Skip to content

דאעש ומלחמת העולם הרביעית (3): באיסלאם יש גם סופים

ספטמבר 10, 2014

די ברור שהיציאה התקשורתית הספקטקולרית של  דאעש (הסנאף האובססיבי של האיסלאמיסטים הקנאים  הולך ונחשף ככזה, והקונטקסט הדתי של הזוועות  הולך ודוהה) העירה מריבצם וצבעה בוורוד עז את לחייהם של שני סוגים של גזענים מועדים:

1. אלה מן הימין הקיצוני,  שאומרים לנו – תראו-תראו, זה האיסלאם, זה הערבים, זה הפלשתינים שהם סוג של ערבים, כולם כאלה. אסור להאמין להם, טרור לנצח ולכן התנחלות לנצח.

2. אלה מן השמאל המזוייף, שאמנם הם אתאיסטים מועדים, אבל בהיותם שטופים בלאומנות פלשתינית, לא יכלו, למשל, להרשות לעצמם  שלא להבין/להצדיק את הקנאים הדתיים של החמאס בעזרת סוציו פסיכו אתנו כלכליסטו תירוצים. אלא שמכך הם משוחררים (בינתיים) יחסית כשהם דנים ב"תופעת" דאעש, וכאן הם מוצאים כר נרחב שבו הם יכולים להוציא למרעה את עדרי הגזענות האירו-אמריקאית והאנטי-דתית שלהם מתוצרת כנסיית הסכל. מה גם ש"כוחות הקידמה", מסוג איראן "הרציונלית" של ההייאטוללות ניצבת אף היא באופוזיציה לדאעש , כך שהם מרגישים בבית (אף שבשוליים המטומללים ביותר- שילוב של מטומטמים ומטורללים – כבר ניתן להבחין בהתחלות של חיפוש  הבנות וצידוקים מהסוג הפוסט-קולוניאליסטי גם לדאעש).

סופים

אז נראה לי שדווקא זה הזמן להסביר שעדיין מוקדם להספיד את האיסלאם או את הערבים, ולסתום את הגולל עליהם ועל הדת שבה מחזיקים רובם.

למשל, הזרם הסופי.*

כדי לערוך לכם הכרה עם הסופים לא אכנס בהרחבה לניתוחים תיאולוגיים מפרכים, אלא אניח לסופים עצמם את זכות הדיבור. המובאות להלן הם מסיפרה המצויין  של שרה סבירי "הסופים"** ומספרי העמודים מסיפרה בתוך הסוגריים.

אז הנה טעימה קטנה מדברי כמה סופים בדורות שונים.

 

גילוי וחניכה בשיטה הסופית

סיפר אבו-עלי: יום אחד בהיותי עוסק באימוני נפש אצל האימאם אל-קושירי  חל בי מצב (מיסטי) עז. במצב הזה נעלמתי מעיני עצמיי, התמוססתי והפכתי ללא כלום.

סיפרתי זאת למורה.

אמר: בטעימה המיסטית שלי מעולם לא התרוממתי מעבר למצב זה, ואיני יודע את הדרך למה שמעבר לכך.

במשך זמן רב נשאתי עיני למצוא מורה שינחה אותי למה שמעבר לכך, וכל אותו זמן היה המצב הנזכר חוזר ופוקד אותי.

שמעתי על השייח' אבו-אל-קאסים אל-כורכאני והלכתי לטוס(מקום מושבו). אחרי שהורו לי את הדרך , הגעתי אליו ומצאתיו יושב במסגד עם חבורת תלמידים. ברכתי את ברכת המסגד וישבתי לפניו. היה יושב וראשו מושפל. לפתע הרים ראשו ואמר:

אבו-עלי, קרב הנה.

קמתי ממקומי, בירכתי אותו לשלום , וסיפרתי לו על המצבים שפקדו אותי.

אמר: אכן, האל בירך אותך בשלב ההתחלה. הגעת עכשיו אל התחנה הראשונה שבשלבי ההליכה בדרך.  אם תזכה במי שייטול את חינוכך בידיו, סופך שתגיע למדרגה גבוהה.

אמרתי בליבי: זה מורי.

נשארתי אצלו. במשך זמן מה ציווה עלי לעסוק בכל מיני תרגילים ואימוני נפש. אחר כך השיא לי את ביתו לאשה והעניק לי רשות לדבר לפני הבריות.

מתוך א'ארחאווי, האורות הקדושים, וגם אל-כאשפי, נטפים ממעיין החיים,עמוד 16-7: (עמוד 109 בספר של סבירי)

 

העיסוק

חמדון אל קסאר (הכובס) אמר לתלמידו עבדאללה אל חג'אם (מקיז הדם, אך לא במובן של לוחם דאעש, אלא במובן של רופא או חובש): מוטב שתהיה נודע כעבדאללה מקיז הדם משתהא נודע כעבדאללה בעל הידיעה(המיסטית) או כעבדאללה הפרוש.

א-סולמי דרך הגינוי, עמ' 94 (עמוד 325 בספר)

20140909_233214

מדבריו של אל ג'ילאני, שמת בשנות החמישים או הששים של המאה ה-12. אפשר למצוא עקבות בולטים לדברים הנאמרים כאן בתרבות הביטניקית וההיפית של שנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ובטח בכל התרבות של ה"ניו-אייג'". מצולם מתוך עמ' 3 בספרה של שרה סבירי.

 

דרך ארץ, חברות וידידות

דע לך אחי, כי כל מצווה שאין עימה דרך ארץ,  תועלתה מועטה. השייחים הסופים תמימי דעים, שבזכות קיום מצוות יזכה אדם לזכר טוב וייכנס לגן עדן, אך אל מעמד ריבונו יגיע רק אם קיום המצוות יהיה מלווה בדרך ארץ.

א-שאערני, האורות הקדושים  כרך 1 עמ 34  (עמוד 121)

אבל –

סיפרו כי במחיצת חבריו היה אבו אל עכאס אבן עטאא מותח את רגליו ואומר: בין חברים דרך ארץ היא לעזוב את הילכות דרך ארץ.

ואל ג'ונייד אמר: כשהידידות היא ידידות אמת, נושרים כללי דרך ארץ.

א-סוהרוורדי הלכות התלמידים עמוד 35, פסקה 79  (עמוד 121 בספר)

 

אל ג'וניד עליו השלום היה אומר: מוטב שיחבור אלי חוטא טוב מזג מירא שמים רע מזג.

א-סראג' ספר הניצוצות עמ' 177 (עמוד 123 בספר)

 

חבר השואל "לאן"? כאשר אומרים לו "בוא" אינו חבר.

א-סראג' ספר הניצוצות 176-177 (עמוד 123 בספר)

 

בשם איבראהים אבן שייבאן: אל האומר "אלו נעלי וזה נאד המים שלי" לא היינו חוברים.

שם 175-176 (עמוד 123)

 

החלום

אחמד אבן עלי אל חווארי סיפר: בחלומי ראיתי שפחה יפת תואר מאין כמוה ופניה אורים ובוהקים.  אמרתי לה: מה אורים פניך!

 אמרה: התזכור את הלילה בו בכית?

אמרתי: כן.

אמרה: דמעותיך נישאו אלי וניגבתי בהם את פני , שעל כן הם אורים.

אל קושירי האיגרת שער "החלומות" עמוד 179 (עמוד 507)

 

אהבה

סיפר אבו אל חסאן  אבן בזיאר אל ואסטי: הייתי עם קבוצה (של סופים) במסגד בבגדד. היו מדברים על אהבה והבנתי אמירותיהם. אך עד מהרה נעשה דיבורם דק ומלא רמזים, ואני לא הבנתי דבר וחצי דבר, רק המנורות נקשו זו בזו ונשברו.

אל חרג'וגי  חינוך צפונות הלב עמ' 57 (עמוד 223 בספר)

 

אמרו לא-שיבלי: תאר לנו את בעלי הידיעה ואת בעל האהבה.

אמר: בעל הידיעה – אם ידבר יאבד. ובעל האהבה – אם ישתוק יאבד.

אל חרג'וגי חינוך צפונות הלב, עמוד 56 (עמוד 222 בספר)

 

 הידע

 שאלו את אל ג'ונייד: במה השגת את מה שהשגת? אמר: בישיבה במשך שלושים שנה מתחת למדרגה הזאת.

אבן אל ערבי, הגילויים המכאים, כרך 1 עמ 163-164 (עמוד 477 בספר)

 

הרגע

אבו עלי אל דקאק היה אומר: רגע הוא המצב שבו אתה נמצא; אם אתה בעולם הזה, הרגע שלך הוא העולם הזה. ואם אתה בעולם הבא, הרגע שלך הוא העולם הבא. אם אתה שמח הרגע שלך הוא שמחה. ואם אתה עצוב  הרגע שלך הוא עצב. בדבריו התכוון אבו עלי לכך שרגע הוא מצב הדוחה כל מצב אחר.

יש האומרים: רגע הוא מה שבין עבר לעתיד. מכאן האימרה "הסופי הוא בן הרגע". כלומר: הוא עסוק במה שראוי שיהיה עסוק בו במצב הקיים ומקיים מה שנדרש ממנו באותו רגע.

ועוד אומרים: האביון (הסופי) אין מעייניו נתונים לרגע שעבר ולא לרגע שעתיד לבוא, אלא לרגע שבו הוא שרוי; ועל כך אומרים: התעסקות במה שרגעו אבד אינו אלא איבוד רגע נוסף.

אומרים: הרגע הוא חרב. לאמור: כשם שהחרב חותכת (באבחה אחת), כך גם הרגע מביא עליך (באחת) את מה שגוזר האל.

מתוך ספרו של ראובן וימר,  "משלי הסופים", הוצאת דורון 2009, עמוד 99. הסופים אהבו גם דחקות.

מתוך ספרו של ראובן וימר, "משלי הסופים", הוצאת דורון 2009, עמוד 99. הסופים אהבו גם דחקות.

אל קושירי, האיגרת, שער "הביטויים" עמ' 31 (עמוד 212 בספר)

אבו סעיד אל חראז אמר: אל תוציא את הרגע היקר שלך אלא על היקר מכל; והיקר מכל מצבי האדם הוא שיהיה עסוק במה שבין עבר לעתיד.

הג'ווירי, גילוי המכוסה, עמ' 380 (עמוד 213 בספר)

עד כאן קצת דוגמאות לזרם דתי באיסלאם, שמבחינה פילוסופית ותיאולוגית מזכיר זרמים חסידיים וקבליסטיים ביהדות, ושיש לו מקום בכותל המזרח של כל תרבות דתית מונותאיסטית. מי שיטרח לקרוא בספרה של סבירי, וגם במקורות אחרים, ימצא שהסופיות היא המקום שבו מתחבר האיסלאם לזרמים מונותאיסטים מרכזיים וחשובים גם ביהדות וגם בנצרות, היכן שעבודת האל ואהבתו מבטלים את חילוקי הדעות, גוברים על השנאה ומבטלים את האלימות ככלי לגיטימי לקידומם של רעיונות דתיים.

זה לא אומר שהסופיות מרוחקת ומנותקת מן הפוליטיקה. בשכנתנו הגדולה מצרים קשורה הסופיות לזרמים הסלפיים, המתנגדים בתוקף לדרכם של "האחים המוסלמים".  לפני כשנתיים, בתקופת שלטונם של הנשיא מורסי ו"האחים המוסלמים" במצרים, התייחס העיתונאי יואב קרני לדרכם של הסופים בפוליטיקה המצרית בכתבה שפרסם בעיתונו "גלובס".  הוא מספר שבמסגרת מאבקו ב"אחים המוסלמים" טיפח גמאל עבד-אל נאצר את הסופים ומיסד את ארגוניהם, ואמנם הם תמכו במשטרו, כמו שתמכו גם בממשיכיו אנוואר אל סאדאת ומובראק.

והנה עוד מהכתבה של קרני:

"…כאשר נפל חוסני מובארק, בתחילת 2011, מנהיגי הסופים הקימו את 'מפלגת השחרור המצרית', שנועדה להתחרות באחים המוסלמים. היא נחלה כישלון חרוץ בבחירות לפרלמנט. הם אמנם נמנעו מלתמוך בגלוי במועמד כלשהו לנשיאות, אבל לא היה כמעט ספק שתמיכתם נתונה לגנרל אחמד שאפיק, סופי בעצמו.

הערכה מקובלת מעמידה את חלקם של הצופים על 20% מאוכלוסיית מצרים. מי יודע. אבל ברור שהמספרים ניכרים. הם עוזרים להסביר כיצד זה הגנרל שאפיק קיבל 48% מן הקולות.

עכשיו (2012) המפלגה הסופית עומדת בעימות גלוי עם ממשלת האחים המוסלמים. היא גינתה כ"לא-איסלאמית" את החלטתו של הנשיא מורסי לחזור ולזמן את הפרלמנט, נגד פסיקת בית המשפט העליון. "מוסלמים אמיתיים מצייתים לחוק", הכריזו מנהיגי הסופים.

קשה להעריך את משקלם הפוליטי של הסופים בארצות אחרות. נראה שמצביעים סופיים הם אלה שבלמו את האחים המוסלמים בבחירות בלוב, וקבעו בזה תקדים מעניין בתהליך הדמוקרטיזציה של העולם הערבי. הסופים האלה שייכים למיסדר הסנוסי, שמילא תפקיד מרכזי בעצמאות לוב. ראש המסדר נעשה מלך לוב ב-1952, והופל 17 שנה אחר כך. מפת לוב מלאה תזכורות לנוכחות הסופית."

כך שאולי מן הראוי שהגזענים הרגילים מהימין ומהשמאל יירגעו. מסדרים דתיים רצחניים כמו דאעש או החמאס אינם סיבה להספיד דת חשובה כמו האיסלאם, ואומה גדולה כמו הערבים. העובדה שהחילוניזם האתאיסטי מתוצרת כנסיית הסכל מתייחס בהתנשאות גזענית לכל מה שמריח מדת או לאום, או שהימין האירו-אמריקאי (אצלנו בדמותו האשכנזית, וגם הדתית-אורתודוקסית) מתגזען על כל מי שאינו הוא עצמו, עובדות אלה מלמדות בעיקר על טימטומם וקוצר הראות שלהם עצמם.

——————————————————————————————————

* בדרך כלל נהוג לומר שהמילה "סופים" מקורה במילה "סוף" (מבוטא כמו צוף) שפירושו בערבית צמר, שכן הסופים נהגו ללבוש אדרות צמר. אך כפי שהבהיר אחד הסופים הידועים, זה לא בדיוק המקרה, שכן רבים מהסופים כלל אינם לובשים צמר, ובטח שלא כל הזמן.  אותו אחד, אל קושירי, דחה גם הסברים אחרים למקור השם, כמו סופה – הספסל במסגד, או ספאא – טוהר, או סף – שורה, וסיכם: "עדה זו ידועה מכדי שלשם זיהויה יהיה צורך בביטוי בעל היקש או גזירה מבחינה לשונית "(עמוד 80-81 בספר)

** שרה סבירי, הסופים, אנתולוגיה, תרגום, הערות ומבואות, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב  2008, 637 עמודים.

 

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: