דילוג לתוכן

איך ולמה איבדתי 100 חברים בפייסבוק בגלל השנאה?

 
 
 
אני מניח שברור לרוב הגדול של הקוראים בבלוג שלי ולחברים שלי בפייסבוק, שאילו הייתי מתרכז בתקיפת אחד מהצדדים – נניח , במקרה שלפנינו, אילו הייתי מאשים את הימין לבדו בהקמת ארבעת מפעלי השנאה (הפוליטי, התקשורתי, האקדמי וזה של "העמותות"), ובהפעלתם, הייתי זוכה לקבל הרבה-הרבה יותר "לייקים" ותגובות אוהדות ואוהבות מהעבר השמאלי. וכן הייתי זוכה להימנות על מחנה מגונן ומחבק, שהיה עולה בדחפורים על תוקפיי הנזעמים מן הימין.
ואותו דבר בערך, היה קורה, אילו הייתי תוקף את השמאל לבדו בליבוי ובהפצת השנאה ובחירחור הריב והמדון בחברה שלנו. מיד הייתי נחשב לפטריוט דגול ומוערך.

כרזת אבל של מפ"ם, מפלגת השמאל "המתקדם", לזכר אחד מגדולי הרוצחים בהיסטוריה, ג'ו סטלין

 
אך מה לעשות, שאיני רוצה ואף לא יכול לעשות שקר בנפשי.
כי מרגע שהתפורר ונעלם אי שם במוחי אותו פקק אידיאולוגי מטופש שעירפל את ראייתי, שהחריש את אוזני וקילקל את שיקול דעתי במשך עשרות שנים, כבר איני מסוגל להתעלם מהדימיון המדהים ואף הזהות, שבאורח החשיבה, באופן ההתנהגות, באופי התגובות ובגישה הכללית של הקנאים הפוליטיים משני האגפים, אנשים שבעיני עצמם ובעיני חבריהם לדעה נתפסים כאינטליגנטים, שקולים, לא טמבלים.
אבל, איך אינם רואים בכוחות עצמם את התמונה השקופה והבהירה כל כך?
גם לא אחרי שאני מציג לפניהם שפע עצום של ראיות חותכות ודוגמאת מאירות עיניים, לשימוש הקבוע הנעשה בשני הצדדים ב(אותם) טיעונים כוזבים, באותו סוג של שקרים שקופים, באותה עמדה קבועה ואווילית להדהים, של הגמל שאינו מסוגל להבחין בדבשתו.
באותה הסתה שטופת שנאה העיוורת לעובדות.
כל אלה כלל אינם ניתנים להכחשה.
ואמנם, המגיבים המתנפלים בזעם על הפוסטים שלי אינם מנסים להכחיש את הדמיון הבולט כל כך. הם רק מתעלמים ממנו, ונסוגים ומסיטים את הדיון לתחום מזדמן, שנראה להם נוח יותר מבחינתם (אך לרוב גם שם הם נמצאים טועים ומטעים).
הם נוהגים ככל פחדן שגבו אל הקיר: הם מתעלמים מהסתירה הפנימית שהם נתונים בה. כאילו, אם לא יתייחסו אליה, היא פשוט תיעלם מאליה. זה אחד המאפיינים הבולטים של פעולת הפקק האידיאולוגי שעושה מהמוח שלהם עיסה דלוחה ומבולבלת.
זו אותה התעלמות מהאמת הברורה, המוכחת והידועה לכל, שאיפשרה לשמאלנים שביניהם להתעלם במשך עשרות בשנים מהפשעים הנוראים של המשטרים הקומוניסטים בברית המועצות או בסין ובקובה, ועוד (ויש הממשיכים בהתעלמות עד היום), ומאפשרת להם ולצאצאיהם האידיאולוגיים עד היום להמשיך ברביצה באותו דיר חזירים פוליטי תוך גילויי "הבנה " ואף הצדקה, לכנופיות של קנאים דתים צמאי דם, או לסתם משטרים רצחניים "אנטי-אימפריאליסטים", לכאורה "מתקדמים"לכאורה, אך בעצם מעוזים מבוצרים של "ריאקציה" חשוכה, קטלנית ודכאנית. סוריה של אסאד? איראן של ההייאטוללות? קוריאה הצפונית של שושלת מלכי קים? ונצואלה של מאדורו?
ואותו דבר הימניים. אלה המתעלמים, למשל, מהשלטון הקפיטליסטי המושחת , הדכאני, הנצלני והאכזרי של החזירון העליון בארצות-הברית של צפון אמריקה, הנערצת על ידם. זו אלופת המאסרים העולמית, אלופה בניכור, אלופת בגזענות, אלופה במסעי רצח המונים של אזרחים בידי אחיהם, אלופת זיהום הסביבה (ביחד עם סין), עד כדי סיכון עתידה של האנושות, אלופה בחירחור מלחמות (ביחד עם מעצמות מערב ומזרח אירופה) בשיטת ה"הפרד ומשול", אלופה במכירת נשק חם וקוטל המונים לאזרחיה שלה ולכל משטר צמא דם בעולם (אפילו בתקופת כהונתו של הנשיא "המתקדם" לכאורה, והומניסט דמיקולו בפועל, ברק אובמה, שיאן יצוא הנשק האמריקאי מאז מלחמת העולם השניה, ראו לינק למטה). בדיוק אותן סתימות-מוח אדיאולוגיות שמהן סובלים השמאלנים. אותה יציקת ביטחון אפורה, שיורשת את התאים החיים שבטתו צבע, אותה עיסה דלוחה של בולשיט שאינה מניחה לשבב של מחשבה סבירה להפר את דממת המוות של הפעילות המוחית המושבתת.

זיהום אוויר בהובלת הקפיטליזם האמריקאי: סכנה לאנושות

 
ברור שאיני מתפלא על הזעם והאיבה, שמעוררים הפוסטים שלי אצל קוראי וחברי, שבחודשים האחרונים גם הביאו לגלים של מאות אינפרונדים בפייסבוק . והנה, קבלו נתון מעניין בתחום זה: בימים האחרונים, מאז שהתחלתי בפרסום סדרת הפוסטים הנוכחית, בעניין השנאה, סבלתי מ-100 אינפרונדים, כשמתוכם, אני ביוזמתי ביצעתי שניים בלבד.
איני מתפלא כלל על התגובות האלה, כי מבחינת רבים מהקוראים ומהחהברים המגיעים אל הפוסטים שלי, מדובר בגילוי מבעית ובחלתי נסבל על עצמם ועל מצבם. גילוי, שלא כל אחד יכול להתייחס אליו בשוויון נפש. שהרי מדובר באנשים במסגרת הנורמה, שלרוב יש להם דעה טובה מאוד על עצמם, או כאידיאליסטים שוחרי טוב, אוהבי אדם, מי שהטוב הכללי של החברה, רווחתה ושיפורה לנגד עיניהם כבר שנים, או אף עשרות שנים. זה כשהם סוציאליסטים שוחרי שלום משמאל –
– או, במקרה השני, מדובר במי שבעיני עצמם הם פטריוטים אוהבי עמם מימין; שלומי אמוני ישראל ושומרי החומות, מסורים לאידיאלים הלאומיים הנשגבים ביותר, ולשמרנות הנינוחה והחמימה.
ובכל מקרה, מימין ומשמאל, אלה אנשים שהקדישו ומקדישים ממרצם ומזמנם בהפגנות ובתהלוכות, בחתימה על עצומות, בכתיבת פוסטים ותגובות ובחלוקת לייקים סלקטיבית, ובטח בהצבעה מסורה בקלפיות פעם בכמה שנים או פעם בכמה חודשים (לאחרונה), –
והנה, ככה פתאום, בסתם יום של חול, אני מגיע ומגלה להם, בלוויית ראיות ודוגמאות בשפע רב, שבעצם הם אינם יותר מקורבנות חסרי-דעת של ארבעה מפעלי שנאה יעילים ופעלתניים. ובשעה שהיו סבורים שהם עוסקים במלאכת קודש חברתית ופוליטית, הם לא היו אלא עושי דברו של החזירון העליון הציני והחמדני.
גילוי מר שכזה עשוי לחולל שמות בנפשות עדינות.
שלא תחשבו לרגע שתהליך ההיפטרות מהאידיאולוגיות המטופשות עבר בקלות עלי עצמי.
וכך, הם פשוט לא רוצים לדעת מה שבאמת קרה להם.
אם זאת האמת, מוטב להם בלעדיה.
כך שעדיף להם להיפטר ממני, ולחזור אל שלוות המסירות האידיאולוגית המהפכנית/שמרנית שוחרת הטוב ונטולת הספיקות והפקפוקים.
הבשורה שלי לא לפי רוחם. היא מחרבת להם את הדימוי העצמי האוהד והמכבד.
מה גם, שניטל מהאומללים הטיעון הקל ביותר, שתמיד היה עובד להם בוויכוח מול ההאשמות שבאות מהצד היריב בדיוני הרשת ובוויכוחיה;
זה הטיעון שאומר, ש"אצלכם זה אותו דבר או יותר גרוע". אתם, יא שקרנים, מעזיעם לקרוא ל נ ו מסיתים שטופי שנאה? א ת ם ? הרי אתם בעצמכם כאלה!
ל נ ו אתם קוראים בוגדים שמשתפים פעולה עם הלאומנים הערבים של "המשותפת"? תראו מה עושה עכשיו הנתניהו ש ל כ ם עם רע"ם האיסלמית!
מאות אלפי , או אף מיליוני "דיונים" מהסוג הזה מתנהלים מדי יום בשרשורי התגובות של הפייסבוק.
אך במקרה של התגובה על הפוסטים שלי, זו תהיה רק התפרצות מגוחכת ומתסכלת מאוד לדלת פתוחה. שהרי בעיני, וזה בסיס הטיעון שלי, הימין והשמאל הם כולה שתי הכנפיים של אותה ציפור. תמונות מראה אלה של אלה. יריבים רק לכאורה, ובפועל משת"פים של החזירון העליון ועושי דברו.

 

 

ובפוסט הבא, על החזירון העליון שבשבילו עובדת תעשיית השנאה

 

האידיוטים השימושיים בשרות תעשיית השנאה(2)

כל העוסקים, המנהלים והמועסקים בארבעת מפעלי השנאה, שתוארו בפוסט הקודם,  התקשורת, הפוליטיקה, האקדמיה והעמותות, עוסקים במלאכתם בחריצות רבה וללא הרף. פסי הייצור שלהם מפיקים המוני שקרים, הסתה והכפשות, מחקרים מעמיקים חד-צדדיים למופת, ומאמרים, כתבות והודעות לעיתונות, תביעות ועתירות לבתי משפט בארץ ובעולם, עצומות ופוסטים במיליונים ברשתות.  הם מעודדים בגרון ניחר את ההפגנות של מחנותיהם, ותוקפים ומעליבים וממעיטים בחשיבות ההפגנות של הצד השני.

כשהשורה התחתונה של עבודתם, כאילו  תוך מחלוקת, אבל בעצם תוך שיתוף פעולה מלא, סימביוטי בעצם (השפרצות השנאה הנתעבות המוחלפות בין שני האגפים מעודדות אלה את אלה ואף תלויות אלה באלה). וכך ההאשמות הולכות  ומתעצמות, שפת הגידופים וההשמצות   מחריפה ומידרדרת. פעילי התקשורת  השמאלית ו/או הימנית, בתפקיד המתופפת והמחצצר, ניצבים יום יום על הבמה מול קהלם ,  ושולחים אלי קרב, בנהמות קצובות ובצריחות חדות,  את האידיוטים השימושיים, לזירת התגובות והטוקבקים של הרשתות והווטסאפים.  מעוררי שנאתו של הימין נגד השמאל, ומעודדי שנאתו של השמאל נגד הימין. האחרונים רבים וצווחניים, והראשונים קצת מעטים יותר ולכן גם צרחניים יותר.

התוצאה של עבודתם – וזו בדיוק התוצאה המבוקשת מהם, היא גלי השנאה השוטפים את המוני הישראלים, עשרות או מאות  אלפים, מהמעמדות המעורבים פוליטית. אלה יוצאים מדי יום מפסי הייצור של ארבעת מפעלי השנאה, כשהם צמאים לקרב נגד מתנגדיהם מהצד האחר, המשלחים את הפוסטים שלהם לזירה כמו המימחטות של פעם באירופה של הדו-קרבות האציליים.  וכך הם מסתערים על המלקוח,  שטופי שנאה תהומית אלה לאלה, מהמון סיבות טובות, שפומפמו בהם יפה-יפה בתחנות הרבות של פס הייצור ההומה באחד ממפעלי תעשיית השנאה, או ביותר מאחד. 

וכך יש לי סיכוי מצויין לקבל ממעריץ טיפש של גדעון לוי, איזה תיאור מעורר רחמים של פלשתיני תמים ומעונה, בתור תגובה על פוסט שכתבתי אודות  מדיניותו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה, בעוד שהנוהה אחרי פרופסור אבישי בן חיים, יגלגל לפתחי את "ההגמוניה" של ישראל הראשונה בתגובה על אותו פוסט בענייני אובמה. 

הפגנת אהבה של הימין: לביבי. השמאלנים הבוגדים שילכו לעזה

בתור צרכן די שיטתי של תקשורת, איני מתקשה  לזהות את מקורות ההשראה של האידיוטים השימושיים המגיבים אצלי. וכך אני מוצא בתגובה על הפוסט שלי מצד אחד את תוצאת ההברגה המוחית  של "לך הביתה ביבי, יא מושחת" משילטי בלפור, ומצד שני  אני מקבל מימנית אחת מריחת סכארין בדמות של "ביבי האהוב והמוכשר, איזה מאמי." מריחה שהוברגה לגלגל העין של האומללה תוך נסיעה בנתיבי איילון, או (לרוב) מתוך הצצה בתצלום הנקרא "חדשותי" כשהעיתון נרתם מרצון למסע התעמולה החדש של ביבי, שיתכן כי מאס בתפקיד "הילד הרע", ששונא את השמאל ומסית לאלימות נגדו;  ולרגל הבחירות הרביעיות הוא החליט   להתחרות באיש ריבו בני גנץ בשדה שלו, על  תואר הבחור הטוב, אהוב הקהל, המאמי הלאומי.

נראה  אותו משכנע את שונאיו-שנואיו מהשמאל, שלא מאמינים בשיט למילה מדבריו ולשום מחווה או שינוי לטובה בדרכו, ואין להם ספק, שמתוך מנעמי הנתניהו האהוב והאוהב , עתיד לקפוץ לבטח הביבי המסית ומדיח.

מי שמוביל את מפעלי השנאה של הימין הוא נתניהו, באמצעות שריסיו וכתבלביו.

ואילו מי  שמוביל, טיפה מהמושב האחורי, את תעמולת האגף הנגדי, הוא אולי  המו"ל של "הארץ", שונא היהודים  עמוס שוקן, שעיתונו הוא הביטאון המרכזי של הפייק שמאל, קבלן הביצוע העיקרי של הפצת השנאה משמאל, הפרוש מצידו  בכל ארבעת המפעלים לייצור השנאה. בפוליטיקה צצה השנאה  מהשמאל היהודי של מרצ, ומהלאומנות השמאל-ימנית  הערבית של "המשותפת". וכמובן מהקיצוניות הלאומנית דתית היפר קפיטליסטית של הימין.  באקדמיה מופיע הפייק שמאל בשלל גרסאות, מפומפמות באיזמים צבעוניים ומנצנצים, מסוג פוליטיקת הזהויות ואילו גלי הנזקים המשניים של ההגמוניה האשכנזית מפרנסים את תעמולת השנאה של הימין.  ברור, שהפייק שמאל מציף את מפעלי העמותות העוסקות ב"זכויות אדם" או "אזרח",  היכן שמבוקשים במיוחד ישראלים צעירים שישמחו להשטנקר קצת בחו"ל, אולי כבר במסגרת הטיול המסורתי,  על חבריהם הטריים מהצבא,  ועל מעלליהם המכוערים נגד הפראים האצילים הפלשתינים; וזה  תמורת כמה יורו, אך בהחלט מתוך הכרה ו/או אף בהתנדבות , מתוך תודעה פוליטית בשלה ובוגרת, כמו זו שאיפיינה בזמנו גם את השטינקרים של השטאזי בגרמניה המזרחית הבולשביקית.

הפגנת שנאה של השמאל נגד ביבי: לך הביתה

וכך מוסתים אתיופים מוכים נגד המשטרה ההגמונית,  נשים מופלות ומוכות נגד בעלים-גברים פריבילגיים,  שונאי ערבים נגד אוהבי ערבים, ערסים נגד אינטליגציה מתנשאת, סוציאליסטים נגד קפיטליסטים, חילוניים נגד  הדתה ודתיים נגד התבוללות. כל דבר יכול להיות סיבה טובה לשנאה, להפגנה, לזעקות שבר, והכי טוב ומבוקש – סיבה לאלימות. 

הכל בשרות ה"הפרד ומשול". 

שונאי ראש הממשלה, יזהו כמובן מיד, שהוא עוסק כרגע ב"הפרד ומשול" הבזוי בין סיעות "הרשימה המשותפת". אבל כשהם עצמם ממליצים לפלשתינים לרצוח יהודים, לסקול מתנחלים ולשרוף את מטעיהם ובתיהם, כי זו – ציטוט מ"הארץ" – "זכותם וחובתם" (נכון, אדון שוקן? מר לוי? העלמה הס?) לא עולה צמד המילים הזה על שולחן הדיונים.פה אין שום "הפרד ומשול" צמא דם וציני, אלא שיח זכויות טהור וענייני.

חשיבותו העצומה של ה"הפרד ומשול", היא בכך, שגלי השנאה השוצפים, מסיטים   את תשומת הלב של חלק עצום מהאזרחים, בחלק עצום מזמנם,  מהאינטרסים הממשיים שלהם, שאותם ניתן לקדם דווקא מתוך יחסים של חיבה הדדית, אהדה לזולת ושיתוף פעולה מתמשך. אך  שיתוף הפעולה המתחשב, הנבון והפורה, הופך בלתי אפשרי מכוחה של הקטטה רוויית השנאה והמכוערת בין  שומרי זכויות יפי נפש לערסים בהמיים, בין אוהבי נתניהו לשונאיו, בין  פשיסטים לבוגדים.

וכך, ה"הפרד ומשול" רווי השנאה, הנבנה על אדני השיסוי והפילוג, מחבל בכל סיכוי לשיפור אמיתי בחיינו. 

 

תעשיית השנאה שולטת.

————————————————————————–

ובפוסט הבא אני מקווה להגיע סופסוף אל האינטרס המושקע של החזירון העליון ב"הפרד ומשול"  ובפרוט סיבותיו. 

 

 

ארבעת המפעלים של תעשיית השנאה (1)

כבר גיליתי פה,שמצהרי יום ו' ועד בוא השבת אני מקשיב לגלצ, וכך יצא לי לשמוע גם בסופ"ש האחרון,  כיצד מתרעם יהורם גאון (בין 15.00 ל-16.00) על עורכי החדשות מערוצי   הטלוויזיה, ומצאתי את עצמי קצת משועשע.

תחילת המעשה בסלידה העזה והמוצדקת של גאון כלפי חלאות, כמו הביביסטית הנתעבת שנשאה את דברה  לאומה מול בית משפחת  פרקש השכולה בקיסריה, וכמו הנבל   הניקלה מ"קריים מיניסטר" שהישווה בין ראש ממשלתנו לצורר הנאצי.

ואיך הביאה אותו הבלטת הסיפורים האלה בראש המהדורות, לתרעומת קשה כלפי עורכי החדשות שידם במעל הזה? כי כך, לדברי גאון,מזמנים  העורכים לשתי החלאות  אוהדים נוספים  ומגרים ממשיכי דרך, שישאפו גם הם לתהילת העולמים התקשורתית שלה זוכים מנבלי הפיות הנתעבים, השניים.

תעשיין שנאה בנימין נתניהו: מהמפעל הפוליטי

 אז מה פה משעשע?

או. כי  התרעמותו של גאון על עורכי החדשות, היא המשעשעת אותי.

 הזמר  יהורם גאון הרי גדול ממני בכמה וכמה  מחזורי גיוס , בשנים ובניסיון, והנה הוא מגלה בהתרעמות הזאת שלו תמימות עצומה, שלא לפי גילו.

 כי יתכן שכבר הגיע הזמן שיבין, שעורך חדשות שלא יקדם לפתיחת מהדורות את הזבל המסית מהסוג הזה, יוקצה מיד, אבל ממש מיד, להנחיית פינה  מאלפת כמו "תיוג מיתוגים בעידן הקורונה" באחת מתכניות לפנה"צ של  ערוצו, עם קריצה לעקרת הבית, שלב לפני הפיטורין, ויוחלף במיידי על ידי עורך חדשות שיודע למה מצפים ממנו. 

שכן עורכי חדשות בתקשורת הממוסדת, יהורם היקר, מוחזקים בייחוד לצורך הזה על ידי משלמי שכרם: למנף ולהעצים ככל האפשר כל מה שמלבה שנאה, מסית ומסכסך, ומשסה קבוצות בחברה הישראלית אלה באלה. זוהי מציאות המוכרת היטב למנבלת-פיה הביביסטית, בדיוק כמו למנבל פיו האנטי-ביביסט, להם  ולאדוניהם משלחיהם.

תעשיין שנאה עמוס שוקן: ממפעלי התקשורת

עורכי החדשות בכל הערוצים רק עושים מה שמצפים מהם משלמי שכרם. 

 שכולם יודעים מיהם: בערוצי הטלוויזיה הפרטיים, אלה המליאנים מהחזירון העליון,בעלי התחנות והמפרסמים של תשדירי הפרסומת.  ובערוצים הציבוריים זו גם המערכת הפוליטית עצמה, שגם בה שורצים חזירי העשירון העליון, בתוקף השכר שהם משלמים לעצמם, מכוח החזר הוצאותיהם המנופחות, באמצעות הנחות הסלב  והפנסיות הנדיבות. 

ואלה רק התופינים החוקיים והגלויים של מקצועם.

 ומדוע יש לחזירון העליון צורך נחרץ כזה בליבוי שנאה, בחירחור ריב ומדון ובשיסוי קבוצות בקהילה  אלה באלה?

 זה בגלל קיומה של  הטקטיקה השלטונית המרכזית והעיקרית,  מהעתיקות שיש, אצלנו ובכל מקום אחר – "הפרד ומשול".

 התקשורת הממוסדת, הרקובה, המושחתת והמסואבת, היא רק אחד (1) מארבעת המפעלים העוסקים בתעשיית השנאה הפורחת, זו  מלאכת הקודש  של ליבוי השנאה לשם שיסוי האזרחים אלה באלה, עד כדי אלימות, שפה ושם מסתיימת ברצח. כבר דיברנו גם   על הפוליטיקאים, שמהווים את המפעל השני של תעשיית השנאה(2), אדוניהם ומשלחיהם של הביביסטית מקיסריה ושל האנטי-ביביסט מ"קריים מיניסטר". 

תעשיין שנאה ג'ורג' סורוס: ממפעלי "המגזר השלישי"

אך יש עוד: (3). האקדמיה: כאן עובדים  טובי "החוקרים" המוחות המבריקים של מדעי "החברה " ו"הרוח", על בניית התיאוריות ועל שיפוץ מגדלי הקלפים האידיאולוגיים, שיקנו לתעשיית השנאה הפורחת את המסד הרעיוני-אמנותי-מדעיסטי של מסריה המסיתים. פרופסור אבישי בן -חיים, למשל, מהתקשורת המסואבת, כשהוא מבקש לשסות את "ישראל השניה" ב"ישראל הראשונה", הוא נשען על ההמצאות המדעיסטיות של "הקשת המזרחית הדמוקרטית", שראשית צמיחתה ובניינה במפעל השנאה האקדמי. כי גם האקדמיה, כמו התקשורת, הרי ניזונה מאותם משלמי-שכר: ממשלות, מקומית וזרות (כלומר, פוליטיקאים), מיליארדרים  ותאגידים של החזירון העליון, מקומיים וזרים, שעל שמם קרואים בניינים, פקולטות ומילגות מחקר, וכמובן המימסדים הדתיים, האנטישמיים של השמאל או של האוונגליסטים תומכי הימין הקיצוני, ובכל מקרה, כולם ,מכל האגפים, עמוק בתעשיית השנאה.

ואותם בעלי תעשיית השנאה , מהפוליטיקה, מהחזירון ומהדתות, הם גם מי שמפעילים ישירות את האגף הרביעי של הייצור – תעשיית  "העמותות", הקרויות גם "ארגוני החברה האזרחית" או "המגזר השלישי", שהם מפעלי שנאה נטו. שהרי על כל ארגון "להב"ה"תמצאו איזה "בצלם", על כל "שוברים שתיקה" יש "אם תרצו". מול "יש דין"  קיים "שורת הדין" ועל כל "זכויות אזרח" – יש מי ששומר על זכויות נפגעי הטרור הפלשתיני. 

כמו שעל כל ג'ורג' סורוס יש שלדון אדלסון, על כל "האחים רוקפלר" יש ג'ו גוטניק, ועל כל  טינופת קתולית אנטישמית,אירית או ספרדית, יש איזה ארגון אוונגליסטי מטורלל, עם חזון  אפוקליפטי סופני מבחינתנו. 

וכן, יש חפיפה רבה בין תעשיית העמותות ובין תעשיית השנאה של האקדמיה,  מבחינת כוח האדם המועסק בשני המפעלים השונים. המוני פרופסורים ודוקטורים, דוקטורנטים ואף סטודנטים מוציאים את לחמם מתעשייני השנאה החו"ליים והמקומיים. 

בפוסט הבא: למה כל כך חשובה תעשיית השנאה  לחזירון העליון. מה הרווח שלו מה"הפרד ומשול".

 

 

ברדוגו הגדול מציג: הסטה בהסתה

פרשן פוליטי יעקב ברדוגו: המסור והנחרץ

נכון שיעקב ברדוגו(הגדול! כמסור וכנחרץ שבכתבלביבים) טוען שהוא לא דובר של ביבי (הערב שוב), ובכל זאת אנחש, אחרי ההאזנה, שעכשיו מוסטת שנאתו היוקדת של  הבייס, במצוות הבוס,  ממנדלבליט המאיים על בניומין (ורק עליו!) בכלא, אל חזית בנט-לפיד(עם דגש על הכלב הקטן והבוגדני – וגנב הקולות),שני המאיימים בגירוש מזורז של כל המשפחה הקיסרית כולה מבלפור.

והקיסרות מעל הכל!

ההקלטות: שלא יגידו שלא הזהרתי אותם

 

אז מה, חברימוס וקוראימוס?  נהנים מההקלטות? ניר חפץ מדבר עם ראש הממשלה, עם רעייתו, עם בנו, עם ארנון מילצ'ן, והכל מוקלט, רביב דרוקר משמיע, ועכשיו העם שומע את הקולות.  היועץ מנדלבליט מדבר עם החבר אפי נווה. הכל מוקלט, ועמית סגל משמיע, והעם שומע את הקולות. 

ההוא יוצא "כלב קטן", ההיא  יוצאת "מופרעת", ההוא יוצא "מנאייכ", שרה קנתה קצת "יודאיקה", לא זוכרת בכמה כסף,  למשפחת מילצ'ן בתור "מתנות בין חברים" אם כי לא בתוך שקיות שחורות כמו השמפניה והסיגרים שזרמו מהעבר השני של "החברות"(ו' שרוקה).

 והכל מוקלט ואי אפשר להכחיש.

אי אפשר לומר שהדברים הוצאו מהקשרם.

זה כוחן של הקלטות.

אז הנה מה שכתבתי כאן כבר בינואר 2017 תחת הכותרת "הקלטות, סרטונים ומסכים: מופע הצלליות של הדמוקרטיה הישראלית". פה ב"מאפיהו",  על הקלטות ועל זה שצריך להיזהר מהן, וכמה צריך להיזהר שם בצמרות הגבוהות אחד מהשני, כשכל אחד הוא מקליט בפוטנציה ועד מדינה בפוטנציה,  

 והנה מה שכתבתי בתחילת 2017:

—————————————————————————–

אני תוהה מתי כבר יבינו הפוליטיקאים, שאסור להם לדבר עם איש, ובטח לא ביניהם, בלי שבן-שיחם יעבור בידוק מקצועי, ידני ואלקטרוני, לניטור מכשירי צילום והקלטה. זה בטח יכול להיות רעיון טוב גם לאנשי עסקים, פקידים בכירים וגם כאלה שעתידים להיות בכירים.

וכמה צריך להיזהר משיחות בטלפון, כשאי אפשר לבדוק את השותף לשיחה , מהעבר ההוא של הקו או הסלולרי.

נא לשים לב שהפוליטיקה, מהבחינה החשובה ביותר לפוליטיקאים, שזה הכסא, ולא רק אצלנו, מבוססת כרגע על סרטונים והקלטות המוקרנות לבסוף על מסכים במכשיר המזדמן של צרכן הקצה, ומכאן כוחם. הקלטות, סרטונים ומסכים: מופע הצלליות של הדמוקרטיה הישראלית

סתם קומץ דוגמאות למזכרת:

 

המזכירה הנאמנה שהקליטה את ראש הממשלה הקודם.

החייל האתיופי שאכל מכות מהמשטרה און קאמרה.

הסרטונים של "בצלם".

סרטוני המשטרה.

סרטונים פרטיים מפיגועים.

סרטוני השבעת הנשיא האמריקאי.

מכשיר הקלטה: הכוכב של הפוליטיקה

הישראלית בת ימינו

 

ועכשיו כיבוש היעד בתנועת מלקחיים:

ההקלטות שביצע ראש הממשלה שלנו עצמו משיחתו עם המו"ל של "ידיעות אחרונות".

וכמו כן, טרי מהתנור, הדלפות המפוענחות ממתוך הקלטה של ישיבת קבינט בענייני "צוק איתן".

ומשפט החייל אלאור אזריה, שבנוסף על הסרטון של "בצלם" יש לנו גם הקלטה של שיחה בין אביו של החייל והמח"ט שלו.

*****

מותר ההקלטה והסרטון: היותם ראייה שאינה ניתנת להכחשה. נכון שיש בעיות עריכה. ולפעמים יש סרט נגדי.

אך גם מי שטוענים ש"דברינו הוצאו מהקשרם", אינם ממהרים, לרוב, לתבוע את פרסום ההקלטה במלואה.

החיים הפוליטיים כסרט.

ובסך הכל חיקוי של החיים בכלל, כרגע, בינינו, בכל מה שנוגע לחלקים עצומים של האוכלוסיה.  סרטוני וידיאו ולא מעט הקלטות.

כמה שעות ביממה בוהים הזומבים בני ימינו (כולל החתום מעלה) במסך כלשהו, בבית, במקום העבודה ובפחנוע הפרטי או הציבורי המקשר בין הבית למקום העבודה?

כולל כמויות אדירות של סנאף ופורנו בשידור חי וכן פרסומות למזונות מזיקים, שקרים סתם וברבורים בשפע.

פעמים רבות מידע לא שמיש במיוחד ולא מפעים ביותר, על מקומות אחרים, אודות אנשים אחרים, בקשר למאורעות בעבר הרחוק או בעתיד הרחוק,  זוטות מהעולם ושאר ירקות.

*****

באמצעות הספק מוזרמים לצרכני הקצה חומרים מוקלטים ומוסרטים, המתחרים לא הרף וללא קושי במציאות המיידית של הבוהה.

במקרים רבים התחרות קלה כל כך, בגלל שרבים מהסובבים את צרכן הקצה, הם צרכני קצה מאותו סוג, מהמשועבדים גם הם למסכיהם.

*****

ונא לא לחשוב שיש משהו חדש בכל זה.

לפני כ-2,500 שנים, בעיר אתונה שביוון, חי פילוסוף אחד בשם אפלטון, שסיפר בשם מורהו סוקרטס, את הסיפור הבא על המין האנושי:

מופע הצלליות במשל המערה: עולמם הרוחני של הצופים

נא לדמיין את כל בני האדם יושבים שורות-שורות במערה ענקית וחשוכה, כמו בלילה ללא כוכבים.

כולם אסורים למקומותיהם, ובמיוחד מקובע ראשם, כך שמבטי  כולם יהיו מופנים ללא הרף לכיוון אחד.

מאחורי האסירים יש במה גבוהה ושטוחה.

מאחורי הבמה בוערת אש חזקה ביותר ומרוכזת, שאורה בוקע כמו מתוך תנור גדול של פיצות. האש מאירה את קיר המערה, שבכיוונו בוהים כל האנשים.

בין הבמה והצופים יש חומה, שמאחוריה פוסעים הלוך ושוב יצורים מסתוריים, המניפים פסלים וצורות מעל לחומה. אנשים, בעלי חיים ועוד. האור הבא מאחור מוקרן על הדמויות שמעל לחומה.

התוצאה: על קיר המערה מוקרן, למעשה, מופע צלליות.

היצורים המשחקים במחזה גם משמיעים קולות המתהדהדים מקירות המערה באוזני האנשים.

כלומר: סרט אור-קולי שבו מתבוננים האסירים במערה.

והם בטוחים שזה העולם שבו הם חיים. הם אינם מכירים עולם אחר.

ומה שהם רואים ושומעים במופע הצלליות, הוא גם עולמם הרוחני. הם משוחחים ביניהם ומנסים לפענח את פשרו של המחזה המוקרן להם על קיר המערה, מחליפים הערכות בדבר אופיין של הצלליות המוקרנות על הקיר, מניעיהן וכוונותיהן.

עד כאן תחילתו של משל המערה, מתוך ספר "המדינה" של אפלטון.

*****

הבה נסכם את ההבדלים בין תקופתם של סוקרטס ואפלטון ובין תקופתנו אנו  מבחינה קולנועית.
ראשית, ברור שעלינו להיות אסירי תודה למדע ולטכנולוגיה ולקידמה האנושית באופן כללי, על השיפורים המפליגים באיכות הטכנית של המופע.

שנית, הודות לאותם חידושים, יש הקרנה בו-זמנית של מופעים במגוון עצום.

שלישית, הודות לאידיאלים נעלים כמו חופש ושיוויון, כבר אין שום צורך לכבול את האסירים ולקבע את ראשם כדי שיצפו במופעי הצלליות השונים.

הצופים המשועבדים למסכים עושים זאת לגמרי מרצונם. האידיאולוגיות המתקדמות הביאו לכך שבכל מה שכרוך בצפייה במסך כלשהו בכל רגע רצוי, יש דמוקרטיזציה ניכרת מאוד. המסכים למיניהם נפוצים מאוד בכל רחבי העולם ובכל שדרות החברה.

הדלפון מהחושה בבומביי יכול לחזות בדיוק באותו סרטון שבו בוהה באותו רגע הטייקון מבברלי-הילס.

למשל, סרטון ובו פילוסוף המסביר לכל, שבעולם החופשי בן ימינו, חופשיים גם העני וגם העשיר לישון מתחת לגשר.

וזו בין השאר הדימוקרטיה.

רביעית, הודות לטכנולוגיה,  לשיוויון ולדמוקרטיה, יכול כל צרכן קצה להתערב במהלכם של חלק מהמופעים, להביע את דעתו, או פשוט לעבור למופע חלופי.

מופע הצלליות בן ימינו: במקום קיר המערה, כל מיני מסכים

וכפי שלמדנו, צרכני קצה עם סתם סלולרי שעובד על הקלטת קול או וידיאו, במקום הנכון ובזמן הנכון, יכולים להפיל ראש ממשלה.

עד כדי כך התקדמה הדמוקרטיה.

שהתחילה בערך בימיהם של סוקרטס ואפלטון באתונה.

וגם מבחינתה לא השתנה הרבה מאז.

די לזכור שהדימוקרטיה התחילה במאבק על השלטון בין שני האנשים העשירים ביותר באתונה, אחד שייצג את השלטון הקיים, ואחד שהצליח להחליף אותו בעזרת "העם".

וליתר דיוק, בעזרת הצבא, שרובו הגדול היה מורכב מחיילי מילואים – אזרחיה של אתונה.

לרשותו של כל אזרח-חייל באתונה, עמדו, בביתו, שריון וקסדה, חרב, חנית ומגן.

הדמוקרטיה האתונאית התאפשרה כאשר העשיר פריקלס תבע למען המילואימניקים זכויות שהיו שמורות עד אז רק לפרשים ולקצינים העשירים. האיום של ההמונים בכוח החרב, גלוי או סמוי ברקע, הוא שאיפשר את הקמתה של הדמוקרטיה.

לא לדאוג. העשירים, כפי שאנו יודעים היום, שרדו גם את הדימוקרטיה.

כולל הדמוקרטיה "העממית", איפה שהפוליטיקאים העממיים בזזו או הרגו או גירשו את העשירים הישנים, ומיד נעשו עשירים חדשים בעצמם.

*****

הרשו לי להזכיר את קיצור מדע המדינה, מתוצרתי ,לגבי הערך "דמוקרטיה". סיכום של 2,500 שנים בערך של תולדות המשטר הזה:

עוד צורת שלטון של העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמען העשירון העליון.

עם "ימין" ו"ושמאל", "דתיים" ו"חילוניים", "מזרחיים" ו"אשכנזים", וכן הלאה, שהם מופע הצלליות שעורכות הסיעות היריבות בתוככי העשירון העליון, כדי לשמר ("הקואליציה") או לשנות  ("האופוזיציה"), את המפתח לחלוקת השלל בין המחנות.

כבר כתבתי הרבה יותר מפעם אחת על מהותו של מופע הצלליות הקרוי "פוליטיקה ישראלית".

מדובר בסרט אמריקאי בעיקרו, עם קצת כסף אירופאי ומקומי המושקע בהפקה.

התסריט של הסרט מאוד פשוט. פרימיטיבי, אפילו.

הפרד ומשול.

מיליארדר הימורים אמריקאי המשקיע בראש הממשלה, ועוד שותפים המשקיעים במפלגות האחרות של הימין ובתקשורת שלו נגד השמאל.

טייקונים המשקיעים בדתיים נגד החילוניים ולהיפך, במזרחיים נגד האשכנזים ולהיפך.

ברוני נפט, סוחרי נשק וממשלות זרות המשקיעים בערבים נגד יהודים ולהיפך.

מיליארדרים ותאגידים בעיקר אמריקאים, ממשלות בעיקר אירופאיות, ומוסדות דת המשקיעים בשמאל ובערבים – נגד  הימין.

כל אלה הם היצורים הצועדים ימינה ושמאלה מאחורי החומה.

ואת מי הם מניפים אל על באמצעות כספם?

שכבה חברתית שלמה, בגדול האינטליגנציה הבורגנית, מימין ומשמאל, המשחקת עבור הכסף הגדול במופע הצלליות המוקרן לעם, המרותק למסכים השונים, בתור "דמוקרטיה ישראלית".

שעכשיו היא מגיעה לשלב הגרוטסקי שלה, כמופע הגדול של ההקלטות והסרטונים (ותזכורת לכל פוליטיקאי ולכל איש עסקים, שלא ידבר עם מי שלא עבר בידוק ונמצא חף ממכשירי הקלטה).

הכל בהמתנה דרוכה, מודאגת או משועשעת לפרק הבא בסידרה, אם יבוא:

חדשות בית המשפט.

*****ולמרות זאת אפשר לזקוף לזכותה של הדמוקרטיה כמשטר, ושלנו בכלל זה, יתרון עצום אחד:

היא בדרך כלל רחומה יותר מצורות מימשל אחרות.

העשירון העליון בדימוקרטיה הוא אכזרי פחות וחמדן פחות לעומת משטרים אחרים.

די לחשוב על קוריאה הצפונית והדרומית. אותה ארץ, אותו עם, ואיזה הבדלים.

ולכן גם ברור שיש לשמור על הדמוקרטיה מכל משמר, כל עוד לא הגיע מישהו עם רעיון למשטר טוב יותר.

וכאשר מדברים על סכנת הפאשיזם מימין, למשל, אין לשכוח מאיפה באה הקריאה האחרונה למשטר צבאי: מהשמאל.

שתי הכנפיים של אותה ציפור.

המשפטנית דינה זילבר: (בית) ספר לעקיפת הדמוקרטיה, שטיפת מוח והטעיית הציבור

לרגל מופע האימים של המשנה ליועץ המשפטי, דינה זילבר, הנה שוב פוסט שפרסמתי לפני שנתיים, ובו קטעים נבחרים מספרה של זילבר, עם האמת: איך כת משפטית נכלולית גוזלת את השלטון מנבחרי הציבור

מאפיהו

מצאתי בפיד שלי  את הפוסט שפרסם חברי מהפייסבוק (ולשעבר גם ממחנה של"י), מיכה מימון, בזו הלשון:

"דינה זילבר בספרה: המגמה היא העתקת מרכז הכח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה"

פוסט שגיליתי בפייסבוק: קצה הקרחון

נראה לי ממש לא אמין. נראה לי כתעמולת זוועה נגד המשפטנית המסורה הזאת, המשנה ליועץ המשפטי שלנו.

שוב הימין הקיצוני מלכלך על השמאל בפייק-ניוז.

אבל את מימון טרם תפסתי בשקר, אז בכל זאת החלטתי לבדוק. הקשתי את המשפט הזה בגוגל, ומה גיליתי? כתבה של יהודה יפרח מסוף יוני השנה, ב"מקור ראשון", שממנה התברר לי –

שזה רק קצה הקרחון.

גיליתי שהגב' זילבר, ברוב כנותה, או איוולתה, או שניהם, פשוט חשפה את קלפיה בספר שכתבה. ספר ושמו:

"הבירוקרטיה כפוליטיקה".

אז קבלו כמה ציטוטים מהספר:

"טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה.

לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים.

המגמה החשובה היא…

View original post 401 מילים נוספות

קטנות מהסופ"ש

אחרי שקיללתי בלב את הצעיר בלי המסכה שבא מולי, אני תוהה: לדעתו, כשיגיע לגילי, כבר לא יהיו מגיפות כאלה?(כפי שחזה הסטוריון טיפש על דורנו?) ואיך ינהגו בו אז, לדעתו,  מפקירי הנפשות של זקנתו?

***

פירגון 1 ליום: לשמש הסתיו הנעימה, שקרניה שוטפות את מרפסתי המערבית וצובעות אותי למולאטי

(עודפי ויטאמין D למכירה)

***

החוזים את העתיד הם בורי העבר וההווה. אילו הכירום, היו יודעים כמה מעטים החוזים מסוגם שקלעו למטרה, והיו שותקים כדגים

***

הנגיף מתוחכם? חה-חה. הוא יודע רק להתרבות ולהדביק. מטומטם לגמרי. אך מטומטמת ממנו ממשלתנו שמסרבת ללמוד מאלה  שסירסו אותו איך עושים את זה.

***

שר משפטים אבי ניסנקורו: יהיה כיף

פירגון 1 ליום: לשר אבי ניסנקורן על קידום חוק הליגליזציה. אם ייכשל
הלובי הנבזי של הפשע ויצרני התרופות, יהיה כיף בקיץ 2021

***

עונשים כבדים מרתיעים . עונשים קלים מעודדים עבריינות. שופטים נוטים להקל בעונש ומעודדים עבריינות, שעליה פרנסתם.
מקום המשפט שמה הרשע

***

במסגרת תחרות משפחתית על אליפות פיזור הנפש, סיפר לי אחי ט., שפעם חיפש בטירוף את משקפיו בכל האזור, כשהיו מופשלות כלפי מעלה על פדחתו. לדעתי, גברתי עליו . פעם, כשהיו עדשות משקפי מצוחצחות יותר מהרגיל, חיפשתי אותן בעודן רוכבות על חוטמי. מה שהיה עשוי להקל על החיפוש, אילו רק היה בו צורך.

 

שידור חוזר/ בן הכט: אשת חטאים וסיפורים

 

את הביקורת הזאת, שכתבתי באוקטובר 2011, במדור "מותחנים" בבלוג שלי "מאפיהו", אני מפרסם שוב, בעיקר בזכות אבחנותיו של הסופר בן הכט בפתח הספר, על כתיבה, קריאה ספרות ומבקרים. חבל להחמיץ:


'הנה פנינה שמצאתי בספר ענתיקה שהודפס בארץ ב-1957 הפנינה מופיעה בהקדמה לספר, והיא מפרי עטו של הסופר. הרשיתי לעצמי קצת קיצורים וקצת עידכונים בלשון התרגום. ממש לא הרבה:

סופר בן הכט: "התחלתי את חיי כמשורר"


"קוראים הם עדה משונה הרבה יותר ממחברים. הם הרבה יותר קפדניים ואנוכיים.אפילו הרברבן שבסופרים יתעכב לפעמים כדי להרהר, ולשאול את עצמו אם הוא יודע משהו על אודות מלאכת הכתיבה, או לא.

הקורא אינו לוקה ברגעי שפלות ברך מעין אלו. הקורא יודע הכל. כלומר, יודע הכל אודות מלאכת הכתיבה. מסתבר שכך צריך להיות. תהיה זו שואה ממש, אם מבקר ספרותי יתקל בספקנות עצמית לגבי דיעותיו והשקפותיו שלו עצמו. הוא יחדל לאלתר להיות מבקר ויהפוך למשהו אחר. אולי אמן. או, גרוע מזה, מחוסר עבודה.…

אותם הקוראים האוהבים לקרוא דווקא דברים המטילים עליהם שיעמום, וזאת בהנחה ששיעמום הוא ציון לרמת אמנות גבוהה, ימצאו בי תועלת מועטה ביותר. מעולם לא ניסיתי לצמצם את עצמי לקנה מידתם הזעיר בורגני, על ידי העמדת פנים של כובד ראש, ועל ידי מהילת עופרת במשפטי.אותם קוראים המענגים את עצמם בקריאת דברים שאין לאל ידם לרדת לסוף דעתם וזאת על מנת להראות נבונים משהנם ושנונים בעיני זולתם, לא ירוו נחת ממני.

הגם שאינני משוכנע בכך לחלוטין, יתכן שסטיתי לעתים מנתיב הבהירות וסיימתי את מבוך דברנותי העודפת בענן של ערפל, כיוון שהתחלתי את חיי כמשורר. אולם קטעים מעורפלים מסוג זה נדירים בפרוזה שלי וחזקה שיספקו מנות זעירות בלבד של הנאה לחובבי הטשטוש.

אותם קוראים המתפעלים מ"נתחי חיים גסים" – יצורי אנוש אמיתיים השרועים ללא רוח חיים באפם על מגש היצירה הספרותית, כאילו היו אוסף קלחי לפת ופרי הגויאבה, יתייגעו לשווא לנוכח היפוכם של כל אלה, המוצעים להם על ידי.

מאז ומתמיד שנאתי סיפורים שבהם – הך! – ממש לפניך – מאומה אינו מתרחש. וכמו כן שנאתי את הסיפורים שנזקקו, לשם התחלה, לפתיחת דלת איטית, או לחריקת כורסת נדנדה או למאן דהוא הנשען על דלפק סודה ונאנח עמוקות.ושנאתי כמו כן סיפורים שניסו לעורר בי את הרגש כאילו הייתי ברנש שנון וחריף נורא, לעזאזל, על שהצלחתי להבינם.

יש בזמן האחרון ביקוש הדומה להצפה ממש, לספרות מסוג זה. ספרות שאינה טובה מגילוח גרוע.אותם מקוראי המתיימרים לאהוב סגנון צנוע ותובעים במפגיע כי סיפור אהבה או פרשת הרפתקאות גדולה ייכתבו בלשון שלא תהיה בלתי-נאותה לתוויות על שימורי עגבניות, יגלו עד מהרה שאינני נכלל בתפריט שלהם כלל ועיקר.

כיוון שהנני, ותמיד הייתי, ברנש שנון מאוד בכל מה שנוגע לסגנון ולמילים, הואשמתי לעתים קרובות על ידי קוראי בחוסר נאמנות וכנות, וזאת משום שאהבתי להוסיף מילות בידוח לסגנוני ולהוסיף נוצה מילולית למגבעתו של זה או אחר מגיבורי יצירותי, יכול אני להבין את טעמה של האשמה זו.

אנשים שתהליך המחשבה שלהם קשור בזיעת אפיים ממש, אלה שרעיון חדש או השקפה כלשהי באים אליהם בהלם-ייסורים, בכאב שיניים ממש – מסרבים, בפשטות, להאמין כי עליצות ולא יסורים עלולה להיות אות וסימן לתבונה.אותם קוראים בעלי מנת משכל של בנות טיפש עשרה האוהבות לקרוא רק את יצירותיהם של גאונים מפורסמים – ידלגו עלי לאלתר…

עד כאן סילקתי מלוא השק קוראים, והמו"ל שלי המשקיע את כספו בהכנת הכרך הזה עלול לתהות בנקיפת-לב כלשהי ולשאול אם נותרו עוד קוראים כלשהם בין קהל הלקוחות."

עד כאן חלק ממה שהיה לסופר האמריקאי בן הכט לומר על קוראים, סופרים , מבקרים וספרים. הספר הוא אחד מ"כתבי בן הכט", ושמו "אשת חטאים/ סיפורים", בתרגומו הסביר עדיין  גם בימינו אלה, של א. בן דן (הוא דן בן אמוץ), ובהוצאת "כרמי שות'," 1957. אפשר להשיגו בחנויות ובאתרים לספרים משומשים.

הכט אמנם לא התפרסם כסופר מותחנים דווקא. אם אינני טועה, עיקר פרסומו בא לו מכתיבת הגירסה הסופית לתסריט של "חלף עם הרוח", בטח אחד מגדולי הסרטים של כל הזמנים (הכט, כתסריטאי, היה ידוע כ"שייקספיר של הוליבוד", וזכה בשני אוסקרים, ב-1929 וב-1935, אך לא על "חלף עם הרוח"). אבל אם קוראים את הסיפורים הקצרים של הכט מתבררים מיד שני דברים: האחד, שהכט עומד יפה בקריטריונים שקבע לעצמו. והשני: שאצל הכט גם סתם סיפור יכול להחשב כמותחן.

על מלחמות ודת

איכשהו הגענו, בעקבות פוסט תמים שלי בפייסבוק, בנוגע לקורונה, לעניין אחר לגמרי, כשהמגיב טען כלפי כך:"אם אתה דוס זה לא מוסיף…מלחמות דת הן הוותיקות והרעות ביותר".

מכיוון שבמילים הקצרות אלה הוא הצליח לדחוס שתי טעויות גסות ביותר, וגם רווחות מאוד, אחת כללית ואחת בקשר אלי, בחרתי להשיב לו בפרוטרוט כדלקמן:

מסע הצלב השלישי, קרב יער ארסוף(ליד הרצליה), 1191: צבא הצלבנים בראשות המלך האנגלי ריצ'רד לב הארי מנצח את סלח א-דין וצבאו המוסלמי. (ציור של גוסטב דורה)

טעות ענקית בידיך, יוסי. המלחמות הנוראות היותר היו מלחמות האיזמים החילוניים במאה הקודמת(נאציזם, קומוניזם, קפיטליזם ומאואיזם), ועוד קודם היו אלה המלחמות האימפריאליות של המצרים, החיתים, האשורים,הבבלים,הפרסים והיוונים, הרומאים והגרמאנים, ההונים והמונגולים, ובמאות האחרונות המלחמות הקולוניאליסטיות שניהלו המעצמות האירופאיות בכל רחבי העולם, ואז מלחמות נפוליון ומלחמות גרמניה-צרפת באירופה עצמה במאה ה-19. לזכותך אומר, שאתה רק מדקלם שקר תעמולתי רווח ביותר, שחילוניים ואתאיסטים מאוד אוהבים להאמין בו ולהפיצו.

***

וחוץ מזה, אני לא "דוס" שכן איני דתי, אלא רק מאמין. כי כל דת, כמו כל אידיאולוגיה, היא בעיני מכשיר תעמולתי, שקרי וזדוני, שמשרת ממסד שליט כלשהו. אידיאולוגיה לחילוני ודת לדתי.
ואילו אני, סתם יהודי כללי ובלתי מפלגתי, לא שייך לשום כת ולשום חצר או סיעה, אין לי שום רב ואיני רבו של אף אחד. לכן גם איני מרגיש נוח במיוחד כשאני מגן מפניך על מלחמות הדת, כמו מלחמות הצלבנים בימי הביניים או מלחמות האיסלם בימינו, שברור שהן נערכו ונערכות לתועלתם של מימסדים שולטים, ושהקשר שלהן לאמונה הוא הפוך, שהרי האמונה באל דוגלת בשמירת חיים וב"לא תרצח".

 

בקטנות

במסגרת תחרות משפחתית על אליפות פיזור הנפש, סיפר לי אחי ט., שפעם חיפש בטירוף את משקפיו בכל האזור, כשהיו מופשלות כלפי מעלה על פדחתו. גברתי עליו בקלות. פעם, כשהיו עדשות משקפי מצוחצחות יותר מהרגיל, חיפשתי אותן בעודן רוכבות על חוטמי. מה שהיה עשוי להקל על החיפוש, אילו רק היה בו צורך.

***

פירגון אחד ליום: "התקופה", רבעון ספרותי עברי, 1918-1950. אוצר בלום של ספרות , שירה והגות. ד., יו"ר הפרלמנט השאיל לי כרך. יש ברשת. הוצאת שטיבל, העורך: דוד פרישמן.

ד. מצא בכרך שהשאיל לי, מספר 13, משנת 1922, מאמר של בר-טוביה (פסבדונים) על "דת המהפכה". מאמר מעולה, שלדעתי פילוסוף ישראלי ידוע עשה ממנו ספר. כרכים סרוקים ניתן למצוא ברשת

***

נשיאות אמריקאית והמזה"ת: בתקופת אובמה -ביידן נהרגו -592,000 ילידים. כ-200 ליום בממוצע. בתקופת טראמפ – 24,000 – 16 ליום בממוצע.

לשם השוואה, בכל תולדות הסכסוך היהודי-ערבי, מאז 1948, נהרגו בין 73 ל-84 אלף מקומיים. 3 ביום בממוצע.
 
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: