Skip to content

התקציב החדש ו"חוק ההסדרים" – עבודה עיתונאית למופת

"חוק ההסדרים". קבלו את אחת מעבודות העיתונות הטובות ביותר שהזדמן לי ליהנות מהן לאחרונה.

בלי להביא בחשבון הספדים על נעורינו הדמוקרטיים האבודים, סיכומי חייהם של גיבורי תרבות חיים ומתים בארץ ובעולם, ועיונים בשאלה אם ראש הממשלה הוא מלאך או שטן.

העבודה עיתונאית הטובה הזאת קרתה ממש היום, בין השעה 17.00 ל-18.00 בגלצ (הרבה יותר קרוב ל-17.00), כאשר ירון וילנסקי ויעקב ברדוגו ראיינו את הח"כ (כולנו) רועי פולקמן, בעניין הצבעתו הצפוייה (בעד) על "חוק ההסדרים".

כשברקע התבטאות חריפה של יו"ר הכנסת בעניינו של החוק המפוקפק.

תזכורת קצרה: החוק נשוא העניין בא לעולם בעקבות ההרפתקה הפינאנסית האדירה – בעצם תרגיל העוקץ – של תחילת האייטיז.

 

התפתחות האינפלציה בשנות השמונים העליזות

התפתחות האינפלציה בשנות השמונים העליזות

עם מנכ"ל בל"ל בתפקיד פול ניומן ושר האוצר בתפקיד רוברט רדפורד, בנק ישראל בתפקיד הקיביצר, ובתפקיד הנבל המרומה – הציבור הרחב.

כאשר כמה בעלי בנקים וסתם מליאנים הריצו  את מניות הבנקים, בקצב שהתחרה בקצב שבו זייפה ממשלתנו האהובה את שער השקל (מה שנקרא בלשון המכובסת של הפוליטיקאים, העיתונאים, האקדמאים, המשפטנים, ואם איני טועה גם הרבנים, בשם "ויסות מניות" מצד החתן הבנקאי, ו"אינפלציה" מצד הכלה הממשלתית. ואילו קריסת הפירמידה הנכלולית נקראה "משבר המניות הבנקאיות").

כך, בשנת 1980 עלו שערי הבנקאיות ב-190%, 40% מעבר לקצב הזיוף של השקל ("אינפלציה").

ב-1981 הוקפצו המניות ב-135%, 33% מעל לאינפלציה.

ב-1982 הגיעו מקפיצי המניות לשיאם, עם 250%, 29% מעבר לאינפלציה.

ובשנת 1983 הכל נפל.

תעלול הפירמידה התמוטט, כאשר נודע, שכדי שיוכלו מניות הבנקים להתחרות בקצב הזיוף של השקל (שעלה מאוד – 460% במרוצת השנה),  נאלצו  הבנקאים לייבא דולרים מחו"ל כדי לבלום בולמוסי מכירות מצד בעלי המניות שלהם, כך ששערן לא יתמוטט, הבורסה לא תקרוס, ומיליארדים רבים לא ייבלעו בחור השחור.

כלומר: הבלוף התגלה. כל האסונות קרו בעקבות הידיעה על יבוא הדולרים. התוצאה: מפולת המניות הבנקאיות, חקירות, משפטים, תביעות ייצוגיות,  ועדת חקירה, מסקנות, עונשים (שום בנקאי או שר לא הגיעו לקלבוש, באדיבות בית המשפט העליון), חורבן כלכלי להרבה אנשים, התנועה הקיבוצית שהתגלתה כפתי העיקרי (חוץ מהאזרח הקטן) שעדיין משלמת את המחיר עד היום, הבנקים איבדו זמנית את עצמאותם, ועוד שישו ושמחו.

ותחת הרושם העז הזה, הואיל אז אוצר המדינה לחדול, בהדרגה, מתהליך הזיוף של השקל (מה שאיפשר עד אז גם לנהל יקרה מלחמה בלבנון, גם להיטיב עם העם מצד ההקצבות הממשלתיות, וגם לגנוב אותו באותו קצב על ידי זחילת השכר הרחק מאחורי דהירת קצב הזיוף ("האינפלציה": חסר כסף? מה הבעייה? פשוט מדפיסים עוד).

לצורך כך היה צורך לחמוס את כל משלמי המיסים – הישירים והעקיפים – כדי להחזיר ללקוחות (בעלי המניות הבנקאיות, שלפתע היו שוות הרבה-הרבה פחות) חלק ניכר מהפסדי תרגיל העוקץ של הבנקאים.

כדי לזרז את התהליכים של כיסוי העיקבות וכיסוי הערימות הקטנות והמבאישות שהותיר אחריו מחנה הבנקאים הפרטיים והזייפנים הממשלתיים במגרשי הפינאנסים, הוכרז מיד על שעת חרום, ונחקק חוק לשעת חרום, הוא-הוא "חוק ההסדרים".

אמצע שנות השמונים זה היה. לפני שלושים שנים ומעלה. לטשטוש הזה של קריסת הפירמידה קראו "התכנית הכלכלית החדשה".

ואילו עכשיו מסתובב ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו, ובמסגרת הופעות סטנד-אפ לפני חבורות של עיתונאים, הוא מסביר שמבחינה כלכלית, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. ועל כך מצביעים הנתונים, המספרים, הגרפים, ההשוואות הבינלאומיות, התחזיות המוסמכות, הניתוחים של קרן המטבע והמשלחות של ה-OECD.

אז בשביל מה צריך עדיין חוק לשעת חרום?

או, על זה שאלו השדרנים וילנסקי וברדוגו את הח"כ פולקמן. צריך לשמוע כדי להאמין. משעשע ביותר. מאלף ודוקר. ספוילר: משתמשים בחוק הזה כבר שלושים שנה, כדי להעביר את השירקעס. זה ההיגיון של החוק. איך מחליקים את כל הגועל נפש. איך מזרימים את המיליארדים מידי הרבים לידי המעטים בלי חקיקה, בלי דיון ובשקט-בשקט.

לפני 30 שנה הביאו הפוליטיקאים והמליאנים לעולם את "חוק ההסדרים" כדי לכסות על עקבותיהם וליישר את המאזנים כשתרגיל העוקץ שלהם התמוטט והיתה "שעת חרום".

וגם  עכשיו שנה אחריי שנה, משתמשים אותם החברה'לך (כמו שהפריאיירים לא מתים, רק מתחלפים, ככה גם אלה שמרמים אותם לא מתים, רק מתחלפים) באותו חוק כדי לכסות על עקבותיהם וליישר את המאזנים, כשהכל דווקא בסדר, אין שעת חרום ואין סכנת התמוטטות.

"חוק ההסדרים" באש ובמים.

עד כאן הספוילר.

הנה לינק לתכנית המוקלטת. החגיגה מתחילה בערך בדקה ה-15.

 

על מי חושב (אולי) ארי שביט כשהוא טוען שהשמאל הרדיקלי מתאבד?

מי כתב את הדברים הבאים, מתי ומדוע:

'"הארץ" מתאבד כשהוא מתנתק מהמציאות… הסירוב להתמודד עם העובדה שהמזרח התיכון ברוטלי והגוף הפוליטי הפלסטיני אינו מתפקד, גרם לכך ש"הארץ" נתפש בישראל כמעופף…

"הארץ" מתאבד כשהוא מתנתק מהגאווה הישראלית. רוב הישראלים גאים במדינתם. אמנם קשה כאן ויקר וצפוף ויש סכסוך, אבל בכל זאת קמה כאן אומה. הישראלים אוהבים אותה. לכן כשה"הארץ" אומר להם שהם מכוערים ודוחים ומצחינים — הם אינם מתלהבים מהמסר, וכשהוא אומר שהכל רע כאן — הם לא קונים את הסחורה. הם כועסים על חמוצי הפנים, שאינם מרשים לא לעצמם ולא לאחרים לחגוג את ישראל ואת הישגיה.

 "הארץ" מתאבד כשהוא מתבטל בפני הפלסטינים. נכון: אין סימטרייה בין עם כובש לעם נכבש, וישראל נושאת באחריות העיקרית לכיבוש. אבל מה ביחס להנהגה הפלסטינית? גם ב–1937 וגם ב–1947 היה אפשר להקים מדינה פלסטינית ולמנוע את הנכבה, אבל הפלסטינים אמרו "לא". גם ב–2000 וב–2008 היה אפשר להקים מדינה פלסטינית ולסיים את הכיבוש, אבל הפלסטינים אמרו "לא"…האם תקף אותם "הארץ" באותה חמת זעם שבה הוא תוקף את ממשלות ישראל?…

ההתנתקות מהמציאות ומהישראליות וההתרפסות בפני הפלסטינים גורמות כעת ל"הארץ" להסתער אפילו על המושג של מדינה יהודית דמוקרטית…

בעבור "הארץ", הסכסוך הישראלי־הפלסטיני התחיל עם הכיבוש ונסוב אך ורק עליו. מבחינתו, התביעה שהפלסטינים יכירו בכך שיש כאן עם יהודי היא סדיזם. לשיטתם, זכויות לאומיות מוצהרות בארץ יש אך ורק ללא יהודים.'

ובכן, מי?

 טוב, האמת, עשיתי לכם תרגיל מזוהם, כהרגלי.

החלפתי את המילים "השמאל הרדיקלי" או בקיצור "השמאל", במילה "הארץ". אבל הכל כתוב במאמרו מהיום של איש מערכת "הארץ" ארי שביט, בעיתונו "הארץ", תחת הכותרת "השמאל הרדיקלי מתאבד"

וזה מה שיצא. ששביט מתאר בעצם את הקו המערכתי השולט בעיתונו, ומסווה את המתקפה הנועזת שהוא עורך על הקו הזה, כאילו מדובר במתקפה על עמדות "השמאל הרדיקלי" ותו-לא.

*****

הנה קטע מתוך הלינק המצורף כאן, שכתבתי בתחילת אוגוסט 2014.

"הבעיה היא, שלא מחסור בכסף מביא את "הארץ" לירידה בתפוצה.  הקוראים נוטשים אותו בגלל עמדותיו האנטי ישראליות, המתבטאות גם בגירסה העברית, אבל ביתר שאת בגירסה האנגלית.

dscf6983

כתבתי כאן מספר פעמים, שעיתון היוצא נגד האינטרסים הבסיסיים ביותר של קהל קוראיו, הוא בחזקת אנומליה שאינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. מקריאת מאמרי המערכת של "הארץ" ועוד חלקים של העיתון, או מהאזנה לכתביו הבכירים, נודע לרוב הישראלים  שהם גזענים מטיבעם, לפעמים גם מטורפים שראויים לאשפוז,  פושעי מלחמה אכזריים ונתעבים, שאין להם מקום במשפחת העמים, שהם בנים לעם מומצא, שהדת שלהם היא החשוכה בדתות, וכן הלאה.

אפשר היה להבין איכשהו את תהליך ההתאבדות הזה של "הארץ", אילו היה מדובר בדברי אמת.  במקרה הזה, יתכן ש"הארץ" היה אף ראוי לצל"ש על עמדותיו המוסריות והעקרוניות. אבל איזו אמת ואיזה נעליים?"

ורק שתדעו: לפי הסקר של מכון GTI, עמדה החשיפה של "הארץ" לקהל הקוראים בין ינואר לסוף יוני 2012 על 7.0%.

ארבע שנים אחרי, בחודשים המקבילים, לפי אותו סקר, השנה, 2016, ירדה החשיפה של "הארץ" לקהל קוראיו ל-3.9%.

ירידה של 44% בתוך 4 שנים.

גם אחרי שמקזזים את אי-האמון בסקרים, את המנויים הדיגיטליים שנוספו וכו', המגמה ברורה.

התאבדות.

אגב, למי שטורח להיכנס ללינק המצורף, כדאי להגיע ל"תגובות", שם ניהלתי דו-שיח עם מנכ"ל קבוצת הדיגיטל ב"הארץ", ליאור קודנר, אשר הודיע לי אז, באוגוסט 2014, כי:

"לכן, אני נאלץ להפריך את התיאוריה שלך ולהצהיר שמספר האנשים שנחשפו השנה לתכני הארץ הוא הגבוה ב-95 שנות קיומו של העיתון."

בדיוק מה שהודיע המו"ל עמוס שוקן לאחר פרסום הנתונים האחרונים של  GTI לגבי ינואר-אוגוסט 2016. שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר.

אבל אז, חודש אחרי הודעתו האופטימית של קודנר, בספטמבר 2014, הודיע שוקן על שורה של פיטורים וקיצוצים ב"הארץ" וב"דה מרקר", שבוצעו למרבית הצער.

הבה נחזיק כולנו אצבעות לעובדי העיתון ונקווה שזה לא יקרה גם בספטמבר השנה.

 

 

סטטוסים/ אזהרת מסע חשובה, החרדים הרשעים בפרשת השבת החדשה וייחומו של העורבני

פוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק

רוצים השוואות היסטוריות? בבקשה

קבלו אזהרת מסע. מחמת דחף שאינו בר-ריסון, אני חש שעלי להודיע כך (כי כבר היו מקרים): כל מי שיבקש להשוות לי פה *, אצלי על הקיר, בין מדינת ישראל, צבאה ואזרחיה, ובין מה שהתרחש בגרמניה הנאצית בשלב כלשהו של ההיסטוריה שלה – מיד אשווה אני, מצידי, בתגובה מנומסת ומנומקת, בין האנטישמי הקטן העורך את ההשוואה ובין אנטישמים גדולים ממנו בגרמניה הנאצית דנן.


*כולל קצינים בכל הדרגות.

שבת קודש והחרדים הרשעים

מי שהפנה אל החרדים את השאלה הנוקבת ביותר לגבי התנהגותם בפרשת השבת (פיקוח נפש או חילול, סיבוב מספר 211 לפחות), היה הדוס שמעון ריקלין. זה היה הבוקר בגלצ בתכניתו של אראל סג"ל (ובהעדרו). בתכנית התארח אחד מחתני החגיגה החרדית התורנית, הח"כ מאיר פרוש, ח"כ בן ח"כ.

שלוש פעמים לפחות ביקש ריקלין לשאול את פרוש כך: אתם החרדים, הרי מתנגדים לכל בחישה של המדינה ושל הכלל במדינה בענייני העדה שלכם. אז איך אתם מעיזים להתערב בצורה בוטה כל כך בענייני אותו כלל ובענייני אותה מדינה, שכל רצונכם להיבדל ממנה?

הח"כ פרוש אפילו לא ניסה להשיב על השאלה. זה לא שהוא הצליח, זה לא שהוא נכשל בלשונו. זה לא שהוא התחמק. הוא פשוט לא ניסה.

וברור מדוע.

כי הצביעות זועקת לשמיים.

*****

לפני שלוש שנים וחצי פרסמתי כאן בבלוג פוסט שכותרתו היתהמה נשיב לרשע השואל "מה העבודה הזאת לכם?" 

ההגדה של פסח: לכם ולא לו

ההגדה של פסח: לכם ולא לו

בתפקיד הרשע כיכבו החרדים.

וזה על פי פסוק הידוע לכל יהודי, מתוך ההגדה של פסח, שם מופיע הגדרתו המפורשת של הרשע.

"רשע מה הוא אומר? 

'מה העבודה הזאת לכם?'

לכם ולא לו.

ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר."

ומהו אותו עיקר, שהרשע כופר בו?

בדיוק זה:  שלא להוציא את עצמך מן הכלל. זה העיקר. זו משמעותו המדוייקת של המשפט האחרון בציטוט שלעיל.

וזה בדיוק מה שמנסים לעשות החרדים. להוציא את עצמם מן הכלל.

אבל רק איפה ומתי שנוח להם.

שזו הצביעות.

הם – תנו להם רק עבודת השם.

לימודי ליבה? לא בשבילם. עבודת הצבא? רק לחרדים סוג ב' וג', שני גדודים בסך הכל. עבודה סתם – בעיקר לנשים.

להוד רוממותם וקדושתם תנו רק עבודת השם.

*****

החרדים אינם יכולים לומר, שהכלל הזה, כלל אינו כלל בעיניהם, ולפיכך אינם בחזקת מי שהוציאו עצמם מן הכלל.

כי הם משתפים את עצמם בקואליציות של אותו כלל ובממשלתו. אותו כלל משלם שכר לשריהם ולח"כיהם לרבניהם ולמשגיחיהם. אותו כלל משלם שכר לימוד לאברכיהם ובחוריהם. הכלל משלם להם קצבאות על פי מניין ילדיהם, ושומר על חייהם ועל רכושם בצבאו ובמשטרתו.

ולכן, אם הם אומרים שהכלל אינו כלל בעיניהם, הם עושים מעצמם צחוק.

ואם הם מודים שהכלל כלל הוא, הם מודים במשתמע שהם רשעים, לפי שהם מוציאים עצמם מן הכלל.

*****

וכך יוצאים החרדים שלנו ראשית כל – רשעים.

ושנית – גם צבועים. כי בשעה שהם מבקשים לבדל את עצמם מן הכלל ודורשים שלא יתערב אותו כלל בענייניהם, הם בעצמם כלל אינם מדירים את עצמם מהתערבות בענייני אותו כלל, כפי שמוכיחה התנהגותם בפרשת השבת האחרונה.

ולא מוכנים להשיב על הפירכה, כפי שמוכיחה (אי-)תגובתו של הח"כ פרוש לשאלתו החוזרת ונשנית ונשלשת של ריקלין הבוקר בגלצ.

שזה בדיוק העונש שנפסק לרשעים בהגדה של פסח: "ואף אתה הקהה את שיניו."

שזה בדיוק מה שעשה הבוקר ריקלין לפרוש בגלצ.

הקהה את שיניו.

ומהמשך הפסוק בהגדה של פסח מתברר, שלפי שהוציאו עצמם מהכלל, אילו היו אותם רשעים במצרים, לא היו נגאלים.

קול העורבני המיוחם

עורבני על עמוד חשמל: זו עונתו

עורבני על עמוד חשמל: זו עונתו

אם מישהו עובר בימים אלה ליד עץ ושומע מהצמרת צווחות שנשמעות כמו תרנגולת בשעה ששוחטים אותה, או גוזל של עורבים שטרם הסתדר לו הקול, דעו לכם שמדובר בסך הכל בעורבני מיוחם שזו עונתו. ניסיתי להקליט לכם אבל ברגע שאני לוחץ על ה"הקלט" הייחום עובר להם, אז נא להסתפק בצילום.

 

 

 

 

סטטוסים/ השטויות של מיכאלי/ת, ביי-ביי כדורגל ישראלי ופתרון ישראלי לבעיית הבורקיני

פוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק

למה שרוה"מ לא יתדרך גם את הבלוגרים?

