דילוג לתוכן

צחוקים/ פגישת נתניהו-פוטין, הפייק-ניוז מהעבר מתחרה בפייק-ניוז מהעתיד

אוֹאוּ-יעֶ, שמתי לב, איך ניסו חברת החדשות של 12/13 והכתבת שלהם דפנה ליאל, לצאת מהפייק-ניוז שלהם מאמש, כביכול אין מצב שתתקיים פגישה בין הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין וראש הממשלה בנימין נתניהו בכינוס הנערך בפאריס, לרגל יום השנה ה-100 לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.

אז הנה כך נראית אי-פגישה שכזאת, למי שתהה אי-פעם איך עשוייה להראות פגישה שלא התקיימה לפי תקשורת המיין-סטרים הישראלי:

נתניהו, מתורגמנית ופוטין היום בפאריס: פגישה, חצי-פגישה

אז איך הם ניסו, ליאל והערוץ,  לצאת מהאי-פגישה (אולי חצי-פגישה?).

נו כן. אמרו, שבסך הכל היתה רק "שיחה", וש"בלשכה (של נתניהו) רצו מפגש רשמי", וגם "פגישה מסודרת", ולא יצא.

אבל לא זה מה שנאמר בפייק-ניוז מאמש. אז דובר על "פגישה" בלי שמות תואר. סתם פגישה. ואפילו נטען שבהיעדר פגישה, בגלל "העובדה שלא תתקיים פגישה",  הנה "העובדה" שפוטין "עומד בסירובו להיפגש", גרמה לנתניהו לשקול את ביטול הנסיעה לפאריס כולה!

אז כן. פגישה מסודרת חסרה לה לליאל.

מסודרת שכמותה.

זו שאמרה אמש, בלי הנד עפעף ובאופן לגמרי מסודר,  שהסירוב המוחלט של פוטין לפגישה, מקורה בכך ש –

"ישראל הפילה מטוס רוסי מעל שמי סוריה".*

מה שמוכיח, שהפייק-ניוז הנוגע לעתיד, בחוגי "חברת החדשות" של הערוצים 12/13, יכול להתחרות רק בפייק-ניוז שלהם בנוגע לעבר.

*****

ואילו ברק רביד, שליח ערוץ עשר לאותו כינוס, גילה ג'נטלמניות למופת כלפי הפאשלה המביכה של הקוליגות מהערוצים המתחרים (בינתיים). הוא סיפר בערוצו שלו, שפוטין ונתניהו שוחחו רק "בעמידה". נו טוב. הרי אפשר לראות פה, בצילום לעיל, איך נראית  "עמידה" לפי הבנתו המעמיקה של רביד במצבים אנושיים.

ואם אנחנו כבר בעניין של רביד ופייק-ניוז, למה שלא יימרח חיוך קטן על פנינו, כשניזכר מה כתב הג'נטלמן מערוץ 10 על תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת, ממש בזמן אמת:

"גם אם נתניהו יצליח לגייס עוד מנדט  מהימין, הוא יתקשה לעצור את דימום המנדטים לכיוון המרכז…משמעות הדבר תהיה שהליכוד ירד מתחת לרף עשרים המנדטים. במצב כזה, כל שיישאר לנתניהו הוא להודיע על פרישה עוד בליל המדגמים, או להמתין שבכירי מפלגתו יפנו נגדו וידיחו אותו." (הארץ, 15.03.2015)

לא מצחיק?

******

ואם כבר מדברים על בחירות, אני נזכר במה שאמר הקוליגה של רביד מערוץ 10, נדב אייל, רק לפני ימים אחדים, בלונדון בלי קירשנבאום,  על בחירות האמצע בארצות הברית, עת הפליג בשבחי הנשיא היוצא ברק אובמה, שהתגייס לאותה מערכת הבחירות.

הבשורה לפי דפנה ליאל וערוץ 12 אמש: לא תהיה פגישה, ישראל הפילה מטוס רוסי בשמי סוריה. פייק ניוז מהעבר מתחרה בפייק ניוז מהעתיד

אובמה, בישר אייל לצופיו ולשומעיו, היה הנשיא הכי פופולרי…או לפחות הנשיא הכי פופולרי עם סיום כהונתו…או לפחות הכי פופולרי בין הנשיאים שעדיין עימנו בין החיים… מה חבל שמדובר בשלשלת של פייק-ניוזים, כפי שכבר הראיתי (בפייסבוק): אובמה התגלה, לפי הסוקרים של מכון גאלופ, כאחרון בין 13 נשיאים בהשגת שיא בפופולריות, מאז שנות ה-30 של המאה שעברה (מאז רוזוולט השני). הוא בהחלט בהחלט לא היה הראשון בשיאי הפופולריות עם סיום כהונתו. והוא אפילו לא היה הכי פופולרי בין הנשיאים החיים עימנו (ביל קלינטון היה פופולרי ממנו בכל הפרמטרים).  שלושה פייק-ניוז בזה אחר זה.

*****

אני נטפל לכל אלה, בעיקר בגלל הבידור והצחוקים. אבל יש גם מימד רציני לפאשלות ולפאלטות האלה של הטלאנטים מן התקשורת הממוסדת שלנו: במקרים שהבאתי כאן, וברבים-רבים אחרים, מדובר במוחות מוכי-אידיאולוגיות. אנשים שבראש מעייניהם לא דיווח הוגן והגון ללקוחותיהם, צרכני התקשורת, אלא ניסיון להשפיע עליהם. אנשים שעסוקים יותר בתעמולה, מאשר בדיווח עיתונאי – ולכן נופלים שוב ושוב בפח נבואותיהם המתבדות ותחזיותיהם המתמוטטות.

*****

ולסיום, זוכרים את הרב אלעזר מנחם מן שך, מי שהיה מנהיגו של הזרם הליטאי של היהדות החרדית? מייחסים לו, שאמר על חב"ד, שהיא –

"הכת הכי קרובה ליהדות."

אז כשאני מתבונן על "עיתונאים" מסוגם של ליאל, רביד ואייל,  ורבים-רבים אחרים כמותם, מוחות מוכי אידיאולוגיה שעוסקים בתעמולה  וב-WISHFUL THINKING המתחזה להערכה שקולה, זה מה שיש לי לומר  על התקשורת הממוסדת מהסוג הזה, הוי מה צר לי  ומה מר לי –

שהיא הדבר הכי דומה לעיתונות.

אבל עיתונות זה לא.

____________________________________________________________________________

*תזכורת: זה הסורים המבולבלים שהפילו את המטוס.

 

 

 

מודעות פרסומת

משוואה עם נוכחים בגבול עזה (4) סיכום ראשון: מי בעד שלום ומי בעד מלחמה

זהו הפוסט הרביעי בסידרה. את הפוסט הראשון בסידרה הזאת  פרסמתי לפני שבועיים, אך לא נראה שהשתנה הרבה בינתיים. עדיין אנו עומדים לפני "הסדרה". עדיין תיתכן התלקחות גדולה. הרשות הפלשתינית עדיין מנסה לטרפד הסכם. המוני עזתים עדיין מוסעים אל הגדר. איראן עדיין משלמת אלפי פטרו-דולרים על כל הרוג ומאות על כל פצוע על הגדר. המצרים עדיין משתדלים. המבוי עדיין סתום. וגם אם תהיה הסדרה, לכל ברור שהיא רק תדחה בשבוע, חודש או שנה את הבלגן הבא, אם בכלל.

מהומות אלימות בגבול עזה: מה רוצה החמאס

בפתיחה לפוסט הראשון כתבתי,  שהמבוי הסתום בעזה, מדגים את מצב העניינים הנראה כחסר מוצא, בכל מה שנוגע לסכסוך היהודי ערבי.

והוספתי, שכל זה אינו מקרה ולא מכת-גורל, אלא שיקוף של מערך האינטרסים, החורג בהרבה מתחומי הארץ שבין הים לנהר, וגם מתחומי המזרח התיכון, אלא חובק עולם הוא.

יש המון נוכחים במשוואת האינטרסים הזאת, ולא הרבה נעלמים.

*****

הגיע הזמן לסכם:

למעגל הקרוב ביותר שותפים שלטון החמאס בעזה, ממשלת ישראל והרשות הפלשתינית השולטת בגדמ"ר.

אבו מאזן והניה חותמים על "הסכם מכה": ועכשיו אבו מאזן מרעיב את עזה

האינטרס מס. 1 של החמאס, שכל האחרים כפופים לו ונגזרים ממנו, הוא השמדתה של מדינת ישראל. בגלל קשיים זמניים (עוצמתה של ישראל והמצב הכלכלי העגום של רוב האוכלוסייה בעזה) יסכים החמאס להפסקה זמנית ו/או חלקית של פעילות אלימה נגד ישראל, תמורת הטבות כלכליות (יותר מזומנים, יותר חשמל, יותר שטחי דיג וכו') החמאס נחוש לשמור על שלטונו ברצועה, ואם אפשר להרחיבו ליו"ש, כי לפי השקפתו, השלטון המתחרה של הרשות הפלשתינית אינו די נחוש  מבחינה דתית, מה שפוגם בהגשמת האינטרס הבסיסי – השמדת ישראל.

אבו-מאזן, השולט כרגע ברשות הפלשתינית, שותף לשאיפה הבסיסית של החמאס, אך סבור שהפיצול השלטוני בעם הפלשתיני מזיק, ומנסה לחדש את שלטונו  בעזה, על ידי הפעלת לחץ כלכלי על העם בעזה, כדי לערער את שלטון החמאס.

ראש הממשלה הישראלית מייצג את האינטרס של הימין הישראלי: מכיוון שהפלשתינים משחקים לידינו ואינם מוכנים, מזה מאה שנים ויותר, לשום פשרה טריטוריאלית ושלום, יש לנצל את איוולתם ולקדם סיפוח גדל והולך של שטחי מולדת למדינת ישראל, בתקווה שלאורך שנים העולם יתרגל. ברור מדוע מועיל לעניין זה הפיצול הפוליטי והגיאוגרפי בין הגדה והרצועה, והשורה התחתונה: יש לנהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. שזה, בין השאר, עזה לחמאס והגדה – לרשות.

*****

במעגל השני, המזרח תיכוני, השחקניות העיקריות הן איראן והשלטון השיעי בטהרן –  ומצרים, המייצגת גם את המדינות הערביות-סוניות.

מנהיג איראן עלי חמינאי והנייה מהחמאס מתחבקים: 3,000 פטרו-דולרים לכל עזתי שנהרג על הגדר

האיראנים מפרנסים בפטרו-דולרים ובסיוע מדיני את האלימות החמאסית נגד ישראל, ואת המאבק הפלשתיני להשמדת "השטן הקטן", המדינה הציונית. כל זה  במסגרת מאמציהם להשתלט על המזרח התיכון, כצעד לקראת השתלטות האיסלם על העולם.

האינטרס של הנשיא המצרי עבד אל פתח א-סיסי, לכן, הוא הפוך: הוא מנסה להביא להורדת הלהבות בין עזה לישראל ובין הפלשתינים לישראל, כאמצעי לבלימת ההשתלטות האיראנית על האזור. במאבק הזה הוא מוצא לצידו את המדינות הסוניות של חצי האי הערבי וגם את ירדן. אף שהמלך בעמאן, בגלל הדמוגרפיה הפלשתינית של ממלכתו, מנסה לרקוד ביותר מחתונה אחת בכל פעם. את משחק הכפול הזה אפשר לייחס למדינה סונית נוספת – קטאר: גם משת"פית של איראן, גם מארחת בשטחה בסיס צבאי אמריקאי ענק. גם מממנת טרור, ומסיתהלקיצוניות ולאלימות בעזרת "אל-ג'זירה", וגם מוכנה להשקיע כסף ברווחתם של העזתים ולסייע כך לרגיעה מול ישראל.

*****

במעגל השלישי מצויים הגושים המעצמתיים: ארצות-הברית, אירופה הנשלטת על ידי מעצמות המערב, והציר הרוסי-סיני.

נשיא טראמפ וראש ממשלה נתניהו: שלום עולמי

בפעם השנייה במאה הזאת (הראשון היה ביל קלינטון), מכהן בארצות הברית נשיא, המבקש בכנות להביא לשלום ישראלי-פלשתיני (השלום הישראלי-מצרי בתקופת הנשיא קרטר הושג מאחורי גבו בין שני הצדדים, והוא הועמד בפני עובדה. התנהגותו מאז מעידה שהוא מצדד במדיניות המעצמתית הרגילה של "הפרד ומשול" בשרות אינטרסים כלכליים רבי עוצמה*). אין סיבה לפקפק בכנות כוונותיו של הנשיא דונלד טראמפ, המצהיר שהוא מבקש להביא ל"שלום עולמי" – כפי שאין סיבה להמעיט בעוצמתם של התאגידים האדירים, בעיקר בתחומי הנפט והנשק, שימשיכו להפעיל את כוחם הפוליטי, כדי לסכל את מאמציו.

המעצמות מס 2 ו-3 בעולם, רוסיה וסין, לא חשוב הסדר, ממשיכות במדיניות ה"הפרד ומשול" המסורתית. הסכסוך היהודי-ערבי מקדם את האינטרסים שלהן, מאפשר להן לזנב באינטרסים המערביים באזור ולרכוש מאחזים ואזורי השפעה. הרוסים והסינים כאחד משחקים משחק כפול – תומכים גם באיראן המבקשת להשמיד את ישראל, אך מקפידים לקיים גם קשרים סבירים, פוליטיים (רוסיה) וכלכליים (סין) עם ישראל. האינטרס שלהם: שיימשךה ככה, ושלא ייגמר לעולם.

האמיר פייסל והציוני חיים וייצמן: הבריטים טירפדו

בכך הם שותפים למעצמות של אירופה המערבית, שם עברה צרפת למקום המוביל, בגלל הברקזיט הבריטי והחלשותה של הקנצלרית אנגלה מרקל בגרמניה. מאז שהתגלה הנפט במזרח התיכון והחל לשחק תפקיד מרכזי בכלכלה העולמית, בתחילת המאה שעברה, המעצמות האירופאיות אינן חדלות לרגע לרגע מן הנסיונות לסכל כל סיכוי להסכם יהודי-ערבי או ישראלי-פלשתיני.

החל מהטירפוד הבריטי של הסכמי וייצמן-פייסל לפני כמאה שנים, ועד "תוכניות השלום" החד-צדדיות של הנשיא הצרפתי הקודם פרנסואה הולנד, וכנראה גם של ממשיכו הנוכחי, עמנואל מקרון. המזרח התיכון הוא ספק האנרגיה העיקרי של הכלכלה המעצמתית האירופאית, כמו גם הקניין העיקרי של תעשיית הנשק שלה. כל שלום ישראלי-פלשתיני מאיים על רדיית הדבש הנמשכת מהצנצנת הזאת.

לכן לא תיסוג אירופה מהסכם הגרעין מול איראן, המאיימת בהשמדה על ישראל. לכן ממשיכה אירופה המערבית לממן את אונר"א, המנציחה את תעלול "זכות השיבה". לכן תמצאו אצבעות אירופאיות מורמות במוסדותהאו"ם בעד הצהרות והצעות החלטה חד-צדדיות המעודדות את הפלשתינים להתעקש על תביעותיהם הדמיוניות.

*****

האירופאים – ממשלות ותאגידים כלכליים –  לא מסתפקים בפעילות הפוליטית השגרתית כדי להבטיח את הצלחתה של מדיניות ההפרד-ומשול.

הם מפעילים לשם כך ברוחב יד ובמרץ  גם את "החברה האזרחית" – שם חיבה לקו-פרודוקציה של הון ממשלתי, פרטי וכנסייתי. "המגזר השלישי" המדומה הזה, מתחזק עשרות אלפי "עמותות" מקומיות, ישראליות ופלשתיניות, שתוצרתן העיקרית היא ליבוי שנאה, חרחור מריבות, מלחמה ואלימות בין ישראל והפלשתינים. ברור שהכסף האירופאי, ממשלתי ופרטי, מממן, באמצעות הקרנות, המוני ארגונים של ה-BDS, מימון פךלשתיני למשפחות של רוצחי יהודים ועוד. שרק לא יהיה פה שלום, חס ושלום.

*****

לסיכום: במעגל המיידי הקרוב, נוצר אינטרס זמני משותף לישראל, החמאס בעזה, המצרים וקטאר –  השגת רגיעה ביחסים בין עזה וישראל, תוך הקלת מצבה החמור של רוב האוכלוסייה בעזה. בכך מעוניין גם הנשיא האמריקאי, המבקש לקדם את תכנית השלום שלו, השרוייה בקיפאון גם בגלל האלימות הנמשכת בגבול עזה.

הרשות הפלשתינית ואיראן הן המתנגדות העיקריות ל"הסדרה" כזאת. כל השאר – הציר הרוסי-סיני ומעצמות אירופה המערבית, לא ינקפו אצבע כדי לקדם הסכם ישראלי פלשתיני. אם וכאשר תצא ההסדרה לפועל, הם ישחררו הצהרות עידוד לכבודה, ויקוו להתפוררותה.

ואם תיקרה  הזדמנות, הם  יתרמו  את חמשת היורו או הרובלים  הדרושים להצתת הלהבות מחדש.

בפוסט הבא: ימין ושמאל, התקשורת, הקונספירציות והאינטרסים של העמים

——————————————————————————————————————————-

*קרטר נשלח לבחירות לנשיאות כאיש "ועד השלישייה" (Trilateral Commission), ארגון פרטי שהוקם ב-1973 על ידי המיליארדר דיוויד רוקפלר, ובראשו הועמד הפרופ' זבגנייב בז'ז'ינסקי.  מטרת "הוועד" היתה לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי בין ארה"ב, אירופה ויפאן. לאינטרסים התאגידיים האדירים שייצג "הוועד" הזה לא היה שום עניין בשלום מזרח-תיכוני. קרטר מינה את בז'ז'ינסקי ליועצו לבטחון לאומי, ועל קשריו עם "ועד השלישיה" אפשר לקרוא כאן.

 

 

 

 

ׁׁׁ

 

 

המשפטנית דינה זילבר: (בית) ספר לעקיפת הדמוקרטיה, שטיפת מוח והטעיית הציבור

מצאתי בפיד שלי  את הפוסט שפרסם חברי מהפייסבוק (ולשעבר גם ממחנה של"י), מיכה מימון, בזו הלשון:

"דינה זילבר בספרה: המגמה היא העתקת מרכז הכח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה"

פוסט שגיליתי בפייסבוק: קצה הקרחון

נראה לי ממש לא אמין. נראה לי כתעמולת זוועה נגד המשפטנית המסורה הזאת, המשנה ליועץ המשפטי שלנו.

שוב הימין הקיצוני מלכלך על השמאל בפייק-ניוז.

אבל את מימון טרם תפסתי בשקר, אז בכל זאת החלטתי לבדוק. הקשתי את המשפט הזה בגוגל, ומה גיליתי? כתבה של יהודה יפרח מסוף יוני השנה, ב"מקור ראשון", שממנה התברר לי –

שזה רק קצה הקרחון.

גיליתי שהגב' זילבר, ברוב כנותה, או איוולתה, או שניהם, פשוט חשפה את קלפיה בספר שכתבה. ספר ושמו:

"הבירוקרטיה כפוליטיקה".

אז קבלו כמה ציטוטים מהספר:

"טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה.

לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים.

המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה.

תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו (מאיפה צץ "וסיכונו" כאן, כשברור מכל הכתוב בקטע שהיא ממליצה על הפרקטיקה הזאת? הכנה מרושלת לאליבי?) מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

משנה ליוהמ"ש דינה זילבר: אינדוקטרינציה

והנה עוד ציטוט מהספר:

"המומחים (שהם המשפטנים בשירות הציבורי) מהווים קהילה סגורה, בעלת שפה מקצועית המוכרת רק לבעלי המקצוע.

כמו בוגרים של כת סודית, שההשתייכות לשורותיה כרוכה במסלול של הכשרה קפדנית.

מסלול זה כולל הכשרה ספציפית, עמידה במבחנים מסוימים עם אינדוקטרינציה שוטפת בלתי מודעת (שזה בעברית פשוטה שטיפת מוח), בדרך אל ההכרה המיוחלת להיחשב כמומחה.

עיצוב המומחים בהתאם לאתגר הרצוי נעשה באופנים מסוימים, הכוללים עיצוב שפה מיוחדת ורכישת קודים המובנים רק לחברי הקבוצה, ולפעמים גם אופנים של דיבור ולבוש."

וכן:

"התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום בו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו.

השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות.

מונחים כמו סבירות ומידתיות הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית.

לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו.

באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות.

קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות".

את הפרקים 1-3 בספר של זילבר אפשר למצוא כאן בגרסת PDF

לסיכום:  המשפטנית זילבר מספרת לנו איך הם עושים את זה בגילדה המשפטית:

איך שוטפים את מוחו של מי שמתקבל אצלם לעבודה, כדי שיתאים לשטאנץ.

איך מעוותים את רצון הבוחר על ידי העמדת פנים של נייטרליות מקצועית.

איך עוקפים את המנגנון הדמוקרטי (בשעה שמעמידים פנים, שמדובר ב"שומרי הסף" של הדמוקרטיה).

איך מבלבלים את מוחו של הציבור על ידי שימוש בז'רגון מטעה (בשעה שמעמידים פנים, שיש פה "עניינים מקצועיים").

איך נוטלים מן הציבור (שזילבר מתיימרת לדבר בשמו!) את היכולת להתגונן מפני התעלולים והתרגילים האלה.

וכל זה –

בהודאת בעלת הדבר עצמה, פקידה בכירה בשרות הציבורי.

הודאה כתובה עלי ספר.

הודאה שניתנה מרצון, שהיא, כידוע,  "מלכת הראיות" בתחום המשפט.

*****

שנא יהיה ברור. אין לי שום  העדפה לשיטת מנוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, מיסודה של שרת המשפטים איילת שקד. יועצים משפטיים שנאמנותם המוחלטת נתונה לשר הממונה עליהם, סביר שמקצועיותם עלולה להיפגע.

אבל כל אחד חייב להשיב ביושר לפחות לעצמו: האם עדיפים יועצים משפטיים שעברו "אינדוקטרינציה" באיזו "כת סודית" של פקידים, המעמידים פני "שומרי סף", ועניינם  לעקוף את הדמוקרטיה ולהשליט את סדר-היום הפוליטי של הדרג "המקצועי"?

ראשת העיר החדשה וחיי הריח של חיפה

משהו על חיי הריח של חיפה. רצו הגורל ועונת השנה, ואת בחירתה של עינת קליש-רותם (להלן ק.ר.) ליוותה הרוח המזרחית, זו שמזכירה לכל מי שנחיריים באפו, כולל אפילו הח.מ., את חיי הריח של חיפה בתקופת ראש העיר יונה יהב (ואף קודם).

חיי הריח האלה מתאפיינים בארבע יצירות המופת הבאות:

חיי הריח במפרץ חיפה: רוח מזרחית ערה

1. ריח צמיגים שרופים, שגורם לי לתהות איפה ועל מה ההפגנה הנזעמת הקרובה, או, לחילופין, אם אין איפשהו בבית איזה שקע חשמלי שהפלסטיק שלו הולך ונחרך ונמס (מקור הריח, גופרית דו-חמצנית).  2. ריח דלק – גז או בנזין וסולר, שגורמים לי, דבר ראשון, תחושה של חיים במרכזה של תחנת דלק, ודבר שני אני רץ אל המטבח ובודק שמא השארתי את הגז פתוח (שמקורו בחנקן דו-חמצני . שני הריחות האלה מתוצרת בתי הזיקוק. ו-3. ריח כבד של אבקת אפייה, כאילו כולם בשכונה אופים כרגע עוגות בחושות (מקור הריח הזה הוא בסודיום פירופוספט, שהוא מצידו ריאקציה של נתרן פחמני וחומצה זרחתית. חומצה זרחתית היא הבסיס של גז העצבים הידוע, המשמש להשמדת אוכלוסיות עודפות של אזרחים וג'וקים).

כל זה בלי להזכיר שלל מרעין בישין חסרי ריח ניכר, או בכלל, כמו פחמן חד-חמצני;  חנקן חמצני, שהוא רדיקל חופשי בעל רמה גבוהה של רדיואקטיביות;  חומצה חנקתית שהורסת את רקמות העור החשופות; וכן פחמן הידרוכלורופלואורי, בנזן, ונדיום ובריליום – אף אחד מהם לא מופיע ברשימת התרופות המועילות לציבור, וכולם מתנובת מפרץ חיפה.

אז שמעתי את ראיון הבכורה ברדיו של עינת ק.ר. שהיתה לי יד בבחירתה. חיכיתי חצי שעה בתור לקלפי 378, יש לי עד (היי עמיקם), והנחתי את הפתקים הנכונים במעטפות הנכונות.

האזנתי בעניין ובאהדה לחזון-חיפה היפה של עינת ק.ר., אך הופתעתי, כמו המראיינים ברדיו, כששמעתי שקודם כל מעניין את הנבחרת החדשה שדה התעופה של חיפה. מיד צצו במוחי החשדני השמועות שהגיעו לאוזני, על-כך שבימים האחרונים שלפני הבחירות, זכתה המועמדת שלי לתרומות נדיבות מאילי-הון בעלי עניין בעיר.

אז הנה דברי, דבר האזרח הקטן בעל האף הרחרחני, לראשת העיר החדשה שבה בחרתי:

אם היא לא תתייחס ברצינות רבה מאוד לחיי הריח הנוכחיים של עירנו, לא יקרה שום דבר טוב גם לחיי הרוח שלה. המוני תיירים לא ינחתו בשדה התעופה המוארך ב-300 מטר כדי לנשום אדי סולר וגז עצבים. האוכלוסיות שאין להן כסף לבתים ודירות במורדות המערביים, והנקיים יחסית של הכרמל ימשיכו לנטוש ולא יחזרו, כי מי רוצה שהיא והוא וילדיהם יחיו במציאות סטטיסטית לכאורה וחונקת בפועל, עם  סיכויים משופרים ללימפומה שאינה-הודג'קין, אסטמה, דלקות עיניים ודלקות גרון ושאר מרעין-בישין.

אם לא יהיה יחס רציני מאוד לחיי הריח של חיפה, אז כולנו,  ראשת העיר החדשה וכל פעיליה ואף מצביעיה, לא עשינו כלום. אולי רק עשינו קצת רוח.

בהצלחה.

הנוכח התשיעי במשוואה של המבוי הסתום (3) הבלוף הגדול של "החברה האזרחית"

מספרים שה"הסדרה" בעזה מתקרבת, בעיקר הודות למאמציהם של המצרים. כבר היו בעבר סיפורים כאלה. צריך לקוות שהפעם יהיה להם בסיס למציאות, אך מוטב שלא לטפח תיקוות רבות מדי:

גם אם תושג אותה "הסדרה" גורלה יהיה תלוי במידה רבה ברצונם הטוב של האיראנים, אלה המממנים את תעשיית הסנאף של "ההתנגדות" העזתית, בקצב של 3,000 דולר למשפחה של הרוג, ו-100 עד 300 דולר לנפגעים, לפי חומרת הפציעה וטיב הצילום. השלב החדש של הסנקציות האמריקאיות על איראן נכנס עכשיו לתוקף, והרבה תלוי ביכולת הספיגה של האיראנים, ובתגובותיהם. עזה בפרט והפלשתינים בכלל מהווים חלק מ"ארגז הכלים" של המשטר השיעי בטהרן, ולכן לא כדאי לשמוח מוקדם מדי.

*****

בשני הפוסטים הקודמים בסדרה עסקתי באינטרסים של שמונה מהגורמים המדיניים העיקריים המעורבים בסכסוך המקומי, המצוי במבוי סתום מזה שנים רבות: עזה, ישראל, הרשות הפלשתינית, איראן, ארצות הברית, מצרים והמדינות הסוניות, אירופה המערבית, סין ורוסיה.

בסיכומים ובמה שמתחייב מהם אעסוק בפוסט הבא. אך קודם לכן יש לפנות לקבוצת אינטרסים חשובה ביותר, הכוללת את ההון הגדול ועושי דברו, מן התקשורת הממוסדת ועד ל"עמותות" של "החברה האזרחית", שעיקר עניינן הוא העיסוק האינטנסיבי בפוליטיקה של השנאה, חירחור המלחמות והגברת המתחים החברתיים, הלאומיים והפוליטיים, כפי שהדבר מתבטא במאבק האיתנים בין הימין והשמאל.

 

זהו הנוכח התשיעי במשוואה המבטיחה ומשמרת את קיומו של המבוי הסתום.

*****

הכינוי "החברה האזרחית", או "המגזר השלישי" שמודבק לתחום הפעילות הזה, הוא דוגמא אופיינית לשיח התעמולתי, השקרי והמטעה, המאפיין את הפעילות הזאת.

בהגדרות המקובלות, למשל בוויקיפדיה, תמצאו כי מדובר  בתחום פעילות המוגדר כך ("אזרחי", "שלישי") כי הוא מצוי מחוץ לשני המגזרים הכלכליים העיקריים, הממשלתי והפרטי.

אלא שזה שקר גמור. כל הפעילויות של "החברה האזרחית" ממומנות ונשלטות באופן מוחלט על ידי בעליה האמיתיים של אותה "חברה" – הממשלות ובעלי ההון הפרטי. בין שמדובר במיליארדרים בודדים, ובין שמדובר בתאגידים כלכליים רב-לאומיים.

מיליארדר סורוס: "החברה הפתוחה" בשירות הדה-לגיטימציה של ישראל

אין שום דבר "אזרחי" או "חברתי" בכספים ממשלתיים המוזרמים דרך האיחוד האירופי או דרך סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, דרך שגרירויות ומפלגות פוליטיות, מימסדים דתיים וקרנות שונות ומשונות, שלכאורה עוסקות ב"סיוע כלכלי", או ב"זכויות אדם", ב"הגנה על הדימוקרטיה" או ב"קידום השלום".

והוא הדין בכסף המוזרם על ידי מיליארדרים ותאגידים רב-לאומיים.

בעל המאה הוא בעל הדעה, והממשלות ובעלי ההון המתחזקים את "החברה האזרחית" המזוייפת הזאת, הם הקובעים את מדיניות ההעסקה שלה, הם הממנים את מנהליה, והם הקובעים הבלעדיים של התוצר הסופי שהיא מספקת.

אז למי לא ברור, שמדובר בנסיונות של מיעוטים פריבלגיים זעירים, כלכליים ופוליטיים, השולטים בתוקף מעמדם במשאבים אדירים, ומבקשים להשפיע על המהלך החברתי והפוליטי במדינות רבות ושונות ברחבי העולם? לא באמת "למען הדמוקרטיה" אלא נגדה. לא באמת "למען שלום" אלא נגדו. לא באמת "למען זכויות אדם" אלא נגדן – כפי שמוכיחות התוצאות.

ברור שההטעייה מקודמת ונשמרת בקפדנות על ידי הגורמים המחזיקים במונופול על דעת הקהל:

התקשורת הממוסדת, האקדמיה, המשפטנים, אנשי דת ורפואה ועסקנים פוליטיים.

כל אלה, מימין ומשמאל, מתוחזקים על ידי ההון הגדול, הפרטי או הממשלתי, מנסים לשמר את העמדת הפנים, כביכול מדובר בפעילות לגיטימית, "חברתית" ו"אזרחית".

בולשיט אחד גדול.

הצורך ב"חברה האזרחית" המזוייפת הנ"ל נוצר, ככל שבמדינות הדמוקרטיות הוטלו הגבלות על ה"תרומות" של ההון הגדול למערכת הפוליטית, כלומר – קניית פוליטיקאים לשירות בעלי ההון. "תרומות" כאלה ליוו את הדימוקרטיות המערביות מאז ימי אתונה ורומא ועד המאה העשרים, ונמשכות עד היום במידה מוגבלת.

מיליארדר אדלסון: חינמון יומי לבנימין נתניהו

ההתגברות ברמת השקיפות, בגלל לחץ דעת הקהל, כולל הגבלת סכומי התרומות והתחיקה המחייבת את חשיפתן, הלכה והגבילה יותר ויותר את יכולתם של בעלי ההון לשלוט בפוליטיקאים בחשאי (דוגמא לקשיים החוקיים שהתעוררו בתחום הפרברטי הזה של יחסי "הון שלטון", אפשר לזהות בכמה מתיקי שלושת האפסים שבהם מעורב עכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו).

הפיתרון נמצא לתאגידים ולמיליארדרים, ולשותפיהם בפוליטיקה,  בדמות אותה "חברה אזרחית" מדומה ומזוייפת.

למשל אצלנו.

שורה של תאגידים ומיליארדרים – כמו "קרן פורד", "קרן האחים רוקפלר", קרן "החברה הפתוחה" של המיליארדר ג'ורג' סורוס, "הקרן החדשה לישראל" המתוחזקת על ידי מיליארדרים ומיליונרים יהודים-אמריקאים. או המיליארדר שלדון אדלסון המתחזק עיתון יומי ימני בישראל, ועוד בעלי הון, בעיקר יהודיים, ששמותיהם חסויים לעתים, המתחזקים שורה של "עמותות" ימניות, מ"אם תרצו" ועד "עד כאן", הפועלים מול "עמותות השמאל".

כשמדובר ב"עמותות" השמאל, ההון הפרטי הגדול עובד בשיתוף פעולה  עם שורה ארוכה של מדינות אירופאית  (מצפון לדרום): נורווגיה, שבדיה, דנמרק, גרמניה, הולד, בלגיה, אירלנד, צרפת, שוויץ וספרד, גם כל אחת לעצמה, וגם באמצעות האיחוד האירופי.

כל אלה, מזרימים לאזור הזה, בדרכים שהצבעתי עליהן קודם, סכומים אדירים, מיליארדים של דולרים ויורו, מטבעות סקנדינביים או פרנקים שוויצריים, לאורך עשרות שנים.

הכספים מחולקים באמצעות "הקרנות",  לעשרות אלפי עמותות "עמותות" פלשתיניות וישראליות. ב"גיידסטאר" – רשם העמותות הישראלי, רשומות כ-40,000 עמותות מהסוג הזה, אך מעריכים שיש רק 15,000 עמותות שמתפקדות בפועל. ובמקביל יש גם אלפי עמותות פלשתיניות.

עשרות אלפי העמותות האלה שוכרות ומעסיקות עשרות, ואולי אף מאות אלפי ישראלים ופלשתינים. חלק נכבד של האינטליגנציה הבורגנית בין הים לנהר: סטודנטים, דוקטורנטים  ופרופסורים, משפטנים, עיתונאים ואמנים, אנשי דת ומארגנים חברתיים, אנשי יחסי ציבור ומנהלנים.

חלוקת כספים לעמותות לפי יעוד: 75% מהכספים לעמותות תעמולתיות ופוליטיות (התרשים מאתר "מידה")

כל אלה עובדים בשרות המיליארדרים ותאגידיהם, והממשלות הזרות, המשלמות את שכרם –

ומספקים לבעלי המאה והדעה את התוצרת המבוקשת.

התוצר הסופי של הפעילות העמותתית הזאת הם "ניירות עמדה", "עדויות", "עתירות",  סרטונים וצילומים, וכן תמיכה ביוזמות בשטח, המאתגרות את ישראל, ופועלות לדימוניזציה ולדה-לגיטימציה של המדינה – או מנסות להזים את ההאשמות נגד ישראל כשמדובר בעמותות של הימין.

נכון שלא כל העמותות המוחזקות על ידי "החברה האזרחית" עוסקות בפוליטיקה של הסכסוך, ובליבוי שנאה וחרחור סכסוכים בין מגזרים שונים בחברה הישראלית (המון עמותות, תחת כל מיני שמות מטעים, עוסקות בהסתת מגזרים בחברה אלה נגד אלה: ערבים נגד יהודים, מזרחיים נגד אשכנזים, חילוניים נגד דתיים, נשים נגד גברים, וכמובן שמאל נגד ימין, ולהיפך). יש עמותות העוסקות בקידום אמיתי של ציבורים מקופחים הזקוקים לעזרה. מיעוט העמותות העוסקות בכך, זוכות לסיוע ממשלתי ישראלי, אך מופנה אליהן רק מיעוט מהכסף הגדול הזורם מחו"ל לעמותות השנאה וההסתה.

העמותות "הטובות" האלה משמשות לבעלי "החברה האזרחית" גם סוג של אליבי, שבו הם מנפנפים בכל פעם שמוטחת בהם האמת על טיבה האמיתי והמסית של פעילותם – אך גם כמקור לגיוס פעילים ומפגינים ולגילוי כשרונות המועברים בבוא היום אל העמותות החשובות באמת לבעליהן.

ל"חברה האזרחית" (המזוייפת) הזאת, "המגזר (הכאילו) השלישי", ומיליארדי השקלים המוזרמים  אליו לאורך השנים, יש חשיבות עצומה בשימור הסכסוך, ובמבוי הסתום שבו מצויים יחסי היהודים והערבים בארץ ובאזור.

—————————————————————————————————————————–

בפוסט הבא: התקשורת הממוסדת, ימין ושמאל וסיכומים.

למה דחוף לנדב אייל להכתיר את ברק אובמה כנשיא הכי פופולרי?

ההערצה של השמאל הישראלי לנשיא היוצא אובמה אינה יודעת גבולות, אך מחייבת, למרבית הצער, שימוש בפייק-ניוז. כרגע שמעתי את נדב אייל בערוץ 10 מספר בהתלהבות שאובמה הוא ה"הנשיא הכי פופולרי" וגם "הנשיא הכי פופולרי עם סיום כהונתו" ואחר כך סייג – "הכי פופולרי בין הנשיאים החיים".

ובכן, אין לה שחר. לפחות לפי סקרי גאלופ והוויקיפדיה. אובמה הוא בטח לא הנשיא הכי פופולרי, לא בכלל ולא עם סיום כהונתו. ואפילו לא בין הנשיאים החיים.
כל הנשיאים האמריקאים מאז רוזבלט ועד אליו הגיעו לשיאי פופולריות גבוהים מזה של אובמה.
8 מתוך ה-12 שקדמו לו מאז רוזוולט רשמו ממוצע טוב משל אובמה.
3 מתוך ה-12 סיימו בסקר האחרון של כהונתם עם פופולריות גבוהה משלו, ואחד (אייזנהאואר) השתווה אליו.
ובאשר לנשיאים החיים – ביל קלינטון לקח את אובמה בכל הפרמטרים, למרות העלמה לווינסקי.
טראמפ לקח את הבחירות לנשיאות בגלל הפאשלות של אובמה, וחבל (אך לא מפתיע) שנדב אייל מטעה את צופיו ושומעיו תוך שימוש בפייק-ניוז.

עזה תחילה ומשוואה עם נוכחים (2) מי בעד איראן ומי נגדה

שבעה חודשים מלאו לבלגן בגבול עזה, ופתרון לא נראה באופק. הטענה שהעליתי בפוסט הקודם היתה, שהמצב הזה משקף את המבוי הסתום שבו נמצא הסכסוך היהודי-ערבי. המבוי הסתום המדמם הזה אינו מקרי ואינו גזירת גורל. הוא התוצאה של משוואה עם נוכחים, והאינטרסים שלהם – המקבילה הפוליטית של משוואה עם נעלמים מתחום המתמטיקה.

בפוסט הקודם תיארתי את האינטרסים הבסיסיים של כמה מהנוכחים העיקריים במשוואה הזאת:

  • שליטי עזה.
  • הממשלה הישראלית.
  • אש"ף והרשות השולטים בגדמ"ר.
  • האינטרסים של המשטר האיסלמי באיראן.
  • מערך האינטרסים האמריקאי.

ובפוסט כאן עוד כמה מהנוכחים במשוואה של הפוליטיקה המזרח תיכונית, ומקומו של הסכסוך היהודי-ערבי בתוכו, עם עזה תחילה.

מצרים והסונים: מי ישמור עלינו מפני האיסלם השיעי של איראן

ברור לגמרי מדוע מבקשים המצרים להרגיע את המצב בעזה, וגנרלים, למה ראשי שו-שו ופוליטיקאים מצריים מגיעים לירושלים, לרמאללה ולעזה ומנסים להביא הסדר, או לפחות "הסדרה".

עבד אל פתח א-סיסי: המסגדים לחוד והאינטרסים לחוד

כמו שברור מדוע התקבל ראש הממשלה בגלוי בעומן, לראשונה מאז הניינטיז של  המאה הקודמת, ויש שמועות על המשך למגמה זו  מול מדינות מזרח תיכוניות נוספות.  ברור לגמרי מדוע אין לאבו-דאבי בעייה לנגן את התקווה בטורניר של ג'ודו.

ברור  מדוע שתקה ישראל הרשמית לנוכח מעלליהם האחרונים של הג'יימס בונדים הסעודים בטורקיה.

ההסבר הוא "הבננה" האיראנית בצפון הסהר הפורה, וגם האחיזה של משטר ההייאטוללות בתימן, שהסעודים אינם מצליחים לעקור אותה משם. איראן כלל אינה מסתירה את מטרותיה וכוונותיה. מה שעוללו האיראנים לסונים של סוריה, בעזרת החיזבאללה ובעזרת ליגיון הזרים של המיליציות השיעיות,  מאיים על כל מדינה ערבית באזור. בשלב הראשון בין כווית במזרח למצרים במערב, אך יתכן  שגם טוניס, אלז'יריה ומרוקו הרחוקות יחסית,  פוקחות עין.

המשטרים של הסונה הערבית יודעים היטב, שהיאהוד מישראל, זה שעדיין מותקף במסגדים וגם בכלי התקשורת של האינטליגנציה הבורגנית בכל האזור, היאהוד הנ"ל הוא המחסום העיקרי על אדמת המזרח התיכון, המפריד בין ההייטוללות של איראן, ובין קאהיר, עמאן  וריאד. מבחינתם, הסכם ישראלי-פלשתיני יחליש את איראן וייחזק את ישראל.

נכון שלמצרים יש שטח, אוכלוסייה גדולה וצבא חזק – אבל מה יקרה למצרים בלי הכסף של סעודיה והמפרציות, אם אלה יפלו בידי השיעה האיראנית?

אז המצרים רואים את השלוחה האיראנית בעזה – הג'יהאד האיסלמי. הם יודעים על התיאום בין יחיא סינואר מהחמאס ובין טהרן. הם צופים במשחק הכפול של הקטארים, והם חרדים לחצי האי סיני.

עבד-אל-פתאח א-סיסי, הנשיא המצרי, הוא המנהיג המפוכח של הערבים הסונים, ולצד הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הוא מהמדינאים היחידים בעולם שמחפש הסכם ישראלי-פלשתיני, ובעזה תחילה.

אירופה המערבית: צרפת בראש, ופטרו-יורו שחוזרים הביתה כתשלום על נשק

עם הברקזיט הבריטי ועם מצבה הבעייתי של הקנצלרית הגרמנית אנגלה מרקל, נותר הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון כמוביל של הקו האירופאי בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שהמבוי הסתום בעזה מדגים את בעייתיותו.

עמנואל מקרון: סחיטה באיומים מול טראמפ (צילום מהוויקיפדיה)

מקרון הבהיר היכן עומדת אירופה זו, כששיחרר לאחרונה את ההצהרה הנשמעת כגירסה דיפלומטית של סחיטה באיומים. העמדה הזו מתיישבת גם עם עמדתה הלעומתית המסורתית של פאריס לעומת וושינגטון בעניינים אחרים (כמו הסכם הגרעין מול איראן, או היחס לאונר"א): אם הנשיא האמריקאי לא יפרוש את תכנית השלום שלו, יציג מקרון תכנית משלו.

לא צריך לעסוק בניחושים רבים באשר לטיבה של תכנית זו. סביר שהיא תהיה גירסה כלשהי של הרעיונות שהעלה קודמו של מקרון בארמון האליזה, פרנסואה הולנד:

לוח זמנים צפוף, למו"מ שאם לא יבשיל להסדר, תבוא הכרה אירופאית במדינה פלשתינית, ולעזאזל הפילוג הגדתי-רצועתי, לעזאזל הטרור, לעזאזל ישראל.

כל זה בהמשך למדיניות הקבועה של המעצמות האירופאיות העיקריות של מערב אירופה במזרח התיכון, מאז התגלה פה הנפט לראשונה בשנת 1900 במסועיד-א-סולימן שבעיראק:

האזור הזה, מבחינת המעצמות האלה הוא קודם כל המקור לנפט שמחמם את אירופה הקרה, מניע את מכוניותיה ומפעיל את תעשייתה – ומנפח את חשבונות הבנק של חברות הנפט, מהגדולות בעולם, רויאל-דאטש של ההולנדו-בריטית, , בריטיש פטרוליום הבריטית וטוטאל הצרפתית.

וברור, שכמו לארה"ב, יש גם למערב-אירופאים רעיון מעולה, באשר לשימושים שיעשו המדינות מפיקות הנפט במזרח התיכון, בכסף שמשולם להן תמורת הנפט. צרפת, בריטניה, גרמניה, ספרד, איטליה, הולנד, שוויץ ושבדיה נמנות על 15 יצואניות הנשק הגדולות בעולם, והמזרח-התיכון עתיר הפטרו-דולרים, הוא השוק החשוב ביותר של הנשק שהן מוכרות. באזור הזה צורך כל תושב  כלי נשק ותחמושת בשיעור העולה פי 10 על הממוצע העולמי.

ומה צריך כדי להבטיח את חוסנו של שוק הנשק, המשתלם במיוחד (שיעורי רווח גבוהים ביותר), ובו בזמן להבטיח את המחירים הגבוהים של הנפט, לטובת של, BP וטוטאל?

מתיחות מתמדת, סכסוכים, מלחמות.

ואיך מבטיחים את ההמשכיות המבורכת (מבחינת האירופאים) של התופעה המזרח תיכונית הזאת?

שימוש מושכל בשיטת ה"הפרד ומשול".

כך שיהיו ההצהרות של הפוליטיקאים הרהוטים של  סטוקהולם, בון, פאריס, ברן ומדריד, או שרת החוץ האיטלקיה של האיחוד האירופי מה שיהיו, בפועל תומכת אירופה המערבית בהמשך הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שהמשבר בגבול עזה הוא הקטע המדמם ביותר שלו בשעה זאת.

מבחינת האירופאים: שלא ייגמר לעולם.

רוסיה וסין: ההזדמנויות הקורצות במזרח התיכון המעורער

המרחק שבין המדיניות המזרח-תיכונית של רוסיה בת-ימינו, ובין המדיניות הסובייטית במאה הקודמת, בין יוסיף סטאלין ליורי אנדרופוב, הוא כמרחק שבין הקומוניזם הטוטליטרי דאז ובין האוליגרכיה הקפיטליסטית דהיום. וזה, בערך, גם מצבה של המדיניות הסינית – אז קומוניזם דוגמטי, והיום השעטנז המדהים של הקפיטליזם הכלכלי והקומוניזם הפוליטי.

ולדימיר פוטין: עם הסינים והאירופאים לצד איראן וקריצות לישראל

 

עיקרה של המדיניות הדו-מעצמתית הזאת הוא תקיעת מקלות בגלגלי היריב הגדול – האימפריאליזם האמריקאי בפרט והמערבי בכלל, ורכישת בסיסים ואזורי השפעה על חשבונם בכל מקום אפשרי – ומתברר שבמזרח התיכון זה אפשרי. אז אימנו הקומוניסטים טרוריסטים פלשתינים בגרמניה המזרחית והעניקו דוקטורט לאבו-מאזן באוניברסיטה מוסקובית, והיום הם משתפים פעולה עם איראן והחיזבאללה בסוריה, וביחד עם הסינים מגוננים על הסכם הגרעין מול איראן.

רק שהיום, הם מוצאים לצידם את אירופה המערבית במגננה על משטר ההייאטוללות של איראן – אך גם מקיימים יחסים חמימים עם מי שהיתה פעם מבחינתם, השטן הקטן – ישראל (שהיא עדיין כזאת מבחינת חביבתם איראן).

ומה משותף לשותפות על-תנאי הרוסית-סינית ולמעצמות של אירופה המערבית? ובכן, שום דבר לא בוער לרוסים ולסינים, בכל מה שנוגע להרגעת הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. הסינים מתפננים על הנפט האיראני והרוסים נהנים לספק נשק משוכלל יחסית לסוריה ואפילו למצרים.

ובאשר לעזה? הרוס-סינים  לא יעלו על דעתם למנוע מהאיראנים להעביר כספים לג'יהאד האיסלמי תמורת ירי של רקטות על ישראל.

ואם השר אביגדור ליברמן יצליח לשכנע את חבריו לממשלה להכות בחמאס, החבר הטוב פוטין לא יגיד לו "נייט".

עשרות אלפי דונמים שרופים בעוטף עזה, או כמה מאות פלשתינים שמתים על גדר הגבול לא מדירים שינה מעיניו של איש במוסקבה או בבייג'ין, בעוד שהמציאות המעורערת במזרח התיכון, מביאה הזדמנויות שאפשר לנצל.

כשהילידים פה מחליפים מהלומות, המעצמות סופרות את הסטיפות.


בפוסט הבא: האינטרסים החשובים של ההון הגדול ובעלי הקרנות והמריונטות שלהם – הימין והשמאל, התקשורת ו"החברה האזרחית". פתרון המשוואה וסיכומים.

עזה תחילה (1) המבוי הסתום ומשוואה עם נוכחים

—————————————————————————————————————————

המצב הדפוק בגבול עזה נמשך כבר חודשים ארוכים, ונראה כדרך ללא מוצא.  ישראל משמשת כצינור המספק לעזה את צרכיה, בשעה שאנשי עזה שורפים את שדותיה ויורים על אזרחיה. יש דיבורים על הסדר ובה בעת – על מבצע גדול או מלחמה. פעם יותר תקריות ביום שישי, ופעם פחות. מדי פעם נפגע ישראלי ובאופן די קבוע נפגעים עזתים. הפגנות ומחאות, מלאן דיווחים וצילומים ומאמרים מלומדים בתקשורת לסוגיה (וזה אחד מהם), דיונים בכנסת ועוד כל מיני.

מה שנראה לי, שהמבוי הסתום בעזה, מדגים את מצב העניינים הנראה כחסר מוצא, בכל מה שנוגע לסכסוך היהודי ערבי.

חשבתי, שהכי טוב להדגים זאת לפי הדגם שנקרא המתמטיקה "משוואה עם נעלמים". אלא שבפוליטיקה, ייהפכו הנעלמים לנוכחים. כל אחד מהם וטבלת האינטרסים שלו.

ולהלן הנוכחים במשוואה:

* שלטון החמאס ושות' בעזה: איראן מציצה מעבר לכתף

חמאס, יחיא סינואר: ציווי דתי

עזה נשלטת על ידי החמאס ושותפיו. מדובר בארגון איסלמי, הפעיל גם בתחום הפוליטי והצבאי. שותפיו בשלטון הם  ארגוני טרור איסלמיים אחרים, שלפחות אחד מהם מהווה שלוחה של המשטר האיסלמי באיראן. גם החמאס מקיים קשרים הדוקים עם טהרן.

האינטרס של החמאס מוצהר וברור: חיסולה של ישראל כמדינת היהודים, כציווי דתי, ובדרך של הפעלת אלימות.

בגלל  מה שנראה לחמאס כעליונות זמנית של ישראל, ובגלל מצוקתם של רבים מתושבי עזה, מוכנים בחמאס לשמור על שקט יחסי מול ישראל לטווחים קצרים, שנים ספורות לכל היותר, מעין הפסקת אש, תמיד אחרי שספגו מהלומה קשה.

אך יתכן שהאיראנים ואירגוניהם אינם שותפים לנכונות הזאת של החמאס, והם מנסים וינסו לסכל אותה. לכן, קשה להתייחס אל שלטון החמאס בעזה כאל ממשל המסוגל לעמוד בהבטחותיו.

* ישראל: הפרד ומשול ונהל את הסכסוך

ישראל, בנימין נתניהו: ניהול הסכסוך

ישראל אינה יוצאת למבצע צבאי גדול בעזה, כזה שייקדם שקט לכמה שנים, ויש שני נימוקים: א. התנאים הבסיסיים ומצבם של שני הצדדים אחרי המבצע, לא יהיו שונים מהנוכחיים, אז למה לטרוח. ב. החזית הצפונית, בסוריה ובלבנון, מסוכנת בהרבה מהחזית העזתית. זוהי החזית שגם בה מככבים האיראניים, ואין טעם להסתבך עכשיו בחזית משנית שאינה מהווה סיכון גדול.

בטענןת האלה יכולה להיות מידה של אמת, אם אין בדעתה של ישראל לערוך מבצע שיביא לסילוק החמאס מהשלטון בעזה, ויביא להחזרת שלטונה של הרשות הפלשתינית ברצועה. אך מבצע כזה אינו סביר, משום שלממשלה הישראלית יש אינטרס ידוע בקיומם של ממשלים פלשתיניים נפרדים ביו"ש ובעזה.

הפרד ומשול.

הפילוג הפלשתיני הוא תעודת ביטוח מפני הקמת מדינה פלשתינית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם דיבר ומדבר על האפשרות של מדינה-מינוס לפלשתינים, אך קשה לזהות אצלו התלהבות לקראת הגשמה מיידית של החזון.

האינטרס הישראלי הבסיסי לפי השקפת הממשלה הנוכחית, וכנראה גם הבאה, הוא שרידות בסביבה קשה. מדינה קטנה, המון אויבים, כבר נכווינו בנסיונות להסדר עם הפלשתינים, ולא ברור אם הדבר אפשרי בכלל.

מנהלים את הסכסוך ובדרך-כלל מנסים להוריד את גובה הלהבות.

* הרשות ועבאס בגדמ"ר: אין מקום למדינה יהודית, אך הסדר זמני אפשרי בתנאי…

הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן: תורת השלבים

הרשות הפלשתינית והמוסדות של אש"ף והפת"ח בגדה, בראשות אבו מאזן, מטילים מצור פינאנסי על שלטון החמאס בעזה.

כשם שישראל עוסקת ב"הפרד ומשול" בין הרצועה והגדה, מחזיר אבו-מאזן ב"הפרד ומשול" בין ישראל ועזה.

התסריט המבוקש על-ידי אש"ף והרשות:

שלב ראשון: מצבם המחמיר של תושבי עזה יביא את החמאס להסלמה במאבק האלים נגד ישראל, בתקווה (של אבו מאזן) שישראל תיאלץ להגיב בחומרה.

שלב שני: ישראל, ככל שתנסה להימנע מכך, תיאלץ לפגוע בשלטון החמאס ותביא לסילוקו.

שלב שלישי: אבו מאזן ייכנס לוואקום. לפלשתינים יהיה שוב שלטון אחד, מה שייקל על מאבקם נגד ישראל, או על הסכם זמני איתה (לנוכח עדיפותה ולנוכח קשייה הכלכליים של האוכלוסייה הפלשתינית. להנהגות, של החמאס או של הרשות, אין שום קשיים כלכליים. להיפך. הם משגשגים וחשבונות הבנק שלהם תופחים ככל שהסכסוך נמשך ואין פיקוח על זרמי הכספים המגיעים לרצועה ולגדה).

האינטרס הבסיסי של הרשות ואבו מאזן כלפי ישראל אינו שונה מזה של החמאס אלא בטקטיקה. גם לפי הרשות אין מקום למדינה של היהודים במזרח התיכון. היהודים אינם עם, אלא מתנחלים קולוניאליסטים זרים.

אמנם לפי ציווי הדת ואילוצי המצב הפוליטי והכלכלי מותר להגיע להסדר זמני (הודנה) עם היהודים, אך גם במסגרת הסדר כזה, וגם על פי "תורת השלבים" של הרשות, אין לעבור על איסורים מקודשים (הר הבית, זכות השיבה).

 

* השלטון האיסלמי באיראן: השמדת "השטן הקטן", אם צריך על-ידי התשה ארוכת שנים, באמצעות לבנונים ופלשתינים

איראן, עלי חמינאי: שלטון כוהני הדת

האיראנים כבר הוזכרו. השלטון האיסלמי-שיעי של איראן מבוסס על קואליציה דתית-צבאית.  אנשי הדת נשענים על משמרות המהפכה ככוח צבאי, על הבאסיג'  כמיליציה אזרחית אלימה, ועל שרותי השו-שו המתמחים בעינויים. השלטון הפוליטי פועל בדרך-כלל על פי הנחיות הדרג הדתי ותחת השגחת הכוחות החמושים.

האינטרס של ההייאטוללות חובק עולם: השלטת דת האיסלם בכל מקום. כשלב ראשון מטילים מצור על המזרח התיכון הערבי-יהודי. מצפון הציר טהראן-בגדד-דמשק ביירות, ממזרח, מבחינה מדינית, קטאר, ומדרום החות'ים בתימן.

כוונותיהם של האיראנים כלפי מדינת ישראל ותושביה היהודים ידועות ומוצהרות. הם קוראים להשמדתה, כ"שטן הקטן", בכיכרות, במסגדים ובכתובות על טילים במצעדים הצבאיים. הסיוע שהם מגישים לחמאס, והפעלת הג'יהאד האיסלמי בעזה והחיזבאללה בלבנון, הם ביטויים ברורים בשטח של הכוונות המוצהרות.

האלימות הנמשכת בגבול עזה הוא אינטרס איראני ברור. לפי תפיסתם, הגם שהם מקווים לחיסול מהיר של ישראל, בבום גדול, תפיסה מציאותית יותר מצריכה את החלשתה של המדינה הציונית לאורך זמן בסידרה ומתישה של פעולות איבה והטרדות.

ואיזה כיף שאין צורך לסכן יותר מדי איראנים, ושאפשר  לבצע זאת בעיקר באמצעות לבנונים מצפון ופלשתינים מדרום, הממומנים ומאומנים על ידי משמרות המהפכה, ונתמכים באופן קבוע על ידי כוח "אל קדס" של המשמרות, שהוא הזרוע המשמשת את שלטון אנשי הדת לפעילות בחו"ל.

איראן היא הכוח האזורי העיקרי, הפועל להמשך הסכסוך האלים היהודי-ערבי, ולצידה מעצמה לא-ערבית אחרת המתרגלת את שיטת ה"הפרד ומשול"- טורקיה.

 

* ארה"ב: אינטרסים סותרים – בדלנות, שליטה כלכלית בעולם, הפרד ומשול ושלום עולמי

ארה"ב, דונלד טראמפ: שלום עולמי

ארה"ב היא מעצמה עולמית. ככזאת, היא מפרנסת לא מעט אינטרסים, חלקם סותרים.

למשל. אינטרס אמריקאי מוצהר, באופן קבוע למדי, מאז התבוסה שנחלו האמריקאים בויאטנם, גורס הסתלקות  ממעורבותם בענייני העולם. חזרה ל"בדלנות" הישנה. כי המעורבות  עולה לאמריקאים ביוקר, בכספים ובחיי אדם.

אך מצד אחר, המעורבות האמריקאית, הצבאית והפוליטית, מאפשרת את יתרונם היחסי, בכלכלה העולמית, של התאגידים האמריקאים הגדולים, שהשפעתם על המימשל גדולה.

השליטה המעצמתית באזורים רבים בעולם מתאפשרת באמצעות מדיניות צינית קבועה בשיטת "הפרד ומשול", המעודדת סכסוכים מזויינים באזורים פריפריאליים.  סכסוכים כאלה הם מנוף לתעשיית הנשק (מכירות) והנפט (שמירה על מחירים גבוהים).

אך מצד אחר, האתוס הבסיסי של הפוליטיקה האמריקאית, ספוג ברגשות דתיים ובשיקולים מוסריים, וכך אנו מוצאים נשיא אחר נשיא המצהירים, ולעתים אף מנסים, ופה ושם מצליחים, לפתור סכסוכים אלימים ולהביא שלום.

הנשיא ברק אובמה נשא נאומים בזכות שלום עוד לפני שקיבל את פרס נובל, ואפילו בשעה שהבעיר את המזרח התיכון בניסיון להשליט עליו את הציר האיראני-טורקי.

ואילו הנשיא החדש דונלד טראמפ  הצהיר על כוונתו להביא לשלום עולמי, פעל להשקטת החזית מול קוריאה הצפונית, לא נראה  שהוא מרפה מכוונתו להביא לשלום בין ישראל לפלשתינים. הוא גם אינו משאיר לנשיאים שלאחריו את ההתמודדות עם נשק גרעיני בידי המשטר המסוכן ביותר בעולם, על פי הצהרותיו – איומים בהשמדה על מעצמות ומדינות. 

ריבוי האינטרסים הסותרים מקשה על זיהויו של כיוון ברור למדיניות האמריקאית, וזה כולל גם את היחס לסכסוך בעזה.

—————————————————————————————————————————

בהמשך, עוד נוכחים חשובים במשוואה של עזה: אירופה המערבית, רוסיה וסין, מצרים והסונה הערבית, התקשורת והפוליטיקה של הימין והשמאל, והאינטרסים התאגידיים.

ולבסוף: מקומם של הפיונים, הקורבנות היהודים והערבים, ישראלים ופלשתינים, במשוואת האינטרסים הזאת.

 

 

 

 

צחוקים/ הצקצקנים של "הארץ" בעד מרי אזרחי, סגירת הבאסטות והתפטרויות המוניות, ויש לי הצעה בעניין

קוראי וחברי אולי הבחינו בכך, שבתקופה האחרונה אני לא מרבה להתבטא פה. ובכן, לא מדובר במשברי יצירה כלשהם. הסיבות אחרות.

אחת מהן, למשל  – הבדיחות בעיתון החביב עלי, "הארץ", כבר לא מצחיקות.

פשוט, חוזרות על עצמן לעייפה.

וכמה פעמים אפשר לצחוק מאותה בדיחה?

והנה, בכל זאת, ביום שלישי השבוע – פעמיים כי טוב – מצאתי בעיתוננו המשעשע שני מאמרים שעשו לי את זה.

האחד מאת המלומד ד"ר דימיטרי שומסקי, הקורא ל"מרי אזרחי?"! (כדבר הכותרת)

והשני מאת המזרחן צבי בראל, שתחת הכותרת, "יפסיקו התיאטראות לייבב" מגיע בערך לאותה שורה תחתונה.

*****

ד"ר שומסקי, הוא היסטוריון, שמצאתי כי היה/הינו קשור לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת חיפה, וכן לאוניברסיטאות של לייפציג, מינכן ופנסילבניה.

מלומד ד"ר שומסקי: מרי אזרחי?

והוא טוען כי –

"האתנוקרטיה הקולוניאליסטית הישראלית של ימינו אינה דומה למשטר הטוטליטרי הקומוניסטי", גידוף פייק-שמאלני אופייני – "אולם…בדיוק כמו במקרה של המשטרים הקנאים  הבולשביקיים" מתקיים גם בישראל "אותו מימד של האמונה, האידיאולוגיה והעיוורון הפנאטי וחסר התבונה"!!!

ברררר.

ברור שלד"ר מהפייק-שמאל   אין שום בעייה בכתיבת דבר והיפוכו. המשטר אמנם "לא דומה" אך בה בעת, הישראלים חשוכים ומטומטמים "בדיוק כמו במקרה" של הבולשביקים הסובייטים

כלומר: לא המשטר אשם. זה אנחנו, רוב הישראלים, הבעייה.

ומה המסקנה המלומדת מהמצב המחריד הנ"ל? מה יכולים ללמוד מזה שומסקי ודומיו, שכידוע לא שטופים בשום אידיאולוגיה קנאית וחסרת תבונה?

"לאור זאת, על מיעוט בקרב הציבור בישראל…להפנים כי ניסיונות ההידברות הרציונליים עם המשטר הנוכחי לא יועילו"!

אז מה יכול לעשות "המיעוט השפוי (כל היתר משוגעים) בחברה דימוקרטית (כל יתר טוטליטריים), כשאין עם מי לדבר?

והתשובה של הד"ר מהאוניברסיטאות של ירושליים עד לייפציג, השורה התחתונה?

"האם על מיעוט זה  לחתור למרי אזרחי לא אלים?

האם נותר לו ברירה אחרת?"

חה-חה.

*****

ואילו צבי בראל, הולך צעד אחד הלאה. רוצים לדעת מהו מרי אזרחי לא אלים, ואיך עושים את זה?

בראל יסביר לכם.

שרת התרבות והספורט  מירי רגב, עם ניסיונותיה למנוע מימון ממשלתי ממחזות המוגדרים על פי חוק קיים כמי שאינם זכאים לכך,  היא בכלל "מינקת תרבות" לפי בראל.

מזרחן צבי בראל: צקצקנים מייבבים

ואילו שר החינוך "בנט שיגר את עצמו כבלון נפץ נגד ועד ראשי האוניברסיטאות".

וכך קורה שבישראל "מוסדות התרבות נאלצים עכשיו להפוך למוסדות פוליטיים ולמשת"פים ללאומנות דורסנית, שאינה מכירה בנייטרליות תרבותית או אקדמית."

כך שמה נותר לתרבותניקים?

"או BDS או לשיר שירי מולדת שחיברה הממשלה."

ברררר.

אך אל יאוש, טוען בראל, כי "יש דרך שלישית",  ומזהיר שהיא "אכזרית וקשה, והיא לחדול להתקיים."(!)

ואיך עושים את זה? "יקומו חברי ועד ראשי האוניברסיטאות  ויתפטרו."

או גם: "אם אולמות 'הבימה' ו'הקאמרי' יוחשכו לא יהיה מי שייאלץ אותם להופיע בשטחים."

וגם בראל משעשע אותנו עם הדיאלקטיקה של הדבר והיפוכו, האופיינית לפייק-שמאל השפוי והתבוני. זוכרים את  שומסקי עם ה-"לא דומה", שבהזדמנות הראשונה מתבררת כ"בדיוק כמו במקרה" של הבולשביזם הטוטליטרי?

ובכן, אצל בראל, שההשוואה השומסקית שלנו לקומוניזם טוטליטרי קטנה עליו, מופיע, מי אם לא, הנאצי הבלתי-נמנע שכה אוהבים ב"הארץ".

הוא מביא לנו דוגמא מנורווגיה, שבשנת 1941 נמצאה תחת שלטון נאצי, והתיאטראות שם שבתו למשך חמישה שבועות, כך שראשיהם נשלחו למחנות ריכוז ואחד מהם אף הוצא להורג!

וכמו אצל שומסקי, גם בראל מוכיח את כוחו בהיפוכים דיאלקטיים:

"אבל מספיק עם ההשוואות האלה, כאן זה לא נורווגיה ואין (בינתיים?) משטר נאצי. כאן שומרים בקפדנות על זכות הציקצוק וגלגול העיניים".

אז מה עושים? לבראל יש הצעה:

"במקום לייבב ולצקצק בלשון אל מול חוקי המולדת, יואיל הקהל החרד לחופש התרבות והאקדמיה להצביע ברגליו, לבטל מנויים ולהחרים הצגות שיועלו בשטחים."

אחלה.

*****

וכבר אני מדמיין לי את הד"ר שומסקי, פורץ בסערה לסנאט של האוניברסיטה בירושלים או בחיפה, ותובע מראשי האוניברסיטאות לבחור בדרך "האכזרית והקשה", ו"לחדול מלהתקיים", להתפטר כולם ולסגור את הבאסטה! בתור "מרי אזרחי" כי אין "ברירה אחרת".

ומיד מצטרפים ראשי התיאטראות שלנו (למה רק 'הבימה' ו'הקאמרי') ומשביתים את כל ההצגות.

וגם עולם התיאטרון הישראל חדל מלהתקיים!

*****

אבל רגע-רגע-רגע.

לא נראה לכם משהו שיש משהו מוזר ביותר במרי האזרחי הלא-אלים הזה?

איך זה, שצבי בראל מ"הארץ", יוצא כזה גיבור על האוניברסיטאות והתיאטראות?

כי מה עם "הארץ" עצמו?

הוא לא מוסד תרבותי?

וכי בעיתון המבדר והתרבותי הזה, אין מי שמתרגלים יום-יום, ולמעשה כמעט בכל עמוד, את "זכות הציקצוק וגלגול העיניים" (כולל בראל ושומסקי עצמם, כפעם-פעמיים בשבוע)?!

האם על "הארץ" לא מאיימים תומכי ונציגי "האתנוקרטיה הקולוניאליסטית הישראלית של ימינו" (הדומים ולא דומים לבולשביקים של בריה"מ ולשלטון הנאצי בנורווגיה ובכלל) במניעת מודעות ממשלתיות בגלל תפוצתו הדלה?

*****

אז למה שלא יגיע צבי בראל לישיבת מערכת "הארץ", ויקרא לעמוס שוקן ולשאר החבר'ה, ש"במקום לייבב ולצקצק בלשון", פשוט ייחדלו מלהתקיים, בדיוק כמו שהוא מציע לאוניברסיטאות ולתיאטראות?

ולמה שלא יציע בראל לאנשים החושבים – ל"קהל החרד לחופש התרבות…להצביע ברגליו, לבטל מנויים ולהחרים" את עיתון "הארץ", שכידוע מופץ היטב גם  "בשטחים" ואף ניזון, רחמנא ליצלן, ממכירת שטחי פרסום לעסקים שמעבר לקו הירוק?

*****

טוב, אני מקווה שהבנתם מה הצחיק אותי. זה הטמטום המופרך של הפייק-שמאל, שהצחיק אותי. ברור לגמרי שכל זה עורבא-פרח, כלאם פאדי אופייני לקשקשנים הטיפשים של האינטליגנציה הבורגנית, שהיא קרקע גידולו של הפייק-שמאל שלנו.

ראשי האוניברסיטאות יתפטרו, וראשי התיאטראות יסגרו את הבאסטות שלהם, בדיוק כמו שעמוס שוקן יקרא לאנשים החושבים (חה-חה) לבטל את המנויים על עיתונו.

כולם הרי יודעים שאין כלום בכל ההשוואות האלה למשטרים טוטליטריים, שהכל תעמולה ריקה ומטופשת של  אמני "זכות הציקצוק וגלגול העיניים", ותו-לא.

 

 

הפרחחים והחבובות/ ריקלין-סגל – לונדון-קירשנבאום החדשים

כבר כמה שבועות שאני עוקב אחרי ריקלין-סגל בערוץ 20, שברגעיה הטובים היא מזכירה לי מאוד את לונדון-קירשנבאום המיתולוגית.

שני החבר'ה האלה גיירו ימינה לערוץ 20 את אותה תכנית של ערוץ 10, שבבסיסה שני "טיפוסים".

שני עיתונאים מהירי מחשבה וקלי לשון, שלא מתייחסים תמיד בכובד-ראש ירחמיאלי אל המתראיינים אצלם וגם לא אל עצמם או איש לרעהו.

בלונדון וקירשנבאום היתה ההופעה מבוססת על שני "אזרחים ותיקים", ז"א די זקנים,  מהעבר השמאלי, שכבר ראו ושמעו ועשו ועברו הרבה בחיים, ולכן לא הכל הם לוקחים ברצינות, ובכל זאת מצליחים להתרגש ולהתעצבן לפעמים.

ריקלין, סגל ואורח: פרחחים מהשכונה

ריקלין וסגל מהימין, הצעירים מקודמיהם בעשרות שנים, מופיעים על תקן של שני פרחחים שכונתיים למדי, שלפעמים הם מנסים להבין ממרואייניהם מה באמת קורה ופותחים עיניים גדולות, ולפעמים הם דווקא מתעקשים להסביר למרואיינים הנ"ל מה באמת קורה, ואז הם פותחים פה גדול ולפעמים גם זוקרים אצבעות.

העיקרון הוא, שאנחנו מקבלים על המסך, בשני המקרים, כשזה קורה נכון, סוג של התרחשות ריאליטי. בדיוק הקטע שאהוב על הצופים במופעי ספורט כמו כדורגל, ולעתים רחוקות יש את זה במיני תכניות ריאליטי טלוויזיונית.

בשיחה חופשית של שני הצמדים האלה, מקבלים על המסך את הרעננות שבספונטיות, את גורם ההפתעה, לפעמים סערת רגשות ולפעמים צחוקים. הפרחחים מהימין של ערוץ 20 לא חוששים מצרחות באולפן, מניפנופי ידיים, מפנטומימה  וממימיקה, כמו שלונדון וקירשנבאום לא חששו ממופעי ליצנות.

אורחת, קירשנבאום ולונדון: החבובות מהמרפסת

במרכזה של התכנית הערב התארחו אצל ריקלין-סגל שניים מהשמאל. את הצחוק הגדול  סיפקה אשת-הפריפריה ממצפה רמון, דינה דיין, שהיתה פעם, לשעה ורבע, מועמדת לראשות מפלגת העבודה. "אני מקווה שאני לא משעממת אתכם", היא אמרה לשני המראיינים. שניהם מחובביו הנאמנים  של ראש הממשלה, שלאחרונה ספג בקריית שמונה פגיעה ישירה של פצצת שיעמום. אחרי הבדיחה של דיין וצחוק בלתי נמנע, הקנתה התנהגותם של ריקלין וסגל משמעויות נועזות לביטוי "נע על מושבו בחוסר נוחיות".

גם בשיחה הזאת, וגם בזו שקדמה לה, עם פעיל-עמותות ממרצ, בלט חיסרון של שני המראיינים: נעדר אצלם לונדון הסקרן, המתמחה בעובדות ובפרטים הקטנים, ומביא לפעמים את  מספר-המחץ או עובדת-המחץ או טיעון-המחץ.

במקרה של לונדון וקירשנבאום היה הראשון המרצה הסקרן ובעל הדעות הנחרצות, והשני הספקן ומחרב המסיבות. בגירסה של ריקלין-סגל, הראשון הוא הפרחח הבוטה שמחפש את האוסול. ואילו השני, הנחשב לפרא-אדם בפני עצמו, משחק באופן אירוני את המבוגר האחראי, המרסן את השור הנוגח היושב שמימינו. בשני המקרים העניין הוא עם אנשים בעלי הומור,  חושים חדים, מהירות תגובה, ואינטראקציה טובה ביניהם, וזה כבר טוב.

ברדיו, למשל, ניתן למצוא את החומרים האלה אצל וילנסקי וברדוגו, ובז'אנר אחר אצל אודיאה קורן ונתן דטנר.

מציע מאוד לנסות. זה יכול להצליח. לדעתי, רק טיפש יניח לדיעותיו האידיאולוגיות (המטופשות תמיד, משמאל כמו מימין) להפריע לו בצפייה  במופע טלוויזיוני שווה. הייתי מרוחק מחלק ניכר מדעותיהם הפוליטיות של לונדון וקירשנבאום  וזה כלל לא הפריע להנאתי, כמו שאני מרוחק מחלקים רבים במשנתם של ריקלין-סגל, ונהנה גם הפעם.

כשיש כה מעט רגעים טלוויזיוניים אמיתיים, כלומר לא-מומחזים, ומוגשים בתבונה ובחן יחסיים, זה בזבוז לוותר.

בקיצור: באתי בשביל הדאחקות, ואשאר כל עוד יהיו.

%d בלוגרים אהבו את זה: