מאי 11, 2016
כל הדיבורים האלה על "מלחמת אזרחים", שמצידה ה"ריגשי" (במילעיל) היא גם "מלחמת אחים", ומצידה המעשי היא מוליכה לצמד המילים המיירא "הפיכה צבאית", החלו לעורר בי תחושה עזה ומתגברת של דז'ה-ווי. זה הוליך אותי למסע אחורה בזמן, מהלך שבע שנים, לאביב של שנת 2016,תקופת ימי הזיכרון וימי העצמאות המתקרבים אלינו, כמו תמיד בקצב שאינו ניתן לעצירה.
גנרל בעל זכרונות יאיר גולן: מזהה תהליכים
מה שהניע בזמנו את המהלך , היו זכרונותיו של גנרל אחד שאז היה סגן הרמטכ"ל. לא הזכרונות של הגנרל עצמו יש לומר, היו אלה; שכן הוא טרם נולד בתקופה שבה החליט משום מה "להיזכר". היו אלה זכרונותיו מספרי היסטוריה שאולי קרא, מסרטים שאולי ראה ואולי מקומיקס שבהם עיין בילדותו. ואת ה"זכרונות" יד-שניה האלה הוא הפעיל כדי לגנות את הצבא הישראלי הממשי, שבו שירת בתפקיד מנהיגותי בכיר ביותר, כדי להאשים את פקודיו ואגב כך את מפקדיו, מדינתו ועמו, בזוועות שמקומן לא יכירן בחברה אנושית סבירה, ועוד כזאת המותקפת ללא הרף ומכל עבר מזה דורות, על ידי אויבים בנפש, שטופי שנאה גזענית עזה וצמאי דם שרואים בקורבנותיהם המיועדים, חייליו-פקודיו ובנוי עמו של הגנרליסימו, דוגמיות של תת-אדם, מסוג של "צאצאי חזירים וקופים" בכל דרשה חגיגית במסגדיהם, בכל סעיף חשוב באמנות הפוליטיות אשר להם וכמובן בחומר הלימודים שהם מרביצים בנוער האומלל ובצעירים הנבוכים שלהם, שאותם הם מלמדים שטוב מותם מחייהם.
כך שאולי לא פלא, שבבחירות האחרונות, נפל הגנרל שלנו שדוד ומשוסע על החרב המושחזת של אחוז החסימה, שעליה הוא נפל ככלי אין עוד חפץ בו.
מהפכה צבאית אמיתית: הצבא היודו-נאצי נגד "המפלצת"
ובינתיים לא נראה שהגנרל יאיר גולן הבין את הרמז. הוא בשלו.
ואיך כל זה שייך ל"הפיכה הצבאית" שלאחרונה טיפסה על המדרגות המעוקלות והסולמות הרעועים של סדר היום שלנו?
או.
כי זמן קצר לאחר אותה "התבטעות" של האלוף בעל הפלפלים והזכרונות, שלא עברה בשקט, משום צד , קפץ בעיתון "הארץ" (זה המחבב מאוד מסיבותיו שלו את ההשוואות של יהודים, במיוחד במדינתם, אל הגדולים שבפושעי המלחמה בפרט והפושעים נגד האנושות בכלל) פרשן אחד בכיר משלהם, לענייני ביטחון ופרבריהם,שקפץ על "האנים החושבים פתוח, עם כותרת -מתנה מיוחדת ליום העצמאות דאז:
"לקראת מהפכה צבאית"!
בררר. לא פחות.
האיש, תחזיקו חזק, גם קורא לבצע הפיכה צבאית בישראל, וגם מודיע שהיא עומדת להתחולל! גם נואם באוזני צמרת הצבא וגם תובע ממנה, למעשה, לבצע הפיכה!
כמו שהיה נהוג בדרום אמריקה ובעוד מקומות!
(והכל באשמת ביבי! כך טוען המחבר.
כבר אז.
לא אחלה מתנה ליום העצמאות שלנו, מתנה שהקדימה את זמנה? ספק נבואה, ספק איחול?
קבלו את צבי בראל:
"השואה (כלומר, המהלך שהחל בעקבות נאוום הזכרונות המזויף של סגן הרמטכ"ל) עומדת לחולל מהפכה צבאית בישראל."
וזה בכלל לא סוד מבחינת הנוגעים בדבר! למשל מבחינת ראש הממשלה:
"הוא (בנימין נתניהו) שומע היטב את הבעבוע, שמעיד על כך שלממונים על ביטחון המדינה נמאס מן הקרקס שהוא מנהל. הם רואים עצמם אחראים למה שיקרה במדינה אם לא יעצרו אותו ואת חבר מרעיו בזמן."
וגם:
"הנהגת הצבא תצטרך להחליט מה הוא האיום האולטימטיבי על ביטחונה וקיומה של המדינה: אלפי טילים ופלסטינים סכינאים, או ממשלה שמהנדסת ציבור להיהפך למפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית."
ג'ורג' הקדוש ומלחמתו במפלצת: במקרה של ג'ורג' הקדוש זה דרקון. במקרה של בראל הקדוש מדובר בעמישראל. (ציור מהוויקיפדיה) עם ישראל, בעיני הבראל ועדתו, הוא מפלתצת מאיימת. מאיימת עליו, מאיימת על צמרתהצהא הנאורה, על הדמוקרטיה ובכלל.
העם הוא מפלצת מסוכנת.
כלומר, יש מימד של דחיפות!
חושו אחים חושו!
המפלצת מאיימת לטרוף את הדמוקרטיה!
ומיהי המפלצת?
ומה הדחיפות?
בראל:
"הצבא אינו צריך לכבוש את הכנסת או את משרד ראש הממשלה ואת תחנות הטלוויזיה כדי לחולל את המהפכה. ה"עם" עדיין אתו. אבל איזנקוט(אז רמטכ"ל), גולן ואפילו יעלון (בוגי, אז שר הביטחון) אינם יכולים להיות בטוחים כמה זמן יישאר "העם" עם הצבא." (המרכאות ל"עם" במקור)
הכל ברור? המפלצת היא "העם". זאת אומרת, אותו ציבור של אנשים, אזרחי ישראל, שקובע בקולותיו ביום הבחירות מי יהיה ראש הממשלה ומי יהיו שריו והח"כים – העם הזה, הוא-הוא ה"מפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית."
"העם" הנ"ל עלול לנטוש את "הצבא" – החברים של בראל, שלהם הוא ממליץ לפעול לאלתר, לפני שיהיה מאוחר.
כבר ידוע ש"העם" (מבחינת בראל ודומיו, מציבור "האנשים החושבים פתוח"), הוא אספסוף של בהמות, בבונים שמשתטחים על קברים, אנשים ואזרחים מסוג ב'. לא האנשים המתאימים, לא מהצבע הנכון, לא מהמפלגות הראויות ולא מהדת של בראל וחבריו (כנסיית הסכל).
ובראל שלנו מציע שצה"ל שלנו יקום ויציל את "העם" המפגר שלנו מידי עצמו.
כדאי לזכור שבראל ו"האנשים החושבים" מזמן מבינים ש"המפלצת" הזאת, "העם" – כבר לא איתם.
ולכן, מזה שנים, הם עסוקים במלחמה נגד המפלצת (אך בעצם לטובתה!) – ממש ג'ורג' הקדוש בריבוע – עם עזרה מן החוץ.
אחד הג'ורג'ים הקדושים קורא לפלשתינים לרצוח יהודים בכל דרך, כי זו זכותם וחובתם. ג'ורג'ים קדושים אחרים קוראים לעמי העולם ולמדינותיו להטיל חרם על מדינתם ועמם. ויש עוד ג'ורג'ים קדושים עם רעיונות מעולים.
מה לא יעשו החבר'ה הדמוקרטים האלה כדי להציל אותנו מידי עצמנו ומידי הדמוקרטיה.
*****
והנה הגענו לקטע הסיום של המאמר, שהופך את המהפכה הצבאית הוודאית והמומלצת של בראל על פיה.
בראל לא חיכה, כמו גיבורו, האלוף גולן, שמישהו בחלונות הגבוהים יסביר לו מאיפה משתין הדג, ויאלץ אותו לפרסם "הבהרה" ההופכת על פניו את נאומו החשוב, או מאמרו החשוב.
בתור ותיק ב"הארץ", בראל יודע לעשות את הפליק-פלאק בכוחות עצמו, ולספק את ההבהרה אפילו מיד:
"מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה…"
(פתאום, להציל את הדמוקרטיה מידי המפלצת העממית, כבר לא נראה רעיון כל-כך טוב)
…אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה
(פתאום זו לא מהפכה צבאית פרופר)
"אם תתחולל"
("אם"? מאיפה התקף הספקנות הזה, אחרי שכבר הודיעו לנו בוודאות, במשפט הראשון של המאמר, שהמהפכה "עומדת" להתחולל?)
ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה…
("אולי"? שוב גל של ספיקות? הלכה המהפכה הסימפטית, הלכה הוודאות המהפכנית.)
נעלמה התקווה בת שנות השעתיים?
הבה נתאר לעצמנו, שאנחנו באמצע המאה הקודמת, תחילת הפיפטיז, ימי שיא הסטליניזם הבולשביקי בדמוקרטיה העממית הרוסית, ובו בזמן שיא המקרתיזם בדמוקרטיה הקפיטליסטית האמריקאית, ובדיוק אז קם לו שופט עליון מטעם השלטון הדמוקרטי, העממי במ\רח או הליברלי במערב, ומודיע ש"הכל שפיט", שמשמעותו — לשופטי בית המשפט העליון, כמוהו מינויים מטעם גם הם, נתונה הרשות לבטל או לפחות לעוות עד-בלי-הכר כל חוק וכל החלטה או תקנה ממשלתית וכל מנוי, של שר או גנרל, מטעם הנשיא או הסובייט העליון, לפי שיקול דעתם "הסביר", עם הסבר ל"סביר" מהו: סוציאליסטי או ליברלי, סובייטי או אמריקני, נאור ומתקדם או שמרני וטבעי, אוניבסלי או פרטיקולרי, הכל כפי שמתאים באותה שעה לשמש העמים ג'ו סטאלין או לסנאטור ג'ו מקרתי ומתאים לשופטים שהם מינו. צעד
שמעניק היתר לשופטים העליונים לתקן במיידי, בכוח שניתן להם, כל סטיה הכי קלה מהשורה ההנהגתית של הסטליניזם במזרח או המקרתיזם במערב, מאז ועד עולם, וכמובן שבאפשרותם להפעיל נגד כל מתנגד של השלטון כל אמצעי, אם יש חור או אין – כי "הכל שפיט". וכל חוק הוא רק חומר ביד היוצר "הסביר" – כבוד השופט.
בולשביק יוסף סטלין: שמש העמים
קל מאוד להבין, אצל מי סידור אשר זה יכול להתפס כ-"דמוקרטי" — בולשביקים ומק קרתיסטים, חובבים נלהבים של כל דיקטטורה טוטליטרית.
והנה, עשרות שנים לאחר שסטלין ומק קרתי, הם ורעיונותיהם כבר הושלכו זה מכבר עמוק-עמוק לתחתית פח האשפה של ההיסטוריה, והזבל האידיאולוגי שלהם כוסה מזה כבר בשכבות-שכבות של זבלים דומים ונוספים שהצטברו שם מאז, והמשטרים השניים,
במערב ובמזרח, כבר השתנו מאוד, עם השינויים העצומים בדעת הקהל בכל תחום, כולל הצבעת הציבור בבחירות, כמו אצלנו – ובכל זאת קמות פה, ממש בימינו, תנועת המגוננות בכל כוחן על "הכל שפיט" ועל מיני "הסתברויות" שונות ו"המידתיות" שסקושי היו נכונות לשעתן, אך עדיין הן נכונות לשעתנו מבחינת הבולשביקים והמק-קרתיסטים של היום.
והכל בשם "הדמוקרטיה" אלא מה.
וכל זה מתאפשר, כי גם השופטים מאז לא השתנו – הם אותם השופטים שמנסים לשמר את רוח הבולשביזם הסטליניסטי והמקתיזם הפשיסטי, ולשמר את כוחם.
סנאטור ג'ו מקרתי: גם אנטי קומוניסטים
והנה, בתחילת הניינטיז של המאה הקודמת, ימי שלטון הבולשביזם-מקרתיזם (חוץ מחרות ומק"י) המפא"יניקי-מרצי בארצנו, ימי הפנקס האדום הבולשביקי, וחשכת הלילות של ועדת העורכים המקרתיסטית –(לפי אגדה אורבנית ידועה, מקרתי היה כ"כ עסוק ברדיפת קומוניסטים, עד שאפילו "אנטי-קומוניסטים" נחשבו בעיניו ככוד סוג שך קומוניסטים.
— קם לו אז השופט העליון אהרון ברק, מנוי של ראש הממשלה דאז מטעם מפא"י-"העבודה", מי שהיה יבואןהאמריקנה הגדול עד אז, יצחק רבין, ושופט שהיה פרופסור ל"משפט קונסטיטוציוני" בעצמו , ובספרו "על השקפת עולם", בעמ' 477, 485 כתוב לאמור:
"בעיני, מלוא כל הארץ משפט.כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים – כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות – נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט… בכל מקום שיש בו בני-אדם חיים, שם יש משפט. אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט." . (הציטטה לעיל ולהלן מתוך עבודתו של הלל נייער ב"תכלת")
וכדי שידעו השופטים מהו קנה המידה הנכון בעבודת ביטול החקיקות שלהם, כלומר מה סביר, קבע ברק ,שקונפליקטים שאינם ניתנים ליישוב בין ערכים יהודיים לערכים דמוקרטיים, חייבים להיפתר על פי ערכיו של "הציבור הנאור". זה שהפנים את "מכלול הערכים המעצבים את דמותו של הישראלי המודרני" אותו חלק מן הציבור "שערכיו הינם אוניברסליים", ושהוא חלק "ממשפחת האומות הנאורות".
כלומר, אותם ערכים שניסתה להתהדר בהם העלית האינטלקואלית של הבולשביזם המפא"יניקי דאז, שבפועל היתה כת מתנשאת, גזענית למדי (או אפילו מאוד), שותפה נאמנה ואחות לדרך של החזירון העליון, השולט פה עד היום, חבורה פוליטית שהצטיינה בטוטליטריות אידיאולוגית נוקשה, ואימצה רעיונות מדיניים, חברתיים ופוליטיים ליברל-הומנסטים, שאפסותם הוכחה שוב ושוב, תוך גרימת נזקים חמורים למדינה ולעם.
פודל מחמד: על משמר ביבי
רק שבימים שברק המציא את "הכל שפיט", היו למפא"י ולמרצ 56 ח"כים בכנסת, שיצגו 47% מהמצביעים. היום נשארו מהם שאריות מדולדלות, רק 4 מנדטים, המייצגים 3 אחוזים ושליש האחוז מהישראלים, ועוד אחוז וחצי ממרצ שלא עברה את אחוז החסימה. כ-5% מציבור המצביעים הישראלי.כ
ואיך למה אבדו לגוש הזה כ-90% ממצביעיו בתוך 30 שנה? כי התברר לתמימים דאז לאילו תהומות הוליכו אותם "השמאל" ומשרתיו ב"הכל שפיט": אוסלו ושתי אינתיפאדות שותתות דם ועוד אחת בדרך בימים האלה, קיפאון כלכלי, פסיקות בג"צ נוטות חסד לטרור, למסתנני עבודה,
פקינז-שעשועים:שומר על לפיד
לאתאיסטים, לשונאי דתיים ויהדות, לקרנות זרות של מעצמות עוינות, של תאגידי-ענק רב לאומיים, מחרחרי ממלחמה לשם מיקסום רווחים ושל ממסדים קלריקליים אנטישמיים; הם והסוכנים הזרים הישראלים שלהם, שכירי "העמותות", שאף מתחזקות באופן קבוע לפחות שופט/ת 1 בעליון.
והתקשורת המשרתת את האגף הזה בוודאי איננה "כלבת השמירה " המגוננת על "הדמוקרטיה", שאינה, במקרה הזה, יותר ממגדל קלפים אידיאולוגי שהתמוטט וקרס תחתיו, וכל מה שנשאר ממנו הן סיסמאות ריקות המשרתות את הכת השלטת, כולל אילי ההון, כולל בעלי התקשורת, ומקנת כספם בשוק הפוליטיקאים, העיתונאים, האקדמאים, המנהל והמשפט הממוסדים. ועדיין הם מבקשים לשלוט פה ביד
פיטבול אמריקאי:ימין ושמאל
ברזל, ככל יכולתם המידלדלת – למרות שאיבדו כמעט לחלוטין את בסיס התמיכה הציבורי שלהם.
כי הנה כל מה שנשאר מהתקשורת: להקות של כלבי שעשועים, פודלים ופקינזים , מימין ומשמאל, השומרים על התחת של החזירון העליון, שהוא בעל הבית האמיתי של "הדמוקרטיה" שלנו, כמו של כל האחרות. וכמו כן, כשהם תוקפים אלה את אלה, מדובר בפיטבולים אמריקאים ובולדוגים אנגליים, להקות של כלבי תקיפה מימין ומשמאל. כשהם מתנפלים ונושכים אלה את אלה, אך משחקים אותה משת"פים חביבים בשמירה על האינטרסים של החזירון העליון המעסיק אותם בנדיבותו, וחביבי הקרנות המממנות את שני הצדדים שכביכול נאבקים ביניהם, ובעצם הם מסכימים ביניהם בכל עניין החשוב לחזירון העליון, המשך סדיר של זרימת השטרות והמטבעות מלמטה כלפי מעלה.
השירות בצה"ל הוא הפרה הקדושה מס.1 של ישראל. הסיבות ידועות. מדינה במצור. איומי השמדה מרחוק ומקרוב. קטסטרופה בטחונית אפשרית בכל יום ובכל לילה. כל חייל חשוב. כל טייס – קל וחומר. חיל האוויר הוא הפטיש הגדול של צה"ל. הוא נשק ההכרעה. פגיעה סזמינות כוח האדם שלו היא פיגוע אסטרטגי.
סרבנות של חיילים בכלל וטייסים בפרט, היא סוג של נשק יום הדין מצד הציבור. פצצת הגרעין של המחאה. ובמקרה של ממשלה כממשלתנו הנוכחית – אפילו יותר מזה — פצצת מימן. ולא חשובה במיוחד עדינות הניסוח במכתב הסקרבנות הנוכחי.. ב"מכתב הקצינים" שהשיק את תנועת "שלום עכשיו" לא הופיע כלל המילה סרבנות, ואף על פי כן , ה"סאב-טקסט", המשמעות שמאחורי השורות והמילים היתה ברורה. לכן סימנה הקמתה של "שלום עכשיו" שבר עמוק ומסוכן מאוד למשטר ולממשלות ששלטו בזמנו – ממשלת הליכוד של בגין או שמיר. אותו "מכתב קצינים" בא לעולם בגלל החשש בציבור המרכז-שמאל מפני עמדתה ומהלכיה הפושרים ומצטננים של ממשלת בגין מול יוזמת השלום של אנואר אל-סאדאת המצרי ב-1977.
מכתב הטייסים:מסרבים להתנדב
ואין צל של ספק של"שלום עכשיו" ולהד הציבורי האדיר שעוררה, היה תפקיד מפתח, בהשפעה על שלושה שרים "ביטחוניסטים", אקס-גנרלים, שהיו חשובים מאוד בממשלת הימין של בגין – מי שהיה מפקד חיל האוויר עזר וייצמן, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, והאלוף במיל. אריאל שרון. הם הבינו היטב את משמעותה של התופעה החדשה שהתגלמה ב"שלום עכשיו" דאז, בכל הנוגע לצה"ל, כפי שהם הכירו והבינו אותו: "צבא העם", "כל העם צבא", וכו', שעמדו להפוך לסיסמאות חלולות וחסרות כיסוי, כאשר חלקים חשובים משכבת הפיקוד –"מכתב הקצינים" – מביע מורת רוח כה קיצונית כלפי הדרג הפוליטי והממשלה ומהלכיה.
קל וחומר עכשיו, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ועימו ממשלת הימין על "מלא-מלא", איבדה למעשה את הבסיס המוסרי בטיעונים שלה נגד הסרבנות —
כי הרי זה עתה נחתמו ההסכמים הקואליציוניים, של אותו "מלא-מלא", וברור לכל כי המשמעות של הסרבנות מצידם של שלושה תריסרי טייסי מילואים, בטלה בשישים, והרי היא כאין וכאפס לעומת הסרבנות ההמונית והמושחתת עד היסוד של הציבור החרדי השותף ל"מלא-מלא" הנ"ל, סרבנות,שבנימין נתניהו מושיט לה יד מלטפת, מממן אותה ומגונן עליה, ומעניק לה בעצם הכשר פוליטי שמבוסס ויבוסס עוד יותר בחוקי "הרפורמה" שהוא מנסה להעביר.
ועל ידי כך הוא מסרס, מבחינה מוסרית את עצמו ואת ממשלתו . החבלה שלהם בצה"ל על ידי מתן היד לסרבנות החרדית, גרועה ומזיקה לאין שיעור יותר ממכתבם של 37 טייסים שלא מתאים להם "להתנדב" עוד לשרותה של ממשלה בלתי מוסרית שכזאת, שלהבנתם היא מפעילה נגדם ונגד הציבור שממנו הם באים, את מה שהם רואים כ"נשק יום הדין" שלה – מערכת משפטית חדשה, העומדת להפוך את הבלתי מוסרי לחוקי, להשליט להבנתם, מיעוטים קיצוניים מבחינה דתית ולאומית על סדר היום הציבורי שאליו הם התרגלו איכשהו עם כל הקשיים. (דוברי הטייסים מרבים להתייחס לשרותם חסר הפניות עד כה, למרות התנגדותם העמוקה למדיניות הישראלית ב"שטחים" של יו"ש ואולי גם עזה.
הפגנת "שלןם עכשיו" ירושלים, 1995
והגרוע מכל: הפגם המוסרי העמוק הזה של נתניהו וממשלתו, אינו מסיים את פעילותו ההרסנית ביחס אל סרבנות הטייסים. הפשע המוסרי יימשך ויכשיל כל ניסיון להאבק נגד רעשי-האדמה המשניים הצפויים כמעט בוודאות — מכתבי סרבנות בהיקפים גדולים יותר, ותוך גילויי סרבנות עמוקים ומרחיקי לכת יותר, אך עדיין זוטרים לעומת עומק ההשתמטות הסרבנית של שותפי נתניהו החרדים, ואולי גם החרד"לים; לדוגמאף שירותו הצבאי המוגבל של שר האוצר והביטחון(!!!) בצלאל סמוטריץ.
הסרבנות המעופפת, תוך שימוש באיזמל מנתחים, העמידה כמה מהפיסות שנשארו מנתניהו על קרנות הצבי. ון מאלצות אותו להחליט חד-משמעית על דרכו עם התקלפותה ואובדנה של שכבת המגן המוסרית. או שישב לדבר ויסכים להתפשר, או שפשיטת הרגל המוסרית תהפוך גם לפשיטת רגל פוליטית, אישית ו\או מפלגתית, במיוחד אם יבינו חבריו לצמרת המפלגה והקואליציה, שיתכן שהוא מוליך אותם לתבוסה רבתי, שתזכיר את מה שקרה לו בבחירות לכנסת ה-17, בנובמבר 2006, כאשר הליכוד הגיע לכנסת עם 12 מנדטים (לעומת 38 שהיו לו), כאשר השותפה שלו "שינוי" הרסקה ונעלמה מהמפה, ואילו "האיחוד הלאומי-מפד"ל", שותפה נוספת, הפסידה מכוחה גם היא.
מה שמכונה היום "שמאל-מרכז" הוא ניסוח מכובס של השם הפוליטי הקודם של הכת, רל"ב, שאיבד את רוב הרלוונטיות שלו, אחר שאבדו סיכויו האלקטורליים עם נצחונו הברור של "גוש רק ביבי(ר"ב)" בבחירות מובמבר, ונכנס למוד של שקרים והסוואות של כוונותיו.
ו\את גם סיסמת הקרב החדשה של אותו אגף, הכביכול אותה "הגנה על הדמוקרטיה", שמתמצה בהגנה על "עצמאותו" הכביכולית של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה), בצמוד לעקרון המקודש של "הפרדת הרשויות".
והנה, הסיסמאות האלה, המגדירות פוליטית ותעמולתית את הגוש דנן, אינן אלא קשקוש, מגדל קלפים אידיאולוגי תלת קומתי, הנשען על פייק-מציאות שאינה יותר מאשליה שאין לה ולא היה לה מעולם שום אחיזה בעובדות כלשהן, היסטוריות, חברתיות, כלכליות או פוליטיות.
—————————————————————-
"עצמאותו" הכביכולית של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה
—————————————————————-
סיסמטות ריקות, שבבסיסן האשליה ההזייתית, סיפור בדים, שיש או יתכן שהיה או שיתכן שיהיה בעולם, איפשהו או מתישהו, שלא לדבר על עכשיו בישראל, דבר כזה בכלל, "דמוקרטיה" במובן של "שלטון העם על ידי העם ולמען העם" (על פי ניסוחו חסר הבסיס של "אייב הישר", הוא הנשיא האמריקאי הדגול מאמצע המאה ה-19, אברהם לינקולן). קשקוש שעליו הורכב המבנה האשלייתי של האציל הצרפתי שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה, – "הפרדת הרשויות", שאצלנו הוא מחייב, לכאורה, את עצמאותו של העליון, במיוחד בשבתו כבג"צ. את עצמאותה של הכנסת כמחוקקת ושל הממשלה כמבצעת.
דגלים כחולבן בירושלים: דמוקרטיה או שוב רל"ב?
זאת משום שמיד עם היווסדו של המשטר "הדמוקרטי" בעיר המדינה היוונית אתונה, במאה החמישית לפנה"ס, היה זה שילטון החזירון העליון, על ידי החזירון דנן ומשרתיו-משת"פיו, ולמענם. הוא נקרא דמוס(עם) קראטיה(שלטון)כדי להבדילו מהמונארכיה – שלטון היחיד של המלך. הדמוקרטיה האתונאית נוצרה מכוח הסכם של אינטרסים בין שני המצביאים האתונאים הבולטים של דורם, פריקלס וקימון, שהיו שני האנשים העשירים ביותר של עיר המדינה היוונית הזאת, יורשים ממשיכים של הוריהם, גנרל ואדמירל עשירים כקורח (מירושה ומשלל המלחמות ועתירי תהילה (כמנצחים דגולים נגד הפולשים הפרסים, בים וביבשה),שכבניהם אחריהם, נאבקו ביניהם על השלטון באתונה. קימון היה מנהיגה של האליטה האריסטוקרטית העשירה והשלטת שהחזיקה בידיה גם את כל משרות השלטון והשיפוט החשובות (ממלאי התפקידים לא קיבלו שכר)בעיר. אך ההסכם בין פריקלס וקימון פתח את המשרות, בהדרגה, בפני כל האזרחים (בתקופה שהיו באתונה 250,000 תושבים, והיו רק 30,000 אזרחים בעלי זכות בחירה, די דומה למצב באמירות קטאר ושכנותיה בימינו) והעיר היוונית החלה לשלם את שכרם של הנבחרים, השופטים והפקידים בני המעמדות התחתונים.
פלאנקס מקדוני, לפי דגם יווני, במקור שומרי
כשם שהיוונים העתיקו משבטי השמים מהמזרח התיכון, מהפניקים, (שהם הכנענים הצפוניים) את האלף-בית המקומי, ואת ידע הספנות, הם אימצו מהם גם את הארגון החברתי-פוליטי של עיר המדינה שלהם. הערים הפניקיות היו מחולקות באופן טבעי לפי השבטים שאכלסו אותן, רובע לשבט. השבטים נשלטו , כבני ישראל, על ידי זקני השבטים, שלעתים בחרו במלך-מצביא (אבימלך,שאול, דוד) או נשבעו לו אמונים כדי שיצא בראשם למלחמות, והפרישו מתוכם, על פי גודלם, את "יוצאי הצבא" בגילאיםהמתאימים, ומתוכם "שולפי החרב", הלוחמים, כשנדרשו למלחמותיהם, כדי להתגונן מפני שכניהם החמדנים או כשיצאו בעצמם למבצעי שוד וביזה אצל השכנים.
————————————————-
הזמזום/רשרוש/צפצוף המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה (פופולוס) בנשוב בהם הרוח. הזכיר למעמדות העליונים האנינים את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים
————————————————-
אצל האתונאים כבר טושטש, באותה תקופה, המבנה המקורי של שבטי הרועים והלוחמים, שפלשן ךהךקן ולאיי הים האגיאי, ולכן הם יצרו בעירם עשרה שבטים באופן מלאכותי. על פי רובעי המגורים, כך שבכל רובע/שבט היו מספרים דומים של "אריסוטי" עשירים (מין אריסטוקרטיה פאודלית/עירונית), "פרשים" – מעמד בינוני גבוה, "זוגניים", בעלי צמד שוורים, כמעמד בינוני נמוך, וה"דמוס" – העם שהיו בעלי רכוש מינימלי, אך כזה, שעדיין איפשר להם לרכוש את כלי הזין וכלי המגן והשריון של איש החי"ר האתונאי, לוחם ה"פלאנקס"(גוש לוחמים צפוף של חיל גלים כבד, ראו איור), שיטת לחימה שלמדו מהלוחמים השומרים, מתושביו הקדומים של שפך הנהרות בדרום בבל וצפונה משם). כל אחד מהשבטים/רובעים נדרש לספק למאמץ המלחמתי גדוד אחד של חיל רגלים, מספר לוחמים לצי, ופלוגת פרשים אחת, זכותם של אזרחי אתונה בלבד, שהקנתה להם את זכות ההשתתפות באספות העם בשוק העירוני (ה"אגורה"), חלק משלל המלחמות, את זכות ההצבעה, ואת הזכות לבחור ולהבחר, (מאז תחילתה של הדמוקטיה) למשרה עירונית נושאת שכר. הפיקוח על הניהול השוטף היה בידי ה"אוריאופאגוס", מושב זקני השבטים, המאוייש על ידי מנהיגי ה"אריסטוי" ומעמד הפרשים, בדומה למוסד "זקני השבטים והעם" של שבטי העברים, או זקני "עם הארץ" היושב לשער העיר של הכנענים.
היחס לדמוס היה מתנשא ומבזה. בקומדיה "הפרשים" של המחזאי הידוע אריסטופאנס, כיכבה דמותו של גיבור המחזה "דמוס" , מין פרחח עממי טיפש, מרושע ובהמי, בור ושפל.
גם הפילוסוף אפלטון, שכתב את חמשת כרכי "המדינה", מדע המדינה שלו, מעין 
תורת המשטרים, לא הוקיר את המשטר ה"דמוקרטי": זאת בגלל חוסר התבונה,מידותיו הנחותות ואורחותיו הגסות של ה"דמוס" ההמוני הנחות.
הרומאים ירשו מן היוונים את האלף-בית הכנעני שהפך "לטיני", את מושב הזקנים היווני, שהפך "סנאט", את הפלנקס שנקרא אצלם "פלאנגה", ואת שיטת המעמדות המדורגים על פי רכושם והכנסותיהם השנתיות.
בכיכרות של רומא לבלבו אז בהמוניהם עצי הצפצפה שנקראו 'פופולוס' (באנגלית העץ נקרא "אספן" ובעיקר Poplar, והעם – Peaple).ועל שם הזמזום/רשרוש/צפצוף המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה בנשוב בהם הרוח. הצליל הזכיר למעמדות העליונים האנינים את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים, וכך הם כינו גם את העם הרומאי באותו שם, ששונה מעט ל"פובליקה" בהגדרת ה"רס-פובליקה" צמד מילים שפרושוה המילולי הוא "אינטרס העם, או הציבור. וגם ברומא, שלט כמובן החזירון העליוןב שיטת ה"הפרד ומשול" בין המעמדות, או "אחד ומשול" במקרה של מלחמה נגד כוח זר עויין, הכל כדי להמשיך ולנצל את כוח העבודה הזול של העבדים ושכירי היום, ולקיים מחסור קל וקבוע במזון, שאיפשר גבייה של מחירים גבוהים ורווחי עתק.
עצי צפםפה לקראת שלכת: "פופולוס" ברומית, פופלאר וגם "אספן" באנגלית)
וזה היה המצב גם במדינות שאימצו את המשטר ה"דמוקרטי" הזה גם לאחר ימי הביניים, ומאז הרפובליקה הצרפתית הראשונה, לאחר המהפכה ב-1789. העמדת הפנים של "שלטון העם" נמשכה, עם דמויות מופת מהמעמד השליט, כמו הברון שארל דה- מונטסקיה, מנסח "הפרדת השויות השקרית או עם מארי-ז'וזף פול איב רוש ז'ילבר דו מוטייה, המרקיז דה לה פאייט, מי שסייע לבשורה המהפכנית במלחמת השחרור האמריקאית ב-1776 נגד נמלך הבריטי.
——
הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי המיושן של המעמד התחתון.
————————
זה נמשך גם בשיטת הממלכות "הקונסטיטוציוניות" של מערב וצפון אירופה, עם "בית הלורדים" של ה"אריסטוי" הבריטי, וכינוי הגנאי הלעגני "קוקנים" שמוצאו מהמעמד התחתון של בני לונדון מזרח, בשל המבטא אנגלי העתיק שממנו לא נפטרו.
בצרפת של המהפכה הם נקראו "סנ(ס)קילוט" – חסרי האברקיים (שהם מכנסים קצרים יחסית, לגברים, הנלבשים על המכנסיים ונקשרים מתחת לברך או בשוק ובקרסול, "ניקרבוקרס" בהולנדית)
וכך, כמובן גם ה"דמוקרטיה" הישראלית. הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי. הראש הממולא ב"גבב", לפי עודד קוטלר ואחרים עם "נישוק מזוזות" ו"השתטחות על קברים", או מנהגי האכילה הגסים של "המרוקאים" לפי הגב' שרה נתניהו, הם המשך של הלגלוג היווני בנוסח אריסטופנס. ה"האשכנזים הצפונבונים" ו"האליטות הישנות" הם ה"אריסטוי" ו"הפרשים" הקלאסיים, ותיאוריית "ההגמוניה שאינה מודעת" של האינטליגנציה הימנית היא רק הסבה תעמולתית אופנתית, פוסט-קולוניאליסטית- פוסט-ציונית לעדתיות ולגזענות מתוצרת הקואליציה הפוסט-מדורנית/נאו מרקסיסטית השולטת בצמרות האקדמיה, התקשורת, המנהל והמשפט, והגוש העיקרי של בכירי הפוליטיקה.
ובפוסט הבא – איך מתבטא הבלוף "הדמוקרטי" בטיעוני הרל"ב של השמאל-מרכז. ומה נשאר מה"דמוקרטיה" משעה ש"הכל (נעשה) שפיט", ומרגע שלשופטי העליון הוענקה הזכות (מטעם עצמם) לעוות ואף להפוך משמעות של כל חוק וכל החלטה ממשלתית על פי עקרונות ה"סבירות" וה"מידתיות", של שליטה אתאיסטית-אוניברסליסטית בעליון, בלי יכולת ערעור על פסיקותיו, וללא פיקוח על טוהר המידות של בעלי הסבירות והמידתיות עצמם, ועל שמירת החוק שלהם בפסיקותיהם.
אז איך קרה, שב-12 בחודש מרס למניינם, שבאולימפוס הוא אל המלחמה בשדות הקרב הקלאסיות, אני מעלה ומפרסם שנית ב"מאפיהו" פוסט שפרסמתי לראשונה ב-12 בפברואר השנה? מה, הוא כל טוב ובכן, כן! ומרוב שהוא טוב אני מפרסמו שוב בשנויים קלים מאוד בעיקר של נוסח, וחסרי משמעות תוכנית של ממש.
צאר ניקולאי וצארינה
ומה שהתחדש והוא קורן ומוקרן ובולט מאוד לאחרונה, הוא התעצמותו של הפחד שהוא בנה החוקי של החולשה. וכן-כן, אני לא משווה, כי נתניהו הוא פוליטקאי שהגיע למשרת ראש ממשלה בדרך דמוקרטית, ושרה רעייתו היתה, כולה, עלמה נאה מטבעון – ובכל זאת, לנוכח נסיעה חשובה אחרי נסיעה חשובה לחו"ל, רחוק מאוד מרחובות עזה ובלפור, והמוני הדגלנים המיוזעים והצווחניים, עולים במוחי הקודח תמונות של הצאר ניקולאי עם כוכב ההצטיינות המוכסף על מעילו, והסרט האלכסוני על חזהו ובטנו, כזכר לנדן החרב שנשאו פעם על ירך שמאלם צארים לוחמים שקדמו לו, ולעומתו שיער הזהב הלבן של הוד-כבודו, שמאז ביקורו הסודי בטורקיה לאחרונה הוא מטלטל על פדחתו מבנה תספורתי מורכב, מעט בארוקי וקצת ברוטאלי, הנראה כמיקס משגע השואף לשחקים, של כנסיה גותית ממרכז אירופה ושל מקדש בודהיסטי ממרכז יפאן. תסרוקת שרק הפריזורה של רעייתו עשויה להתחרות בה: מעין קסדת חלל אדירה, עשויה פן מוקפד בצבע פלטינה עם פסים צהובים, כתומים ואדומים, המילה האחרונה של כיכר המדינה, תחליף קל משקל של כתר מזהב. זאת על ראש הצארינה שלו, פרנץ ג'וזפינה – הדוכסית הגדולה של הקישון, השילוח והדנייפר. והנה הזוג הקיסרי נמלט-חומק מפחד עמם וזעמו בממלכתם הפרטית, במסע התקרבות אל המונים עממיים מחוץ למדינתם, היכן שההמונים טרם הוסתו נגד הזוג השליט בידי התקשורת השערורייתית העוינת. כל שבוע המון אחר כלשהו.
כן, חלשה, פשוט ממשלה חלשה, זה מה שעדיין יש לנו פה כרגע. ממשלה שכל עניינה, בגלל חולשתה, בביסוס שלטונה המעורער ותחזוקתו. ממשלה שאיבדה עניין בכל תחומי החיים במדינה שתחת אחריותה, שמשקיעה בתחזוקה של הקיים את כל מעייניה ואונה המוגבלים (כעגלה טירונית שזה עתה התמודדה וקמה על רגליה, כעופר איילים דקיק רגליים המסתתר מתחת לבטן אימו), מוותרת על כל עניין חיוני, מתכחשת לכל הבטחותיה האחרות לבוחר, רועדת מכל "התבטאות" אופוזיציונית,ומכל "התבטעות" של שר סורר מקרביה. נתקפת בפיק ברכיים מכל הפגנת המונים ברחוב תל אביבי, רואה בכל צל חולף איום מחריד על שלטונה, יוצאת בהתחסדות נגד מילואימניקים המעורבים בפוליטיקה, כאילו שכחנו את תנועת המילואימניקים הפוליטית שהזניקו ראשיה שלה עצמה נגד ממשלת אולמרט, בתום לבנון 2. ובצוותא עם אותה תקשורת מושחתת שאז אהדה אותם, וביחד עם האקדמיה, המנהל והמשפט, כל אותה הגמוניה שאינה מודעת לעצמה בפרוייקט משותף עם הקשת המזרחית-מערבית (הציוניסטים מהמגרב) ועם הקשת המזרחית/מזרחית (מגלות יהודה אשר בבבל, כמו פרופ' יהודה שנהב,הסופר סמי מיכאל, ועוד, חלקם אנטי ציונים, ממש מלידה, עוד מהמשפחה ומהבית הבולשביקי.
ממשלה חלשה, שמשלחת את תועמלניה לאיים על מתנגדיה, אלה שאינם מסכימים עימה ב-100% כולל סגירת ערוץ תקשורת ממלכתי, – ממשלה חלשה ושקרנית כזאת מזמינה צרות ואל לה להתפלא, שהן אמנם באות וניתכות עליה, בודדת ובצרורות.
הפגנה של האופוזיציה: ממשלה חלשה רועדת
ריח פחדיה יוצא למרחוק. כמו אדם שלפניו שביל עמוס בכלבי תקיפה מגודלים, פעורי לסתות, חושפים שיניים, אדומי עיניים, נוהמים, נובחים ומגרגרים, זנבותיהם מצליפים ימין ושמאל צולפים במעקה המדרגות; זיעת הפחד הקרה מדיפה את רסיסי ריח האימה, ואלה נקלטים בנחירי הכלבים ומגבירים את תאבונם לנוכח הטרף הקל המזומן להם. נראה שבכל רגע יפנה לאחור האיש הרועד מפחד וינוס על נפשו בכבדות, חסר כל סיכוי לעומת רגליהם השריריות והקלות של כלבי התקיפה, וכך יחשוף לפני לסתותיהם הפעורות ולפני אפם המרחרח את נתחי הבשר , והשומן העסיסיים של שוקיו, ירכיו ישבנו ומותניו המרופדים, בלי שום יכולת להתגונן.
לכן, מכיוון שריח הפחד מגיע לחוטמי כל הטורפים, אין שום הפסקה, אף לא של יום, במסע הטירור הפלשתיני, כשאפילו גורי החבלה בבתי הספר, בני הטיפש-עשרה, מזהים את הזיעה והפחד ומאבדים חשש. ארגוני הפשע במגזר, כמו אוכלוסית המאושפזים במחלקות הסגורות ממשיכים בשלהם, פרוטקשן וסחיטה, גניבת נשק ממחסני הצבא, והתגרות בלתי פוסקת, כולל יציאות מוטרפות, שלנוכח עיניהם הסימנים הברורים לפחד ולחולשה: נגמרה המדיניות הנחושה של "עין תחת עין" מתוצרת הממשלה הקודמת, שהיתה קמבק זועם של כלל מקראי עתיק, שעשה עבודה מאז ועד היום. כך שעכשיו שוב בלוני תבערה, צרורות של מקלעים וטילים, שכבר אינם נתקלים בתגובותיו הזועמות של הצבא החזק במזרח התיכון. הם רואים כיצד האופוזיציה של אתמול, של נתניהו והגוש שלו, שביקשה להצטייר כטיגריס אימתני, כאשר התפתלה במציאות האופוזיציונית שלה , נהנה עכשיו היא משתוללת קצת כחתלתול יבבני בכלוב הפלסטיק שבו נעל אותה ראש הממשלה.
המזהים את החולשה מבחינים מיד בגנרל הנועז מהקומנדו הימי, שאמור היה לנהל את המאבק בטרור – שר הביטחון, מאבד תמיכה, מאבד כוח, והנה הוא נאלץ לוותר על החלק החשוב, מבחינת הפלשתינים, של שלטונו במשרדו, לטובת הדברן מהיר הלשון, אח לברדלס שהפך חתלתול מ"הביטחון הלאומי", והכשרתו למשרתו – המון שנים של חוסר ניסיון ותקופה מקוצצת של ניסיון שולי, שלא לדבר על כך שהשר מכיר את מערת האכיפה מכל צד, של הגלימה ושל הליזול. הם נהנים לחזות בראש הממשלה מאבד את יד ימינו ויועצו החשוב והמקובל בממשלה לטובת בג"צ, ואינו מצליח לנער גם ממנו עצמו את רוע הגזירה המשפטית, והריהו מכין את בלוריתו ובורר לה צבע, לקראת הופעתו בהמשך משפטו – הכל גלוי וחשוף לפני כל קורא בכותרות העיתונים ובפתיחות המענגות של מהדורות החדשות בטלוויזיה.
גם החזירון העליון, השליט האמיתי פה, כבר קלט שנמר של נייר וברוני טיק טוק, זה מה שנשאר מאלוף הכלכלה הבין גלקטי, של אשף הבחירות וגיבור העם. זה שאיים למנוע מהחזירון העלאות מחירים כרצונם, זה שנשבע לעצור את הזיוף המזורז של המטבע המקומי (אינפלציה). והנה החזירים ממשיכים בתוכניותיהם כרגיל, ומפעילים במלואן את ההתייקרויות שעיכבו לבקשת חביביהם מהממשלה היוצאת. והופ, תאגידים מקומיים וזרים אינם מהססים לשלוף מתחת לבלטות של הבנקים המקומיים זירמי מט"ח אדירים ומחלצים אותם מהמדינה החזקה מוכת הממשלה החלשה; כלל לא חוששים מפעולות גמול נגדם, מריוואנג' של העלאות מיסים וגזירות רגולטוריות. יודעים שהממשלה החלושה, שכמו האופוזיציה והתקשןרת, האקדמיה ומערכת המשפט, גם היא בכיסם, זקוקה להם יותר ממה שהם זקוקים לה, והם בטוחים שכך זה יימשך. שלא ייגמר לעולם…
ואפילו השמאל-מרכז המוכה, שכל מאמציו האדירים מסתכמים בהצלחה מצ'וקמקת כאיבר של דוב קוטב הטובל במי הקרח, והיא אותה ממשלה קצרת ימים שהחליפי היה בסופה, ששבקה כגוזל חולה עקמת, אפילו האגף הזה מרגיש את עצמו לפתע כאכבאר ג'באר לעומת הממשלה הנוכחית הרועדת מפחד. והוא מצליח לפמפם בחברים ובאוהדים תעצומות נפש לא מוכרות, במשאבת האופניים של הפייק תקשורת, הממוסדת של מקבלי השכר, והמתנדבת ברשתות, לרוב די אפיגונית וצפויה, של האידיןטים השימושיים.
******
איני כותב כל זאת מתוך שמחה לאידה של הממשלה, או מתוך תקווה שתיפול ותוחלף. ממש לא. מופע האימים הקצר של הממשלה היוצאת הספיק לי. אני לא מתגעגע. לגמרי מקבל את ההכרעה בבחירות גם הפעם. זה מה שהעם רוצה וזה מה שעליו לקבל.
וגם, כי אחרי ככלות הכל, מוקדם להספיד את הממשלה החלשה הזאת, הרועדת מפחד. זה משום שהאופוזיציה המנפחת את חזה וטופחת בעוז על כתפי עצמה, המלטפת את לחיה שלה ומנשקת בתרועה את אמת ידה, כמו הכדורגלנים על כר הדשא אחרי גול. הרי גם היא רק נמר של נייר עיתון דקיק ומסכות שקופות על פני השדרנים המוטים והאקזמפלרים שהן מראיינים באולפניהם; שני הצדדים מדגמים חרדות מזוייפות לצד "תחזיקו אותי" מאיים אך שקןף, באקדחי קפצונים ורובי אוויר, שאפילו הם דמיוניים שאין וגם לא יהיו להם.
מקור חולשתה של האופוזיציה הוא גם מקור חולשתה של הממשלה: העדר מוחלט של עמוד שידרה מוסרי, שימוש נרחב בשקרים, פייק ניוז, ספינים, טריקים ושטיקים, העמדות פנים וזיוף אורגזמות, שמטרתם להעלים אמיתות לא נעימות, וסוף דבר, שהמשתתפים מכל הצדדים במעשה הרמייה הזה, כבר מבולבלים בעצמם משפע הפייק וה"נראטיבים", והנה הם מתקשים יותר ויותר להבדיל בין אמת לפייק. בין נראטיב לעובדה. בין מציאות לבדיה. מרחק קבוע של 24 שעות בין הצהרה יהירה והתנצלות מביכה.
פחחחח.
בפוסט הראשון, הקודם, הבאתי את ביקורתו המשפטית של עו"ד מיכאל קליינר על פסיקת הבג"צ בעניין (אי)האפשרות למינויו של אריה דרעי כשר. במרכז עמד הטיעון הבא של קליינר:
איך יכול היה הבגצ לפסוק פעמיים שדרעי ראוי לכהן כשר, שמנויו "סביר", למרות שבמשפטו הראשון, שהסתיים ב-1999 הוא הורשע בשוחד, נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, ועקבותיהן שבע שנות קלון (לימים, קוצרה תקופת המאסר, ועימה תקופת הריחוק מהפוליטיקה).
והנה, מאז נוספה הרשעתו הנוספת של דרעי, על פי הודאתו בעיסקת טיעון בעבירת מס, והיא היטתה את הכף לרעתו, עד כדי הכרעה בבג"צ בדבר "חוסר סבירות קיצוני", ופסילת מנויו של דרעי.
וזה לפי קליינר, ללא צידוק וללא סבירות, כפי שכתב בעיתון מעריב – הניתוח המשפטי האחד והיחיד של פס"ד בגצ שמצאתי במאות העמודים של עתוני הסופ"ש (שעבר, לא האחרון)
והנה סכומו של קליינר בעניין מהותי זה, של משקל ההרשעה וכובדה, במשפט שהסתיים בבית משפט השלום בירושלים בחורף אשתקד:
"עבירת מס טכנית, שעליה אמר היועץ המשפטי לממשלה דאז, היועהמ"ש אביחי מנדלבליט, שאחרי שש שנות מאמצי 'חפירה ותפירה' (הניסוח בין המרכאות שלי, ש.פ) בפרקליטות: "ההר לא הוליד אפילו עכברון". וכן, כך קליינר:
"שופט השלום שמואל הרבסט אישר בפסק דינו את העובדות המוסכמות על דעת הפרקליטות (בעיסקת הטיעון): את היעדר הזדון או הכוונה להונות את שלטונות המס; (את זאת), שהעבירות לא נבעו מרצון לרווח כלכלי; (ואת זאת),שלקופת המדינה לא נגרם נזק, וכי לולא היו לדרעי עבירות קודמות, התיק היה מסתיים ללא הרשעה, בתשלום כופר. מקרה מובהק יותר לעבירה שאין עמה קלון קשה למצוא."
כלומר: בהרשעה הראשונה עם הקלון של דרעי לא היה די כדי למנוע ממנו, עפ"י בג"צ, בשתי הכרעות קודמות, את כהונת השר, אך היה בה די כדי להרשיע ולהטיל עונש מאסר על תנאי בעבירת המס, על ידי השופט הרבסט (לפני התקבלות החוק חדש, להלן, ההופך לעבירה פלילית הסתמכות על הרשעה שהתיישנה ונמחקה מהרישומים). אך, האם היה זה "סביר" ו"מידתי" או אף חוקי, מצידו של בג"צ, לקחת בחשבון את הרשעתו של דרעי ב-1999 כדי להגיע ל"צבר ההרשעות" (השופטת חיות:"צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי (כי)…אין מדובר עוד במינוי המצוי 'על גבול מתחם הסבירות', אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור"), בשעה שנראה, שהכרעת בג"צ זו, היא עצמה מהווה עבירה על חוק, עהירה הנושאת עימה עונש מאסר של שנה לעבריינים!
וזאת, כי בחודש יולי השנה, בתקופת כהונתה של "ממשלת השינוי" והקואליציה שלה בכנסת, התקבל "חוק המידע הפלילי ותקנות השבים"
על פי חוק זה, מרגע שהתיישנו ונמחקו העבירות שבגינן הורשע דרעי ב-1999, אין להסתמך עליהן ואין להשתמש בהן לצורך משפטי!
מה שאינו עומד לגנותו של השופט הרבסט, שפסק דינו ניתן בחורף, , לפני שהתקבל בקיץ החוק האמור בדבר תקנות השבים, אך אולי מעורר תהיות קשות מאוד באשר לפסיקת בג"צ, המתעלם מהחוק.
יתרה מזו, הסתמכות על עבירות אלה, שאפילו רק התיישנו, לא כל שכן בשלב שבו הן כבר נמחקו , היא עבירה פלילית שעונשה, כפי שכבר ציינתי, עד שנת מאסר. אלא אם כן מדובר בחריגים המתאפשרים על פי חוק זה, כמו פגיעה בקטין או ענייני ביטחון המדינה.
היתכן, שמדובר בפס"ד בג"צי עברייני מיסודו בעניינו של אריה דרעי?
(קליינר דן במאמרו גם ב"עילת ההשתק" שהועלתה על ידי כמה מהשמרנים משופטי בג"צ, כמכשול בלתי עביר בפני האפשרות למנות את אריה דרעי כשר בישראל. העילה היא "מסכת העובדות והטענות שביחד יוצרים את זכותו של התובע להגיש את התביעה."
ואילו ההשתק מיועד למקרים בהם מוגשת תביעה נוספת בשל אותה עילה. קראתי את החוק כלשונו, וניסיתי להבין, ללא הצלחה כיצד הוא מתייחס לדיון בבג"צ.
השופט אלרון, שלא הצטרף לפסיקת בג"צ, ושופטים אחרים, העלו את הסכמתו מאשתקד של דרעי , בעקבות עיסקת הטיעון, להתפטר מהכנסת ה-24, כניסיון להונות את בית משפט השלום. קליינר מסביר במאמרו, שהסכמתו של דרעי לכך,לא היתה בגדר פרישה מהחיים הפוליטיים בכלל, אלא מענה להבנה בפרקליטות, שהביאה לעיסקת הטיעון שלה מול דרעי, שהאמור בה אינו מגונן על דרעי מפני הטלת קלון. על כן ודרעי הסכים להתפטר מהכנסת ה-24 בלבד, כדי שתתאפשר מבחינתו עיסקת הטיעון —
— דווקא כדי שיתאפשר לו להתמודד בבחירות לכנסת שאחריה, ה-25, זו הנוכחית ואמנם גם הפרקליטות לא התנגדה למהלך ההתמודדות של אריה דרעי לכנסת ה-25, זו הנוכחית, שהביאה אותו לכהונת השר; וגם העותרים לבג"צ עצמם, לא צייצו כאשר הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית רשימת ש"ס לבחירות לכנסת ה-25 ושמו של דרעי בראשה.
ו
חיים רמון: בתמונה למזכרת עם הקצינה שהעידה נגדו בעקבות שקר משטרתי.
באשר לכמה טיעונים בשולי הפרשה, יורשה לי להעיר:
א. האם נובע חוסר הסבירות של פסיקת הבג"צ מהיותו מנוגד, כביכול, להצבעתם של קרוב ל-400 אלפי בוחרים למען תנועת ש"ס ודרעי בראשה? בוודאי שלא. בישראל לא נוהג משפט על ידי מושבעים מן הציבור, ואין מצב וגם לא חקיקה כלשהי, המאפשרים למיליוני בוחרים לכהן על הדרך כמושבעים הפוסרקים בדין והחורצים גורלות בבתי משפט, לא אצלנו ולא בכל מקום אחר.
ב. האם נרדף דרעי כי הוא "מכלוף" ולא "ברל" או "שמרל"? מול טיעון, זה עומדת הטענה, שאינה זוכה לשום מענה מצד טועניה, ונשענת על העובדה (שדי בה כדי להטביע 10 מיכליות משפטיות בגודל של "טיטאניק"), שעל כל מכלוף שניתקל בחריצות-יתר של מערכות האכיפה והמשפט, נמצא לפחות גם איזה ברל או שמרל אחד לפחות.
הטענה עצמה נשענת על מצב עובדתי שאין להכחישו, והוא מגובה בנתונים ובסטטיסטיקות לאינספור, המצביעים על מציאות כלכלית וחברתית של אוכלוסיות בישראל, המופלות לרעה על רקע עדתי, דתי או לאומי, בשלל תחומים שיש למימשל המדינה נגיעה אליהם.אך המצב הכללי הזה אינו יכול להסביר כל מקרה פרטי זה או אחר.
לי נראה, שלא זו הסיבה ליחס שלו "זכה" דרעי מצידה של הכת המשפטית-משטרתית, אלא היותו משוייך, בעיני הכת הזאת לחבורה של פוליטיקאים עתירי-סיכון מבחינתה. כאלה שלא עמדו למכירה בשווקי הסחורות האנושיות של החזירון השליט, ושהצליחו לבנות לעצמם בסיסי כוח עצמאים, ולכן היה לעלית עניין רב בהכנעתם אף בסילוקם מהשטח. זו היתה הסיבה למרדף שנערך בשעתו נגד השר לשעבר חיים רמון, כולל שימוש לא חוקי בהאזנות סתר, שקר משטרתי שהצליח להביא להגשת התלונה נגדו, ופסק דין מרשיע, מדהים למדי, הדומה הרבה יותר לפיליטון סאטירי מאשר למסמך משפטי ראוי לשמו.
מוצליחים פחות, היו הנסיונות של אותה מערכת לסלק מהשטח פוליטיקאים שהעלית המשפטית חששה מהרוח הרפורמיסטית שלהם, כמו מי שהיו מועמדים למשרת השר במשרד המשפטים, כעו"ד יעקב נאמן והנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין (שבעקבות נסיונו המר טבע את הביטוי "כנופיית שלטון החוק"), שלהבדיל מרמון (שנתפס גם הוא כאיום על "הכנופיה" הנ"ל) שוחררו מצפורני הפרקליטות והיועהמ"ש על ידי השופטים עצמם, כמוהם כשני מועמדים למשרת שר המשטרה רפאל (רפול) איתן, ואביגדור קהלני.
מגורם מסוכן נוסף, הפרופ' דניאל פרידמן, הצליחה "כנופיית שלטון החוק" להינצל באסטרטגיית הגישה העקיפה של האסטרטג הצבאי הידוע, הגרמני פון קלאוזביץ, על ידי טיפולה המסור בפטרונו הפוליטי של פרידמן הסורר, רוה"מ לשעבר אהוד אולמרט.
הכותרת נשמעת לכם קיצונית?
היא קיצונית.
כמו המצב.
המצב מאוד קיצוני. החיים בשביל מיליוני אזרחים ותושבים, בין הים לירדן, מכל העמים והדתות, מכל הגילים, הגזעים והצבעים, ההשקפות והדעות, העיסוקים וההתענינויות, החיים שלנו פה הם משחק הימורים. סוג של רולטה רוסית. ברגע שאדם יוצא מפתח ביתו, ולעתים די שיפקח את עיניו בבוקר; ולפעמים גם זה לא נחוץ, די שינשום ורוח חיים באפו – ומאותו רגע כמוהו כמי שמסובב את תוף האקדח במשחק הרולטה הרוסית, זה שבו שישה תאים בתוף הפלדה המסתובב, ורק אחד מהתאים טעון בכדור. האדם מאזין למנגנון החולף על פני התאים, באיוושה ונקישות מהירות, והופ – נעצר. ועכשיו ההדק נלחץ, הפטיש המכיל את הנוקר קופץ קדימה, והאזרח או התושב – ילד בן 10 בחצר בית הספר, אמו הטרודה בקניות, אביו במקום העבודה, סבו וסבתו באוטובוס למרכז הרפואי, לאיש מהם אין דרך לדעת: האם תישמע הנקישה המתכתית הקצרה והקרה, המעידה על כך שהנוקר לא מצא את הפיקה שבתחתית התרמיל הנעוץ בתוף, התרמיל המכיל את החומר שהודף את הקליע; אן שהפיקה, מעשה שטן, היתה בדיוק במקום. והניצוץ הצית את החומר המתפוצץ, יצר את לחץ האוויר האדיר, שהתיז את הקליע דרך הקנה הקצר למדי, אל מעבר לעור ולתוך המוח האנושי.
חמאסניק חאלד משעל: נסיון חיסול והצלה מיידית
אם יש לקורבן מזל, הכדור שחודר למוחו הוא מסוג הולו-פוינט", מה שנקרא בלשון העם "דום דום" (ו' שרוקה) זהו קליע שאינו בעל כוח חדירה רב, זה שבו אין צורך דחוף בירי מקרוב לבשר אדם נטול מיגון. אך יתרונו של הדום-דום בכך, שעם הפגיעה, מתפצל ראשו-חודו והופך לשמונה תת-קליעים המתפזרים בעצמה רבה ברחבי המוח ומבטיחים לקורבן מוות מיידי; וכך מצילים אותו מהמצב האפשרי הנורא (במקרה של יריית קליע חודר רגיל) של מצב הצמח השתול ומושקה בעציץ, שמבחינת הרופאים הוא הישג שמנפנפים בו, אך לקורבן, משפחתו ורעיו הוא גהינום מתמשך ונורא, ולטרוריסט ולשולחיו, שב, כמו לרופאים, – זהו הישג גדול המצדיק במלואם את משכורתו והבונוסים, כולל משרה ממשלתית עם שחרורו – וגם את התמיכה הממשלתית במשפחתו, אם לא התליח לברוח או להיכנע בזמן.
וזה מה שממתין, בעיקרון, בכל יום ויום, ביחס סטטיסטי אמיתי, הנכון לכל אזרח קטן, בין הים לירדן. יהודי או ערבי. בת 10 או בן 90.
יחס של פיפטי-פיפטי –
— או כן, או לא. או שיקרה המקרה, או שתינצל.
טוב, זה לא נכון לכולם. כמה פוליטיקאים בכלל, ולאומנים גזענים בפרט, משני העמים, נפכגעו אי פעם בתקיפת טרור עד היום, אחרי עשרות שנות קטל ברחובות ובדרכים ואלפיאזקרחים הרוגים?
ישראלי אחד, וזהו. השר המנוח רחבעם זאבי.
וזאת, נראה, רק משום שבחוסר אחריותו דחה את החלטת היחידה לשמירת אישים, להציב סביבו שומרי ראש במידה מספקת.
מלבדו, היה גם ניסיון לחיסולו השו-שואיסטי של מנהיג חמאסי, חאלד משעל, על ידי המוסד הישראלי, שגם החיש למורעל את האנטי-דט, תרופת הנגד שהצילה את חייו של הארכי מחבל.
שר ישראלי רחבעם זאבי: מקרה של בכיר נפגע טרור
כי הפוליטיקאים, מי שמקבלים את ההחלטות ואחראים לטרור הרצחני יותר מרבים אחרים (מטיפים דתיים קנאים וגזענים שטופי שנאה, המבצעים עצמם ומפקדיהם, וגם לא מעט אזרחים ותושבים מהשורה, החוגגים רצח ושפך דם בבליסת מיני מתיקה, שירים וריקודים במסיבות המוניות. בסוכת האבלים או בחתונת קנאים.) האחראים המנוולים האלה לטרור, הם גם האחרונים לסבול ממנו, אם בכלל.
ואשמים בטרור גם הסכסכנים, צמאי הדם ושטופי האידיאולוגיות, יהודים וערבים, שמאל וימין כאחד. אלה מהפוליטיקה הנקראת בפיהם "רדיקלית", היושבים אלי מקלדת ונעמדים מאחורי רמקול על הבמה ובמרומי דוכן הכנסת, סוג של חלילני המלין נתעבים, המשבחים את הרוצחים כפטריוטים "שהידים" כשהרדיקלים הם ערבים גזעניים, ומשבחים אותם כ"לוחמי חופש וחרות" כשהם פייק שמאל מתועב וסוטה,מעודדי סנאף ילדים וחובביו, לא חשובה העדה. שום טרוריסט יהודי רצחני מנוער הגבעות לא ינקב את ראשיהם של גיבורי מקרופונים , כד"ר אחמד טיבי, כגב' אעידה תומא סולימאן או כח"כ עופר כסיף. סיכוייהם של מעודדי טרור כגדעון לוי, עמוס שוקן או ד"ר אילן פפה להגיע לשיבה טובה, טובים לאין ערוך מסיכויי אזרח קטן ותושב מהשורה. וטובים מאוד גם סיכויי ההישרדות של מתחרי המעודדים רצח יהודים מהשמאל, אלה מהימין, מסוגו של איתמר בן-גביר, מיני רבנים וראשי מכינות, המטיפים לפגיעה בערבים, וכן קצינים בכירים בדימוס שגילו את האור עם שחרורם מהשרות., ולפעמים גם קודם לכן. גם הם לא נופלים חלל ךטרור בהמוניהם או במיעוטיהם על מזבח עקרונותיהם הנעלים. הם מפוזרים יפה בין מקסלי ההחלטות בפוליטיקה היהודית והערבית, התקשורת השקרנית והתעמולתית, באקדמיה של מלחכי פינכות הממשלות והמליאנים שמממנים "קרנות מחקר" ו"עמותות למען זכויות האדם", מהארץ ומחו"ל.
אז מה הפלא, שעם מעודדי טרור וחובביו, רבים כל כך ומשפיעים מאוד במוקדי קבלת ההחלטות בפוליטיקה(כולל המקומית), עיתונאים ומטיפים בכתב ובעל-פה, עורכדינים ושופטים נשואי-פנים ונושאי-פנים, פרופסורים ומורים המכניסים לחצרות של מוסדות החינוך והלימוד כל זב חוטם ומסית מהעמותות של הסוכנים הזרים, מפנקים כל מחזה ירוד וכל סרט תעמולה שקרי המחרחרים שנאה וריב, "בשם האמנות", מתירים כל הפגנת דגלים וכרזות של דם ואש, גם (או במיוחד) כשיש לה פוטנציאל לאלימות, לראשים מרוצצים ושפך דם, בשם "הזכות להפגין", הכל גם משמאל וגם מימין, בשם האיזון הקדוש, איש לא יקופח. לכו-כולם עומדת "זכות האדם" הקדושה, מוגנת הבג"צ, להרעיל בארות, ללבות שנאה ולהסית לרצח.
וכך עומדים בשורה אחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שניסה להתקבע כמומחה לטרור, מגדל עכשיו במאורת הצפעונים שלו אקזמפלרים כאיתמר בן גביר ועוד כמה; מנהיג הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שכבר ויתר אפילו על גינוי הטרור "באשר הוא",של "חפים מפשע", מחלק פרמיות בקבלנות לרוצחים ולמשפחותיהם לפי הישגים ותוצאות, ומנהיג החמס יחיא סנואר שמחזיק בכלוב לכל שימוש מזדמן את הארכי-רוצח מוחמד דף. לכאורה אויבים זה לזה, ובפועל שותפים להשלטת הטרור, ואויבים מרים בפועל לכל יהודי וערבי שלו ומבקש לעצמו ולמשפחתו חיים, בריאות ושלום – רוב גדול ועצום, הנרדף על ידי שוחרי הטרור למיניהם –
– שהם השליטים פה.
ותמיד לפקודת אדוניהם מהחזירון, יצרני הנשק והתחמושת, המיגון, המדים, הרכב והתרופות, בעלי העיתונים שכבר מזמן למדו ש"הַדָּם מוֹכֵר"., מוכר גליונות מודפסים ללקוחות כקוראים, ו מוֹכֵר שטחי פרסום ללקוחות כמליאנים וכתאגידיהם.
הפגנה בוואדי סאליב בפיפטיז: מפא"י-חושיסטן נגד המרוקאים מהוואדי
והכי חשוב: עם כל הכבוד ל"הפרד ומשול" המוצלח והיעיל שהם מארגנים בתחומי האידיאולוגיה, המלחמה על השלטון, ימין ושמאל, דתיים-חילוניים, מגדר וצבע עור, עם כל הכבוד לאלה "טורנדו לוקח" כמו שטוענים בפרסומות. והטורנדו במקרה שלנו הוא הסכסוך האלים, רווי האמוציות ושותת הדם, בין יהודים לערבים. המון המון "מכות" מוצלחות ונוכלויות גנבניות אפשר להנחית על כיסינו כשהדעת מוסחת אל בתים בוערים, הלוויות, איומים והכי-הכי שפך דם. קורבן למולך. לשליטינו יש אינטרס מושקע בהימשכות הטרור, ובניגוד להבטחות, הוא יימשך ויימשך. לא בגלל ש"אין ברירה" ולכן יש "לנהל את הסכסוך", מעתה ועד עולם, אלא בגלל שמי שמרוויחים משפך דם ומטרור, לא מוכנים לוותר על הרווחים ומטפחים את הטרור בכל מחיר, והנבלים האלה בשלטון פה, וגם במדינות שמממנות את הרנות שמממנות את נ"עמותות" שתומכות ב"זכות להפגין".למרוצצי ראשים, ב"חופש האמנות" לשקרנים מלבי שנאה ולאבירי "זכויות אדם" המגוננים על זכותו להרצח-נפש בפעולת טרור מוצלחת.
מחאת האוהלים בניינטיז: גיליוטינה אמיתית בשדרות רוטשילד
כן,אני יודע, זה לא נעים ולא סימפטי. אך זו האמת. ואם יודעים את האמת, לא צריך לבזבז אנרגיות וזמן במאבק נגד טחנות הרוח ותחנות השקר של ה"דימוקרטיה", של "הפרדת הרשויות" ושל "שלטון הבג"צ מול שלטון העם". כל אלה שהם לכאורה יריבים אף אויבים, אלה נגד אלה ומגייסים אותנו לקטטות שלה על השאריות שהבוסים מהחזירון זורקים להם לאבוס, ובפועל הם בעצם בעלי ברית בינם ובין עצמם, ואנחנו האזרחים – הקורבן שצוחקים עליו.
אך הם גם חוששים מאוד, שיום אחד יפקחו עיניו, של ההמון הנבער והזועם, והוא יחפש את הצוואר שלהם ואחר כך את הכספות שלהם בארמונותים שבמשכנות הפאר.
זוכרים את האוהלים בשדרוץ רוטשילד של 2011? את ה"מושחתים נמאסתם" של התחלת הניינטיז? את מוטי אשכנזי של פוסט 73'? את הפנתריםהשחורים? את ואדי סאליב של הפיפטיז? להם יש זיכרון ארוך והם זוכרים. הפגנות שמה שייחד אותן הית העמדה הבלתי מפלגתית שלהן נגד המימסד כולו. הפ זוכרים את הפחדים שלהם יותר מאשר את הארועים עצמם. ולכן הם גם לא חוששים בגרוש מהפגנות המוצ"ש החדשות, הגושיות-מפלגתיות, שרק משרתות יפה את ה"הפרד ומשול" שהם מקמבנים ללא הרף. יאיר לפיד ובני גנץ, אהוד ואהרון ברק, או המנהיג "העממי" החדש, הפרקליט אבי חימי – בשר מבשרם ותלויים ביחד איתם על אותן עניבות ועל אותו הפיי-רול של החזירון – אלה יעשו פה מהפיכה "עממית"?
עכשיו באמת הצחקתם אותם.
השם הנאות למלחמה הפוליטית הפנימית אצלנו הוא גם מגרה, עסיסי ומסחרי ביותר, כותרת המרמזת על דראמה אדירה וחד פעמית, שסופה מי ישורנו מתרחשת בזמן אמת, עם גיבורים ושחקנים בשר ודם, "הכי מביאים את עצמם למסך באופו אותנטי ואמין", שניתן למצוא בשוק וברחוב, וכן במאגרי השמות של סוכנויות השחקנים ובענני הכישרונות של חברות ההשמה למקצועות נחשקים. איזו סידרה של נטפליקס יכולה להיות מותחת ומסקרנת יותר מריאליטי אמיתי שכזה – "המאבק על השילטון", בהשתתפות מיטב המשתתפים, הסופר-היפר סלבס, בשר ודם, הם ולא מלאך.
סידרה, שאף נראית כמשהו הנוגע לחיינו, וניתן לנו עצמנו להשתתף במו גופנו הנסער ונפשנו ההומיה, אנחנו עצמנו בריאליטי המרהיב הזה בכל מוצאי שבת, אמנם כסטטיסטים שרק הם עצמם יכולים לזהות את עצמם על המסך, אף אפשר לצלם אותו ולשלוח לחבר'ה בווטס-אפ או באינסטה, עם הכיתוב: הנה אני במוצ"ש בקפלן, למטהשורה שניה משמאל, מתווכח עם דוס-טרול מעצבן, או לחילופין מצטלם לסלפי עם בוגי או עם מרב שלנו. למ נוכל להשוות את החומרים האמיתיים האלה שמספקים לנו בשפע הטיווי והרדיו, העיתונים והרשת? כולל ויכוחים סוערים וחילופי גידופים לכל בר-בי-רב בפייס ובטוויטר?
הקרב המפוברק על השלטון: העם נגד הממשלה, הממשלה נגד העם
איפה כל הטוב הזה השמור לנו, ואף בחינם, ואיפה סדרות מבויימות, עונה שלישית או שישית של "בורגן" או "בית הקלפים", וכמובן "משחקי הכס", שזה הרי שם המשחק? שם הכל מבויים, דמיוני, מפוברק, בלי הפתעות אמיתיות. איפה ראש הממשלה החמודה מדנמרק ויריביה מימין, ואיפה ביבי נגד לפיד, ואנשיו המאשימים את השמאל בבגידה, או אפילו לפיד נגד גנץ, שמוכן למכור את עצמו לביבי, ובלבד שלגנץ לא יצא להיות ראש ממשלה?
אפשר להשוות"
משחקי הכס שלנו – ההצגה הכי טובה בעיר.
אולי בעולם. עובדה. תראו איך בכל עיתון חשוב בעולם ובכל תחנת טלוויזיה רב לאומית, מסקרים מאות עיתונאים זרים את החומר שמנפיקה להם ירושלים, הרפובליקה הכי מסעירה במזרח התיכון. כובשים אכזריים ואלופי היי-טק וסייבר, אקס לוחמי קומנדו מעוטרים שקרקפות אמיתיות תלויות על חגורתם, מובילים את הגושים הפוליטיים במלחמה על כל הקופה בכיכרות הלחים – מיוזעים או גשומים, לוהטים או קפואים של תל אביב וירושלים, וברקע יריות ופיצוצים של טירוריסטים, מרדפים מקפיאי דם, דיבורים על מהפכה ןמהפכה שכניגד\ מלחמת אחים ומלחמת אזרחים וכן הלאה.
רק שהכל בלוף אחד גדול, כמובן.
רו"המ נתניהו פותח ישיבת ממשלה: המאבק המפוברק על השלטון, הממשל נגד המשפט
אין פה שום מאבק אמיתי על השלטון. המאבק הזה הוכרע מזמן, אם בכלל נערך אי פעם. ערכו של המאבק הלכאורי על השלטון בין הימין לשמאל ולמרכז, בין ר"ביסטים ורל"ביסטים, בין שוחרי דימוקרטיה מדגם א' – שלטון המשפט, ושוחריה מדגם ב' – שלטון העם, ערכו של המאבק המסעיר הזה ,מבחינת השליטים האמיתיים, הוא עצם קיומו.
בשעה שהשופט אהרון ברק והשר יריב לווין מצחצחים חרבות עשויות נייר עם כתמים שחורים קטנים מסודריםעליו בשורות צפופות, כאשר ראש הממשלה הנוכחי וראש הממשלה החליפי היוצא משעממים אפילו את עצמם לדעת בדיקלום סיסמאות שאינן יותר מ"בייטים" ווקאליים שאיש אינו מתייחס אליהם ברצינות רגע אחד לאחר שפרצו לחלל העולם, כי מחר, שכי שידעה לומר כבר הברונטית היפה סקרלט מ"חלף עם הרוח", חוואית מדומיינת מהדרום המפגר של ארה"ב, "מחר יהיה זה יום חדש," חדש לגמרי, עם הבייטים החדשים שלוט, שבהחלט יכולים להיות היפוכם של הבייטיים המסעירים מהיום. וכך, בשעה שהשמאל טוען שהימין לוקח אותנו לכיוון האפל של טורקיה, פולין והונגריה במקרה הטוב, ושל איראן, איטליה וגרמניה הנאצית במקרה הטוב מעט פחות , בשעה שהימין מאשים את השמאל, שהוא מוליך אותנו לאושוויץ איסלמי בביצוע אזרחים פלשתינים שווי זכויות ונטולי חובות.
וכשכל זה קורה, הצגה מפוברקת להמונים, השלטון האמיתי, מחכך את כפותיו בסיפוק ובהנאה. שכן המאבק הנסער הזה על "רוח האומה", יהדות מול ישראליות ומי יהיה בשלטון, לכאורה, הוא הרי ההתגלמות המושלמת, המימוש המוחלט והמוצלח ביותר של טכניקת השלטון העתיקה, היעילה והמוצלחת מאז ומעולם –
הפרד ומשול. כשהקטנים רבים, תוך מהומה גדולה הגדולים גונבים באין רואה ובדממה מוגנת. ומיהו, אם כן, השלטון האמיתי פה, ולא רק פה?
אם תשאלו את אלה שמהנדסים לנו את התודעה, מימין ומשמאל בדיוק באותה מידה, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון", בערוצים 11,12,13, כמו ב-14 ו-20, בגלצ וברשת ב' כמו ב"גלי ישראל" ובעוד תחנות, לפי גירסתם הם מספרים את האמת. בדיוק כמו ב"משחקי הכס", אבל על-אמת. אנחנו אמורים לחשוב שבאמת יש כאן מאבק נחוש על שלטון במדינה, כפי שתיארתי לעיל. מלחמה לחיים ולמוות בין "הטובים" ל"רעים", כ"א מהפוזיציה האובייקטיבית לגמרי של הצד שלו.
את אותו הסבר שיקרי עלוב תקבלו כמובן מהפוליטיקאים עצמם, אך גם מהאקדמיה המכובדת. שהרי, בדיוק כמו שהמו"ל ובעלי התחנה והערוץ משלמים לעיתונאים, כדי שידקלמו באמינות את הגירסה הקרבית המותחת של החזירון העליון, כך מקביליהם מהחזירון מפנקים את האוניברסיטאות והמכללות, מפטמים בקרנות מחקר, בהוצאות ספרים, שנות שבתון והבטחות למקום טוב בדירקטוריוןן לעת פרישה, לכל הפרופסטורים החשובים והדוקטורים המבטיחים, רק שלא יפריעו לשקר האידיאולוגי להתבסס בשקט.
ובשם מי מדבר הסופר הלאומי, אם לא בשם המו"ל שלו, ש"משחקי הכס" של הדבילים כשמן בעצמותיו? או גם מיני משוררים ופיזמונאים, מוזיקנטים ושחקני בימות,שיועים היטב, מניסיון, באיזה צד של החמאה יש גם קצת לחם בשבילם.
המלחמה המפוברקת על השלטון: שופטי העליון בפעולה
אבל אם נשים פעמינו לשוק העירוני, ונשאל שם, בעל דוכן אחרי בעל דוכן, ירקות, מיני פרי, פיצוחים, ממתקים, דגים, בשר וגבינות, ואותו דבר אם נלך ברחוב מסחרי בעיר , חנות אחרי חנות, משקפיים, חליפות, שתיה חריפה, טמבור וגלידה, ואו אפילו סתם אנשים ברחוב, שלא לדבר על נהגי מוניות ושליחי קטנוע, ותלמידי תיכון שעדיין לא זיהמו להם לגמרי את המוח עם האידיאולוגיות הממוסדות, כל אלה שמסרבים להתחלק לפי "רק הוא" או לפי "רק לא הוא", השיקריות, ואת אלה נשאל, מי, לדעתם באמת ובתמים שולטים פה, מהם נקבל את התשובה הנכונה. זו שבעצם כולם הרי יודעים, גם אם רק בסתר ליבם. כולם הרי יודעים.
כן, כולם יודעים.
יש שיר כזה של המשורר-זמר לאונרד כהן, Everybody knows, "כולם יודעים" (נכתב ביחד עם הזמרת שרון רובינסון)
והנה תרגום לעברית של שני הבתים הראשונים:
משפטן קליינר: "קלון למחבריו"
והנה, בכל השפע האדיר הזה של חומרי הקריאה והשמיעה של הסופ"ש, לא מצאתי אלא מאמר אחד ויחיד, ובו ניתוח משפטי של פסק הדין של הבג"צ בעניינו של השר (כבר לא) אריה דרעי. הניתוח הזה, מאת מיכאל קליינר, משפטן ונשיא בית הדין של הליכוד, (שבא מפוזיציה, ברור. ומאיפה בדיוק מגיע פסק דינו של בג"צ?), שהופיע בעמוד 29 בדבוקת עמודי החדשות והמאמרים של העיתון. קליינר, בסכמו את ממצאיו, טוען כי:
"מעולם, בהיסטוריה השיפוטית של מדינת ישראל, לא הוציא בית המשפט העליון של מדינת ישראל פסק דין שכזה, שטחי, מכליל, קלישאתי, מתנשא, מביש, ובעיקר לוקה בחוסר סבירות. בקיצור, פסק דין שכולו אומר קלון למחבריו."
זו גם כותרתו של המאמר של קליינר.
"קלון למחבריו"
ואחרי שקראתי את המאמר וחשבתי על משמעויותיו, לא מצאתי לי (בינתיים)כותרת מתאימה יותר לכאן מהמשפט המופיע בפרק ג, פסוק 16 בספר "קהלת":
מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע:
שופט שמואל הרבסט: ללא נזק לאוצר המדינה
כי מקום המשפט המופשט, הכתוב, השווה לכולם, הכל לכאורה, מתוצרת האלה תטיס האולימפית, בעלת המאזנים והחרב, ועצומת העיניים, שם גם הרשע המופשט, היפוכו של הַצֶּ֖דֶק המופשט.
אך במקום שבו השופט הממשי, הבשר-ודמי, מדבר מנהמת ליבו וביטנו ומעיו וכיליותיו בעניינו המסויים של הנאשם המסויים הבשר-ודמי בשמו של הצֶּ֖דֶק הביטני שלו,אך השיקרי ונמוייף, זהו מקומו של השופט הָרָֽשַׁע.
ומי שמורשע על ידי השופט הָרָֽשַׁע, הוא זנאשם, שעליו נאמר: "וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה"
*******
להלן אסכם בקצרה ובבהירות , ובלשון לא משפטנית,ככל האפשר, את טיעוניו של קליינר, התוקף את שתי העילות לפסילתו של דרעי, המופיעות בפסה"ד של הבג"צ – עילת הסבירות ועילת "ההשתק", שבה נקטו בעיקר השופטים השמרנים בהרכב הבגצ.
1 – שקר הסבירות והמידתיות. בשנים האחרונות אישרו שופטי העליון פעמיים את כשירותו של אריה דרעי לכהן כשר בממשלה. זה למרות שקופת השרצים של דרעי, זו שאיימה על סבירות המינוי, לדעת העותרים, וכידוע לכל, כללה הרשעה בעבירת השוחד החמורה ב-1999, וענישה בסך שלוש שנות מאסר וקלון בסך 7 שנים וביחד 10 שנים של ריחוק מהפוליטיקה (לימים קוצר עונש המאסר של דרעי).
נשיאה אסתר חיות: לא סביר ולא מידתי
ומה הפך את סבירות המנוי של דרעי בבג"צים הקודמים לחוסר סבירות, ואפילו ה"קיצוני" של במנוי (גיוס "המידתיות" למערכה), הפעם הזאת?
מהי אותה קיצוניות נצברת, שאילצה הפעם את שופטי הבג"צ לפסול את דרעי מאפשרות הכהונה כשר?
זוהי הרשעתו הטרייה יותר של דרעי, במסגרת עיסקת טיעון ועל פי הודאתו בעבירת מס, לפני כשנה.
ומה היו משקלה וכובדה של אותה הרשעה, שהפך את ההכרעה על פניה, ועוד באופן קיצוני?
הנה סכומו של קליינר בעניין זה, של משקל ההרשעה וכובדה:
"עבירת מס טכנית, שעליה אמר היועץ המשפטי לממשלה, שאחרי שש שנות מאמצי חפירה ותפירה בפרקליטות: ההר לא הוליד אפילו עכברון. וכן: "שופט השלום שמואל הרבסט אישר בפסק דינו את העובדות המוסכמות על דעת הפרקליטות: את היעדר הזדון או הכוונה להונות את שלטונות המס, (את זאת)שהעבירות לא נבעו מרצון לרווח כלכלי, (ואת זאת)שלקופת המדינה לא נגרם נזק, וכי לולא היו לדרעי עבירות קודמות, התיק היה מסתיים ללא הרשעה, בתשלום כופר. מקרה מובהק יותר לעבירה שאין עמה קלון קשה למצוא."
כלומר: באשר להרשעה הראשונה, עם הקלון, של דרעי, לא היה די כדי למנוע ממנו, ע"י בג"צ, את כהונת השר, אך היה בה די כדי להרשיע ולהטיל עונש מאסר על תנאי בעבירת המס, על ידי השופט הרבסט (לפני התקבלות החוק החדש,"המידע הפלילי ותקנות השבים", קרא להלן, ההופך לעבירה פלילית הסתמכות על הרשעה שהתיישנה ונמחקה מהרישומים. אך, האם היה זה "סביר" ו"מידתי" או אף חוקי, מצידו של בג"צ, לקחת בחשבון את הרשעתו של דרעי ב-1999 כדי להגיע ל"צבר ההרשעות" (השופטת חיות:"צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי (כי)…אין מדובר עוד במינוי המצוי 'על גבול מתחם הסבירות', אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור"), בשעה שנראה, שהכרעת בג"צ זו, היא עצמה מהווה עבירה על חוק, הנושאת עונש מאסר של שנה!
וזאת, כי בחודש יולי השנה, בתקופת כהונתה של "ממשלת השינוי" והקואליציה שלה בכנסת, התקבל חוק המידע הפלילי ותקנות השבים
על פי חוק זה, מרגע שהתיישנו ונמחקו העבירות שבגינן הורשע דרעי ב-1999, אין להסתמך עליהן ואין להשתמש בהן לצורך משפטי.
יתרה מזו, הסתמכות על עבירות אלה, שאפילו רק התיישנו, לא כל שכן בשלב שבו הן כבר נמחקו , היא עבירה פלילית שעונשה עד שנת מאסר. אלא אם כן מדובר בחריגים מחוק זה,כמו פגיעה בקטין או ענייני ביטחון המדינה.
היתכן, שמדובר בפס"ד בג"צ עברייני מיסודו, שהתקבל על ידי שופטים שהתבררו כך כעבריינים, שיש לשקול את העמדתם לדין?, על פי "חוק המידע הפלילי ותקנות השבים"?
(קליינר דן במאמרו גם ב"עילת ההשתק" שהועלתה על ידי כמה מהשמרנים משופטי בג"צ, כמכשול בלתי עביר בפני האפשרות למנות את אריה דרעי כשר בישראל. העילה היא "מסכת העובדות והטענות שביחד יוצרים את זכותו של התובע להגיש את התביעה."
ואילו ההשתק מיועד למקרים בהם מוגשת תביעה נוספת בשל אותה עילה.ניסיתי ולא הצלחתי להבין כיצד זה קשור לעתירה זו לבגצ בעניינו של דרעי. השופט אלרון, שלא הצטרף לפסיקת בג"צ, ואחרים, העלו את הסכמתו מאשתקד של דרעי להתפטר מהכנסת כניסיון להונות את בית משפט השלום. קליינר מסביר במאמרו, שהסכמתו של דרעי לכך,לא היתה בגדר פרישה מהחיים הפוליטיים, אלא מענה להבנה בפרקליטות, שעיסקת הטיעון שלה מולל דרעי אינה מגוננת עליו מפני הטלת קלון. ודרעי הסכים להתפטר מהכנסת ה-24 בלבד, כדי שתתאפשר מבחינתו עיסקת הטיעון, דווקא כדי שיתאפשר לו להתמודד בבחירות לכנסת הבאה, ה-25. ואמנם גם הפרקליטות לא התנגדה למהלך ההתמודדות שלו לכנסת ה-25, זו, שהביאה אותו לכהונת השר.
היתכן שלפנינו עוד פסיקה של בג"צ, לפי העיקרון הישראלי המוזר, שפרשנות החוק של השופטים העליונים היושבים בדין, גוברת על הנוסח הברור של החוק ועל כוונות מחוקקיו הנבחרים?
מאפיהו 