את הצחוק היומי (הראשון, אני מקווה) הרווחתי כבר על הבוקר, בראיון הראשון שערכו בתכניתם מפקד גלצ ירון דקל ועיתונאי 10 נדב אייל (על תקן עמית סגל), עם הח"כ/ית מרב/ית מיכאלי/ת.

ותחילה החדשות הרעות. לא נראה שהמעבר מהעיתון לאנשים חושבים להצלפה בחברי סיעתה בכנסת היטיב עם הח"כ/ית. היא נותרה אותה שטותניקית.

למיכאלי היתה טענה על סיבוב ההרצאות (החינמי!) שעורך בשבועות אלה ראש הממשלה בפני מערכות התקשורת, שבהן הוא מנפנף בלשונו, בידיו, בגרפיו, בסיגר שלו ובהצלחותיו:

למה העיתונאים האלה בכלל באים להרצאות ("תדרוכים"), ואינם מחרימים אותן, שואלת מיכאלי, כשאין בידיהם התחייבות חתומה, שיש בדעתו של ראש הממשלה לקיים הרצאה גם בפני אותן מערכות של התקשורת שעדיין לא זכו להאזין לרוה"מ – למשל ערוץ 10 (ובעוד היא מדברת, גילה נדב אייל שבערוצו כבר מתרוצצת שמועה על פגישה כזאת בקרוב עם עיתונאי הערוץ שלו. ואגב, ומה עם התקשורת החדשה? למה שהבלוגרים לא יזכו מההפקר הזה? למה מיכאלי לא דואגת גם לנו?)

אחרי מיכאלי רואיין באותו עניין השדרן אברי גלעד, שגנב לי את המילים מהמקלדת, ודיבר על הטיפשות ברעיון של מיכאלי. ואחר כך, שוב באותו עניין, הגיחה רינה מצליח שהאשימה בטיפשות דווקא את גלעד.

בעניין חוכמתה של מצליח, בעצמה כתבת פוליטית, לא יכולים להיות חילוקי דעות. קבלו את ההברקה שלה כמה ימים לפני הבחירות האחרונות לכנסת, לנוכח השיוויון שהיא חזתה:

"אפשר להניח שתהיה רוטציה, למרות שנתניהו הודיע שהוא מתנגד, במסגרת ההתנגדויות שאנחנו לא לוקחים יותר מדי ברצינות. ובמקרה הזה, אין ספק שהרצוג יהיה הראשון שיהיה ראש ממשלה." (אולפן שישי, 13.03.2015).

כך ש"אפשר להניח", שכבר לא נותר לנו הרבה זמן לחכות, בעולם על-פי רינה מצליח, עד שהרצוג יפנה את מקומו בבית שברחוב בלפור בירושלים,  במסגרת הרוטציה, ונתניהו, "אין ספק" יוכל להתחיל את מסע התדרוכים שלו בפני המערכות של כלי התקשורת (והבלוגרים!!!),  ויסביר גם לרינה מצליח מדוע הזדחל לממשלה למרות התנגדותו המוקדמת ("במסגרת ההתנגדויות שאנחנו לא לוקחים יותר מדי ברצינות").

"אנחנו".

החברים המליאנים של ביבי ועיני שדדו גם את שידורי הכדורגל

ביי-ביי כדורגל ישראלי. ביום ב'  התקיים משחק הליגה בין קבוצתי האהודה מכבי חיפה ובין הפועל תל אביב. אבל לא ראיתי את המשחק.
למה, כי גם "משחק השבוע", כמו שידורי האולימפיאדה לפניו, הופרט לטובת המליאנים, החברים של ראש הממשלה ושר התקשורת.
ברור שאני לא חולם לשלם להם. כבר שנים רבות, כל מה שאני רואה בטלוויזיה זה חדשות וכדורגל (פעם גם הייתי צופה אדוק ב"לונדון וקירשנבאום". עכשיו אני כבר לא אדוק בזה, בהזדמנות אסביר מדוע).
אז מה, בשביל לראות משחק כדורגל פעם בשבוע, שאשלם מאות שקלים בחודש? מה אני, רוקפלר? רוטשילד? אדלסון?
מי שאחראים על ניתוק היחסים שלי עם הכדורגל הישראלי, לפי מיטב הבנתי, הם שניים: יו"ר ההתאחדות לכדורגל, עופר עיני, לשעבר יו"ר ההסתדרות הכללית של העובדים (חה-חה), וכן ראש הממשלה ושר התקשורת, בנימין נתניהו, שהוא זה שאחראי למצבה של רשות השידור הציבורית, בדרך לתאגיד, שעד כה שידרה את "משחק השבוע", ומעכשיו כבר לא.
לשניהם, כבר הבנתי, יש חבר הרבה יותר חשוב מהאזרח הישראלי הקטן, חובב הספורט, או חובב הכדורגל, או בכלל. לחבר החשוב יותר קוראים הכסף הגדול. כל מי שיש לו כסף גדול זוכה לליקוקים עזים ונועזים מצד השניים האלה, שדואגים שהכסף שיש לחברים שלהם יהיה יותר גדול. וכמה שהכסף של החברים יותר גדול, האזרח הקטן יותר קטן.
אז ביי-ביי כדורגל ישראלי. שלום מדורי הספורט. בהצלחה מכבי חיפה, אבל בלעדי.
עכשיו, האמת, יש לי חלום, שיפריטו גם את שידורי החדשות למען הרווחים שעושים החברים של ביבי ועופר, וככה אפטר לחלוטין מן הטלוויזיה הזאת וכל שטויותיה.

פתרון ישראלי לבעיית הבורקיני

ברור שלמדינות שיוויוניות, חילוניות, ליברליות והומניסטיות כמו צרפת וגרמניה אין טעם להציע פיתרון חשוך וריאקציוני כמו במדינה קלריקלית ומפגרת כישראל לבעיית הרחצה בים של נשים מוסלמיות שאינן ששות להתפשט לרגל הטבילה מהבורקיני המדליק שלהן, כמו חוף מיוחד להן ולבעליהן (משום מה לא מפריע להוד גבריותם, מבחינה דתית, להזין את עיניהם בחמודותיהן של נשים של גברים אחרים).

בניגוד לאראל סג"ל, רזי ברקאי הוא עיתונאי רציני ואחראי, חה-חה-חה

את הצחוק היומי סיפק לי הערב שדר גל"צ רזי ברקאי. זה קרה בכתבתו של מואב ורדי בערוץ 10 "התפצלות". ורדי עימת באולפן את ברקאי עם שדר גלצ (החדש) אראל סג"ל.

וכמה צחקתי כשברקאי ניסה להסביר לסג"ל את ההבדל התהומי ביניהם: בעוד שסגל הוא תועמלן ימני מתלהם (לא במילים אלה), ברקאי יודע "לתפוס מרחק מהאייטם" והוא, בקיצור, בניגוד לסג"ל, עיתונאי מקצוען ואחראי!

חה-חה-חה.

תומכי הרוצח אסאד וסוכני הקרנות הזרות נגד הפאשיסט ליברמן

לקראת סוף מאי השנה התקיימה בתל-אביב אחת מאותן הפגנות זעירות של השמאל המזוייף, תומכי הקצב אסאד מסוריה, ונתמכי הקרנות הזרות, מחו על צירופו של הפאשיסט ליברמן לממשלה. ברקאי החליט להקדיש להפגנה המדהימה כשליש מהמלל בתכניתו בת השעתיים. ומה כלל המלל? כך: אחת שנשמעה לי כמו בולשביקית ותיקה מהמפלגה הקומוניסטית, ואחד שנשמע כפילוסוף חצר מטעם עצמו ממרצ (שניהם זוהו משום מה רק בשמותיהם הפרטיים) – וכמובן שרזי שלנו סיפק מקרופון גם לח"כית ראשת מרצ זהבה גלאון הבלתי נמנעת מהפנטהאוז בפתח-תקווה, ולא שאל אפילו שאלה קשה אחת, ובטח לא טרח להביא מישהו עם דעה אחרת.

זה שודר בבוקר ה-29.05.2016. אבל ברקאי הוא כמובן עיתונאי אחראי שיודע לתפוס מרחק מהאייטם.

סקר: היהודים גזענים

קצת לפני זה, בתחילת אפריל, ראיין ברקאי בתכניתו את עורכת הסקרים מינה צמח, שלפי סקר שערכה עבור ערוץ 2, מתנגדים 49% מהיהודים למגורים משותפים עם ערבים, ו-42% – בעד. צמח גם ציינה שהתוצאות מסתדרות עם סקרים קודמים בנושא (מה שנכון. הנה תוצאות של סקר שנערך ושפורסם לפני כחמש שנים). ועכשיו, שאל אותה ברקאי, מה בקשר לעמדת הנשאלים הערבים בסקר? ובכן, הפתעה הפתעה. אלה לא נשאלו כלל בסקר של צמח! למה? צמח גימגמה משהו, זכרה-לא-זכרה משהו מאותם "סקרים קודמים" – אבל התחמקה.

ורזי, מקצוען שכמותו, לא לחץ.

עיתונאי ברקאי: שומר מרחק מהאייטם (התצלום מהוויקיפדיה)

עיתונאי ברקאי: שומר מרחק מהאייטם (התצלום מהוויקיפדיה)

כי מה? בסקרים קודמים (שצמח ידעה עליהם לפי עדותה שלה!) התברר שהערבים בנקודה הזאת של נכונות למגורים משותפים, הם גזענים פי 2.38  (באחוזים) יותר מהיהודים! אז למה שמינה צמח תזכור דבר כזה, כשמזמינים אצלה סקר שאמור להוכיח את ההיפך? ולמה שרזי יתעקש על תשובה לשאלתו, כשהתוצאות של הסקר-שקר הזה מתאימות לו ביותר?

זה היה ב-10.04.2016, אבל ברקאי הוא כמובן מקצוען של עיתונות שתופס מרחק מהאייטם, סקר-שקר שכל כוונתו להוכיח שהיהודים הם גזענים.

המזימה של הקרנפים נגד ברקאי

בתחילת פברואר נודע כי בגלצ מתרקמת מזימה נוראה: לגזול שעת שידור שלמה מ"מה בוער" של ברקאי, ולהעבירה לעיתונאי אראל סג"ל. מיד החליט ברקאי להקדיש, ככה סתם, אאוט אוף דה בלו, אייטם ארוך-ארוך, דקות בעשרות, שיוקדש למחזה המיתולוגי הידוע "הקרנפים" מאת המחזאי הרומני-צרפתי איז'ו יונסקו, בהשתתפות המוני מרואיינים. תנחשו למה.

צחוק הגורל, כמובן, שהמחזה של יונסקו התייחס במקורו לזן של קרנפים הדומה הרבה יותר לברקאי מאשר לסג"ל. אלה הקרנפים שיונסקו הכיר היטב עוד מרומניה, מכורתו הבולשביקית.

זה היה ב-14.02.2016. אבל ברקאי, כידוע, הא עיתונאי אחראי ומקצוען שיודע לתפוס מרחק מהאייטם, גם כשהאייטם הוא ברקאי עצמו. איזו בדיחה.

3:1 בעד הסכם הגרעין עם איראן

ביולי 2015, אחרי חתימתו של הסכם הגרעין בין המעצמות ואיראן, ראיין ברקאי בתכניתו את ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בתור תומך בהסכם, את שרת המשפטים איילת שקד בתור מתנגדת. ואחר כך התראיינו פרופסור שהוא מומחה לגרעין בעד ההסכם, ומומחה לארה"ב, שהסביר כמה חסרת תכלית היא ההתנגדות להסכם.

שלושה נגד אחת בעד ההסכם. כל המומחים בעד הנשיא אובמה והייאטוללה חמינאי, ורק פוליטיקאית ימנית חשוכה אחת – נגד.

מעשה הפלסתר העיתונאי הזה שודר בגל"צ ב-20.07.2015. אבל ברקאי הוא עיתונאי רציני, לא כמו סג"ל.

נתניהו נגד אובמה

בחודש מרץ 2015 געשה הארץ לנוכח התנגדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסכם הגרעין המתרקם עם איראן ויצא ראש בראש נגד הנשיא האמריקאי ברק אובמה. את שידור הבוקר שלו פתח ברקאי בראיונות עם שני פרשנים אמריקאים. שניהם, לדבריו, בקיאים גם בפוליטיקה הישראלית. האחד: העיתונאי תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", עיתונאי חצר של אובמה. והשני: מרטין אינדיק, פקיד מימשל לשעבר, דמוקרט, וכמובן תומך של הממשל האמריקאי. שניהם היו עצבנים על נתניהו. לשם האיזון, ראיין ברקאי את האלוף במיל. עודד טירה, שחתם על עצומה של עמותה ימנית שקראה לתמיכה בנתניהו. מצד אחד שני מומחים אובייקטיביים מביני עניין, ומצד שני גנרל ימני מתלהם.

זה שודר ב-06.03.2015. דוגמא למרחקים העצומים שתופס ברקאי מהאייטמים שהוא משדר. לאיש אין מושג עד עצם היום הזה מה דעתו של השדרן מגלצ בסוגיה הנדונה.

יש גם שמאלה ל"שוברים שתיקה"

כמה עשרות אנשים השתתפו ביוני 2014 בהקראת "עדויות" של חיילים שגייס בקבלנות ארגון "שוברים שתיקה" למען הקרנות הזרות.  זה היה בכיכר הבימה בתל אביב.  בפרומו לתכניתו הודיע ברקאי כי יופיעו בשידור נציגים של "שוברים שתיקה" ושל "אם תרצו" (הימני, המתנגד ל"שוברים שתיקה"). ושמחתי: לשם שינוי יהיה מעניין. לשם שינוי עיתונות הוגנת. אבל זה לא קרה. רובו של האייטם הוקדש לוויכוח בין נציג שוברים שתיקה, והיה גם פרופסור אחד שתקף את הארגון משמאל(!). לפי שעון העצר בסלולרי שלי הוקדשו לאייטם 14 דקות בדיוק. לנציג הימין הוקדשו פחות משלוש דקות נטו. ברקאי והאורח שלו באולפן, הסופר חיים באר, קטעו אותו בשאלות, והיו אוהדים מאוד לנציג של "שוברים שתיקה" ולפרופסור השמאלני אף יותר.

מעשה הרמייה העיתונאי הזה שודר ב-08.06.2014 על ידי העיתונאי שאינו מעורב באייטמים שלו, רזי ברקאי.

העם היהודי זה חרטא ברטא

במאי 2012 עסק ברקאי ב"מה בוער" בספר החדש של החוקר האמריקאי הארי אוסטרר, שטען כי לעם היהודי יש מאפיינים גנטיים מובהקים. זה בעקבות כתבה על הספר שהופיעה ב"הארץ". ברקאי הציג את המשתתפים בדיון: הפרופ' שלמה זנד ("איך ומתי הומצא העם היהודי") והד"ר ערן אלחייק החושב בדיוק כמוהו. ברור שזו היתה פארודיה של דיון. מיצג שווא. המראיין ומרואייניו הסתחבקו, הסתלבטו, הרימו להנחתות והסכימו לכל מילה, זה של זה של זה, שאין שום משמעות מדעית למונח עם יהודי, והכל חרטא ברטא והמצאה מטורללת.

האיוולת הזאת שודרה ב-13.05.2012 בתחנת השידור של צה"ל. אבל ברקאי הוא עיתונאי שאינו מעורב באייטמים שלו.

בקיצור ולעניין: ברקאי אוהב את סוכני הקרנות הזרות, את שוברים שתיקה, את הנשיא אובמה ואת הסכם הגרעין עם איראן של ההאייטוללות. הוא שונא את נתניהו ואת ליברמן, היהודים בעיניו גזענים, וכעם הם בכלל המצאה מטורללת. אבל בשום אופן לא הייתם מנחשים את כל אלה לפי שידוריו בגלצ.

כי ברקאי הוא עיתונאי שאינו מעורב באייטמים שלו.

חתיכת בדיחה.

הקול קול ברק והידיים ידי שרון?

אני לא באמת יודע לבטח מה בדיוק רוצה ברק להשיג כרגע, אבל אני מוכן לספק כמה רמזים הנשענים על דבריו שלו עצמו.

כשהודיע אהוד ברק על פרישה מהפוליטיקה, בסתיו 2012, זמן קצר לפני הבחירות של חורף 2013, הקדשתי כמה מילים לדרכו הפוליטית הכושלת למדי (ראש ממשלה קצר מועד ביותר, שאחר כך הוביל את מפלגתו לתבוסה ופירק אותה) וסיימתי במילים הבאות:

אהוד ברק: כמו דה גול?

אהוד ברק: כמו דה גול? (הצילום מהוויקיפדיה)

"באשר לעתידו, כדאי להיזהר מהספדים מוקדמים מדי. יתכן שברק החליט, בגילו המתקדם, להכיר באפסותו הפוליטית ולהסיק מסקנות מבצעיות. במקום שהוא ירדוף אחרי הבוחרים, הוא יכול לחכות בסבלנות, ואחרי הבחירות,  אולי כן ואולי לא, ירדפו הנבחרים אחריו."

עברו שנתיים וקצת, ברק עשה עסקים ומיליונים, ואחרי שגילה שאיש לא רודף אחריו, לא הבוחרים ולא הנבחרים, הוא העניק ראיון לגדעון וייץ ב"הארץ" והסביר את השקפותיו על העתיד בכלל ועתידו בפרט.

ברק סיפר לוייץ על חזרתו לפוליטיקה של הגנרל שארל דה גול בצרפת של הסיקסטיז, בגלל המשבר הקשה סביב שאלת אלז'יריה. וייץ שאל אותו אם הוא עדיין סבור שאולי הוא, ברק, יחזור לשלטון כמו דה גול, בעת משבר נורא. והנה תשובתו של ברק במלואה:

"לבן־גוריון היתה פעם שיחה עם (אריאל) שרון, שבה הוא אמר לו: 'אם אתה תיגמל מההרגל לשקר אתה תהיה מנהיג גדול'. ושרון, כשהוא היה מספר על אותה שיחה, אמר, זה לא נכון, בן־גוריון אמר לי 'אתה תהיה מנהיג גדול בעת משבר'. והלשונות הרעות בליכוד אומרות שמאז שבן־גוריון אמר לו את זה, שרון לא רק חיכה למשבר, אלא פעל ליצירתו. אתה מבין? אני לא מחכה לדברים, אני לא פועל ליצירתם. אבל זה מספיק אכפת לי כדי שאני אדע שיכול להיווצר בקצה החמור של האפשרויות מצב שבו יהיה לי קשה מאוד לעמוד מנגד, אבל היות שאני גם מספיק ישר בשביל להבין איזו מין מציאות צריכה להיווצר פה כדי שזה יהיה המצב, אז אני אומר, הלוואי שזה לא יקרה".

ומה עושה ברק עכשיו, שנה וחצי אחרי אותו ראיון ב"הארץ"?

נכון שברק הבטיח בראיון לוייץ שהוא אינו נוהג כשרון, אשר לא חיכה למשבר אלא פעל ליצירתו (כזכור, הביאה עלייתו של שרון להר הבית במפנה המילניום לפריצת האינתיפאדה, לנצחונו בבחירות ולהכתרתו כראש ממשלה).

נכון שהוא אמר בראיון "אני לא מחכה לדברים, אני לא פועל ליצירתם".

אבל זה היה בתחילת 2015.

מאז חלפה שנה וחצי, ועכשיו נראה שברק מנסה בכל זאת את הטקטיקה של שרון.

כשאיש כמוהו מדבר, אתמול, על "מחיר כבד…צירוף מדאיג של חוסר יכולת לשפוט אינטרסי ביטחון עמוקים …היעדר הפנמה של פוטנציאל שיתוף הפעולה עם ארה״ב…חשיפה מטרידה ביותר של ישראל מול אתגר ביטחוני מרכזי (שהוא, ברק "לא יכול לפרט")… נזק ביטחוני לישראל…הימורו המופקר (של נתניהו)…בניהול היחסים עם הבית הלבן…הוא פוחד מזמר ההיפ־הופ הימני (יואב אליאסי, "הצל") ומתומכיו… זה מזכיר מאוד את דרום אירופה ודרום אמריקה לפני 90 או 110 שנים (בעיקבות התיאוריה הדנדשה של הפרופ' זאב שטרנהל)…זה נראה כמו ׳ניצני פשיזם׳, הולך כמו ׳ניצני פשיזם׳ ונובח כמו ׳ניצני פשיזם׳- אז זה ניצני פשיזם…הוא (נתניהו) קשוב מדי, שלא לאמר חלילה — מופעל, על ידי גורמים זרים המגבים בנדיבות את המשך שלטונו…"

וברק מסכם:

"הספירה לאחור אל סיום כהונתו (של נתניהו) החלה. למיטב התרשמותי — גם הוא מבין זאת".

אז מה זה אם לא ניסיון לייצר משבר, או לפחות אווירת משבר, בשיטת הנבואה המנסה להגשימה את עצמה?

כשאיש בקליבר של ברק מספר לציבור שבראש המדינה עומד איש כנתניהו, המסוכן לבטחוננו, שגרם וגורם לנזקים ממשיים ביותר, שלא על כולם אנחנו יודעים, ובנוסף לכך דוחף אותנו במדרון החלקלק לעבר הפאשיזם, ויודע כמונו שהוא לקראת סיום דרכו, עולה השאלה, האם יתכן שהקול קול ברק – והידיים ידי שרון?

סטטוסים: התחרות על המדליה של הטפשות ב"הארץ", השקר של ביבי ולמה לא יורדים מחירי הדיור

פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בימים האחרונים

200 איש ב"חינגת הניצחון הלאומית" לרגל המדליות בריו!

לפני שבוע הבעתי פה את תדהמתי לנוכח הסיפורים על ההתלהבות המדהימה בישראל מהישגיה המדהימים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדה בריו. טענתי כי אני עצמי לא נתקלתי באותה התלהבות מתלהמת בשום מקום במהלך נסיעותי בתחבורה הציבורית, שיטוטי ברחובות, ישיבותי בבתי קפה או בסתם שיחות עם חברים ובני משפחה.

קבלת הפנים בנתב"ג למשלחת הג'ודו מריו: ירדן ג'רבי במרכז למטה בחולצה לבנה מסמלת וי באצבעותיה (מתוך הסרטון ששחררה ג'רבי לרשת)

קבלת הפנים בנתב"ג למשלחת הג'ודו מריו: ירדן ג'רבי במרכז למטה בחולצה לבנה מסמלת וי באצבעותיה (מתוך הסרטון ששחררה ג'רבי לרשת)

ורק שוטטות ברשת ובתקשורת העלתה סימנים להתלהבות מדהימה כזאת, כלומר – לבוז כלפיה. לה עצמה לא מצאתי עיקבות.
היום מותר לגלות, תיכף תבינו למה, כי בעיקר תהיתי על שני מאמרים שמצאתי באותו יום (11.08.2016) בעיתון לאנשים חושבים. שניהם נכתבו על ידי מועמדים רציניים לתואר של אלוף הטיפשים בעיתון הזה.
קבלו תחילה תקציר ממאמרו המאלף של גדעון לוי, אחרי שירדן ג'רבי זכתה במדליית הארד:

"עוד המדינה מנסה להתאושש מהלם פתיתי הקורנפלקס המורעלים והסכנה הקיומית שארבה לה ממפלצת הסלמונלה, וכבר התפרצה חינגת הניצחון הלאומי הזה (לרגל המדליה), באותם ממדים…כותרות ראשיות, היסטוריה והיסטריה… נחילי המלים, אשדות הקלישאות…(חה-חה, מי שמדבר על קלישאות) טירוף מערכות… בהכרזת העצמאות היתה האווירה מאופקת יותר, בששת הימים היה הניצחון צנוע יותר…ההסברים מוכרים. הם כולם מתחום הנפש (החולה)…"

הנפש "החולה" (הסוגריים במקור) היא כמובן הנפש הישראלית. סתם חולה, ולא רעה או מרושעת, שזה, מבחינת לוי, ממש התקפלות אידיאולוגית.

ועכשיו קבלו את אחד המתחרים העיקריים על התואר של הטיפש מס. 1 על הפודיום של "הארץ", הלוא הוא רוגל אלפר:

"זו רוח הזמן שמנשבת מג'רבי. הרוח הרעה של החברה הישראלית… ג'רבי כבר שייכת לדור של ישראלים שהלוך הרוח הלאומני מחווט בחומרה של מוחם. זו אפילו לא פוליטיקה. זו נוירוכימיה…אין לעמוד בפני הטוטאליות של "כל עם ישראל"…רוח הלאומנות שחותרת לנתץ כל מחיצה בין הפרטים, ג'רבי גיבורה, כולנו גיבורים…המדליה היא סמל לקוממיות עם ישראל…"

ולמה נזכרתי בכל זה? כי לפני יומיים הגיעו לישראל המדליסטים של הג'ודו מריו, ירדן ג'רבי ואורי ששון, ונערכה להם קבלת פנים (זוכרים את קבלות הפנים בכיכר מלכי ישראל – עכשיו כיכר רבין – לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב אחרי נצחונותיה בגביע אירופה לאלופות?) בנתב"ג, שצולמה היטב, וכמובן שודרה בטלוויזיה, כך שמבקר המדיה הזאת ר. אלפר סיקר וכתב ממש היום:

"פסטיבל המדליות הפתטי עלה מדרגה כשיקדן ג'רבי ואורי ששון נחתו בנתב"ג. כאלף איש באו לקבל את פניהם…הם כבר נגועים בווירוס הפשיזם. מניעיהם לאומניים בלבד…כאלה הם, הפשיסטים המתחילים. בהמיים, תוקפניים, רומסניים, חסרי כבוד ונימוס כלפי הזולות, פרועים, מתנהגים כאספסוף…"

טוב, "וירוס הפאשיזם", "לאומנות", "בהמיים", "אספסוף", זה הגרבוזיזם המתנשא הרגיל של העיתון לאנשים חושבים. אלפר בטח היה היום במצב רוח טוב במיוחד, עובדה שלא הגיע להשוואה לנאצים. אבל שתי טעויות נוראות הוא בכל זאת עשה. ראשית: התייחס לאיזה עניין עובדתי וכתב ש"כאלף איש באו לקבל את פניהם" (של ג'רבי וששון). ושנית – שהביא לינק לכתבה שהיתה מלווה מסרטון שצולם בארוע המדובר.

ובכן, צפיתי היטב בסרטון. ואני קוגלאגר בריבוע אם נראו על המסך יותר מ-200 אנשים שקידמו את פני משלחת הג'ודו שנחתה עם ג'רבי וששון, ובקיזוז עשרות הצלמים והעיתונאים שנכחו במקום.
וזה בהערכה נדיבה ביותר.

לרגע קט אחד נקלטים בסרטון, שסיפקה לתקשורת ירדן ג'רבי, יותר אנשים – אך ברור כי רובם הגדול הם סתם קהל רגיל של ישראלים הבאים לקבל את בני משפחותיהם וחבריהם החוזרים מחו"ל, וג'רבי וגם ששון מעניינים אותם כשלג דאשתקד.

200 אנשים בהערכה נדיבה!

ואתם יודעים מה, בואו נלך על 1,000, המספר שנקב בו עיתון "הארץ" הידוע בדיוקו.

אוכלוסיית ישראל מסתכמת השנה ב-8.4 מיליוני אנשים.

כדי לקבל את פניהם של המדליסטים שלנו מריו הגיעו לנתב"ג 0.00012 אנשים מתושבי המדינה!

קצת יותר מעשירית הפרומיל!

מה שמוכיח עד כמה צדק ג. לוי כשדיבר על "חינגת הניצחון הלאומי…היסטוריה והיסטריה… טירוף מערכות…בששת הימים היה הניצחון צנוע יותר…"

חה-חה, זה מה שיש לי לומר.

ועד כמה צדק גם חברו לאליפות הטיפשות ר. אלפר:

"הרוח הרעה של החברה הישראלית…אין לעמוד בפני הטוטאליות של 'כל עם ישראל'..רוח הלאומנות …המדליה היא סמל לקוממיות עם ישראל…פסטיבל המדליות הפתטי… מתנהגים כאספסוף…"

אז מי לדעתכם מוביל בתחרות על המדליה של הטיפש מס. 1 לאנשים חושבים?

האידיוט עם "חינגת הניצחון הלאומי", או האידיוט עם "הטוטאליות של 'כל עם ישראל'"?

שידורי האולימפיאדה: ביבי אולי לא שונא את העם, אבל אוהב הרבה יותר את חבריו המליאנים

אחרי שירדתי לאחרונה על הח"כית סתיו שפיר בעוון ההיסטוריה שלה בין מנהיגי המחאה החברתית, מגיע לה שגם אשבח אותה כשצריך.
זה עתה אצל רזי ברקאי בגלצ שמעתי אותה עושה את העבודה. זאת בעניין שידורי האולימפיאדה שעברו מרשות הכלל לרשות הפרט – הזכיינים שעושים על זה כסף.
כלומר, רק מי שמשלמים לבעלי הכבלים או לבעלי הלוויין רשאים לראות את הניתורים והריצות, החתירה והפיזוז מריו דה ז'נרו.

ח"כית סתיו שפיר: עשתה את העבודה

ח"כית סתיו שפיר: עשתה את העבודה

על זה הגיבה לשכת ראש הממשלה, שהבעייה לא כל כך נוראה, כי 88% מהציבור מחוברים לכבלים וללוויין.
אז באה הבוקר הח"כית שפיר וחשפה את השקר הגס והעלוב הזה מתוצרת ביבי. מתברר שרק 60% מחוברים. והובא לשידור של ברקאי גם כתב דה מרקר נתי טוקר שפרש את התמונה: יש בישראל 2.4 משקי בית. ההנחה היא שרק בשני מיליונים מהם יש טלוויזיה. אך לכבלים וללווין יש רק 1.5 מיליון מנויים. ועכשיו, אם תחשבו את חסרי הטלוויזיה הרבים שרואים את השידורים באמצעות המחשב (למשל אני, וגם רבים מבין חברי), תגיעו למימדי השקר של ראש הממשלה ושר התקשורת.
כבר כתבתי על העניין הזה לפני כמה ימים. זה לא שראש הממשלה ושר התקשורת שונא את עם ישראל ובמיוחד את אלה שידם אינה משגת להתחבר בתשלום של מאות שקלים לחודש לערוצים שבתשלום.
לא, הוא לא שונא אותם.
הוא פשוט אוהב הרבה-הרבה-הרבה יותר את המליאנים שלשונו הארוכה דבוקה אליהם, שכניו היקרים מקיסריה ומרחביה.
קבל בוז ארוך, ראש הממשלה ושר התקשורת.

בוזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז.

למה קשה להאמין שירדו מחירי הדיור

אני מקשיב עכשיו לשיחה בין הח"כית סתיו שפיר מהמחנה הציוני ובין השדרנית אסתי פרז בנושא מחירי הדיור ולא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב שטויות וצביעות.
נא להבין: מחירי הדיור לא ירדו, כי ירידה של 10% במחירי הדיור תגרע משווי הנדל"ן של ראש הממשלה כ-4 מיליון ש"ח, וכך בסדר יורד ופה ושם קצת עולה, משווי הנדל"ן של המוני שרים וגם ח"כים, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד, שבחיים לא יצביעו בעד הורדת מחירי הדיור.
וזוהי רק ההתחלה, כי בערך 70% מתושבי ישראל חיים בדירה משלהם, וגם הם סתם מצקצקים בלשונם, ויענישו מצידם בחומרה בכל מערכת בחירות כל ממשלה וכל מפלגה שתעז להביא להורדת מחירי הדירות, מה שהפוליטיקאים יודעים היטב. וזה עוד לפני שדיברנו על האינטרסים של הבנקים ושל הקבלנים.
ועוד על הצביעות: שפיר הגיעה לכנסת על הכרטיס של המחאה החברתית, זו שהחלה כמחאת דיור, אבל נבגדה על ידי הנהגתה, ושפיר בתוכה (והיא תגיע לדירה תוך שתיים-שלוש קדנציות במשכורת שמנמנה של ח"כ).

 שר אוצר משה כחלון: הבטחות

שר אוצר משה כחלון: הבטחות


ההנהגה הבוגדנית הזאת התקפלה בפני הפרופסורים והדוקטורים והקרנות הזרות שמאחוריהם, שהתלבשו על המחאה העממית כדי לקדם את האג'נדות הזרות שלהם.
כך הפכה מחאת הדיור של 2011 למשהו כללי ואמורפי, התמוססה והתפגרה. ההנהגה והפרופסורים הקימו תשע "ועדות" של "מומחים" לעניינים שונים, ועניין מחירי הדיור שהביא את המחאה לעולם, הפך לעניינה של ועדה אחת מתוך התשע, שגם היא לא עסקה בדיור בלבד, אלא ב"דיור ותחבורה".
אז נא לא להצחיק אותי ולהפסיק לטרלל את העם ולבוא בטענות לכחלון שלא מצליח להוריד את מחירי הדיור, שהרוב הגדול של הפוליטיקאים ושל העם בכלל לא מעוניינים שירדו.
מה שצריך לעשות פשוט: לדאוג לאוכלוסיות שאינן גרות בדירה משלהן, ושהכנסתן אינה מספיקה לשכירות של דירה סבירה: לבנות המון-המון-המון מעונות לסטודנטים בשכ"ד נמוך מאוד, והמון-המון-המון דירות קטנות לזוגות צעירים ולצעירים בשכ"ד נמוך מאוד, שיאפשר להם לחסוך לרכישת דירה משלהם כדי להיפטר מתשלומי שכר הדירה – או לרכוש את הדירות הקטנות האלה בשכר הדירה שהם משלמים. ולמה לא ייעשו הצעדים האלה, כנראה? כי די בהם כדי להוריד את מחירי הדירות וגם את מחירי השכירות בשוק – וכבר הסברתי מדוע לרבים כל כך אין עניין אמיתי בזה, בניגוד להצהרותיהם. ומשהו יזוז רק אם יקימו הסטודנטים (שלהם יש אגודות) והזוגות הצעירים או סתם רווקות ורווקים קול זעקה גדול, וייזהרו מאוד מכל מיני פרופסורים וקרנות שינסו להשתלט עליהם (לפרופסורים ולמנהלי הקרנות יש אחלה דירות).

 

 

היום בפינת הצחוק: מתי מדובר בגזענות ומתי מדובר ב"סכסוך מדיני-צבאי"?

את פינת הצחוק מספק לנו, כרגיל, העיתון לאנשים חושבים. קבלו את פתיחת מאמרו של קובי ניב מהיום:

'בעקבות תקרית האוטובוס עם המשלחת הלבנונית באולימפיאדה, פירסמה שרת התרבות מירי רגב הודעה נזעמת, שבה נאמר: "זו אנטישמיות לשמה, וגזענות מהסוג הגרוע ביותר".

יושב לו אפוא כותב מאמרי דעה בעיתון "הארץ" מול הדברים ואומר לעצמו: "מה, כבוד השרה לא מבדילה בין איבה דתית־גזענית לבין סכסוך מדיני־צבאי?'

(וגם שאר המאמר מוקדש להוכחת טיפשותו של הימין. ואני נאלץ להסכים עם ניב. גם בעניין הפתיח וגם בעניין כל השאר. דעתי ידועה: השמאל והימין הן שתי הכנפיים של אותה ציפור, ואלמלא היו מאוזנות שתי הכנפיים האלה, בטיפשותן ובחוכמתן, כבר היתה הציפור נוטה ומתרסקת.)

ובחזרה לפתיח של המאמר של ניב מהעיתון לאנשים חושבים.

מה אומר לנו ניב?

שברוב טיפשותה הימנית, לא מבחינה כבוד השרה מירי רגב, שרת התרבות (!), בין שנאה מסוג האנטישמיות והגזענות – ובין שנאה או איבה שמקורה בסכסוך מדיני-צבאי (הקיים בין ישראל ולבנון).

אז מה מצחיק?

או.

לו רק היה לי שקל על כל פעם ופעם שבה האשימו בעיתון של ניב את  היהודי הישראלי, אותו ואת כל קהלו וממשלתו ומדינתו, בגזענות חמורה על כל צורותיה – גזענות נתעבת סתם, גזענות מהסוג האפרטהיידיסטי, הפאשיסטי וגם הנאצי, כלפי שכנינו ואחינו הפלשתינים  –

בלי שיוזכר כלל וכלל "סכסוך מדיני-צבאי" כלשהו בין היהודים והפלשתינים בארץ הזאת!

כאילו לא שמעו כתבי העיתון המגוחך הזה וסופריו על תורת השלבים של אש"ף, לא קראו את אמנת החמאס, לא שמעו את נאומי המנהיגים הדגולים מרמאללה ומעזה, אינם יודעים דבר על הג'יהאדיסטים המתאבדים, הסכינאים, האינתיפאדה על שם אקצה וקריאות "אללה הוא אכבר"  וכל השאר! במקרה הזה אין ולא היה שום "סכסוך מדיני-צבאי"!

לסיכום:

כאשר הספורטאים הלבנונים לא רוצים לנסוע עם הספורטאים מישראל באותו אוטובוס – לא מדובר פה באנטישמיות גזענית, אלא בעוינות סבירה בהתחשב ב"סכסוך מדיני-צבאי".

וכאשר יהודים מישראל מגלים איבה ושנאה כלפי פלשתינים,  זה לא שייך לשום "סכסוך מדיני-צבאי"!

מדובר בגזענות נתעבת מהסוגים שכבר הזכרתי לעיל!

מדובר במדינת רשע ובעם ודת רעים מטיבעם!

אז תגידו לי בעצמכם: השמאל והימין אינם טיפשים באותה מידה?

ועכשיו אולי אתם מבינים מדוע, לדעתי, מדובר באנטישמים קטנים הכותבים באותו עיתון.

כי הם שונאים יהודים יותר ממה שמגיע להם, על פי ההגדרה שהזכיר לי פעם חברי הוותיק שרגא ע.ז.

סטטוסים/ מי מתלהב מהאולימפיאדה ומי בכלל יכול לראות אותה, ארנונה במקום פיס ורוצו לראות את "גייסון בורן"

פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בימים האחרונים

אולימפיאדה במקום מלפפונים

מדהימים אותי הסיפורים על ההתלהבות המדהימה בישראל מהישגינו המדהימים באולימפיאדה. אני נוסע באוטובוסים, ולא ראיתי טיפה התלהבות. אני יושב בבתי קפה, ואין שום התלהבות. הייתי בספריה. שום כלום. ברחוב – נאדה. אני מדבר עם חברים, עם בני משפחה – אין התלהבות. בפייסבוק? רק ליגלוגים על ההתלהבות.

והמסקנה: המקום היחיד שבו יש התלהבות – זה בתקשורת הממוסדת, שמצויה כרגע בעונת מלפפונים מחרידה, ומצליחה לגייס להתלהבותה המפומפמת בחוזקה בני משפחה (שזה בסדר), את הזוכה עצמה (גם כן אחלה) המאמן שלה (אלא מה) ופוליטיקאי/ת או שניים. אם יש למישהו מהחברים ממצאים אחרים, אשמח לדעת על כך.

רק הכסף חסר

מהדיווחים על האולימפיאדה אני מבין שכבר יש לנו מדליית ארד בענף הג'ודו, וכמו כן יש לנו מדליית זהב בענף ההשתתפות, ורק כסף חסר לנו, כרגיל.

כל זה ידוע לי מפי השמועה ומיד שניה, שהרי שידורי האולימפיאדה כבר הופרטו לגמרי לטובת החברים העשירים של רוה"מ ושר התקשורת.
ותיבש ידי אם אשלם להם, אלה שלשונו של ראש הממשלה דבוקה אליהם, ולא בדיוק לחיכם.

ארנונה לשכנים העשירים במקום הימורים לעניים

אני מבין שחלק מראשי הרשויות המקומיות עצבנים-פחד על שר האוצר משה כחלון, בעוון זה שחלק מכספי שוד ההימורים של מפעל הפיס עומד להגרע להם מהתקציב.
ולכן, לרגל מצבם המדרדר, אני מוכן לשחרר אותם מתשלום על העצה הבאה: לרשות ראשי הרשויות עומד מכשיר פיסקלי נפלא, התלוי כמעט אך ורק בהם – הארנונה. ובכן, במקום לחיות על כספי הגזל המגיעים מהשכבות החלשות יחסית ברשויות המקומיות, שכמה מהם מתפתים להמר את עצמם לדעת – שיעלו בבקשה ראשי הרשויות את שיעורי הארנונה. לא לכולם כמובן, אלא רק באותן שכונות עשירות שבהן מתגוררים גם ראשי הרשויות עצמם, ראשי האגפים שלהם, מיני מנכ"לים וסמנכ"לים מהרשות המקומית, וכן הקבלנים השונים המספקים שירותים לעיריה, עם מכרזים או בלעדיהם, ועוד עשירים שבקושי-בקושי ירגישו, למען האמת, את תוספת המס. הם לא ייאלצו לשנמך את המכונית שהם מחזיקים, וגם לא לוותר על נסיעה כלשהי לטוסקנה. כמו כן, כדאי גם לראשי הרשויות המקומיות לחשוב על הגברת הגביה, ולא רק באותן שכונות, במיוחד במה שנוגע לעובדי הרשויות המקומיות. אני מבין שיש בארצנו, פה וגם שם, אי-אילו עובדים של רשויות מקומיות שונות. המצליחים איכשהו לא להעביר את מלוא הארנונה המגיעה מהם.
אין לי ספק שלמשרד האוצר לא תהיה התנגדות לצעד פשוט וקל לביצוע מסוג זה.

יומית למופת

הודעה חשובה לחובבי מותחנים בכלל וסדרת ג'ייסון בורן בפרט: תשכחו מהסיפורים של הביקורת שמנסה, משום מה, לגרש אתכם מהסרט החדש בסדרה – "ג'ייסון בורן" – בכל מיני תואנות שווא. אחד המותחנים הטובים שראיתי השנה. לוקח בקלות ובסיבוב את "הג'וב הצרפתי" (סרט עלוב עם שתיים וחצי בדיחות ואפס סיפור), שאותו דווקא מהללת אותה ביקורת. לדעתי השני בטיבו בסדרה הזאת, מיד אחרי הסרט הראשון ולא הרבה אחריו. מתח ואקשן מהרגע הראשון ועד האחרון. בול להצגה יומית.

ואחרי סערת "הסכם מינכן" – מה באמת היה שם? ומה קורה להסכם הגרעין?

כמה וכמה אלפי מילים קראתי ושמעתי בימים האחרונים בתקשורת הממוסדת שלנו אודות פרשת הסכם הגרעין-אובמה-ליברמן-הסכם מינכן-נתניהו-הסיוע האמריקאי. המון על ליברמן הטיפש וקצר-הפיוז, נתניהו הפחדן המזגזג, אובמה החכם, ישראל הקטנטונת וארה"ב הענקית וכן הלאה. סופרלטיבים ושקרים כיד המלך. ובמקרה הזה גם התקשורת הימנית, המתוחזקת על ידי שלדון אדלסון, הספונסר של נתניהו, לא נגעה באמת אפילו בקלשון, כדי להגן על הבוס ולרדת על ליברמן.

הנשיא ברק אובמה נואפם בעד ההסכם: לא עצר את המפולת

הנשיא ברק אובמה והסכם הגרעין: WISHFUL THINKING

כדי לא להרחיב, הבאתי לכם את תמצית הקשקשת – שני משפטים ממאמר המערכת של העיתון לאנשים חושבים לפני שלושה ימים, דוגמית של שקר ורמייה, חנופה ובולשיט.

"עד כה 'העובדות בשטח' אינן מוכיחות שאיראן רימתה אלא שהיא מצייתת להסכם, כי כדאי לה לעשות זאת. זוהי הערכה משותפת לרמטכ"ל ולמודיעין, ועל כן הודעת משרד הביטחון בעקבות דבריו של נשיא ארה"ב חורגת מהקו שנקטו עד כה בצמרת מערכת הביטחון הישראלית."

*****

אך לפתע אתמול, כקרן אור באפלה, תחת הכותרת "חוצפה ישראלית", וכותרת המשנה "צודק אבל לא חכם", מצאתי מאמר קצר בעמוד הדעות של "ידיעות אחרונות" מאת הכתב והפרשן הצבאי אלכס פישמן. קבלו שני קטעים קצרים, ונא לא להחמיץ מילה:

"בינינו: ליברמן צודק.

אובמה עשה מניפולציה במידע שהגיע לידיו ממפגשים בין ראשי מערכת הביטחון הישראלית והאמריקאית.

הייטאוללה עלי חמינאי: השליט האמיתי של איראן

הייטאוללה עלי חמינאי: השליט האמיתי של איראן

הרמטכ"ל אייזנקוט אכן דיווח בהם שבכל הנוגע להעשרת האורניום ופירוק הכור הפלוטוגני (כור המים הכבדים באראק, שהיה מיועד לייצור פצצה גרעינית שהחומר הבקיע בה הוא פלוטוניום, לא אורניום) האיראנים עומדים עד כה בהסכם.

אבל זה רק פרק אחד קצר בהערכת המצב שהציגה ישראל. צה"ל ממשיך לראות באיראן את האויב המרכזי המניע את האיומים הקיימים על ישראל. בנוסף, בצה"ל מצביעים על הפרת ההסכם בתחום פיתוח הטילים הבליסטיים ומעריכים שאם לא יחול שינוי במדיניות האיראנית בחלוף שנות ההקפאה היא תתייצב כמעצמה גרעינית."

ועוד קטע:

"הנושא עלה גם בשיחות בין ליברמן ומזכיר המדינה האמריקאי אשטון קרטר לפני כמה חודשים. האמריקאים היו בטוחים שליברמן הבין שהם מבקשים ממנו לא לחמם עכשיו גזרה עם האיראנים כדי לאפשר לנשיא רוחאני להשאר בכיסאו.

האסטרטגיה האמריקאית נבנתה על משטר מתון באיראן, עם פנים למערב, של יהיה לו אינטרס להשיג נשק גרעיני. כשלון המתונים בבחירות ישמוט את השטיח מתחת למדיניות אובמה."

מדברי פישמן ברור שמה שהעיתון לאנשים חושבים קורא "העובדות בשטח", אינו בגדר עובדות ואינו בשום שטח. גם ברור מדבריו שאין שחר לקביעה שאיראן "מצייתת להסכם". ומאיפה גירדו האנשים החושבים ש"זוהי הערכה משותפת לרמטכ"ל ולמודיעין"? ובכן, המקור שלהם היה נאום של הנשיא האמריקאי בפנטגון.

זה ותו לא.

התמונה המתקבלת מדברי פישמן – שכמוהם לא תמצאו בכל הקשקשת השטחית, השרלטנית, החובבנית, התעמולתית והמטעה של התקשורת הממוסדת בימים האחרונים –  היא ברורה:

שר חוץ ליברמן: כן מינכן, לא מינכן

שר ביטחון ליברמן: כן מינכן, לא מינכן

הרמטכ"ל הישראלי ועוד כמה קצינים היו בוושינגטון בימים שהנשיא האמריקאי ברק אובמה הודיע על הצלחתו המרעישה של הסכם הגרעין בנאומו בפנטגון ביום חמישי שעבר. הם שוחחו עם עמיתיהם האמריקאים ואמרו את דעתם: יש חלקים בהסכם שהאיראנים עומדים בהם (ולדעתי, שאותה כתבתי כבר לפני שנה, הם  יעמדו בהם עד שיועברו אליהם כל המיליארדים המובטחים על פי ההסכם), ויש חלקים שלא.

אובמה בחר רק מה שנוח לו, ויצאה לו אותה רמייה ש"הארץ" חיקה אותה, דהיינו, כדברי אובמה ביום חמישי שעבר, ש"צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית הגיעו למסקנה שההסכם שינה את המצב באיראן לחלוטין והצליח לחסל את תכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית."

משפט המשקף את הבסיס הרגיל למדיניות ולהתבטאויות של הנשיא האמריקאי הנוכחי:

הצגת ה-WISHFUL THINKING שלו כמציאות נוכחת.

שר הביטחון אביגדור ליברמן שמע והתעצבן. התעצבן על אובמה  וחצי האמת שלו, והתעצבן על הרמטכ"ל אייזנקוט שלא מיהר לפרסם הבהרה מצידו (שהרי עליו הסתמך אובמה), ושכח מה שאמר לו אשטון קרטר האמריקאי לפני כמה חודשים, ויצא לו הגידוף על "הסכם מינכן". באמת שטות, וטוב שחזר בו (או לפחות ניסה).

והעיתונות הממוסדת שלנו, במקום לעסוק בעיקר – שהוא בנפשנו ובנפשו של המזרח התיכון כולו (ואולי העולם כולו) –  מה באמת קורה עם הסכם הגרעין שנחתם לפני שנה וחודש בווינה – עסקה בשטויות הרגילות שלה. השמאליברלים כרעו ברך, כרגיל, בפני אובמה וירדו כאסח על נתניהו וליברמן, ואילו מהימין נהנו ממפלתו של ליברמן והשתבחו בתרגיל החמיקה של נתניהו.

*****

אבל מה באמת קורה עם הסכם הגרעין?

כשמלאה שנה להסכם, ב-14.07.2016, פרסמו האלוף(במיל.) עמוס ידלין ואבנר גולוב במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS) את הערכתם במלאת שנה להסכם.

"ראשית חשוב לציין את מה שלא קרה בשנה האחרונה, ובייחוד את אי-התממשותם של תרחישי הקיצון…

התחזיות האופטימיות בדבר תמורות חיוביות באיראן או במדיניות האיראנית התבססו על הערכת יתר את השפעתו וכוחו של הנשיא רוחאני במערכת הפוליטית.

נשיא חדש חסן רוחאני: סוכן של מי היה אחמדינג'אד?

נשיא חסן רוחאני: יכולת אפסית

ללא עוררין, האישיות החזקה ביותר במערכת זו היא המנהיג העליון עלי חמינאי. בכוחו של חמינאי לפסול מועמדים מהתמודדות על תפקידים פוליטיים וכך לעצב את איוש התפקידים הבכירים, והוא מקבל ההחלטות הבלעדי בתחום יחסי החוץ והביטחון, לרבות בתחום הגרעין. תוצאות הבחירות, שנערכו באיראן בפברואר האחרון, אשר נראו תחילה כמבשרות שינוי חיובי, הובילו דווקא למינוי מועמדים מהמחנה השמרני, הנתמך על ידי משמרות המהפכה…

יכולתו (של הנשיא רוחאני) להוביל שינוי פוליטי אמיתי או להביא לשינוי במדיניות החוץ והביטחון בניגוד לעמדתו של המנהיג העליון, מוגבלת מאוד, עד אפסית.

מנגד, התחזיות הקודרות אשר לזרימת מאות מיליארדי דולרים לאיראן והפרה איראנית את הסכם הגרעין בחשאי או בגלוי הציגו תרחישי קיצון, שאמנם עלולים היו להתרחש בתנאים מסוימים, אך הם מתעלמים מהתנאים הנוכחיים… נוכח אי-היציבות האזורית וכן המצב הפנימי באיראן עצמה, תתקשה טהראן להגדיל משמעותית את ההשקעות הזרות במדינה. בנוסף, על איראן להביא לביטול הסנקציות הבינלאומיות שאינן נוגעות לתכנית הגרעין…כל עוד סנקציות אלו בתוקף… יישאר מעמדה בעיני משקיעים רבים רעוע.

גם התרחיש המחמיר כי איראן לא תקיים את ההסכם או תפעל בחשאי כדי לקדם את תכנית הגרעין שלה התבסס על הערכה שגויה את האסטרטגיה האיראנית. בתחום הגרעיני טהראן נוקטת מדיניות זהירה מאד, הממעטת בנטילת סיכונים.

איראן הצליחה לקבע בהסכם את מעמדה כמדינת-סף גרעינית לגיטימית והיא אינה צפויה לסכן מעמד זה, אלא אם תרגיש בטוחה לפרוץ את הסף הגרעיני מבלי שהקהילה הבינלאומית תוכל לעצור אותה…

והיא צפויה לפעול אז במטרה להגיע לטווח אפס מפצצה גרעינית לאחר שמיצתה את ההתעצמות הקונבנציונלית שלה וקידמה נושאים שלא נאסרו מפורשות בהסכם.

בה בעת, חשוב להדגיש… את הפער בין ההתבטאויות של הממשל (האמריקאי) לפני אישור ההסכם לבין המציאות שנוצרה לאחר יישומו. בניגוד להצהרות של הבית הלבן, שלפיהן ההסכם יחזק את הפיקוח על איראן, שני הדוחות שפורסמו על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשנה החולפת כללו פחות מידע על תכנית הגרעין האיראנית מאשר הדוחות הקודמים…

הדו"ח המסכם של סבא"א (סוכנות הפיקוח הגרעיני של האו"ם) קבע כי איראן לא שיתפה פעולה עם הסוכנות ולא סיפקה מידע משמעותי חדש. על כן, ההסכם לא תרם לשיפור הידע הקיים על המימד הצבאי של תכנית הגרעין האיראנית. ביוני 2016 פרסם המודיעין הגרמני דו"ח, שהצביע על כי איראן ממשיכה לרכוש טכנולוגיה, העשויה לשמש גם לפיתוח יכולות צבאיות גרעיניות. דו"ח זה ממחיש בעיקר את הקושי בפקוח על ההתנהגות האיראנית, שהיא זהירה ונמנעת מהפרות בוטות של ההסכם, אך מנצלת את "המרחב האפור" בו. אסטרטגיה זו מיושמת ביתר שאת ובפומבי בתכנית הטילים האיראנית…"

והמסקנה המבצעית של ידלין וגולוב:

"כל עוד המשטר הנוכחי באיראן איננו משנה את מדיניותו החתרנית באזור, את תמיכתו בטרור ואת הצהרותיו בדבר מחיקת ישראל מהמפה, שתי המדינות (ישראל וארה"ב) מחויבות לפעול בנחישות כדי למנוע ממנו להתבסס קרוב לסף הגרעיני. לשם כך, על ממשלת ישראל לנהל דיאלוג אינטימי וחשאי עם הממשל הבא בארצות הברית, אשר לצד ליבון נקודות המחלוקת בין המדינות ימפה את מרחבי ההסכמה ביניהן לגבי תרחישים אפשריים של התנהגות איראנית…"

שמים לב למילים "הממשל הבא בארצות הברית" בקטע שלעיל?

גם לידלין ולגולוב ברור שאובמה הוא מקרה אבוד.

הנשיא האמריקאי הנוכחי רואה בהסכם הגרעין המפוקפק עם איראן את פיסגת הישגיו המדיניים, איזה משהו שיכול איכשהו להצדיק את פרס הנובל לשלום, של מי שמדיניותו גרמה לכך שמכירות הנשק למזרח התיכון יגדלו פי כמה (לעומת תקופת הנשיא הקודם בוש), ובהתאמה גם מספרי ההרוגים, הפצועים והפליטים ברחבי עיראק וסוריה, לוב ותימן.

מהנשיא הנוכחי ומהממשל שלו אין לצפות להתבוננות מפוכחת בכל מה שנוגע לאיראן, ולסכנות או לסיכויים שמציב הסכם הגרעין שנחתם עימה.

%d בלוגרים אהבו את זה: