, זה בבית המט-ליפול ברחוב בלפור בירושלים (לדברי בעלת הבית), וזה בארמונו החדש ברמאללה, שוהים ביומיום שלהם במרחק של 17 קילומטרים זה מזה. מרחק שמכונית מירוץ מהדור החדש תעבור בתוך שתי דקות וחצי, וגמל מהדור הישן תוך שלוש שעות  –

ואינם מצליחים להיפגש זה עם זה, על אף העובדה שמזה שנים הם שבים ומצהירים על נכונותם, רצונם ושאיפתם לקיים פגישה אשר כזאת, לטובת שני עמיהם האומללים, האוחזים זה בצווארו של זה.

ועכשיו יש סכנה נוראה, מבחינתם, של פגישה.

*****

סיפור "הטיהור האתני" של ההתנחלויות, הוא כמובן תבשיל שהוקדח.

הפרשן הראשי של נתניהו, הפילוזוף-חצר יובל שטייניץ, הסביר שכוונת הסרטון היתה להפנות את המבט אל הגזענות הפלשתינית בכלל וזו של משטרו של אבו מאזן בפרט.

שזו מטרה בהחלט ראוייה, בטח עכשיו, שצפויה פגישה מסוכנת שכזאת במוסקבה.

אלא שהצמדת טיעון הגזענות הפלשתינית להגנת ההתנחלויות הישראליות בגדה, היא הקדיחה את התבשיל.

כל אחד יכול להבין שההנהגה הפלשתינית המושחתת היא גזענית עד לשד עצמותיה, כשמדובר בבני "הקופים והחזירים" היהודים, "הטמאים" (אבו-מאזן), שאינם לאום אלא דת שאין לה עוד מקום אחרי הופעתו של "חותם הנבואה" (מוחמד), וראו את המפות בבתי הספר שהשם "ישראל" אינו מופיע עליהן.

אבל מה זה נוגע להתנחלויות?

שהרי מה מטרת ההתנחלויות כולם יודעים, ומעולם לא היה הדבר בגדר סוד.

כל מטרתה של תנועת ההתנחלות, מיסודו של "גוש אמונים", היתה ונשארה אחת:

לסכל את האפשרות שתוקם אי פעם מדינה פלשתינית.

ומזה עלול להשתמע גם היפוכו של דבר:

הסכם על הקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל ובשלום עימה, פרושו האפשרי הוא קיצו של מפעל ההתנחלות.

במקרה כזה, אין בהן טעם מבחינת הגרעין הקשוח של "הציונות הלאומ(נ)ית", שהקים אותן.

ואין בהן  טעם מבחינת דיירי הנוחות, שבאו בגלל המחיר, הנוף, והגנון לפעוטות, (איכות החיים) ויעזבו כי לא בא להם לחיות במדינה פלשתינית חדשה, על יתרונותיה וחסרונותיה (מבחינת איכות החיים).

הסקרים הבוחנים את הנכונות של תושבי ההתנחלות להתפנות לעת שלום, הם חד משמעיים.

(ואולי, בתכנון סביר, לרגל האירוע ולשם שינוי, אפשר יהיה לספח מחדש את הנגב והגליל למדינת היהודים).

*****

את המצב הזה – או התנחלויות או שלום – מכירים היטב בימין.

כי גם אם יוסכם עם הפלשתינים על "גושי התיישבות", ואולי זה אפשרי ונכון, עתידם של אלה, לאורך זמן, לוט בערפל.

את זאת יודעים נפתלי בנט וכל השאר ב"בית היהודי", ומכאן הזעקות האחרונות שלהם, שיש האומרים כי הן שגרמו  להפקת הסרטון של נתניהו.

את זאת יודעים כל ראשי הליכוד, הטוענים השכם והערב ש"נאום בר אילן" של בנימין נתניהו, וכל דיבוריו על "שתי מדינות לשני עמים" אינם מחייבים אותם, אינם על דעתם, ומדובר בסתם בלה-בלה, מילים ריקות של נתניהו, שהוא אינו מתכוון אליהן (גם בלי הסוס הטרויאני פייגלין, מרכז הליכוד אוהב מתנחלים).

אבל נתניהו, דברים שרואים משם, תקוע עם נאום בר אילן, נעוץ על קרני הדילמה שלו, רוצה ולא רוצה, רואה ולא רואה, מחוייב ולא מחוייב, נתניהו כן-ולא כפי שלא היה אפילו שמעון פרס מימיו.

אז אחרי שאמר את הכן העקרוני לפוטין, בא הלא העקרוני בצורת הסרטון האחרון.

ולפי תגובתו הראשונה של אבו מאזן הבוקר, יתכן שיצליח לו.

ו"ההסכמה העקרונית" לפגישה אצל הצאר פוטין תישאר ללא תאריך.

סטטוסים/ האמת על "הפליטים" מאריתריאה וגם ראש המוסד במחשבי הקיצין

פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בימים האחרונים

אין זכר לאמת בלונדון את לונדון

(הערב) בדיחה עיתונאית. ראיתי כרגע את האייטם על מהגרי העבודה מאריתריאה בתוכנית של לונדון את לונדון בערוץ 10. סתם בדיחה. לא עיתונות. מריחה.

זה היה אפרופו החלטת השופט האחרונה, בדבר זכויות הפליט שאין למנוע ממהגרי העבודה שהסתננו לכאן מאריתיאה. המרואיינת האחת והיחידה היתה עורכת דין חייכנית מאוניברסיטת ת"א, מן ה"קליניקה לזכויות פליטים". היא הסבירה מה שהסבירה, ולונדון שאל מה ששאל, ושום דבר מכל זה לא היה לעניין.
מעניין שהם חושבים שאפשר לכבס את האמת, לטאטא אותה מתחת לשטיח ולהעלים אותה, שם בערוץ 10.

ירון לונדון: תעמולה, לא עיתונות

ירון לונדון: תעמולה, לא עיתונות

כי האמת היא זו, ואין בלתה: הרודן השולט באריתריאה מנהל מלחמה יקרה נגד אתיופיה, וזקוק להמון מט"ח (טרם התפתחה תעשיית נשק ותחמושת באריתריאה). את המט"ח הזה מספקים לו מהגרי העבודה שהוא שולח לישראל ולאירופה באלפים וברבבות. הם מחוייבים לשלוח את הכסף לארצם, ותמורת זאת הם משוחררים בפועל מן השרות הצבאי שם (ידועים סיפורים על "עריקים נרדפים" כביכול, החוזרים לביקור מולדת, ועל כומר שנשלח לכאן מאריתריאה כדי להשכין שלום בין כנופיות-פשע אריתריאיות הנאבקות ביניהן בתל אביב). המט"ח הזה שמגיע מחו"ל, מהווה כשליש מהתוצר הלאומי של המדינה.

ברור שישראל מקיימת יחסים חמים עם אותו רודן. ישראל היא ספקית המט"ח העיקרית לאריתריאה, שכן יש כאן אצלנו כ-30,000 מהגרי עבודה המייצאים לאריתיאה את שכרם בישראל. בדרום תל אביב שוכנת המושבה האריתריאית הגדולה בעולם מחוץ מאריתריאה עצמה.
ולמה זה טוב לכולם (חוץ מתושבי דרום תל אביב ובכלל העובדים בשכבות השכר הנמוכות)? פשוט מאוד:

ישראל והממשלות האירופאיות – או יותר נכון תעשיות הנשק והתחמושת שלהן, תעשיית התרופות וכו', מקבלות בחזרה את הדולרים והיורו ששולחים המהגרים לארצם האפריקאית, כתשלום על הסחורות שהם שולחים לשם.
ברור שליבוי המלחמה הנמשכת גם מאפשר רווחים שמנים על אספקת נשק, תחמושת ותרופות לצבא אתיופיה מן הצד השני של הגבול.

זה מצד אחד.

מצד שני, הפועלים הזרים מאפריקה מוזילים מאוד את שכר העבודה בישראל. עיריית תל אביב-יפו, למשל. ככה נשאר הרבה יותר כסף לחלוקה בין פקידי העיריה, וכמובן לדוברות וליחסי הציבור של ראש העיר המוצלח.

אבל זה לא רק זה, המצבור האדיר הזה של מהגרי העבודה מאפריקה, מוריד את שכר העבודה של כל העובדים בשרותי ניקיון, בניין, ארוח, מסעדות ועוד בכל הארץ. מכיוון שהמחירים לא מושפעים, כידוע, מהירידה בעלות מבחינת שכר העבודה, ברור לאן זורמים ההפרשים.

לכיסי האלפיון העליון, המאיון העליון, העשירון העליון ושאר המליאנים.

לא היה זכר לכל המסחרה המסריחה הזאת באייטם של ירון לונדון. שם דיברו על חוקים", על "זכויות", על "פליטים" ושאר ירקות. האמת, הס מלהזכיר.

כבר סיפרתי לא מזמן שאני אדוק פחות ופחות בהאזנה לתכנית הזאת של לונדון את לונדון. זה בגלל שיש שם יותר ויותר אייטמים מהסוג הזה. לא עיתונות. תעמולה.

מחשב קיצין מצטט מחשב קיצין

(31.08.2016) את הצחוק היומי סיפקו לי הפעם שני מחשבי קיצין. אחד בתפקיד המצוטט ואחד בתפקיד המצטט. אחד חדש בז'אנר ואחד עם קילומטראז'.

הראשון הוא ראש המוסד היוצא תמיר פרדו שהביא אותה אתמול עם יציאה פרועה למדי.

"האיום הפנימי צריך להדאיג אותנו יותר מהאיום החיצוני. אם חברה מפולגת חוצה סף מסוים, אתה יכול להגיע לתופעות כמו מלחמת אזרחים במקרה הקיצוני. המרחקים מצטמצמים לצערי. אני חושש שאנחנו בכיוון הזה."

ראש מוסד יוצא תמיר פרדו: מלחמת אזרחים (הצילום מהוויקיפדיה)

ראש מוסד יוצא תמיר פרדו: מלחמת אזרחים (הצילום מהוויקיפדיה)

כך אמר איש השו-שו היוצא בעוספיה בהופעת הבכורה שלו כמחשב קיצין.

ואילו המצטט, בנאום הדלקת משואה שלו עם פתיחת תכנית הצהרים בגלצ, זה שהצליח להבחין בפנינה הנסתרת של פרדו מאחורי "העשן והאש והחזיזים", כדבריו, היה השדרן רינו צרור. הוא הבהיר שדבריו של פרדו מכוונים לכולנו, ציבור יקר.

ולמה זה מצחיק? כי לרינו יש ממש וותק בז'אנר הנלבב הזה של חישובי קיצין, איומים ומלחמות פנימיות.

למשל, קצת לפני ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ של שנת 2005, הוא הודיע חגיגית:

"בעוד 90 יום תתחיל מלחמת אחים…יבוא עימות, והוא יהיה אלים, המוני, קורע לב ומסוכן יותר מכל מה שידענו".

בדיוק מה שקרה, כזכור.

(טוב, למעשה הסתיים הפינוי של רצועת עזה עם קצת הפגנות, הרבה דמעות, השתתפות בצער מצד אחד ושמחה לאיד מצד שני, אבל תוך שמונה ימים וכמעט ללא שריטה).

אגב, כשחיפשתי בגוגל את הציטוט המדוייק שלעיל, נתקלתי בעוד נבואות זעם מאותה תוצרת. למשל, אחרי המחאה החברתית של 2011 והבחירות לכנסת של 2013, כשנחת יאיר לפיד במשרד האוצר, טען צרור:

"אם הם (הממשלה, האוצר) ילכו במתווה המוכר, אז תקבל כאן זעזוע שלא היה כדוגמתו. וזה יהיה זעזוע כפול ומכופל. הוא יגיע מאותם אנשים שכבר למדו את המספרים (המוחים של 2011) ויחשבו פעם נוספת לפני שהם ילכו ל-4 שנים של גיהינום."

אז הם (ביבי ולפיד) בהחלט הלכו במתווה המוכר.
ומה נהיה? איפה הזעזוע ה"כפול ומכופל"?

ועוד באותו עניין, זה כבר ב-2014:

"מעמד הביניים נמצא בשיא המודעות…אתה תקבל קרע שלא היה כדוגמתו, וזה גם לא ייגמר רק בהפגנה."

נו-נו.

מלחמת אחים…זעזוע שלא היה כדוגמתו…כפול ומכופל…מעמד הביניים…קרע שלא היה דוגמתו…

מה הפלא שמחשב הקיצין הוותיק מקדם באהדה את מחשב הקיצין החדש.

טיפ: איך מכינים גלידת קפה/מוקה

אחרי שזכתה לשבחים והבטחתי לסועדים לפרסם מתכון, הנה איך להכין תיק-תק גלידת קפה/מוקה.

המתכון ל-6-4 מנות. 1 שמנת מתוקה 38% או 32% 250 מ"ל, מקוררת היטב, קפה וקפה נמס, אבקת קקאו או קוביות שוקולד חלב, מעט חלב, אבקת סוכר, תמצית וניל, קצת מלח.

המידות שלפניכם בכפיות או בכפות, והבחירה בידכם, שטוחות בינוניות או גדושות – לפי הטעם.

שלב ראשון, מניחים בתחתית קנקן להרתחה שתי כפיות של קפה שחור סביר (השתמשתי ב"קולומביה" של עלית) ואותה כמות של נס קפה באיכות סבירה – ג'ייקובס, דווידוף או טסטר'סצ'ויס ומכסים בחלב. מביאים להרתחה, מעבירים לכוס ומניחים לצינון מהיר בפריזר. חשוב להשתמש להרתחה בחלב ולא במים, כי המים מעניקים לגלידה מרקם של קרטיב. אם אין אבקת קקאו, ממיסים קוביות שוקולד ומניחים גם לעיסת השוקולד הנוצרת להצטנן היטב.

את ההקצפה (במקצפת ידנית במהירות גבוהה) מבצעים בגביע פלסטיק מאורך וצר יחסית, או בגביע מתכת של קוקטיילים, שיישמש גם להקפאה ולאחסון. רצוי להשהות אותו מעט בפריזר לפני השימוש.

כאשר השמנת מכפילה את נפחה, והרבה לפני שהיא מתחילה להתקשח ולהפוך לחמאה, מוסיפים קורט מלח, את אבקת הקקאו – 1 כף – או השוקולד המומס (2-3 קוביות), מעט תמצית וניל ו-3 כפות של אבקת סוכר.

מקציפים עוד, מעט מאוד, כדי לערבל את החומרים.

טיפ משנה: אם יש בסביבה מטחנה, אין טעם לקנות אבקת סוכר, היקרה פי כמה מן הסוכר. מטחנת תבלינים או קפה הופכת סוכר גבישי רגיל לאבקה תוך שניות. ואגב – אפשר להשתמש לצורך המתכון גם בסוכר רגיל. כמעט כולו נמס לחלוטין, והמעט שלא, מתפצח בנעימות בפה.

מוסיפים את הקפה המקורר המומס בחלב – כולל הגרגירים – ושוב מקציפים קלות, עד שמתחילים להיווצר מין נתיבים על פני השמנת המוקצפת, ובשום אופן לא יותר. מקפיאים לחמש-שש שעות ויש לכם מעדן.

%d בלוגרים אהבו את זה: