דילוג לתוכן

הלם ההווה של ההנהגה הפלשתינית (1): הקריסה של ה-Wishful Thinking הישן והטוב

לא צריך מומחיות גדולה בעיסקי המזרח התיכון, כדי להבין שמשהו עובר בשבועות/ימים האחרונים על שכנינו ואחינו הפלשתינים.

בכל כמה ימים מבקרת משלחת ישראלית אוהדת אצל הראיס אבו-מאזן בלשכתו שברמאללה. ואילו בסוף השבוע האחרון הפציץ סגנו לענייני הסברה, סאיב עריקאת, גם בידיעות (עם בן-דרור ימיני) וגם במעריב (ראיון של בן כספית).

אז מה זה אומר, שהרשות/אש"ף/ ההנהגה הפלשתינית מחפשים את הכתף האוהדת של דעת הקהל הישראלית?

זה אומר שהם מגרדים שאריות בתחתיתה של החבית.

הם שבים לאשלייה, שהציבור הישראלי, שמכיר אותם הכי טוב מכולם, עדיין מסוגל ליפול, בפעם-המי-יודע-כמה, במלכודת הדבש של הדיבורים היפים והמוכרים לעייפה. משלים את עצמם, שהציבור הזה טיפש, ושכח, שמאחורי הדיבורים היפים מסתתרים הפיגיון של המרצח, בית הדין הבינלאומי בהאג וההטפות האנטישמיות במסגדים מג'נין ועד חאן-יונס.

סאיב עריקאת מסביר, אחרי ההכרה בירושלים כבירת ישראל,  מדוע דונלד טראמפ לא יכול להביא שלום

כי איפה  ימצאו אחינו הפלשתינים את הישראלי, שמבחין בין ימינו לשמאלו, ושכח את נאומי ה"שלום של אמיצים" מתוצרת הראיס היוצא יאסר ערפאת – באנגלית, לרגל הסכמי אוסלו; ואיפה הישראלי שלא הבין  את הפרשנות שניתנה למילים היפות האלה בערבית שימושית, כולל התזכורות ל"הסכם חודייביה" והטבח ביהודי שבט קורייש, והתרגום למציאות הנוראה של אינתיפאדה 2?

רק בשוליים הנידחים של הפייק-שמאל ושל "האנשים החושבים" (חה-חה) שמאמינים למה שכתוב בביטאון שלהם – רק שם יימצאו לאבו מאזן ולסאיב עריקאת הטמבלים שעדיין מאמינים להם.

או לפחות מעמידים פנים שהם מאמינים. כי אפילו לאידיוטיזם של האידיוט השימושי יכול להיות גבול.

*****

כדי להבין לעומק מה שעובר על הפלשתינים, כדאי להתעכב על ביטוי באנגלית, שלמרבית הצער אין לו תרגום הגון לעברית.

Wishful Thinking.

מדובר בפרקטיקה נפשית מוכרת וידועה (לא רק אצל פוליטיקאים כושלים ועיתונאים דמיקולו), שבמסגרתה נערך ניסיון, כושל תמיד-תמיד-תמיד, להתאים את הבנת המציאות, בהווה או בעתיד, לתקוות כמוסות או גלויות.

זוכרים את הסקרים, התחזיות, ההערכות המלומדות והלגלוג על היריב הלוזר, לקראת הבחירות לכנסת בישראל ב-2015 ולקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016?

כשכל השמאל, ובמיוחד הפייק-שמאל, וכשכל התקשורת המערבית, השמאליברלית, המשרתת אותם, וגדודי האידיוטים השימושיים, כל אלה ניבאו את תבוסתם של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ?

זוכרים?

זו היתה הדגמה למופת של  Wishful Thinking.

*****

להנהגה הפלשתינית הלך  די טוב עם הפרקטיקה המנטאלית הזאת במשך עשרות השנים שחלפו מאז תרגיל הרמייה של ערפאת בהסכמי אוסלו.

לא רק שהבלוף לא הוקע ברבים בתור שכזה – הם גם לא נענשו עליו, ואף זכו פה ושם לבונוסים.

ולפתע זה נגמר.

והם בהלם.

והנסיגה של אבו-מאזן וסאיב עריקאת אל חיקו של הציבור הישראלי, היא ביטוי של ההלם הזה

*****

היה נדמה להם שהולך להם לא רע. המעצמות והמדינות החשובות והעשירות של אירופה לא שמו לב שלפלשתינים בכלל אין ראש למדינה משלהם.

זה, כי הסכמה למדינה מצומצמת משלהם תאלץ אותם לוותר על חלום השיבה הגדול.

ואם לא די בכך, הם גם מצליחים יפה נגד ישראל השנואה.

תעשיית הסנאף של החמאס זוכה להצלחה בתקשורת המערבית הרקובה והמושחתת, שוחרת הדם והגוויות.

ועדות חקירה של האו"ם מוקיעות את הציונים המנוולים ואת צבאם האכזרי.

פאשיסטים, נאצים, אפרטהייד, קולוניאליסטים, נטע זר, כוזרים, שליחי האימפריאליזם הקפיטליסטי ומה לא.

קואליציה של מדינות אירופאיות מחרחרות מלחמה, תאגידים כלכליים אדירים וממסדים כנסייתיים נוצריים מתחזקות באמצעות "קרנות", במאות מיליוני דולרים,  עשרות "עמותות" בישראל ובפלשתין. "עמותות" שכל עניינן ללבות שנאה בתוך החברה הישראלית וכלפיה, לחרחר מלחמות, להוציא לישראל שם רע, דה-לגיטימציה ודמוניזציה, ופה ושם גם הצלחות ל"משטים" ולחרמות.

ערפאת מסביר לאבנרי את עובדות החיים, אבנרי מסרב להאמין. הדגמה אופיינית של  Wishful Thinking. 

והנה, אלופי מוסר עולמיים ואייקונים של צדק, תבונה ואמנות נעלה עומדים לצידם של הפלשתינים: הפרופ' נועם חומסקי, הכוהן הגדול של כנסיית הסכל; אליל הרוק רוג'ר ווטרס; הסופר הידוע ג'וזה סרמאגו, ועוד ועוד מסוגם. כולל אפילו בתוככי ישראל עצמה – מערכת של עיתון חשוב, תחנות טלוויזיה, חוגים שלמים באוניבסיטאות, משפטנים חשובים –  מגוייסים לצד "העניין הפלשתיני".

מנהיגים עולמיים חשובים תומכים בהם.

האם לא הציל הנשיא הצרפתי המנוח ז'אק שיראק את יאסר שלנו מחתימה מבישה על הסכם עם הציונים בוועידת פאריס?

האם לא ניסה הנשיא הצרפתי הקודם פרנסואה הולנד לכנס וועידה בינלאומית לטובת הפלשתינים המדוכאים?

והנשיא האמריקאי היוצא ברק אובמה – האם הוא לא שיתף פעולה עם הטקטיקה המתמשכת של "תורת השלבים", והניח לאבו מאזן לחמוק ברגע האחרון ממלכודת השלום הנוראה, בשיחתם האחרונה בבית הלבן בוושינגטון?

ובינתיים הכסף הגדול ממשיך לזרום לכיסי ההנהגה. מיליארדים זורמים מכל עבר לכיסי הפוליטיקאים המושחתים של הרשות הפלשתינית. האמריקאים, האירופאים, מדינות הנפט של חצי האי הערבי, ולפעמים גם האיראנים והטורקים, כולם פותחים כיס ונותנים את חלקם למיזם הפלשתיני, והוא:

המשכיותה של מלחמת המצווה נגד ישראל.

וכי לא הסביר יאסר עראפת את התרגיל כולו כבר בנאומו במסגד ביוהנסבורג לפני שני עשורים וחצי?

"ההסכם הזה (אוסלו) אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש. ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו 'סולחה דוניא'. אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר. כן, זהו 'סולחה דוניא'. אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא (עם היהודים בני שבט קורייש, שאותם רצח) אנחנו מקבלים את ההסכם הזה (אוסלו). אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד."

האם לא הסביר יאסר ערפאת לאורי אבנרי המנוח, בראיון המפורסם בביירות, בתחילת האייטיז, שהחזון המדיני הפלשתיני מתמצה במדינה איסלמית גדולה בין מרוקו בצפון-מערב ועד לעדן בדרום-מזרח? חזון שבו אין שום מקום לאורי אבנרי ודומיו?

האם לא חזיתם אתמול בתכנית "המקור" בעו"ד גבי לסקי, מקום שביעי במרצ, שמסרבת להכיר בכך שהלקוחה הבלונדינית החביבה שלה, עהד תמימי, לא רוצה שום יהודים בארץ הזאת, כולל לסקי?

אבנרי ז"ל ולסקי תבדל"א הם לא מטומטמים גמורים.

הם רק חולים ב-Wishful Thinking. וכדי לאפשר אותה, הם שטופים בגזענות פטרונית לבנה, שלפיה הפלשתינים הם פראים אצילים שאינם אחראים למה שיוצא להם מהפה.

דוגמא למי שמבקשים להתאים את המציאות לתקוותיהם, ואם יש בעיה, לעזאזל עם המציאות.

*****

אז מה לא ברור פה?

אה, כן. ערפאת כבר מת. הוא הוחלף על ידי אבו מאזן.

ערפאת היה טרוריסט. אבו-מאזן מתנגד לטרור. הוא לא מאמין בדרך האלימות. ככה טוענים הגזענים הלבנים שלנו מהפייק-שמאל.

אבו מאזן מתנגד לטרור?

אבו מאזן לא מאמין באלימות?

רוצים ציטוטים? שירי תהילה של אבו-מאזן לשאהידים רוצחי יהודים? זוכרים את התשלומים הנדיבים, לפי איכות הביצועים וכמותם, לרוצחים הפלשתינים בבתי הכלא? בא לנו להיכנס לתכנים של מערכת החינוך הפלשתינית? לתכנים של ההטפות במסגדים של הגדה, ממש היום, ממש עכשיו?

*****

אבל הנה,  קרתה תאונה נוראה. חור גדול נבעה בקרקעיתה של הספינה הפלשתינית. היא החלה טובעת.

תאונה ששמה דונלד טראמפ. נשיא אמריקאי בן זמננו, שנבחר בניגוד גמור לתחזיותיהם של ידידי הפלשתינים הגדולים, בניגוד לאינטרסים שלהם.

על אפם ועל חמתם.

והם כבר לא יכולים להאחז ב-Wishful Thinking הישן והטוב, ושעבד כל-כך יפה עשרות בשנים.

———————————————————————————————————————————————————————

בפוסט הבא: אלף לילה ולילה מתוצרת עריקאת, החזון הפלשתיני,  ואיך העיר טראמפ את ההנהגה ברמאללה מחלומה הנפלא

מודעות פרסומת

"הארץ" חושף: ההתחזות של האנטישמים מן השמאל ל"אנטי-ציונים" אינה חדשה

היהודי שנולד באוסטריה בשנת 1912 כהאנס מאייר, ושרד את מחנות הריכוז הנאציים במלחמת העולם השניה, השתמש אחרי המלחמה בשם העט ז'אן אמרי בכתיבת מסותיו וספריו. ב-1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, שם אמרי-מאייר לב לאנטישמיות הפורחת אצל חבריו בשמאל. מדור התרבות של "הארץ" פרסם את מאמרו מאז בשבוע שעבר. הנה קטע נבחר. גם היום אי אפשר היה לכתוב את זה יותר טוב. הוא נפטר בשנת 1978.

ז'אן אמרי: המהות החמקמקה של האנטישמיות (צילום מהוויקיפדיה)

"'הפרוטוקולים של זקני ציון' הידועים לשמצה היו רק הדוגמא הבולטת ביותר להלך-רוח קולקטיבי  שהותיר במהלך ההיסטוריה משקעים בשכבות כה עמוקות, עד שאפילו מין (קרל) מרקס לא היה יכול להשתחרר מלפיתתו לחלוטין, וגם איזה אוטו ויינינגר עיכלו עד שהפך לפרדיגמה של שנאה עצמית יהודית, שהובילה לבסוף להתאבדותו. אינני מדבר על האנטישמיות הזו.

או שמא הדברים שברצוני לומר בכל זאת קשורים אליה?

עוד נראה…

*****

"האנטישמיות שלפניה אנו ניצבים היום (ב-1969) אינה מכנה את עצמה אנטישמיות. להיפך: כשמצביעים עליה היא מכחישה שהיא כזו. קשה מאוד לתפוס את מהותה החמקמקה ולהוכיח בפומבי שמדובר באנטישמיות, למרות שברור מאליו שכך הוא הדבר.

מה אומר האנטישמי כיום? משהו פשוט מאוד ובהיר למבט השטחי והמרפרף:

אין הוא מה שחושבים שהוא. היינו, אין הוא בגדר אנטישמי, אלא אנטי-ציוני; בכך מאמין האנטישמי שהוא הציל את כבודו.

זה עולה בידיו בקלות יתרה, בהינתן העובדה שחלפו כבר שלושה עשורים מאז נהפכה אושוויץ לעניין ידוע לשמצה ברחבי העולם. כך שהזעם המוסרי הכללי כבר איבד מאותו כוח חיות שלו. 

ומה שמכריע יותר: מאז שבעיית המזרח התיכון הפכה הכללות פשטניות לאפשריות שוב,  לאנטישמי-בארון-אנטי-ציוני-בציבור של היום הולך קלף טוב. 

קיומה של מדינת ישראל, שאינה מדינת חוק וצדק פחות ממדינות אחרות, ושאינה מדינה של העדר חוק וצדק  יותר ממדינות בעולם הנוצרי ומחוצה לו, מציע טיעונים למכביר:

האם לא גירשו היהודים את העם הערבי-הפלשתיני מכור מחצבתו?

האם אין היהודים בבחינת כוח ברוטלי כובש בשטחים שהושגו במלחמה, כוח כובש שאפשר להשוותו לנאצים, שבין השנים 1940-1945 עשו באירופה כבתוך שלהם? 

וכי אין הישראלים מוצב קדמי של האימפריאליזם?

וכי אין תוצאת אידיאת העם והמדינה של היהודים אלא כיבושים חדשים ומלחמה מתמדת?

האם המאבק נגד ישראל אינו אלא חלק מהטוב הכללי ומהקדמה, כמו שהיו מאבקי השחרור של האלג'ירים או האינדונזים?

האם אין סיבה טובה לחשוד ביהודי העולם כולו, מפני שהם מגלים, בחשבון אחרון, סולידריות עקרונית, במידה כזאת או אחרת עם המדינה הלא צודקת ישראל?

קרל מרקס: לא השתחרר מלפיתתו (הצילום מהוויקיפדיה)

רשאי אדם לצעוק: "הרגו בציונים עד תום/ הפכו את המזרח התיכון לאדום!" ובאותה עת להסתיר או אפילו לדחות בזעם את הרמיזה, שלפיה בקריאת הקרב זו מתהדהדת  קריאה אחרת, מוכרת לעייפה: "יהודה, התפגר" של הנאצים…

*****

"זו עובדה בלתי מעורערת  שהדוברים הרהוטים ביותר של אנטי-ציונות נמרצת באים מהשמאל: החל מסוציאליסטים צעירים הדוחפים בהתלהבות את חברי מפלגתם הוותיקים לעמגדות אנטי-ציוניות, עבור בקומוניזם הסובייטי-אורתודוקסי ועד מאואיסטים, טרוצקיסטים וקבוצות שוליים רדיקליות ועצמאיות…

*****

"בנוסף יש לציין שישראל ככוח כובש היא בוודאות הומנית יותר בכל בחינה השוואתית, וזאת חרף העובדה שככל כוח כובש יתכן והיא אחראית למקרים של ברוטליות ואכזריות. אבל המדובר בסוג של רוע שניתן למצוא בבחינה היסטורית בכל מדינה שהנסיבות הביאוה לשלוט בשטחים זרים ועוינים…

*****

"האם בחינה היסטורית כזאת תעלים את ההשוואות המופרכות ואת הדעות הקדומות המגוחכות? מסופקני.  שכן – וכאן אני שב לנושא המרכזי של הרהורים אלה – האנטי-ציונות אינה אלא האקטואליזציה של שנאת היהודים המוכרת, העתיקה…" 

אוטו ויינינגר: פרדיגמה של שנאה עצמית (הצילום מהוויקיפדיה)

עד כאן ז'אן אמרי מ-1969.

זה כה בולט, ששום דבר לא השתנה מאז מבחינת הפייק-שמאל. לא העולמי ולא המקומי.

בדיוק אותה אנטישמיות המתחזה לאנטי-ציונית, אז והיום. אותן השוואות מופרכות של מדינת ישראל השנואה עליהם למשטרים אפלים. אותה התהדרות ריקה ב"קידמה", "הומניזם" או "נאורות", מצידם של אלה שהינם השותפים הנאמנים ביותר של המשטרים האפלים והנוראים ביותר על פני הגלובוס – הבולשביזם של ברית המועצות ושל סין באמצע המאה ה-20,  והאיסלמיסטים הרצחניים של תחילת המאה ה-21,  מן השיעה או הסונה. איראן והחיזבאללה השותפים לטבח הנערך בעם הסורי ולהגלייתו, או החמאס העזתי המתמחה, במקביל, ברצח שכניו היהודים – ובהפיכת אזרחיו שלו לכוכבים בתעשיית סנאף נתעבת.

וכן, שוב תודה ל"הארץ". לפעמים הוא גם עיתון.

 

איך מצליח הפייק-שמאל לשנוא גם את האנטישמיות וגם את היהודים*

אתמול בבוקר נשאל הפרופ' משה צימרמן בתכנית בוקר של גלצ, על התמיכה שהעניקו ח"כים מהמשותפת למנהיג הלייבור הבריטי, ג'רמי (ע"ש הנביא ירמיהו!) קורבין. הוא השיב שזה מובן ומוצדק לאור הנרדפות של הפלשתינים, שגורמת להם לוותר על הבררנות.

התובנה הזאת לא הפריעה כלל, להוד פרופסורותו, מומחה לענייני אירופה, להביע גועל מהקירבה שבין ממשלת ישראל ובין ממשלות ומפלגות ימניות בארצות היבשת השכנה, שחלקן חשוד באנטישמיות.

לישראל מותר להיות בררנית.

פרופ' משה צימרמן: כל אחד והאנטישמים שלו

כאילו מדינת ישראל אינה המדינה הכי נרדפת באו"ם (עד כדי כך, שמתורגמנית שעבדה בעצרת האו"ם, והביעה פליאה על הריבוי העצום של גינויים לישראל, פוטרה).

כמובן שישראל גם הכי נרדפת על ידי מדינות אירופה המערבית והצפונית, השולטות באיחוד היבשתי (עד כדי כך, שמדינות אלה, מתוך כספי המיסים של תושביהן, משלמת בהמוני יורו לישראלים, מהאינטליגנציה הבורגנית שלנו, כולל פרופסורים, כדי שישמיצו את ישראל – באוזני אותם משלמי מיסים מאירופה! מין עיסקה סיבובית שכזאת).

זאת אומרת, כל אחד והאנטישמים שלו.

לפי צימרמן –

זה בסדר שהח"כים של "המשותפת",  מטפחים את האנטישמי קורבין.

כמו שזה פסול שממשלת ישראל מטפחת יחסים עם אנטישמים במזרח אירופה.

הפייקֹ-שמאל אוהב גזענים ששונאים את ישראל –

ובאותה עת שונא גזענים  שאוהבים את ישראל.

המסקנה:

לא גזענות שונאים בפייק-שמאל.

יהודים הם שונאים.**

*****

ונמשיך באותו עניין עם ראשת מרצ תמר זנדברג, שהביעה מצידה את הגועל שלה מביקורו של נשיא הפיליפינים בירושלים.

ראשת מרצ תמר זנדברג, מדגימה עלייה לרגל על קברו של יאסר ערפאת 

אז מה נסיק מזה? שעל קברו של רודריגו דוטרטה (אחרי 120)  לא תדגמן תמר שלנו לסלפי, כמו שהצטלמה, כל-כך בחן, כשעלתה לרגל ברמאללה לקברו של הראיס הפלשתיני היוצא, הקדוש יאסר ערפאת?

וכי האחרון לא היה שותף למעשי רצח המוניים מספיק, לפי טעמה של ראשת מרצ?

או שבעיני ראשת מרצ, אין דין הרצח של כופרים יהודים בידי לוחמי חופש פלשתינים, כדין רצח סוחרי סמים בפיליפינים על ידי השוטרים של דוטרטה?

גם במקרה של זנדברג, המשוואה פשוטה:

מי שעיסקו העיקרי בחיים היה רצח יהודים, ראוי שיעלו על קברו כאילו היה קדוש –

בעוד שמי שעוסק ברצח סוחרי סמים אינו ראוי לדרוך על אדמת ארץ הקודש.

והמסקנה כמו בסעיף הקודם. זה לא הרצח שפסול בעיני זנדברג.

*****

באותו עניין,  האשמתו של קורבין באנטישמיות מציקה מאוד לפייק שמאל שלנו. בעיתון לאנשים חושבים (חה-חה כבר אמרתי?) התפרסם לאחרונה מאמר הגנה על מנהיג הלייבור.

באדיבות אחד מחברי לפייסבוק, שצילם ושיתף, יצא לי לקרוא את המאמר. איזו בדיחה.

הכותרת של המאמר  היא "חוזה על קורבין".

אך לפני ששמו של הקורבן המיועד מוזכר במאמר בפעם  הראשונה,  עוסק המאמר ב:

"גילוי השואה" בניינטיז על ידי מדינות אירופה.

ב"20 מיליון הסובייטים" שטבח היטלר במלחמת העולם השנייה.

בשיר פרטיזנים אנטי-פשיסטי באיטליה ובספר "הגן  של פינצי קונטי".

במלחמת הקפיטליזם בקומוניזם.

ב"סדר הניאו-ליברלי שיתמוטט".

בנאצי לשעבר הנס גלובקה ובחוקי נירנברג.

בפרסום עצמי של מחבר המאמר, המפנה את האנשים החושבים אל ספר חשוב שכתב.

וגם, לאחר שכבר מוזכר לראשונה שמו של קורבין, די קרוב לסוף, לא פונה בעל המאמר לעסוק באנטישמיות כן או לא של האיש.

אלא  במדיניות המינויים של "הקרן החדשה" וב"מאבק המעמדי" בבריטניה.

ולמה כל ההשתלחות הפרועה של זרם התודעה הפובליציסטי הזה?

כי אין נימוקים.

אין שום דרך לטאטא את האנטישמיות של קורבין אל מתחת לשטיח. אין דרך "להסביר אותה החוצה", כמאמר האנגלית.

מרגע שהאדון הזה, קורבין, מודיע על אהדתו לחמאס ולחיזבאללה,  נגמר הסיפור.

לא צריך לחכות שמישהו יגיד "אני שונא יהודים", כדי להצביע עליו  כאנטישמי בעליל.

מספיק ודי שיצהיר אותו האיש שהוא תומך במי שכל עניינו לרצוח יהודים.

וזה מה שעושה קורבין.

אין מצב שקורבין לא מכיר את אמנת החמאס. בסעיף השביעי באמנה כתוב שבחמאס ממתינים בקוצר רוח ליום הדין, שבו תתרחש השמדת היהודים המיוחלת (היהודים. לא הישראלים. בכל מקום שהם מצויים. לאו דווקא בפלשתין הכבושה)***.

ובהמשך האמנה – קטעים אנטישמיים מובהקים, שכמו לקוחים מהפרוטוקולים של זקני ציון ומ"מיין-קאמפף" של היטלר.****

ומה חושב קורבין לעצמו, כשהוא מניח זר פרחים על קברם של מי שתכננו את רצח הספורטאים במינכן 1972?

*****

להכחיש שקורבין הוא אנטישמי, זה כמו שאבוא ואומר:

אני בכלל לא שונא קומוניסטים. אני רק תומך בניאו-נאצים, שרוצים להכניס קומוניסטים למחנות ריכוז.

אני רק בעד הימין הקיצוני שרוצה להוציא קומוניסטים  מחוץ לחוק, ומרביץ להם בכל הפגנה.

אז  בגלל הזוטות האלה,  להגיד עלי שאני שונא קומוניסטים?

מה פתאום?

השתגעתם?

כמה מחברי הטובים ביותר הם קומוניסטים.

אתם סתם מוציאים עלי חוזה.

*****

ולסיום: זוכרים את הסיסמאות של הניאו-נאצים בהפגנת הדמים בשרלוטסוויל וירג'יניה? "יהודים לא יחליפו אותנו!"

וכן: "דם ואדמה!"

גירסאות אנטישמיות די צמחוניות של אמנת החמאס.

הימין בשארלוטסוויל וירג'יניה: יהודים לא יחליפו אותנו!

אבל אנשי הימין האמריקאי בווירג'יניה הם גזענים נתעבים בעיני הפייק-שמאל, בעולם ואצלנו.

בעוד שאנשי החמאס האנטישמים אף יותר, הם בעיניהם לוחמי חופש הראויים להערצה ולתמיכה.

כפי שכבר טענתי:

לא את הגזענות שונא הפייק-שמאל.

את היהודים הוא שונא.

____________________________________________________________________________________

*את האנטישמיות שונא הפייק-שמאל בכאילו, ואת היהודים באוסול.

**אני לא מתעלם מכך שגם הימין מנהל פנקסנות כפולה בעניין הזה: רחום אל גזענים מהימין, ומחמיר עם גזענים מהשמאל. זה ברור. הימין והשמאל הם שתי הכנפיים של אותה ציפור, ומחקים אלה את אלה בשקרים והתפתלויות. אבל יש הבדל: הפייק-שמאל יותר צבוע. הימין אינו מחפש תירוצים. הוא חד- צדדי במוצהר ובמודע.  מי שאיתי זכאי, מי שנגדי אשם.

אך הפייק-שמאל מתהדר בעקרונות מזוייפים. הוא מנסה להכחיש את האנטישמיות החד-צדדית שלו. להכחיש שהוא גזען כמו הימין  הקיצוני, ורק יותר צבוע.

***מתוך סעיף 7 באמנת החמאס: "יאמרו (ביום הדין) האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו!"

****מתוך סעיך 22 באמנת החמאס: "בכספם השתלטו (היהודים) על אמצעי התקשורת… בכספם הציתו מהפכות… הם עמדו מאחורי המהפיכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית… הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת החליפות המוסלמית… הקימו את חבר הלאומים באמצעותו יכלו לשלוט בעולם… הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה… הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון… אף מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה."

 

 

טיפ/זיתים מדומים מעגבניות על עצים אלמונים

מדובר בעץ נוי עירוני רווח למדי: גובה – כ-5 מטרים. עלים דקים ומאורכים. פרחים כתומים דמויי פעמון. פרי ירוק שדומה לעגבניה, שמשחיר על העץ או לאחר שהפרי נושר (בהמוניו) אל האדמה או המדרכה.

עץ בלי-שם: עלים צרים, פרחים כתומים, פרי ירוק שמשחיר

מה שהביא אותי אל העץ היו הפרחים. פרחים דמויי פעמון תמיד מפתים אותי לבדוק מצאי של צוף. ובכן: יש. מתוק וטעים. נא לקטוף פרח, להפרידו מהמעטפת הירוקה, ולהביא משיכה בקצה הצר.  כבר אז ניסיתי לזהות את העץ בעזרת הגוגל, בלי הצלחה.

שנה אחרי התעניינתי בפרי. כשמנתקים את הפרי הירוק, מופיע חלב לבן. כשנותנים לפרי להשחיר, או כשקוטפים אותו או אוספים אותו מהרצפה כשהוא כבר שחור ובשל, הוא מביא מתיקות קלה ונעימה, אבל לא משהו מעורר התפעלות. שוב ניסיתי לזהות מה שמו של הפלא, ולא הצלחתי.

פרי דמוי עגבניה, פורסים וכובשים כמו זיתים או מלפפונים

רק השנה עליתי על הטיפול הנכון: אוספים את הפרי הירוק מהרצפה או מהעץ. שוטפים היטב. מפרידים מהגלעין הגדול שבמרכז, ופורסים לפי החשק. את הפרוסות דוחסים לצנצנת, בחברת שום פרוס,  עלי דפנה, קצת חומץ, די הרבה מלח, סוכר במידה, מים, ואפשר עוד תבלינים, לפי הטעם.

בקיצור, משהו שבין כיבוש זיתים ובין החמצת מלפפונים. משאירים מחוץ למקרר ימים אחדים, עד שכל פרוסות הפרי משחירות בצנצנת, ואז אפשר להעביר למקרר. לא חובה.  ברור שאפשר לטעום על הדרך ולשפר טעמים.

והתוצאה: משהו דומה מאוד לזיתים, הן מצד הטעם והן מצד המרקם. יש לי כבר צנצנות מלאות, שחוגגות בכל סלט ובכל מרק. מומלץ ביותר.

והעונה?

בדיוק עכשיו!

ועדיין איני יודע מה שמו של העץ המדליק הזה. אודה  מאוד על עזרה בתחום.

 

חוק אחד רחוק מדי?/ אם נתניהו בונה על 35-40 מנדטים בעזרת "חוק הלאום", יתכן שהוא יופתע מאוד

אני מבין שראש הממשלה בנימין נתניהו פוער עיניים גדולות עד גדולות מאוד לקראת הבחירות הבאות לכנסת, שמועדן עדיין אינו ידוע.
כשהוא חמוש בעיניים הגדולות הוא מאחל לעצמו 35 מנדטים – תוספת של 16.6%.  וכשעיניו פעורות ממש לרווחה, הוא מבחין ב-40 מנדטים – תוספת של 33.3%!
אני לא מתיימר לדעת את תוצאות הבחירות הללו, אבל לדעתי יש מצב, שתקוותיו של נתניהו הן בבחינת WISHFUL THINKING ברמות גבוהות.
וזה דווקא בגלל החוק החדש, הקרוי בטעות "חוק הלאום", בעוד שאינו אלא "חוק יסוד: מדינת ישראל", כשמו הרשמי. שכן לא את הלאום היהודי מגדיר החוק הזה, אלא את המדינה, ישראל.
כבר העלייתי פה את ההשערה, שיתכן שמדובר בחוק שהלך רחוק מדי.
בבסיס ההשערה הזאת עומדות שתי סדרות של נתונים.

ראש ממשלה נתניהו: מקווה ל-40, עשוי לגמור בפחות מ-30

האחת: שורה של אנשי ימין, ואפילו אנשי ליכוד, שדעתם אינה נוחה מן החוק הזה. חלקם נתנו ונותנים ביטוי, בגלוי, למורת רוחם, וחלקם פשוט שותקים, כפי שנוהגים הרבה פוליטיקאים שזקוקים מאוד לקולותיהם של חברי מרכז המפלגה ולא רוצים להרגיזם. מהנשיא ראובן ריבלין ועד שר  האוצר משה כחלון שהגדיר את העברת החוק כ"פזיזות", או הח"כ משה גפני מהחרדים שתקף בחריפות את החוק שהוא הצביע לו.
ובנוסף על אלה חברי מפלגות אחרות הנמנות על הימין ו/או הקואליציה, חילוניים כדתיים-חרדים.
וסדרת הנתונים השניה: סקר דעת קהל שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בסמוך ליום העברתו של החוק, בשבוע האחרון של חודש יולי השנה.
תוצאותיו של הסקר הזה מורות כי לעמדות של הפוליטיקאים מן הליכוד ומן הקואליציה, יש כיסוי איתן בדעת הקהל.
והמסקנה: אם המפלגות המצויות מרכזה מן הליכוד ישחקו נכון על הקלף של "חוק הלאום" (כשמו המטעה), לא רק שנתניהו ומפלגתו ייכשלו כשינסו לקושש  מצביעים מקהל התומכים שלהם, אלא ההיפך הוא שיקרה:
משה כחלון, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ואולי גם החרדים האשכנזים והמזרחיים, יכו בשוליים הרכים, המרכזיים, של הליכוד. אלה הליברלים של הימין, המנוערים מלאומנות קנאית, שחושבים כמו הח"כ בני בגין, כמו הנשיא רובי ריבלין, כמו השר לשעבר משה ארנס.
ועוד בקשר לבחירות הבאות, אין לשכוח את ההשפעות שיהיו להתפתחויות המשפטיות בפרשיותיו של ראש הממשלה.
העברת "חוק יסוד: מדינת ישראל", כפי שהיא עשוייה להחליש את נתניהו ומפלגתו במרכזו של ציבור הבוחרים, היא תחזק אותו  ב"בייס" הימני, שאת קולותיו הוא חולק עם "הבית היהודי".
ה"בייס" הזה  יבקש לחזק את נתניהו גם אם יהיו התפתחויות, שליליות מבחינתו, בחקירות נגדו.
אך מדובר באותם אנשים.
ולעומת זאת, גם יחזקו התפתחויות שליליות בחקירה את המגמה של נוטשי הליכוד במרכז, מסתייגי "חוק הלאום", להצביע "יש עתיד", "כולנו" או "ישראל ביתנו".
לכן מותר להתייחס אל תקוותיו ושאיפותיו של נתניהו בזהירות רבה.
אותו חוק, שהוא מקווה כי יביא לו ניצחון גדול, עלול להנחיל לו תבוסה מביכה.
—————————————————————————————————————————-
והנה תוצאות הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה:
תרשים החודש: חוק הלאום שנחקק לאחרונה בכנסת קובע לראשונה באופן רשמי כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ורק של העם היהודי. האם לדעתך היה או לא היה צורך לקבוע זאת בחוק בזמן הזה? (%, היה צורך, יהודים לפי מחנה פוליטי ודתיות)
ניסוח השאלה שהופנתה לנסקרים: חוק הלאום שנחקק לאחרונה בכנסת קובע לראשונה באופן רשמי כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ורק של העם היהודי. האם לדעתך היה או לא היה צורך לקבוע זאת בחוק בזמן הזה?
כדאי להדגיש, שהשאלה  מתייחסת באופן מיוחד  ל ע י ת ו י  של קבלת החוק, אך לא ברור  עד כמה השפיעה ההדגשה הזאת על עמדות המשיבים.  מותר להניח, שרוב המצדדים תומכים בחוק בכל עיתוי שהוא, וכנ"ל מתנגדיו או המתנדנדים. מותר להניח שיש בציבור היהודי – שאליו מתייחס התרשים שלעיל – רוב קטן של 52% בעד החוק – דומה מאוד לרוב הקואליציוני בכנסת. (84% מהנסקרים הערבים התנגדו לחוק)
ועוד נתון חשוב: 31% ממצביעי הימין אינם תומכים בחוק.
ועוד אחד: 64% ממצביעי המרכז אינם תומכים בחוק.
מותר להניח שכמעט כל מצביעי הליכוד הגדירו את עצמם כימין. מותר להניח שחלק ממצביעי "כולנו" (כחלון), "ישראל ביתנו" (ליברמן) ואפילו כמה ממצביעי  "יש עתיד" הגדירו את עצמם כימין.
אך מצביעי שלוש המפלגות האלה מהווים גם נתח נכבד ממי שהגדירו עצמם כמרכז.
אבל, וזה אבל גדול מאוד, הרוב הקטן של מצדדי החוק נעלם ואיננו כאשר מופנית לנסקרים השאלה הנוגעת למה שחסר בחוק:
יסוד השוויון.
והנה התפלגות התשובות לשאלה "האם היה צריך או לא היה צריך להתייחס גם לעניין השוויון, המצוי במגילת העצמאות אך נעדר מן החוק החדש":
60% מהמצביעים היהודים חושבים שהיה צורך לכלול את הזכות לשוויון בחוק.
מתוכם:
91% ממי שהגדירו את עצמם כשמאל חושבים כך.
74% ממי שהגדירו את עצמם כמרכז חושבים כך.
והכי חשוב לענייננו:
מחצית ממצביעי הימין – כ-50% – חושבים כמו הח"כ בגין, כמו הנשיא ריבלין, כמו ח"כים של "כולנו", ושל "ישראל ביתנו" או החרדים האשכנזים – אלה חושבים שהעדרו של השוויון לאוכלוסיה הערבית חסר בחוק.
המשמעות של המספרים האלה היא זאת:
אם 69% ממצביעי הימין תומכים בחוק, אך 50% ממצביעי אותו גוש סבורים שיסוד השוויון חסר בחוק, פרוש הדבר הוא שרק 19% – פחות מחמישית ממצביעי הימין, תומכים בחוק ללא הסתייגויות.
תוצאה מסוכנת ביותר מבחינתו של נתניהו.
19% האלה, הם "הבייס" של נתניהו. אלה שהחוק נועד להבטיח את קולותיהם. אלה תומכים בסרובו המוחלט של נתניהו לשלב בחוק את יסוד השוויון בחוק. אלה הקולות שהוא מתחלק בהם עם נפתלי בנט מ"הבית היהודי"
אך, כפי שאנחנו כבר יודעים, כי זה קרה בבחירות האחרונות ב-2015, כשנתניהו שותה את הקולות של בנט, הוא כלל אינו מחזק את בסיס התמיכה שלו.
ולעומתם, לא מובטחים לו קולותיהם של  הימניים הליכודניקים, הליברלים שוחרי השוויון.
אלה  קולות מתנדנדים מאוד מבחינתו של נתניהו.
הקולות שמעמידים סימן שאלה גדול על תקוותו לזכות בבחירות הבאות בתוספת מנדטים.
הקולות שעשויים להיגרע מהליכוד בבחירות הבאות.

 

לוי בריקלין-סג"ל הערב בערוץ 20: התיאוריה של הפייק-שמאל על הקולוניאליזם הציוני

כרגע שמעתי את גדעון לוי ("הארץ") מסביר לריקלין-סג"ל בערוץ 20 (בדיון על החלטת טראמפ לפוצץ את בלוף הפליטים), מדוע הציונות היא קולוניאליזם:

כי בשלב מסויים, מדווח לוי, היתה מדיניות של פיטורי פועלים ערבים, והעסקת יהודים במקומם. "עבודה עברית", מה שנקרא. זו ההוכחה לקולוניאליזמוס הציוני, לפי לוי, ומכאן, בהמשך, האפרטהייד הציוני, הפאשיזמוס הציוני, ונעצור כאן.

אכן! אחלה הוכחה!

הקולוניאליסטים היהודים  –

בדיוק כמו הקולוניאליסטים האפריקנרים בדרום אפריקה, שזרקו את פועליהם המקומיים לכל הרוחות, והביאו במקומם הולנדים עדינים מפרברי אוטרכט!

כן-כן!(Ja-Ja!)

ריקלין-סג"ל-לוי: הקולוניאליזמוס הציוניסטי

בדיוק כמו הקולוניאליסטים הצרפתים בקוויבק או בלואיזיאנה, שנפטרו מהאינדיאנים המקומיים או מהעבדים האפריקאים, והביאו במקומם צרפתים-אורגינל מהגדה השמאלית בשביל לייבש את הביצות!

כן-כן!(Oui-Oui!)

בדיוק כמו הקולוניאליסטים הספרדים שגירשו משדותיהם את המקומיים, והביאו פועלים מקסטיליה ומקטלוניה כדי לעבד את ההאסיינדות שלהם במכסיקו!

כן-כן! (Sí-Sí!)

שלא לדבר על הקולוניאליסטים הבריטים, שהקפידו על "עבודה אנגלית" בכל מושבותיהם, מהודו ועד כוש!

כן-כן! (Oh Yes!)

אילו לפחות היו הפייק-שמאלנים מאזינים אחד לשני. כי הנה מה שאיבחן פעם הכוהן הגדול של הפייק-שמאל העולמי, הפרופ' נועם חומסקי, בקשר לאגדות האפרטהייד (וזה חל גם על אגדות הקולוניאליזם):

"לדבריו (של חומסקי) זו אינה מלחמה בממשל אפרטהייד כמו בדרום אפריקה, המצב כאן מאוד שונה. דרום אפריקה הייתה זקוקה לשחורים, מדינת ישראל אינה זקוקה לפלשתינים." 

עכשיו אתם אולי מבינים יותר לליבי, למה הפייק-שמאל כל-כך מצחיק אותי?

 

 

לזכר אורי אבנרי: הבנאדם עושה תכניות, וההיסטוריה צוחקת

הדבר הראשון שבא לי בראש כשמדובר בבנאדם, זה לא מה שאמר או חשב, או מה הרושם שהותיר על העולם או על סביבתו, אלא משהו שקשור בו עצמו, באנושיותו הפשוטה.

והנה, אפילו אורי אבנרי היה בנאדם, אולי בניגוד למה שכמה אנשים חשבו, אמרו וכתבו אודותיו.

אז תצחקו, אבל הרושם החזק והעז, ובמיוחד הכי רועם, שנשאר לי מאורי אבנרי שהפסיק לחיות או הלך לעולמו, היה הצחוק שלו. אני יודע שלא מקובל להתחיל הספדים בצחוק, אבל אלה החיים, ואבנרי ידע להפיק מעצמו צחוק-צחוק, אדיר ומשוחרר. מכירים את הביטוי, "לגעות בצחוק"? אז זהו. הצחוק של אבנרי היה משהו שבין געייה של עגל, נעירה של חמור וצהלה של סוס.

כששמעתי אותו גועה בפעם הראשונה, כבר איני זוכר מה היתה הבדיחה ועל חשבון מי, הייתי מופתע ביותר. זה בכלל לא הסתדר לי  עם דמות הייקה שהיתה לי בראש, הצונן, ההגיוני, השקול, הרציני עד מוות, אידיאולוג ומורד, חולם ולוחם כדון קישוט ומהפכן כאריה טרוצקי.

הצחוק של אבנרי היכה בי לראשונה באיזו ישיבה של הגוף שנקרא "הנהלת של"י",  שם כיהנתי בתור סוג של דובר, מתישהו לקראת הבחירות של המהפך ב-1977.

כבר היו מאחורי  כ-15 שנות היכרות עם "העולם הזה", עם דעותיו ומעלליו, עם מפלגתו (פעמיים הצבעתי לו), וגם קראתי ספר או שניים  או אף שלושה אודותיו, רובם ממש לא מחמיאים. שום דבר מכל אלה, לא הכין אותי לצהלה הרועמת שבקעה מהרווח הצר שבין הזקן הלבן והשפם הלבן שעל פניו הצרים והמאדימים.

כששמעתי אז לראשונה את הצחוק של אבנרי, חשבתי לעצמי, שאחד עם צחוק כזה, לא יכול להיות אדם רע, כמו שיש המספרים עליו. חשבתי לעצמי: בנאדם שצוחק ככה, מכל הלב, איך אפשר להגיד שאין לו לב?

אחר כך היו לי הרבה שעות אבנרי בכנסת, כשהייתי, במשך שנה וחצי, סוג של "מזכיר סיעה". כשהיה ח"כ, בתורנות עם מאיר פעיל ז"ל, שבוע-שבוע, הוא היה מסיע אותי בחזרה לתל-אביב בתום המושב הקצר של יום רביעי. ככה יצא לי לשמוע ממנו עוד הרבה צחוקים מאותו סוג.

זה כבר לא היה המוסטנג הידוע, באותה תקופה, אלא הסיטרואן הצפרדעית, זו שמאשימים את פיקאסו בעיצובה, שאבנרי אהב להביא אותה למהירות שיוט של 120 קמ"ש (היה נהג מצויין).

וגם במערכת "העולם הזה", מאוחר יותר, במשך שלוש שנים נוספות, היתה הצהלה של אבנרי עולה ובוקעת מהחדר שבקצה הדירה המאורכת ברחוב גורדון, איפה שהיה יושב  עם הגרפיקאי יוסי שנון מאחורי דלת סגורה, כדי שלא יברח קור המזגן.

*****

לא אכנס כאן לדיון בכל זכויותיו של אבנרי בתחום העיתונות והפוליטיקה, שכבר נטחנו עד דק. רק נקודה אחת קטנה.

הוא היה איש עם חזון, אבנרי, ופה אנחנו מגיעים לאירוניה של ההיסטוריה.

אורי אבנרי: צחק מכל הלב (הצילום מהוויקיפדיה)

החזון של אבנרי כידוע, הוא "פתרון שתי המדינות". את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים" טבע איש של"י אחר, אריה (לובה) אליאב בספרו "ארץ הצבי" ב-1972. היום כבר אין ויכוחים רבים באשר לרמת החדירה של הרעיון הזה לציבור הישראלי.

קראתי את דבריו של אבנרי, שכאשר העלה את הרעיון הזה, על פי עדותו, לא היו יותר מעשרה אנשים בין הים לנהר שהחזיקו בו.

והיום? על הרעיון של אבנרי, בשילוב הניסוח של אליאב,  מבוססת המדינאות הישראלית. לא רק של השמאל, אלא גם זו של המרכז והימין. על הרעיון הזה התבסס עקרון "האוטונומיה" שהופיע כבר בהסכמי קמפ-דיוויד ב-1979. על הרעיון הזה התבססו הסכמי אוסלו של תחילת הניינטיז. הוא שוב הופיע בתחילת המילניום החדש, בקמפ-דייוויד 2 ובטאבה, אך גם ב"יוזמה הסעודית" שעוותה לא מעט ב"יוזמה הערבית". ולבסוף – הצהרת בר-אילן מטעמו של ראש ממשלת הימין הישראלית, בנימין נתניהו, שאחר כך החל לזגזג, ואין בזה חדש.

עם כל בעיותיו של החזון הזה, טרם יצא לי להכיר טוב ממנו.

אבל האירוניה היכתה בהיסטוריה, ותראו מה קרה.

בישראל – והדברים עדיין נמשכים, קראו לבעל החזון "בוגד" ובעוד שמות-תואר מבזים. יש חבר'ה שמותו הוא מבחינתם הזדמנות למנות את חטאיו ולהכות בחזהו, איפה שליבו כבר לא פועם.

אבל אותה ישראל, אותם יהודים שאבנרי מנה את חטאיהם והיכה על חזם בשנות "גוש שלום" האחרונות, רובם בכלל בעד החזון שלו! של אבנרי! של אבנרי ולובה, שלא מזמן היכו גם על חזהו המת בעוון חטאיו!

בכל הסקרים, כבר המון זמן, רוב "הציבור היהודי" בישראל, בעד הפתרון של אבנרי את אליאב!

שתי מדינות לשני עמים.

ולדעתי הרוב, בעד הפיתרון הזה, בין הח"כים היהודים, גדול אף מהרוב הציבור.

כך שאפשר לומר, שעם אויבים כאלה, אבנרי לא צריך חברים.

ובעד הפיתרון הזה, החזון של אבנרי ולובה, ניצבות גם כמה מדינות ערביות סביבנו.

עד פה הכל סבבה, אם כי שום דבר לא מצחיק.

כי הנה, בשעה שאצל היהודים קראו לאבנרי "בוגד" ומשמאל ומימין וממרכז הורידו את מה שנשאר משמו הטוב ביגון שאולה, התמונה שונה לגמרי אצל אחינו ושכנינו הערבים: אבו מאזן פירסם, וגם איימן עודה פרסם. ועכשיו נשאר רק שהחמאס ירימו מעל לעזה בלון לזיכרו.

ואני  יכול לתאר לעצמי , מה קורה בימים אלה בעיתונות השמאליברלית במערב ובעלוני האינטרנט של הפייק-שמאל המקומי, דמעות עולות בעיני כשאני רק חושב על ההספדים המוופיעים שם.

אלה שבשנותיו האחרונות השתתף אבנרי בעצרותיהם ובמאבקיהם.

אבל, וזה הצחוק, מתברר שהחזון של אבנרי את לובה, שתי מדינות לשני עמים, ממש לא מדבר אל הנהגתם של שכנינו הפלשתינים.

כלל לא עולה על דעתם. היהודון אבנרי , מבחינתם, הוא כולה קולוניאליסט אירופאי זר שניטע באדמה לא-לו על ידי כופרים אימפריאליסטים, שאו שמצווה מאללה להשמידו, או שאפשר להסתפק בהגלייתו "בחזרה אל ארץ מוצאו", או שהוא מטמא ברגליו את אדמת הקודש, או שאפשר לחתום איתו איזו  "תאהדייה" או אפילו  "הודנה" מוקצבת בזמן (עם היתר יציאה מההסכם בכל רגע שמתאפשר).

ואין צורך לומר, שכל הפייק-שמאל בעולם, ניצב איתן מאחורי החזון האנטי-אבנרי הזה של המקופחים הניצחיים, כי הכל מאללה או כי הכל כתוב כבר אצל מרקס, ואם לא מרקס, אז לפחות סעיד.

מול חזון השלום והאהבה של אבנרי, מציבים הפלשתינים והפייק-שמאל, המקומי והעולמי, את חזון השנאה והמלחמה שלהם.

מה שלא הפריע גם לקורבין לספוד.

עם חברים כאלה, אבנרי והחזון שלו לא צריכים אויבים.

לא פלא, כמובן, שחבריו אלה של אבנרי, והימין הכי קיצוני, משייטים באותה סירה.

שזה מצחיק אותי בכל פעם מחדש.

איך שהבנאדם, חכם ככל שיהיה (וטיפש אבנרי לא היה), יכול להתבלבל בצורה כזאת בין חבר לאויב.

ונראה לי שגם ההיסטוריה עשויה לצחוק מהתקרית.  או שאולי תסתפק בגיחוך יבש.

*****

לפני שאשכח. אם קראתם את הפוסט שלעיל, ושמתם לב שיש בו די הרבה פיסקאות קצרות מאוד – בין מילים ספורות לשורה וחצי עד שלוש ורבע – מודה ברצון ובהוקרה, שאת הפטנט הזה ירשתי משניים, שזה היה מנהגם: אורי אבנרי ועמוס קינן ז"ל.

 

 

 

השעון המתקתק והפסנתר המכונף של האזרח המודאג, אהוד ברק

——————————————————————————————————————————-

נשבע לכם שחבל לי על אהוד ברק.

על חטאי אני מודה, לפני שנה וחצי, קודם  הופעתו של אבי גבאי כתקווה החדשה של המחנצ, כשהסקרים היו חד-ספרתיים, כתבתי כאן שטוב היו עושים שם, במפלגת העבודה, אילו הרכיבו משלחת מטעמם, כדי להציע לשען המומחה ברק, שיבוא ויציל אותם מידי עצמם. וכמו שפעם פירק להם את הצורה, יבוא וירכיב להם מחדש את המנגנון, והעסק ישוב לתקתק, בתקווה שבכל זאת למד משהו בשנים החולפות.

למה? כי הוא היחיד בפוליטיקה הישראלית שאפשר להציגו כאלטרנטיבה סבירה לבנימין נתניהו, בתור מועמד לראש הממשלה. הוא בטחוניסט בתוקף גנרליותו, כבר ניצח פעם את ביבי, כבר היה ראש ממשלה, ואולי יכול לתת פייט, למועמד שעד עכשיו (אוגוסט 2018) נראה כבלתי-מנוצח.

לא שחשבתי שזה הולך לקרות, כפי שכתבתי כבר אז. אבל בתור חומר למחשבה, זה נראה לי כמו משהו ששווה פוסט בבלוג נידח.

*****

ולא שעלה בדעתי להצביע בעד ברק או בעד המחנצ. המחנצ והליכוד מבחינתי הם פסולי-הצבעה. הצבעתי ב-2015 בעד משה כחלון. סביר שזה מה שאעשה גם ב-2019. אין לי עיניים גדולות. שהעם יקבע מי ראש הממשלה. להצביע בשביל שר אוצר מוצלח, לא חשוב מי ראש הממשלה, מספיק טוב בשביל אזרח קטן שכמוני. כל מה שפיללתי לו, כשכתבתי על ברק, שיהיה מישהו שיתן פייט הגון לביבי.

*****

זה בתור חטאי. ואילו לזכותי אזכיר, שעוד באותו חודש, מרץ 2017, חשבתי שהסרטונים של ברק לא משהו. באפריל 2017 חשבתי שהוא דווקא משתפר, אבל בסוף מאי כבר הייתי מיואש למדי מהמועמד הזה שלי, בעקבות סרטון נוסף וכושל.

אהוד ברק בכנס הרצליה, קיץ 2017: "אפרטהייד" ו"פאשיזם"

ובהתחלת יולי כבר די איבדתי כל תיקווה.

ולא מצאתי אותה שוב מאז.

מה קרה ביולי?

ובכן, המועמד שלי הופיע ב"כנס הרצליה" עם הסיסמאות הטיפשיות של הפייק-שמאל החביב שלנו –

"אפרטהייד".

ו"פאשיזם".

השען-המומחה שוב פירק את השעון.

*****

בסוף השבוע שעבר, כתב בן כספית ב"מעריב", שמקובל על הנוכחים בכל חדר שבו יושב אהוד ברק, שהוא החכם ביניהם.

אני לא מתווכח.

אבל הנה הטענה שלי כבר שנים רבות, מאז שנות התשעים העליזות, טענה שאני עדיין עומד מאחוריה כחומה בצורה: מחוץ לחדרים סגורים, בחלל הציבורי הפתוח, ברק הוא כישלון מהדהד. אין לו מושג בפוליטיקה.

כאמור, כשכתבתי אשתקד בתחילת מרץ שברק יכול להיות מועמד טוב, קיוויתי שלמד משהו מנסיונו הגרוע.

וכאמור, כעבור ארבעה חודשים בלבד, כבר בתחילת יולי אשתקד, הבנתי שלא היא.

ודעתי לא השתנתה מאז.

*****

הסרטונים הקצרים והנמרצים של ברק, שהם האמצעי השוטף והעיקרי של ההתנהלות הפוליטית שלו, הם דוגמא מרהיבה לאטימות הפוליטית המוחלטת של האיש.

מפרק השעונים ברק,  השעון המתקתק והמטבח המתוקתק

מה אנחנו רואים בהם? רואים איש עשיר מאוד, מאוד-מאוד אפילו,  ישוב לו בביתו המפואר, בקומה עליונה של איזה מגדל-דירות, סלאמס למיליונרים, כשברקע, מאחוריו או לצידו,  מבחר מדהים של שכיות חמדה, בין אלפי דולרים למאות-אלפי דולרים מחירה של כל אחת מהן.

האיש זחוח בעליל, מטופח ומסופר היטב, אך איכשהו מצליח להעמיד פני איכפתניק נזעם ונמרץ. סוג של "אזרח מודאג",  שלכאורה אנחנו בראש מעייניו, והוא כלל אינו עומד להתיישב כבר הערב או מחר בבוקר במחלקה הראשונה של איזה בואינג, בדרך למשימת-יעוץ מכניסה, או להרצאה מעוררת-מחשבה, בשכר של אלפים רבים.

פעם הוא מצטלם בחברת אגרטל מעוצב עם סידור פרחים מרהיב לצידו; פעם עם שעון שעולה כמו מכונית משומשת קצת מאחוריו (וברקע מטבח מתוקתק של מיליונרים); לפעמים מציצה מעבר לכתפו יצירת אמנות מברזל שחור של אמן ידוע, שרק אלוהים יודע כמה היא עולה; פעם פסלון של נערה מהמזרח הרחוק; וכדי שלא נשכח את המוזיקליות שלו, הוא טורח להציג לנו את פסנתר-הכנף שלו,  רהיט עץ מהגוני בגודל של ספינת-סוחר בינונית, שמחירו כמחיר דירה סבירה.

מתחילים להבין, למה אני חושב שלברק לא היה, ועד עכשיו אין לו, מושג בפוליטיקה?

שלעומתו, אפילו משפחת נתניהו, המציגה לראווה את התיקרה הדולפת בבלפור, את החורים בשטיח, את העובש בארונות, ובכללי את דלות החומר של הקיום הראש-ממשלתי – אפילו המשפחה המלכותית הזאת היא מופת של תבונה פוליטית, צניעות, דרך-ארץ  והתחשבות ברגשות הבוחרים, לעומת האקס-קיבוצניק הזה, שמציג לראווה את טעמו המשובח כאחרון הנובו-רישים? שנראה כמה הצליח להתרחק מניחוח החציר של משמר-השרון?

הפסנתרן ברק מקריא שיר, וברגע פסנתר כנף מעץ מהגוני

ועוד מתיימר להיות בצד "השמאלי" של המפה הפוליטית. סוציאליסט-אלק, מול הנהנתן, המושחת, החבר של עשירים – נתניהו.

תרשו לי לצחוק.

*****

אבל זה רק צד אחד של הבעיה, ואולי לא החמור ביותר, מבחינת התבונה הפוליטית של ברק, או יותר נכון – העדרה.

כפי שכתבתי לעיל, איבדתי תיקווה בכל מה שנוגע לברק, אחרי אותו נאום של "אפרטהייד" ושל "פאשיזם" בקיץ אשתקד בכנס הרצליה. ביטויים שהוא חזר עליהם פעמים רבות במשך נאומו זה – ולא מעט פעמים בהמוני סרטונים, ראיונות רדיופוניים וטלוויזיוניים מאז.

כדי להסביר את "ההגיון הפוליטי" של היציאות המוזרות האלה, מבחינתו של ברק, אצטט  כאן מה שכתבתי כבר לפני שנה ומשהו, כי שום דבר לא השתנה מאז:

"מאז פרישתו, הוא (ברק) אמר כמה פעמים, בתשובה לשאלות בעניין הזה, שאינו סבור כי דרכו בחזרה לראשות הממשלה לא תתאפשר, אלא בתנאי אחד: שתהיה איזו קטסטרופה. מצב פוליטי, בטחוני או מדיני קיצוני שבו "ייקרא לדגל" הגנרל וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, כמי שבא להציל את העם.

ואין כשימוש במילים האלה על ידי ברק, כדי להצביע שהוא אכן שואף לראשות הממשלה בימים אלה.

באין קטסטרופה של ממש, מנסה ברק לייצר אותה במילותיו.

סכנה נוראה של "אפרטהייד" ושל "פאשיזם" בפתח, אזרחים יקרים!

סכנת "סוף החזון הציוני" או "הרס המפעל הציוני".

ולכן זה הזמן "לקום ולעשות", כפי שחזר ואמר ברק בנאומו.

לקום ולעשות מה?

להקים את "מחנה האחריות הלאומית", אותו "גוש גדול", שיביא את אהוד ברק לראשות הממשלה.

כי רק הוא יכול להציל אותנו."

*****

אבל מה הצרה?

שמה שנראה לברק כהיגיון פוליטי, הוא בדיוק היפוכו.

האזרח המודאג ברק בחברת נערה מנחושת או ארד מהמזרח הרחוק

ביטויים  כמו "אפרטהייד" וכמו "פאשיזם" יקרבו אותו אל מטרותיו, בדיוק כמו שיעשה זאת פסנתר-הכנף שלו, או איזה פסל של נערה מנחושת-קלל לצידו, בשעה שהוא מתנה את צרותינו מול מצלמה וקורא "לשתף ולהפיץ בכל הכוח".

כל אחד יודע לאיזה צד של המפה הפוליטית מתייגות את ברק המילים האלה.

לפייק-שמאל.

"האפרטהייד" וה"פאשיזם" הם הסיסמאות האופייניות ביותר של השמאל הישראלי הקיצוני ביותר, המנוכר ביותר, המנותק ביותר, זה שמבקש לסייע, במודע ובמתכוון, לחרמות ולנידויים של ישראל מתוצרת ה-BDS, לדימוניזציה של המדינה ולדה-לגיטימציה שלה.

המושגים האלה הם נקודת החיבור בין הפייק-שמאל הישראלי ובין הפייק-שמאל העולמי, ובין שניהם מצד אחד – לבין ה-BDS, האנטישמים של הלייבור הבריטי או כוהני כנסיית הסכל באוניברסיטאות האמריקאיות או הבריטיות, הצרפתיות והגרמניות, החמאס, איראן, ארדואן, התעמולנים של הרשות הפלשתינית, הלאומנים של "הרשימה המשותפת" וכן הלאה.

פוליטיקאי ישראלי שמשתמש במושגים האלה בכל שני וחמישי, ממצב את עצמו בין מרצ למשותפת. במקרה הטוב – בשמאל הרדיקלי של העבודה. מבחינת מצביעי המרכז, שבלעדיהם אין למחנצ מה לחפש, המושגים האלה הם רעל מזוקק. אין מצביע ישראלי במרכז המפה הפוליטית, שאינו מבין, שזו השפה של אויבי ישראל.

אז מה? ברק כל-כך טמבל, שהוא לא מבין את זה?

לשאלה הזאת יש שתי תשובות.

א. כן. מבחינה פוליטית הוא טמבל.

ב. הוא חושד אולי שהקו שלו לא הכי מוצלח,  אבל גם מבין משהו בתקשורת הממוסדת. הוא יודע שהמילים האלה קונות  לו את "הארץ" בעל הקו המערכתי האנטישמי. הוא יודע שהמושגים האלה הם כשמן בעצמותיהם של השדרנים ביומני החדשות בתחנות הרדיו הציבוריות בשעות החמות של היממה (ולא רק).  הוא יודע שבמערכת של "לונדון וקירשנבאום" יאהבו את זה. גם במערכות החדשות של ערוצי הטלוויזיה יש אוהדים שרופים ל"אפרטהייד" ול"פאשיזם".

ובקיצור: תקשורת אוהדת.

"אפרטהייד" ו"פאשיזם" הם שני גלגלי המרכבה שעליה דוהר ברק אל דעת הקהל.

הקוץ שבאליה: פחות מרבע מן הציבור הישראלי מתייחסים באמון למה שמפרסמת התקשורת האוהדת הזאת, ועוד פחות מזה רוחשים כבוד לערכים ולדעות שאותה תקשורת משמשת להם במה ומגביר קול.

האמון של הציבור לתקשורת הממוסדת נופל אפילו מהאמון לכנסת ולמפלגותיה.

כך שאנחנו עדיין נשארים עם אותה בעייה: המסרים של ברק הם אסון אלקטורלי, לו, ולכל מפלגה שתבקש לארח אותו, ותשאף לקבל יותר מנדטים ממרצ.

*****

ולמרות כל האמור לעיל, כפי שכתבתי בפתיחת הפוסט הזה, חבל לי על ברק.

ואולי עדיין לא מאוחר. לציבור המצביעים יש זיכרון קצר, המותג עדיין שווה משהו, ואילו היה ברק מצטייד ביועץ פוליטי סביר, וגם מאזין לעצתו (לא כמו שקרה לו עם חיים רמון בממשלתו קצרת-הימים בסוף הניינטיז), יתכן שאפשר היה להציל משהו.

 

 

 

 

 

 

למה מגן "הארץ" על ג'רמי קורבין האנטישמי? פשוט מאוד – כי גם "הארץ", סליחה על הצרפתית, הוא בעצמו…

כמה לא מפתיע, ש"הארץ" שלנו יוצא להגנת חבר הפרלמנט הבריטי ומנהיג הלייבור ג'רמי קורבין.

היום הופיע מאמר הגנה, שהוא שיתוף פעולה בין-יבשתי, של שני אקדמאים ישראלים מפה ומשם. ומוקדם יותר השבוע היה מאמר של גדעון לוי באותה רוח.

שהרי, אם ניתן לפרש את ה"ההתנגדות לכיבוש", או את האהדה השופעת של קורבין לפלשתינים, כולל התמיכה בטרור הפלשתיני,  כאנטישמיות  –

– אפשר לעשות את זה גם ל"הארץ", שעמדות המערכת שלו  כלל לא שונות מאלה של קורבין, כולל הערצה לרוצחים פלשתינים והצגתם כלוחמי חירות.

*****

נו, טוב, ברור שקורבין הוא אנטישמי, כמו שברור ש"הארץ" הוא עיתון בעל קו מערכתי אנטישמי. גם קל מאוד להוכיח זאת.

כל מה שצריך הוא, הפתעה-הפתעה,  לחזור אל טיעון של הכוהן הגדול של כנסיית השכל והפייק-שמאל העולמי, הפרופסור נועם חומסקי.

אנטישמי ג'רמי קורבין: פרחים לרוצחי "ספטמבר השחור"

אני מכנה אותו "הכוהן הגדול", כי בסקר שערך בזמנו המגזין הבריטי "פרוספקט", בקרב 20,000 מקוראיו, על זהותו של האינטלקטואל המשפיע ביותר בעולם, הגיע חומסקי למקום הראשון, בפער ניכר לפני הבאים אחריו.

ובכן, חומסקי זה, שמאלני אנטי-ציוני אדוק כמה-שלא-יהיה, יצא נגד תנועת ה-BDS ויוזמותיה להטיל חרמות על ישראל בגין "מדיניות הדיכוי וחוסר הצדק כלפי הפלשתינים".

כי עמדה זו, לדברי חומסקי, היא, החזיקו חזק, "צביעות הזועקת לשמיים" – ובלשונו "Hypocricy that rises to heaven" 

וזה למה?

כי הדיכוי שמפעילים משטרים כמו האמריקאי, הבריטי או הצרפתי, במקומות רבים בעולם, גדולים "פי מאה" (ציטוט מחומסקי) ממה שעושה ישראל לפלשתינים.

והנה – נגדם אין קריאות לחרם, אין האשמות נוראות של הפייק-שמאל שוחר הצדק, אין קריאות יומיומיות לגינויים באו"ם ובמוסדותיו השונים, אין ערעורים על זכותם של האנגלים או הצרפתים או האמריקאים לקיים מדינה משלהם למרות העוול שהם גורמים, אין השוואות שלהם עם דרום-אפריקה או גרמניה הנאצית – כלום!

חומסקי היה יכול להזכיר בהשוואתו גם משטרים דכאניים נוספים, כמו הרוסי או הסיני, הטורקי או האיראני וכן הלאה, רק שהם דווקא מחביבי הפייק-שמאל השקרני, הצבוע –

והאנטישמי.

*****

כאשר מכנה חומסקי את היחס המפלה של השמאל כלפי ישראל כ"צביעות", הוא עושה הנחה גדולה לחבריו ואוהדיו.

כל אחד יודע מה מייחד את מדינת ישראל, מנקודת ראותו של השמאל הבינלאומי, לעומת מדינות כבריטניה וצרפת, או רוסיה וטורקיה. מה גורם ליחס המיוחד כל-כך כלפיה מצד האגף הפוליטי הזה.

זו העובדה, שישראל היא מדינת היהודים. לכן אותנו מותר להוקיע, להחרים, לבזות, לתמוך ברצח אזרחינו.

*****

אין שום חדש ביחס המפלה והגזעני של השמאל כלפי יהודים.

כבר אוגוסט פרדינאנד בבל, (1840-1913) ממייסדי הסוציאליזם הגרמני, הבחין בנטייה העזה הזאת.

"האנטישמיות", טען בבל, "הוא הסוציאליזם של הטיפשים." 

ומי לנו טוב מקורבין בתור הדגמה חיה ומהלכת לקביעה הזאת.

*****

אילו היה חומסקי אדם ישר יותר, היה מודה ש"האנטישמיות (של העמדה הפייק-שמאלנית) זועקת לשמיים".

"Antisemitism that rises to heaven"

וכמו שחומסקי היה מנומס כשקרא לאנטישמיות של חבריו לדעה בשם "צביעות", גם בבל לפניו, היה מנומס ואדיב כלפי חבריו לדעה, כשקרא לאנטישמים האלה "טיפשים".

שהרי מדובר בגזענים מנוולים.

אין סתירה, אגב. גזענים מנוולים הם טיפשים גדולים בהרבה מאוד מקרים.

'סתכלו על קורבין. קיראו כמה מהאידיוטים של "הארץ".

*****

ובכן, לדעתו של הכוהן הגדול חומסקי, המשטר הבריטי, למשל, דכאני "פי מאה" מ"הכיבוש" הישראלי הנורא ועוולותיו.

אז מה? וכי ראיתם פעם את קורבין מניח זרי פרחים על קברים של טרוריסטים מוסלמיים, שטבחו באזרחים מבין מדכאיהם הבריטיים, ליד בניין הפרלמנט בלונדון?

ברור שלא.

ואותו דבר "הארץ".

קראתם פעם, בביטאון הזה של הפייק-שמאל, מאמרי הערצה  לטרוריסטים צ'צניים שערכו טבח במדכאיהם הרוסיים?

ברור שלא.

*****

אבל אין בעייה לקורבין להניח זרים על קבריהם של מתכנני טבח ביהודים ישראלים או במבצעיו.

למה? כי הוא פשוט אנטישמי.

ואין בעייה לכתוב ב"הארץ" כי "זכותו" ו"חובתו" של כל פלשתיני לרצוח יהודים כרצונו, "גם בצורה שפלה"(ציטוט).

למה? כי "הארץ" הוא עיתון בעל קו מערכתי אנטישמי. שונא יהודים.

"הארץ" וקורבין מסווים את גזענותם המנוולת כ"אהדה לפלשתינים" ו"התנגדות לכיבוש".

 

אש בשערי עזה (2): איראן – הפיל הגדול שבחדר

פוסט שני בסדרה. הראשון פורסם ב-18 ביולי.

הבוקר שמעתי את האלוף בדימוס גיורא איילנד מסביר בגלצ בהיגיון רב את המצב בעזה:

יש שם בפועל מדינה. במדינה הזאת שולט החמאס באופן לגיטימי, שהרי הוא זכה בבחירות של אמצע העשור הקודם. האינטרס של החמאס, כמו של כל שלטון, הוא לשרוד בשלטון. כדי לשרוד בשלטון, רוצה החמאס לפתור את הבעיות הכלכליות של הרצועה ותושביה. האינטרס של החמאס, אם כן הוא כלכלי.

נשמע מה זה הגיוני.

רק שזה קשקוש.

אילו היה החמאס שם בראש מעייניו את המשך שלטונו תוך שיפור הכלכלה של עזה, היו לו יותר מתריסר שנים, מאז ההתנתקות, כדי לקרב את עזה למצב סינגפורי, לפי חזונם של הנשיא המנוח שמעון פרס ודומיו. כך יכול היה השלטון החמאסי בעזה לקדם חקלאות משגשגת ותעשייה מתפתחת.

אבל התעשייה שמקדם החמאס היא תעשיית המוות, והחידוש הגדול שלו בתחום החקלאות, הוא שריפת שדות של ישראל בעוטף עזה.

פתחי חמאד, ממנהיגי החמאס, פורש את חזונו התעשייתי המתקדם של השלטון בעזה

 

זה כי האינטרס של החמאס הוא לקרב ככל האפשר את השמדתה של מדינת ישראל, כשהרצועה ותושביה, וכן אנשי החמאס ביו"ש, וכמובן שלטונו בעזה, הינם המכשירים העומדים לרשותו.

הבעיות של כלכלת עזה ותושביה  מעניינות את החמאס, רק כשהן מאיימות על שלטון החמאס, ומסכנות את המשך הפרוייקט שלו, השמדת ישראל.

והאלוף בדימוס איילנד לא הזכיר במילה אחת את הפיל הענק שבחדר: איראן.

לדבר על עזה ועל החמאס בלי להזכיר את איראן, זה כמו לדבר על לבנון ועל החיזבאללה בלי להזכיר את איראן.

*****

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת הובסה האימפריה האמריקאית על ידי זרם איסלמי קיצוני של השיעה באיראן, ובאפגניסטן הסמוכה התמרד זרם קיצוני של הסונה בשלטון מרקסיסטי הנאמן לאימפריה הקומוניסטית של ברית-המועצות, ולבסוף הביס אותה במהלך שנות ה-80.

התבוסה באפגניסטן תרמה להתפרקותה של בריה"מ, וכך הביאה לקיצה ולסיומה של מלחמת העולם השלישית, היא "המלחמה הקרה" (שהיתה קרה בוושינגטון ובמוסקבה, בלונדון ובפאריס, אך חמה מאוד במזרח התיכון, בדרום-מזרח אסיה ועוד).

ובה-בעת, היו הנצחונות האלה, על האימפריות ממערב וממזרח, בבחינת יריית הפתיחה למלחמת העולם הרביעית, הנמשכת עד עכשיו:

מלחמת הקודש הדתית שמנהלים הזרמים הקיצוניים של האיסלם ברחבי העולם כולו.

לנצחונות המרשימים דאז של האיסלם הקיצוני, היו הדים במעוזים אחרים של קנאות דתית רצחנית, למשל במצריים. שם, מתוך "האחים המוסלמים", הקימו סטודנטים פלשתינים, בתחילת שנות ה-80, את ארגון "הג'יהאד האיסלמי הפלשתיני" (גא"פ).

ואילו בעזה עצמה, הגבירו "האחים המוסלמים" את פעילותם עד שבמחצית השניה של האייטיז הקימו את "תנועת ההתנגדות הפלשתינית", היא החמאס.

שני הארגונים הם סונים. אך הגא"פ אינו מתיימר להיות תנועת המונים כמו החמאס. מדובר בארגון טרור, עם חיבה מיוחדת למחבלים-מתאבדים.

האידיאולוגיה של הג'יהאד האיסלמי הפלשתיני היא פשוטה: מלחמת קודש מזויינת נגד "הקיום היהודי בפלשתין", שיביא לחיסולה של "הישות הציונית".

אין הבדל בין הכוונות של הגא"פ ושל החמאס, כפי שהן מובעות באמנתו.

אך התכליתיות הישירה של הגא"פ הביאה להבדל חשוב: מן ההתחלה מצאו ראשי הג'יהאד שפה משותפת עם המשטר החדש של ההיאטוללות באיראן. הארגון הפך, למעשה, ל"פרוקסי" – שליח, של טהראן השיעית בעזה ובמזרח התיכון. המשטר האיראני  מממן את הג'יהאד,  מצייד אותו ומאמן את אנשיו.

המפקדה של הג'יהאד אינה נמצאת בעזה.

היא שוכנת בדמשק.

הגא"פ היה חלוץ פיגועי ההתאבדות שנועדו לחסל את הסכמי אוסלו באמצע האייטיז. פיגוע-ההתאבדות בבית-ליד בחורף 1995 (22 הרוגים) וברחוב דיזנגוף בתל אביב באביב 1996 (13 הרוגים) היו מעשה ידיו.

סמלו של הג'יהאד האיסלמי הפלשתיני: שליח של איראן ומפקדה בדמשק

הגא"פ היה פעיל מאוד גם באינתיפאדת "אל-אקצה". לעומת 500 ויותר פיגועים מתוצרת החמאס הגדול, ביצעו אנשי הג'יהאד הקטן יחסית למעלה מ-400 פיגועים. הידוע שביניהם היה במסעדת "מקסים" בחיפה בסתיו 2003 (21 הרוגים, 60 פצועים).

הגי'האד האיסלמי הפלשתיני היה פעיל גם בלבנון. שם, בשיתוף עם החיזבאללה, גם הוא פרוקסי של איראן, ביצע הארגון יותר מ-20 פיגועים רצחניים.

וכן: אנשי הג'יהאד היו שותפים חשובים בארגון "צעדת השיבה הגדולה" האחרונה, המתגלגלת מאז מרץ השנה בגבול עזה ("מחאה עממית" וגם  "לא אלימה", בפי המארגנים עצמם ובפי היחצנים שלהם בפייק-שמאל). עוד קודם, וגם מאז, הרבה הארגון הזה בניסיונות פיגוע נגד חיילי צה"ל ובירי רקטות, מרגמות וטילים על אזרחים ישראלים, כשאנשי הגא"פ מנסים שוב ושוב להפר כל הסכם של הפסקת אש מול החמאס, וגוררים לעתים תכופות את הארגון הזה לעימות.

בקיצור: ברור שמדובר בכנופיית "רצח בע"מ" שעובדת בעזה, בגדה, בישראל  ובלבנון,  מטעם המשטר האיראני. ברור שהמשטר הזה היה מעוניין לפוצץ את הסכמי קמפ דייוויד. ברור שקיווה לרווחים פוליטיים מאינתיפאדת אל-אקצה, שלא לדבר על סתם הנאה מרצח יהודים בישראל ובכלל (למשל בארגנטינה). ברור מדוע מרוצים האיראנים מההתרחשויות הנוכחיות בגבול עזה, מעודדים ומממנים אותן.

בתקופות שבהן התחוללו משברים בין החמאס לאיראן (בגלל תמיכת איראן באסאד הסורי, סולקה בזמנו מפקדת החמאס מדמשק), היו מתחים בין החמאס לג'יהאד בעזה. אך בתקופה האחרונה, כשגם החמאס זוכה לתמיכה ולמימון איראני מאסיבי (אחרי שהנשיא האמריקאי הקודם, ברק אובמה, שיחרר להייאטוללות ים של דולרים, שחלקם זורם לידי החמאס בעזה), נראה ששיתוף הפעולה בין שני ארגוני הטרור האלה גובר והולך.

*****

לאחרונה מתרבים נסיונות התיווך בין ישראל והחמאס, כדי לנסות ולהרגיע את הגבול. מדברים גם על תכניות לשיקום הרצועה. למשל התכנית של ממשל טראמפ, שלה שותפות גם מצרים, סעודיה, חלק ממדינות המפרץ, האיחוד האירופי ועוד, תכנית שיש הטוענים שהיא זוכה גם לתמיכתו המפתיעה של אבו מאזן.

תקוות להסדרה בקרוב מתחזקות ונחלשות, חדשות לבקרים.

עכשיו מדברים על הפסקת אש לחמש שנים. הלוואי.

*****

יש חילוקי דעות בין המומחים. מה רוצה החמאס? הסדרה או המשך המצב הקיים ואף החרפתו?

אז הנה השאלה החשובה בהקשר הזה, שבלי להשיב עליה, אין טעם לדבר על העתיד.

מה רוצים האיראנים?

האמנם יכול להיות להם עניין בסוג של "פאקס אמריקנה", גם אם "שלום" כזה יכול לסייע לתושבי עזה?

האין זו אשלייה לחשוב, שאדוני האיסלם השיעי הקנאי השולט בטהראן, וזורק מיליארדים לטובת מלחמות וטרור ברחבי המזרח התיכון, על חשבון האזרח האיראני, ובתוך כלכלה מתמוטטת באיראן עצמה,  יתחשב בצרכים של תושבי עזה האומללים?

משטר המשתתף בהשמדת העם המתרחשת מזה שנים בסוריה, יגלה רחמים לפלשתינים בין הים והנהר?

ואם יחליט החמאס, שלמען תושבי עזה שתחת מרותו, הוא מוכן להתנתק מהאיראנים  – האם יהיה בכוחו לרסן את הפרוקסי המובהק של האיראנים – הג'יהאד האיסלמי הפלשתיני?

*****

אין לשכוח, שלצד המשטר הרצחני של איראן, המעוניין מאוד בהמשך המאבק המזויין בגבול עזה, עומדים בעלי ברית חשובים:

הרוסים, הסינים, וכן – גם המעצמות והמדינות של מערב אירופה וצפונה.

והמוני "עמותות" ו"קרנות" של "החברה האזרחית" שבראש מעינייהם "זכויות האדם" או "צרכים הומניים"  או "שחרור עזה" – כל אלה שמות חיבה למיזמים של מחרחרי מלחמה מדינתיים, תאגידיים וכנסייתיים והמיזמים הצבועים שלהם.

ועד לפני שנתיים, נמנה  גם הנשיא האמריקאי היוצא ברק אובמה על הרשימה הלא מכובדת הזאת של האוהדים.

כל אלה עושים  כמיטב יכולתם כדי לסייע למשטר הקנאי של איראן ולארגוני הטרור השולטים בעזה.

ובגילויים של חוצפה תהומית וצביעות שאין לה גבול, יש להן טענות מוסריות כלפי ישראל המתגוננת מפני שליחי הטרור האיראני.

ולא טוב מהם ארגון האו"ם ("האומות המאוחדות"!) הממשיך לארח בשורותיו מדינה, שהמשטר שלה דוגל באופן גלוי, ותוך נקיטת צעדים ממשיים, בהשמדת מדינה אחרת, ואינו מהסס לאיים גם על המעצמה הגדולה, ארצות-הברית, שהיא המממנת העיקרית והמארחת של אותו ארגון מגוחך.

האו"ם, שהוא עצמו וארגוני המשנה שלו, הם אחת הזירות שבהם מנהלים החאמס ותומכיו את מלחמתם בישראל, וכמעט תמיד מנצחים בקלות. ארגון מחרחר מלחמה.

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: