דילוג לתוכן

האריה הארץ-ישראלי והטעות הטיפשית של החילוניים

התבוננו היטב בתמונת האריות הרובצים כאון לא בגלל שהיא נבחרה בקפידה, אלא  להיפך: משום שזהו מצב הרביצה הרגיל החיות האלה. כל כך רגיל, שהוא יכול להחשב כמצב הצבירה שלהם. אלה הם חייהם.

חוקרי החיות יודעים לספר, שהאריות, במיחד הזכרים, מצויים במצב הרביצה הזה במשך 20 מתוך 24 שעות ביממה. חמש שישיות מחייהם. כך שאריה המגיע לגיל 30, נניח, בילה ברביצה עצלה ושינה/נמנום מתמשך 25 משנותיו. בדרך כלל הם ישנים, או מנמנמים לקראת השינה, או מנסים להתעורר לאט, מה שיותר לאט. איזה חיים משוגעים, או בעצם, שפויים.

כך שהאריה אינו מכונה "מלך החיות", בגלל גודלו, יופיו ועוצמתו האדירה בין החתולים הגדולים, טורפי-העל מממשפחת הפנתרים. (הטיגריס הרי  גדול, כבד ועוצמתי יותר, ועם פרוותו הכתומה ופסיו  השחורים, בטח יפה יותר), האריה מומלך בגלל הצורה  הנוחה, המלכותית, שבה אירגן לעצמו את חייו, חיי מלך אמיתי,  בקהילתו, המונה 15 עד 37 מבני מינו. מעטים מהם  אריות בוגרים, המכירים בעליונותו, ועוד לביאות פוריות והמוני גורים. כי כשהודשהוד מלכותו  מיוחם, הוא מסוגל, ברוב חרמנותו,  להפרות בכל רבע שעה לביאה אחת או יותר מלהקתו.  הלביאות יולדות מדי שנתיים 2 עד 6 גורים חמודים, וכל זה מה שמביא לאריות הזכרים את  תוארם המלכותי ואת שנת היופי שלהם,  נמנום שמתחיל בבוקר, גולש לשלאף-שטונדה מתמשכת וממשיך באופן טבעי לשנת הליל. כשהאריה פוער לרווחה את פיו, זה לא כדי לשאוג או כדי לטעום  איזה זבוב או פרפר חולף. לא, הוא רק מפהק. שאגת האריה הנדירה, קבלו טריוויה, נישאת למרחק של 8 ק"מ.

האריה  מואיל להזיז את ישבנו המלכותי רק בשעות הבוקר המוקדמות מאוד.

זאת, כי הלביאות הוולדניות, בעלות החוש האימהי המפותח יוצאות בשעות האלה להביא מזון לפי הטף. הן צדות בלהקות, מחסלות איזה בופלו, יעל או צבי, זברה, ג'יראפה ואפילו פיל קטן, ומביאות את הבשר לגורים ולאריות. לפעמים הזכרים מואילים להצטרף ללביאות במסעי הציד, אך בכל מקרה הם זוכים לאכול את מה שנקרא "חלק הארי" של הציד. הנתח הכי גדול ועסיסי של בשר הטרף.

תמונות אילוסטרציה, בלי קשר לאמור בפוסט

בארצנו, יש שני זנים של מין האריה מלך הג'ונגל. האחד, הזן החרדי שנכנס אותו  תחת השם "אריה בני ברק" והאריה הבדואי שנכנה "אריה רהט", על שם אתרי הקינון  והמרבצים העיקריים של שני הזנים.   גם כאן, אלה הלביאות, הנשים הוולדניות והחרוצות, יהודיות כערביות, הן שמאפשרות לזכרים הבוגרים את המרבץ המתמשך והנינוח, צ,ולנט ומקלובה, "דבר תורה" ונרגילה. אריות בני ברק אף מספרים בגאווה, ששיעור הנשים – הלביאות המעסקות בשוק העבודה  גבוה יותר משיעורי התעסוקה של לביאות הציבור החילוני, איפה שהזכרים הטיפשים משתפים  את עצמם הנעלה בפרנסת המשפחה במקום ללמוד תלמוד, ובמה שנוגע לקיומם היומיומי ולחלק הארי של אריות בני ברק ורהט, יש משמעות עצומה למספרם הרב והמתרבה של הגורים-הדרדקים בפרנסת המשפחה. בתחום זה פעילה ממשלתנו הקואליציןנית יותר מן הלביאות הפרטיות, בספקה ללהקות של החתולים השמנים האלה את "קצבאות הילדים" וכן תמיכות והקצאת כספים שונות לגורים המתבגרים בתקופת חוק לימודיהם.

והטעות האידיוטית הגדולה של שוחרי השוויון מבין אריות הציבור החילוני היא, שהם דורשים שאריות בני ברק ורהט יורדו לרמתם שלהם העלובה – ילכו לעבוד כמו הלביאות, ישלחו את גוריהם המתבגרים לצבא, יוותרו על הקצבאות וכן הלאה. כל זה מזכיר את המושבניק הטיפש, שהשטן מציע לו לבקש בקשהאחת, אך עליו לדעת, ששכנו יזכה כפליים. "הוצא לי עין" מבקש המושבניק. וכך גם החילוניים שלנו. במקום לתבוע לעצמם את הזכות למרבץ ולשינה כמעט-כל-יממתית גם לעצמם, כאריות הבוגרים מבני ברק ורהט, הם מסתפקים בניסיון התנכלות לחבריהם החכמים מהם. זהו גורלם הקבוע של רשעים צרי עין המקנאים בזולתם, כאותו מושבניק טיפש, סתום עין, ושכנו סתום העיניים.

מפעל החמוצים של לפיד וקבורת החמור של השמאל

היום נפלו עיני נפלו על הפינה השמאלית התחתונה של המסך, איפש'התאריך ולפתע קלטתי שחלפו כבר 10 ימים מאז הבחירות, וטרם הקדשתי לתוצאות אפילו חצי פוסט. ומזה יוצא , שאני מזניח את חובותי כבלוגר ("מאפיהו") וכבעל חשבון בפייסבוק  שאינו נוהג להסתיר את דעותיו מהחברים; וכל זה בעיקר משום שהעסיקה אותי איזו פרשה, שבמקרה הטוב התרחשה לפני יותר מ5,700 שנים,("בראשית") ועוד פרשה טרייה יותר, מלפני יותר מ4,000 שנה ("נח"), לפי הכרונולוגיה המקראית,  שעדיין אני עסוק בעיון בה ובכתיבה עליה.

והנה, מי שקרא את הפוסטים שכתבתי  לפני הבחירות, יודע ששיערתי שגם בבחירות 5  יהיה סוג של תיק"ו ("ככלב שב אל קיאו" ןכו'), כמו ב-4 מערכות הבחירות הקודמות.

ובעצם, לא ממש התבדיתי, שהרי מספרי הקולות שקיבלו "הגושים" היו כמעט זהים, הפרש של כמה אלפי קולות  מתוך מיליוני מצביעים.

תינוקיו לפיד: קלישאות והזיות

מה שהעניק את הניצחון לנתניהו, וכבר כתבו את זה מומחים גדולים ממני, היתה התנהלותו של "השמאל-מרכז" במערכת הבחירות הזאת. כששוב התברר, שרק הטימטום של מגזר הפוליטי הזה  עשוי להתחרות באימפוטנציה אצלו.

כי למה אפשר לצפות מ"גוש", שבראשו עומד תינוקיו פוליטי, שמנוהל על ידי   אנשי עסקים,  שהתייחסו להקמת המפלגה שתשרת אותם ואותו, כלהקמת מיזם כלכלי – מפעל לייצור מלפפונים חמוצים, נניח, או קלישאות מפוהקות הנדמות למאזינים ולקוראים תמימים כרעיונות חברתיים ופוליטיים, עשויים קרטון דק או נייר מעובה של כרזות\פוסטרים, ומשודרות ע"י התינוקיו בקול ובנימה שגדולות על הדובר בעשרים-שלושים שנה. ולצד המפעל –  חברת שיווק המתמחה בהפצת חלומות  מתקתקים  והזיות מתוקתקות וקליטות, שתגרד מספר מספיק של לקוחות, שייאפשרו בהתמכרותם את קיומו המתמשך של המפעל.

המיזם הצליח למדי, ותוצרתו הספיקה, בדיוק השנה, להקמת ממשלה בדוואווין מכמה מפלגות ושברי מפלגות, ולהכתרת התינוקיו עצמו תחילה כ"חליפי" ואח"כ כראשה ממש של אותה הממשלה למשך כמה חודשים, כפרס ניחומים על השקעות אדירות של כוח אדם, בעיקר מתנדבים נלהבים, ותקציבים כבירים, חלקם מקופת הציבור ("מימון מפלגות")  במשך עשר שנים (המפעל.מפלגה , "יש עתיד  בראשות יאיר לפיד" הוקמה בשנת 2012).

ח"כ בני גנץ: התקווה הגדולה מס. 1

זאת לאחר שמפעל החמוצים המפלגתי השתתף, מאז הקמתו, ב-7 מערכות בחירות, תפח והתכווץ חליפות וחוזר חלילה, כזללן כפייתי שמשתתף סימולטנית  בריאליטי-דיאטות  מפרך באחד הערוצים.

השותפים למיזם היו:

א. מפלגה גנרלית +פליטי נתניהו, שחלקם האחר הסתדר בכמה מפלגות,  כשלראשונה לעיל צורף לבסוף עוד גנרל  רם מעלה, טרי באזרחות, אחד עם כריזמה פוליטית של חזזית אפורה על קיר אוף-וויט, שהפנטזיונרים של התקשורת, דוקטורנטים  ופרופסנטים של Wishful Thinking, ניסו לרוממו למדרגת  התקווה הלבנה הגדולה 2 (החדשה), והתברר, אבוי, שהיה שווה אולי חצי מנדט.

אולי.

וכן גם שלוש מפלגות ערביות לאומניות וגזעניות, אחת לאומית נוצרית, אחת לאומנית אתאיסטית ואחת לאומנית איסלמית, האחרונה כשותפה ראויה למיזם המלפפונים (מה שמאפשר אופטימיות), והשתיים האחרות ככוחות מילואים, שאבוי, שירתו יותר את האופוזיציה הימנית של המיזם;

מיכאלי וגלאון: קברניות השמאל

ועוד מפלגות השמאל:

מרצ בהנהגה להט"בית-פמיניסטית אמיצה,  שדירדרה מפלגה שמאליברלית בינונית בגודלה, של 12 מנדטים בכנסת לפני 30 שנה, אל מתחת לאחוז החסימה ב-2022, כלומר, 0 נציגות בכנסת הזאת;

והעבודה בהנהגת הפמיניזם/ית, מיכאלי/ת שהותירה  4 ח"כים מהמערך של יצחק רבין,   44 מנדטים בתחילת הניינטיז  בעודה נושאת את שמו לריק, כשביטחונה העצמי, הנותן חסות וחסינות גם למרצ השכנה,  מחסל את סיכויי המיזם כולו.

ומקרה עינב גלילי מהזמן האחרון שטף  באור יקרות את המחזה  כולו:

ח"כית אעידה תומא סלימאן: מעריצה נלהבת של רוצחי יהודים

ע. גלילי, נכדה משעשעת של סבא ישראל, מי שהיה שר חשוב ומשפיע בממשלות ישראל לפני כחמישים שנה, בלי קשר לפרסומו ולכבוד ש(לא) ביקש לעצמו, פתחה פה (לא מספיק גדול לטעמי) על חבריה לשמאל, שגילו סובלנות עצומה כלפי פרץ הרגשות האנטישמי של חברתם מהאגף הלאומני-אתאיסטי-ערבי, הח"כית עאידה תומא סלימאן, שגילתה את דעתה, שערבים, שרוצחים יהודים ללא אבחנה, הם, פשוט, "שאהידים" קדושים ומקודשים.

כתגובה על הביקורת המאוד מנומסת שלה  גילתה לנו גלילי, היא זכתה להישטף בדליים של מי שופכין, להתגלגל בזפת ונוצות, לזכות בתארים כ"ימין" ו"בוגדת"  שהוטחו בה, ולא רק במאמרי הביטאון הידוע של השמאל האנטישמי המקומי. שהרי יש אנשים ודעות, שמבחינת השמאל הזה, שטוף השנאה, מצויים למעלה מכל ביקורת.

מה שרק מצביע על הלוך הרוחות והדעות במפלגות השמאל הישראליות, ומכאן על סיכויי ההתאוששות הקלושים של השמאל הזה ממפלתו הנוראה, (7.15% מ-56 המנדטים של 1992 כיום הזה, אחת חלקי 14 מכוחו  אז.) כמו גם על האפשרות הסבירה יותר, שייעלם סופית מהמפה הפוליטית ומהכנסת בבחירות 6.

הסתומים בלחץ האלה לא מצליחים להבין, שכאשר הם מתייצבים לצד אלה המצדדים ברצח של בני עמם שלהם, הם הולכים ומאבדים אחיזה במציאות. ולא מפתיע כלל, שחלק מהתיאוריטיקנים והאידיאולוגים של השמאל מפרסמים את הלקח שלהם מתבוסתם – שכדי להתאושש עליהם לכרות ברית פוליטית עם אוהדי הרוצחים של בני עמם – "מפלגת שמאל יהודית ערבית."

אז איך אומרים?

בהצלחה עם זה.

פרשת "בראשית"(1):מתוהו ובוהו לרצח אח

פרשת השבוע שיצא  היא "בראשית", מקפיצה מיד לתודעת המעיין בה, את חילוקי הדעות הסוערים  בין שני הסיפורים השונים ואף המנוגדים,שמספרים לעצמם שני ציבורי אנשים, שביחד מהווים כמעט את כל האנושות. סיפורים, שנוגעים ליסודות הקדמוניים והבסיסיים ביותר של הבנתנו את קיומינו וחיינו עלי אדמות, כמו גם קיומם והיווצרותם של האדמות הללו והחלל שהכל כלול בו, שמהווים.את המקום שבו אנו מנהלים את חיינו, כמו גם הזמן, שבמהלכו אנו והאנושות כולה חיים ומתקיימים, שהוא המקביל הנפשי של החלל הפיסי שלנו. 

בהפטרת השבוע, שתמיד מתייחסת איכשהו לפרשה, מתומצתת הגישה העומדת ביסודה של תפיסת המקרא את ראשיתנו:

כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ. (ישעיהו מב ה')

 הגישה הזאת מאמינה בקיומו של כוח עליון האחראי לבריאה ולקיום החיים, ומשונמכת לרמת "נראטיב" (סיפר, בעצם סיפור) על ידי האליטות של האקדמיות, התקשורת, הכוח, המנהל, המשפט  וההון, כדי לפנות מקום ל"נראטיב" המדעיסטי מתוצרת הידע, המשתנה ומתחדש חדשות לבקרים, בהתאם לנתונים המדעיים החשובים שמופקים מצילומים בחלל או מהרכבי מרקים קדמוניים. לפרוט שני ה"נראטיבים האלה, ולנסיון להעריכם כערכם ולהשוות ביניהם, אגיע האחד הפוסטים הבאים. 

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  (שמן על קנווס)

התנ"ך הוא היומן שרשמו בני אחד השבטים מצאצאי עבר, נוודים, כלומר, רועים ושודדים,  שהתנהלו עם עדריהם ברחבי הקשת הפוריה, מדרומה ליד הים הערבי-פרסי, לצפונה ליד הפינה המזרחית של הים התיכון, שם מנוקזים מימי הרכסיפ של אסיה הקטנה לפרץ ולחידקל, ומשם דרומה ללבנון ולארץ כנען, כולל גיחה למצרים שבמערב, שאזוריה המאוכלסים מתפתלים עם ערוצו של נהר הנילוס ובדלתא שלו לחופי הים התיכון.

משום מה, תיעדו שבטי העברים הללו את קורותיהם הם הקפידו להזכיר  את שמות האבות והאימהות והבנים והנכדים; את שמות הגיבורים ואת שמות השליטים והמלכים, המשוררים והסופרים, הכוהנים, הבנאים והאמנים, החוזים והנביאים; את עלילותיהם ודברי השירה והנבואה שלהם, לצד קורות העתים. וכך יש בידינו סיכום רב שנים של התפתחות  והתגבשות של העם, תודעתו ואמונותיו.

 בפרשת "בראשית", הפותחת את המקרא, מופיעות שתי גירסאות שונות של בריאת היקום. האחת מרוכזת בפרק הראשון ובתחילת הפרק השני (שם מופיעים הפסוקים האחרונים של מעשה הבריאה הראשון, בששת הימים, הפסוקים שנוגעים ליום השבת.) שהרי אבות הנצרות ערערו על קדושת השבת והעבירו את הקדושה ליום הראשון בשבוע, מתוך רצון ליצור בידול בינם ובין היהדות, ולכן בידלו בין מעשה הבריאה ובין הקדשת השבת על ידי הבורא.

 לפי הגישה הראשונה, בפרק הראשון ובתחילת השני,  נוצר היקום בהדרגה, יום אחרי יום, בשיטת הניסוי והבחינה. הבחינה נערכה לפי קנה המידה של "הטוב" ורק כשאשר היה האל מרוצה מהתאמת בריאתו ביום החולף לקריטריון הזה – למשל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי." המשיך אלוהים למעשה  הבריאה הבא, וכן הלאה, יום אחר יום;* עד ליום השישי שבו ברא אלוהים את  אדם וחווה, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם."  כתכלית וכמטרה של הבריאה כולה. או אז  הוענקה למעשה  הבריאה  כולו  תעודת הצטיינות: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", ואז החליט הבורא לסגור את מפעל הבריאה לרגל מנוחתו ביום השבת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת."  

(מלבד יום שני שלגבי הבריאה בו לא נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב." אף שיתכן כיאחת משתי הפעמים שניצן הציון נזה ליום השלילי, הועבר לשם על ידי העורכים מהיום השני.)

הגירסה השניה שונה לגמרי. לפיה, התרחשה כל הבריאה  ביום אחד, במחשבה תחילה, כשכבר ביסודה של הבריאה כולה ידועה תכליתה ומתבצעת עם בריאת האדם הראשון. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם."  ורק במקביל,  או לאחר למכן, באותו יום, בורא האל את כל היקום ככלי וכמרחב לשימושו של מין האדם, ובשיטת הניסוי והבחינה נעשה שימוש רק לבסוף בסיפור בריאת האשה, כשקנה המידה פה אינו "הטוב המוחלט" אלא ההתאמה של האשה לאדם, לפי הבנתו ורצונו. "וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת." 

ועוד הבדל חשוב: בעוד שלפי הגירסה הראשונה, ניתן העולם כולו לרשותם של אדם וחווה, הנה בגירסה השניה מועמד לרשותם רק חלק מסויים, מובחר – גן העדן; אך לא כולו, כ בגירסת פרק א' כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה." ובגירסה השניה מוטל איסור חמור  על אכילת פריים של שני עצים, עץ הדעת ועץ החיים: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל." אומר האל,  "וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת." 

 ופה מתחילות הצרות.

זה קורה עם הופעתה הפתאומית של דמות חדשה ומשמעותית בסיפור – הנחש. הנחש הוא אחד מחיות השדה. עד כה לא נמסרו אפיונים  הנוגעים לחיות אלה, אך לגבי הנחש כתוב בפתיחת פרק ג':  "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים". עורמתו מתבטאת בידע הרב שלו, במיוחד בכל הנוגע לאלוהים ולכוונותיו, אך גם במניפולטיביות שלו כלפי האדם. הוא משתמש בידע שלו על האשה, אופיה ונטיותיה.  הוא מוסר לה טיעונים הגיוניים באשר לכוונתיו האמיתיות של האל, בנוגע לאיסור אכלת הפרי, כוונות המוצגות כזדוניות,  וכך  הוא מעורר את מרדנותה ואת נכונותה של האשה לעבור על האיסור האלוהי. נטייתה של האשה לאסתטיקה ולתענוגות החך  מנוצלת גם היא, וכן גם סקרנותה ותאוות הידע שלה:"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל". ומכאן קצרה מאוד הדרך להאכלת האדם בן זוגה בפרי העץ האסור. "וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל." 

 ןהתוצאה של האכילה המשותפת היא הבנה משותפת:"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם"  על העירום של שניהם ידוע לנו עוד מסופו של הפרק הקודם: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ." אז הם לא התביישו כי טרם אכלו מפרי עץ הדעת.. אך עכשיו, עם הידע, בעקבות "פקיחת העיניים" באה הבושה, שהיתה ממוקדת באברי המין   "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת." ואם לא די בכך, הם גם מתחבאים בין עצי הגן. כי הידע החדש שרכשו – האבחנה בין טוב ורע, חושפת אותם לאבחנה המתבקשת: הם מבינים שחטאו; עשו את הרע בעיני בוראם ומיטיבם.

המשך בפוסט הבא, מוצ"ש או יום א'

 

דמוקרטיה, השוואות היסטוריות וגזענות סלקטיבית

אבקש את סליחתכם, שאני עוסק בעניין צדדי היום, יום הבחירות הגורלי שבו ייקבעו כמה מיליונים מאזרחי ישראל את גורל המדינה, גורל המזרח התיכון ועתיד האנושות בכל רחבי הקוסמוס, לפי הפרשנים והמומחים הפוליטיים המתבטאים בכל ערוצי התקשורת עמודי העיתונים, מרבצי הרשת ודוכני הנואמים. (זו כבר הפעם החמישית, בערך, בשנים האחרונות, ורק התחלנו).

והנה, ביום כזה, אני טורח להתעסק בזוטות, כגון הגילוי של הח"כ רם בן ברק, אחד הפיונים של תינוקיו לפיד ובה בעת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אחרי שכבר היה המשנה לראש המוסד;

וזה הגילוי:

שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה בדרך דימוקרטית.

הגילוי הסנזציוני הזה לא נראה לי חדש. פישפשתי ומצאתי שהפעם לא בגד בי זכרוני: את בן ברק הקדים הגנרל בעל הזכרונות יאיר גולן, זה ש"תהליכים" במדינתנו, המתרחשים בהווה המפוקפק (שעד כה  לא נראה שגולן  מבין אותו. למשל, היה נדמה לו, לא מזמן, שיש לו סיכוי לנצח את זהבה גלאון במרצ, מעוז המיגדריזם וזכויות האדם הנורדי הנאור שאיכשהו נקלע למזה"ת הפרימיטיבי, וכן עיר מקלט לשמאל רב-איזמי טהור  שבעודו מתנדנד במרצ, הוא נוטה   אוזניים קשובות לחד"ש,שגם בהגיעם לשם,  הם  ימשיכו להתנדנד, אחוזי  געגועים למרצ,  אלא אם כן יתנו להם מקום בהנהלה, או בוועד המרכזי, או איך שקוראים עכשיו באינטרנציונל לחבר'ה שאומרים לקמראדים מהמפלגה  מה לחשוב. (ועל מה אסור אפילו להרהר.) ועם זאת,  והתהליכים האלה מזכירים  לגנרל  תהליכים דומים בגרמניה, עוד בשנים שקדמו לגיחת של הגנרל לאוויר העולם). כלומר, בעצם הוא  "זוכר" רק מה שקרא בספרים או שמע בדריו.

גנרל יאיר (בעל הזכרונות) גולן: זוכר שקרא איפשהו

ח"כ יאיר(בעל הזכרונות) גולן: זוכר שקרא איפשהו 

והנה, גם גולן, בראיון לגלצ, סיפר לנו פעם שאין לסמוך על הדמוקרטיה שהרי היא, הנבלה הזאת, הביאה את היטלר לשלטון בגרמניה, (היה כתוב על זה, הוא זוכר) ומכאן, מי יודע מה היא תעולל לנו פה אצלנו. למרבית המזל, הביאו הזכרונות  הסנזציוניים  את הגנרל לג'וב של מעין אז'נט פרובוקאטער במפלגתו.  כשמזל הוא, שעל הדרך מנעו הזכרונות הנ"ל מגולן את תפקיד הרמטכ"ל, ב"ה.

אז נכון, שגם אני איני חסיד שוטה של המשטר הזה, הדמוקרטיה, שבעיני אינו אלא שלטון החזירון העליון, על-ידי שכירי הלשון והמקלדת שלו, מהפוליטיקה, מהתקשורת, מהאקדמיה וכו', כל זה למען החזירון ולמענם-הם. אבל בכ"ז, זו לא הדמוקרטיה שהביאה את היטלר והנאצים שלו לשלטון. כדי להגיע לשם, היה עליהם לרמוס אותה. ועוד אחזור לכך.

והנה מה שכתוב בוויקיפדיה על תפיסת השלטון בגרמניה על ידי הנאצים לפני כמה עשרות שנים:

"בראשית חודש מרץ (1933), זמן קצר לאחר שריפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב – היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות… היטלר ראה בכך כישלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני ה-S.S וה-S.A.
ב־22 במרץ הוקם מחנה הריכוז דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – הקומוניסטים והדמוקרטים (בהם יהודים מעטים), נשלחו ל'חינוך מחדש' במחנות. דכאו ומחנות הריכוז שהוקמו בעקבותיו, עברו בהדרגה לפיקוח ה-S.S, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם…
…בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהרייכסטאג בסיוע אלימות, איומים וחקיקה. ב-14 ביולי (לרגל "יום המהפכה" הצרפתי מס. 144?) חוקק 'החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה' במדינה… כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ויימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ונבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית…
לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל'פיהרר', קאנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח ה'פיהרר' בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. נערך משאל עם והיטלר זכה ב–90% מהקולות. גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת."

עד כאן הוויקיפדיה. אך אי כבר זקן דיי כדי לזכור את "הפנקס האדום", שסידר אותך בחיים, את "פלוגות הפועל", שדיללו מהאזרח הרהורי סרק,את "המימשל הצבאי", שעשה סדר "בנגזר"  את "ועדת העורכים" הצייתנית של העיתונות העברית "החופשית", ואת הצנזורה על סרטים ומחזות, שסידרו לנו את התודעה, וכל אלה לא הקפיצו אז בחמת זעם את השמאל הגיבור שלנו (כי הם אלה שחילקו את הפינקסים, הם שהמטירו  אגרופים בוואדי סאליב של "חושיסטאן", הם היו קציני המימשל, והם אלה שסיגרו לנו את התודעות בתרשורת ובמנזורה.  ובדיוק בגלל זה, הם כה מתגעגעים לשלטון. מגלאון, גולן ומיכאלי, עד בן-ברק וגנץ, ו"הארץ" גם. אז יאללה. יאללה.

חליק דוואווין.

ולדעתי כדי לחזור למשטר דמוקרטי לפי הנוסחה  השמאל-מפא"יניקית-מפ"מניקית שלעיל, יהיה לימין שלנו צורך בכמה עשרות נתניהוז, סמוטריצ'ים ובני גביר, ומה לעשות, שבימין שלנו יש רק אקזמפלר אחד מכל תת-סוג, וכמעט כל סנג'ריהם בצמרת הם די נוך-שלעפערס נרפים. ואילו  כדי "להיזכר  בתהליכים" ברצינות, ולערוך השוואה "בלי להשוות" למה  שהיה מזמן ובמרחקים, לא יספיקו עשרות או אפילו מאות  אקזמפלרים מכל סוג, כי מאחוריהם אמורים לשעוט  מיליונים שגדלו דורות ומאות בשנים על שנאת-מוות לזרים כהים, כשערכי  הדת של שנאתם הם בעיקר קישוט. לאריות המדעית, כולל גרפים, סטטיסטיקות ואיורים וחישובים מדוייקים, עד לרמת הקוואנט, לא היה צורך אמיתי בתיאולוגיה של מיסטיקה דתית כדי לארגן את "ליל הבדולח" ואת מחנות הריכוז.

ח"כ בן ברק: מהגן של תינוקיו

אך תקחו  דוס אשכנזי מקומי מצוי מהיהודים של בני ברק, או מסורתי מזרחי מרמת גן,  ותנערו אותם כמה יממות  במערבל בטון — ועדיין לא תפיקו מהם אפילו חלק קטן מהגזענות הרצחנית שאיפיינה את המדעיזם הארי הטהור באזרחות הגרמנית. אולי תמצאו אותה בכמויות ובקלות אצל מי שמגלים בגלוי "הבנה", שכמוה כאמפטיה, ואף כסימפטיה,  כלפי  "שותפים פוליטיים", שרוצחי חפים מפשע (קורבנות יהודים ושות'), הרוצחים האלה הם מבחינתם תמזיג של קדושים דתיים ולוחמי חירות אנטי קפיטליסטים, שלשאלת התם העיתונאית, יתברר ש"לא תפקידנו" , לא "לשפוט" אף "לא לגנות" את חובבי הסנאף מהצד הנכון של הסכין והיסטוריה. היתכן שמישהו במיטב חושיו, ועם חוט מחשבה תקין, יכול באמת להאשים בגזענות בני עם ובעלי דת, שקיימים כמה  אלפי שנים, מהם כמה מאות שנים של עצמאות מדינית (כולל שלושה רבעים של המאה החולפת), שבניו טרם הצליחו להסכים ביניהם בעניין "מיהו יהודי"; וגם אחרי שנחקק חוק כלשהו בכנסת, ובית המשפט העליון כבגצ אישר, די  בכמה דמעות של נוצרים כהי עור מאתיופיה, או באבא של סבא של  סלבי שמחפש אופציות, כדי שישכחו מהחוק? איך יכולים בני עם כזה, מכל הצבעים, הגזעים, הלשונות והתרבויות, שהוא מורכב מהם,  להיות גזעניים? רק שונאיהם מסוגלים לזהות יהודי לפי מראהו המכוער או התנהלותו התת-אנושית . רק לשונאי יהודים תחשב שנאתם כאהבת חופש. אך היהודי המאובחן, השונא את שונאיו(ומה יותר טבעי ולגיטימי מזה?) – לגזען ייחשב. אזשוב, יאללה, יאללה, חליק דוואווין.

סמוטריץ, בן גביר, בן אמוץ, איכה היתה לזונה

כמהשזה מתאים  לראשי 'הציונות "הדתית",' האקדוחן איתמר בן גביר, שכבר הורשע כטירוריסט (זה, שבתפקיד ועדת הקישוט של ביתו, תלה לתפארת סלונו את תמונתו של רבו, הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין, זה שרצח עשרות מאמינים ערביים  בשעת תפילתם, לכבוד אדם וחווה, אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה , שלפי המסורת והכתוב נקברו במקום הטבח, מערת המכפלה). ועימו הח"כ בצלאל סמוטריץ, סוג של גנטיקן, שהתנגד לכך שאשתו  תאושפז בבית החולים ליולדות בחדר אחד עם יולדות ערביות, ולכך שאנשי רפואה ערבים יטפלו בבנות משפחתו היהודיות.

הרעיה היולדת רוויטל והח"כ בצלאל סמוטריץ:סוג של גנטיקן גזעני, שמתנגד לכל בוג של קרבה פיסית מסוכנת בין אשתו ובתו ובין מי שמוצאם ערבי.

מה מתאים יותר לחבר'ה "הדתיים" הללו, מאשר להעלות הצעה לחיסול המערכת המשפטית  ובמיוחד הבג"ץ הירושלמי, לטובת ראש השרים המפוקפק, לשעבר, שממנו הם מצפים לכסא של מיניסטר. מה ל"דתיים" האלה ולחזון ירושלים של הנביא ישעיהו בן אמוץ, שחוזה בדיוק עליהם ועל חביבם בפרק הראשון של ספרו:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים   (מי, מי בדיוק?),כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם(שזה בדיוק זיוף אינפלציוני)…  וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ…  וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה."

 מה לאנשים האלה וליהדות, שגם ציוניותם, גזענות היא.

 

מי הזבלן האמיתי פה?

כמו בכל שנה, או, נכון יותר, כמו כמה פעמים בכל שנה – יש חג, עוד חג, וגם מוצ"ש עשוי להספיק, ואז יש האשמות והשמצות כבדות כלפי האזרח הישראלי הקטן. זה, שרבים מסוגו אורזים לרגל חופשת החג את משפחותיהם וציוד פיקניקים, צלעות בקר ופיתות, פחמים ומים בגלונים  ויאללה לטבע.

וככה מזדמנת לכל עיריה וממשלה מקומית, של ר"ב או רל"ב, ימין שמאל ומרכז , להחזיר לאזרחים חלק ממה שהאזרחים  עושים לפיקוד העליון בשאר ימות השנה, מה האזרחים, לפי מחנותיהם, מאשימים את הפוליטיקאים, לפי מחנותיהם, בכלי התקשורת, לפי מחנותיהם, שהם, הפוליטיקאים  מושחתים, הורסים  כל דבר טוב, רשלנים, עצלים, חפיפניקים  וכאלה – מגיעים החגים ואחרי החגים, והפוליטיקה, לא חשובה העדה,  מחזירה לאזרחים  כגמולם, מלוא החופן ביד רחבה:

"יא בהמות שכמותכם, ערסים ושרמוטות, ז'לוחים מלוכלכים שכמותכם – תראו איזה ערמות של זבל השארתם מאחוריכם בטבע היפה שאנחנו מטפחים למענכם! מגעילים!"

העיתונים, משת"פים מתורגלים שכמותם, שולחים ת'צלמים שלהם(הצילומים הנשלחים מטעם הרשויות לא די בפוקטוס ויוצאים מפוקסלים כשמגדילים אותם), מגיהים את  ההודעות המסוגננות לעיתונות, שדוברי הרשויות העירוניות והממשלתיות שולחים אליהם. שהרי התקשורת היא כלבת השמירה המסורה של אדוני הדימוקרטיה ומוטביה – החזירון העליון והפוליטיקאים.  הם ולא האזרח הקטן קונים מהאדון  המו"ל שטחי מודעות, שזו הפרנסה האמיתית של העיתון.

וכך, כשיש לעורך היום/הלילה צילום דרמטי, מקרוב של ערימת זבל צבעונית, בפוקוס מעולה (כמעט אפשר להריח את הג'יפה והסח'לה), שזה  ויז'ואל צבעוני יפיפה בדרכו ההיפריאליסטית, ולצידו הודעה קצרה ומנוסחת היטב, כך שהמסר עובר:

הישראלי המלוכלך. פויה. תתביישו לכם, קוראינו היקרים. וזה מה שבאמת אנחנו חושבים עליכם, בהמות.

"זבל שהשאירו אחריהם מטיילים בחג בטבע" הכותרת המקורית ב-YNET לתמונה שלעיל. והנה האמת:  נכון, יש גם ישראלים  לכלכנים. אך מה מגלים, כשבוחנים את התמונות? מבחינים מיד, שערימות האשפה עם שקיות הניילון בשלל צבעים מתרכזות באופן עקשני ליד פחי הזבל העולים על גדותיהם. ז"א, הישראלים הלכלכנים, הבהמות האלה, העמיסו על גבם השחוח, מרוב בטן-גב, את שקית הזבל האימתנית ועשו כמה צעדים או יותר כדי להשאיר במקון הנכון את הלכלוך, אך לשווא. הרשויות, שהן או תושביהן עושים בוכטות של כסף על נופשי הטבע של החגים והשבתות, לא מוכנים לשלם את שכר העבודה המוגבר שמחייב פינוי שוטף של הזבל, שיחכה נא למוצאי החג, כשמשלמים שכר רגיל לפועלי הזבל של המועצה המקומית.

פח זבל עירוני וסביבתו המלבבת. נודע לי כי מלך תל אביב, החולדאי ההוא, הודיע לתושבי עירו: "קודמי המלך הגנרל צ'יץ' (שלמה להט) היכה אתכם בשוטים – גבה מתושבי העיר מס מקלטים ולא בנה מקלטים! ואני, החולדאי,  אכה אתכם בעקרבים (המלך החולדאי שולח את פקחיו לפתוח  שקיות זבל מקרבת הפחים, לחפש בשקית פיסת נייר עם כתובתו של משליך השקית, ומטיל עליו קנס כבד) וכמובן שלא אשתמש בהכנסות המס כדי להרבות בפחים"(כי יש סכנה שיימצא לכל השקיות מקום בפחים)

ומה, בינתיים, בעיר?

חוץ מזה, בתגובה לפוסטים שלי בעניין, התעוררו חברי הישראלים ברחבי העולם, ושלחו לי צילומים מחרידים – איך נראה שדה שנערכה בו הופעת רוק להמונים בארה"ב כשהמוזיקה נגמרת. איך נראים רחובות לונדון וברלין במוצאי חג. איך נראה אתר קמפינג בשוויץ, כן, בשוויץ,  אחרי שהמבלים חזרו הביתה לציריך ולז'נבה. אותו סיפור כמו פה. האשויות מתרשלות. הן המזהם האמיתי.

ובאשר לרעיון המבריק שמככב  השנה, לאסוף את האשפה ולרחת אותה הביתה. מי שמציעים זאת, שוכחים איך נראים פחי האשפה העירוניים וסביבותיהם במוצאי החגים והשבתות גן עדן לחתולי רחוב, לחולות ענקיות, לתנים ולחזירי הוואדיות והחורשות.

אז אנא מכם,  חזירי הרשויות המקומיות, עכברושי הרשויות הממשלתיות וכלבי התקיפה של התקשורת, חפשו לכם חמורים אחרים להתקרצץ עליהם.

התינוקיו שקפץ ללפיד

מזה כמה שבועות, שאני מחזיק את עצמי בכוח, ואיני כותב את ההתנצלות שנראתה לי מתבקשת. זו ההתנצלות בפני ראש הממשלה יאיר לפיד, שמלכתחילה, עוד הרבה לפני שהתרווח לו על כסאו הרם, התייחסתי בחשדנות כבדה ובחשש רב אל האפשרות שיתיישב בכסא הנ"ל,( ויתנחל בבבית המצו'קמק בבלפור, ומאז שהתנחל שם – שהסיוט יימך גם מעבר לנובמבר). ואזי יהיה עליו לקבל החלטות העלולות להתברר כגורליות. חשבתי שאין לו הניסיון הדרוש, לא שיקול הדעת המתאים, לא יכולת ההנהגה,  לא התבונה הפוליטית, ולעומתם עודפים  של פזיזות ילדותית שטותניקית, ביטחון עצמי שאין לו בסיס, ועוד כמה תכונות או היעדרן, שמבחינתי, עשו את התפקיד גדול עליו בכמה מספרים ובכמה עשרות שנים.

והנה, אני מודה ברצון,  הופתעתי בדרך כלל מהתנהגותו בתפקיד. לא רשמתי מעידות מגוחכות מהסוג שמביא לי צחוקים, לא החלטות  משונות הרות אסון מהסוג שגורם לפיק ברכיים אצל פחדנים מסוגי, לא התבטאויות פלצניות מדי, שבמקרה שלו חושפות בורות עמוקה ושטחיות עמוקה ממנה(מעין אוקסימורון), ואפילו לא תופעות של התקפלות אקרובטית בפני החזירון העליון שמנהל אותו. הנאום שלו בעצרת הכללית של האו"ם היה קצת יותר סביר ממיותר, ואופן ניהולו את מבצע עזה בשנפל בחיקו לא היה פזיז מדי ואף לא מאופק מדי. הניסיון הפוליטי שלו לבצע על שותפותיו "העבודה " ו"מרצ" את תעלול סגירת השקית שעשה יריבו נתניהו לסמוטריץ' ולבן-גביר ואחר כל גם לגפני ולגולדקנופף, רגע לפני נעיצת הקשית שדרכו ישתה כחיקוי מיץ  מוגז את קולות המפלגות הקטנות בלי נזק רב מדי לגוש או למחנה, היה קצת שקוף ומסורבל מדי ולכן גם כשל, אך גם זו לא היתה צרימה מחרישת אוזן.

אבל עובדה – לא כתבתי התנצלות. לא ביקשתי את סליחתו.  בכל פעם שחשבתי על כך,  ואף כהתיישבתי כבר מאחורי המקלדת,  קפץ לי אותו שד קטן וזהיר, שבעיקר הזכיר לי את אמירתו האלמותית של ראש הממשלה לשבר, המנוח אריאל שרון, שטען(בערך) כי על דברים שלא אמר, אינו מצטער ואינו צריך להתנצל. "אז חכה", אמר לי השד. אמנם איני, וגם לא אהיה ראש ממשלה, כשרון, וגם לא מדובר פה בראיון. אך כשאני כותב פה,  וכבר הערתי על כך לא פעם,  בבלוג ובפייס, מרצון ומתוך חובה, אני מחיל על עצמי את הכלל הראשון בשבועת הרופא (כפי שחייב בה, לדעתי, כל מי שמנסה לשרת אחרים, מסנדלר ונגר עד פרקליט ורופא.) : "לא תזיק".  שבכתיבה זה לדייק בעובדות, לא להתבלבל בין משאלות לב ותחזיות סבירות, לא להשמיץ ולא לגדף.

אז חיכיתי, לא התנצלתי ולא ביקשתי סליחה למרות הפיתויים מהשבוע. וטוב שכך.

כי הופ!,

הופ!

התינוקיו השוכן בתוך לפיד, מתוך הלול שלו, הגדוש בצעצועים של יאפים, ערך לראש הממשלה שתי הקפצות אדירות שקילקלו את התמונה שהחלה להצטייר אצלי, כאילו התינוקיו ההוא הורגע קצת עליד זה שמאחסן אותו, יאיר כסוף השיער, לפיד, כאילו ניסה להתאים את רמת הצווחנות הילדותית המבעבעת שלו לגודל המעמד ולדרישות התפקיד.

אבל זה כנראה לא הצליח באמת. או לפחות , לא לגמרי

תינוקיו רצה עוד.

תפס ומשך ודחף באצבעותיו הוורדרדות בשניים ממוטות האורך של גדר לול, רקע ברגליו הקטנות והחמודות על שמיכת הריפוד שלמרגלותיו וצווח בכל פה עם שיני החלב, באולטרא-סופראן תינוקי.

לפיד הוא הרי  איש תקשורת ממשפחה של תקשורת, מי שנשם את ריח העופרת והדיו במשך עשרות שנים, האזין אינספור שעות לתקתוק הקלידים של מכונות כתיבה עתיקות,  מעבדי תמלילים, ולאחרונה המקלדת החרישית של המחשב, לנגד עיניו זרמו מיליוני שורות ועררות מיליוני מילים כתובות, שלא לדבר על מה שעבר עליו לעייפה באולפני טלוויזיה,

והנה, פתאום, כתוצאה מכמה מילים שציטטו מפיו ושאמרו עליו באיזה ערוץ טלוויזיה נידח, שכנראה  שרק אנשים שאוהבים שיער דליל וסגול על ראשו של מי שמדבר איתם שם צופים בו, ווכך קפץ לו ללפיד התינוקיו, ובהתאם להנחיות שקיבל מהפעוט הפנימי שלו החליט, בשם מפלגתו, לנקוט בצעדים נגד הערוץ הסגול. לשנות את הגדרתו, מה שיוכל להוביל הלאה והלאה. צווחות התינוקיו השכיחו ממנו באחת, כל מה שחש, מרגיש ומבין אינסטיקטיבית ואינטואיטיבית כל איש תקשורת. שצעד כזה מלמד על חולשה עזה, על חוסר ביטחון, על נטיה ז'דנוביסטית-בולשביקית לסתימת פיות, בהיעדר נימוקים טובים, צעד ששום עיתון ושוש עיתונאי ראוי לשמו אינו יכול לתמוך בו.

גם לא תם אחד  שמחרטט ברשתות.

לא חראם?

ואז, הופ 2, מגיעה "הפשרה", הלפידית הרקובה מול לבנון בעניין הריבונות על רצועות המים  הטריטוריאלים-כלכליים בים התיכון, שביננו לבינם. רצועה, שלפי ההשערה הרווחת (אך עדיין השערה), מסתירה מתחתיה אוצרות זמינים של חומר  אורגני עתיק יומין ועשיר, שבמקום לבדוק היטבף ולהפיק מהחומר יקר הערך הזה  חומרים ומוצרים מועילים  לאנושות, העדיף החזירון העליון, השולט פה, להשתמש בנוזל השחור ובגז, בעץ ובאבן המפוחמים בעיקר (וכמעט אךורק) כחומרי בעירה, וגייס את "אנשי המדע" ליעול ולטיוב תהליך ההרס השיטתי ולהחשת ההשמדה הפושעת של בית הגידול שלנו ושל כל מיני החיים והצמחים על פני הכדור.הכל למען ה-$$$$$$$$$$ים והיורו והשטרלינג והפרנק השוויצרי, וקרוב לראש הרשימה – השקלים, המצטברים בחשבונות הבנק שלהם ובכספות, והעיקר לא לשלם מס, או לפחות – מה שפחות.

רק שנבין איזה כנופיות של טמטום ורשע שולטות בנו ומכלות אותנו, בעודן מכינות את דרכן לכוכבים רחוקים.

אז קראתי צפיתי ושמעתי מלאן נימוקים לכאן ולכאן, בענייןהסכמי הגז החדשים נטח לבנון,ואיני מזלזל בשום צד. ברור שהסכם המעניק את כל השטח שבמחלוקת לצד אחד  יכול להיקרא "פשרה". רק על דרך הליצנות והילדותיות של תינוקיו למיניהם.

וכך גם מתבקש, במקרה הזה, הטיעון לגופו של הטוען, נתניהו, הטיעון בעניין ההסכם הקטלני, שחתם הוא עצמו לפני בחירות על חילופי השבוי הישראלי גלעד שליט, תמורת תמורת יותר מ-1,000 אסירים, מהם מאות רוצחים מועדים של החמאס ושות'.רוצחים מועדים, שחלקם אכן חזרו לסורם, וכבר רצחו עשרות ישראלים.

הסכם  גרוע  לא פחות היה זה, ואולי יותר, כי מדובר בדיני נפשות לעומת דיני ממונות או קרקעות. שבשורשו שך הסכם הגז. שהרי הנרצחים נשארים באדמה, אך כספים ושטחים עשויים עוד להחליף ידיים.

אך הטיעון הזה נגד נתניהו מכשיל את משתמשיו. אם הסכם שליט רקוב בעיניהם, למה הם מגינים על הסכם כריש?

אך מה שמכריע בעיני את הכף, היא עמדתו הנוכחית של ראש הממשלה לפיד עצמו, אחרי חתימת ההסכם. ואחרי שתומכיו הגנו עליו בתוקף. כי מה עושה לפיד עצמו עכשיו? מנסה בכל דרך לחזור בו מחתימתו על ההסכם המצטיין הזה. אולי הלבנונים יצילו אותו עם תביעותיהם החדשות שאינן מתקבלות על הדעת? ואולי תפרוץ ממש עכשיו, באורח פלא, איזו תיגרת דמים נואלת בגבול הצפון, ואז אפשר יהיה לסגת על ההסכם על סמך  ההנחה, שכשהתותחים רועמים, משתתקות אפילו הקופות הרושמות כסידרם את הדולרים, היורו והשקל?

אך מי שיסיק מהאמור לעיל, שלפיד פסול בעיני, ועדיף נתניהו, כנראה עדיין לא קלט, שעיסקת שליט העתיקה גרועה בעיני אף מעיסקת לפיד הנוכחית.

מה גם, שלפיד כבר מתחרט על שהאזין לתינוקיו הפנימי שלו, אך טרם שמענו את נתניהו מתחרט על עיסקת שליט.

אז לא זה ולא זה. ולא, אני לא הולך לכתוב עכשיו פוסט על חסרונותיו של החליפי לשעבר בני גנץ וגם לא על יתרונותיו. אולי במהלך החג.

שבת שלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ישראל=רוסיה/השוואה שמאלאנטישמית אופיינית

אז לא, לא הופתעתי כלל, כשהחבר המרקסיסט בפרלמנט שלנו, החליט לנצל את המומנטום האוקראיני הנוכחי במלחמה נגד הכובש הרוסי, כדי להבהיר לי את הדימיון העצום בין הכיבוש הרוסי באוקראינה ובין מעללי ישראל וכיבושיה הנתעבים בארץ-ישראל-פלשתינה. נפנפתי אותו בקלות מעלי וחשבתי שנפטרתי מהמטרד, עד שלמחרת, ברדיו, בצהרי היום, שמעתי אותה השוואה דבילית מפי שדרן ידוע.

אוקראינה(בוורוד משמאל) וידידה באירורסיה

אז לא, לא שיש לאהבלים האלה איזה דף מסרים, שמופנה אליהם מטעמו של איזה  דמוי-ביבי מהשמאל.  כמו, נניח, הגנרליסמו בעל הזכרונות שאהוד ברק הצליח לשתול במרתפי מרצ. הם לא צריכים את זה. זה אצלם בדם, חלילני המלין עלובים שכמותם, גרופיס של שפך דם, שישראל ואוכלוסייתה נתעבים בעיניהם, ודמם הפקר, והטרוריסטים הפלשתיניים, שתפקידם בכוח מוגדר כ"לוחמי חרות" הם רק בשר תותחים זול-מחיר, לקידום האידיאות המהפכניות והשאיפה הלא כמוסה של השמאליברלים הללו, הפוסט והאנטי=ישראלים לחבל בפרוייקט של מדינת ישראל כמדינת היהודים(ולא הולך להם, אז הם נוטשים לאיטם, לאורך השנים, וטרם התגלה מי שיזעק "חבל" לנוכח התופעה. כלומר – יאללה, יאללה. אולי באמת, שם זקוקים להם  יותר, כי אין להם בחו"לים למיניהם די אוטו אנטישמים ממולחים משל עצמם.  ונניח כרגע להשערות שלי בקשר לאפשרת הזאת)

ישראל(בכחול) וידידות במזה"ת

וכך קורה, שבכל פעם שהדבילים האלה מזהים איזה סכסוך/עימות, רצוי אלים, ולפחות עם שפך דם באופק, וכשהם מאבחנים בסכסוך  "צד טוב" שראוי לתמיכה ציבורית רחבה מזו שיש להם פה בשאר הזמן(קרוב לאפס), ומצד  שני   "צד רע" שניתן לזהות, גם אם בדוחק, עם הפשע והרשע הציוני/ישראלי —   הם מיד פושטים בחמדה על השלל. כך היה בתחילת 2011 עם פריצת "האביב הערבי", ובמיוחד המיתוס המטופח, המושקה והמדושן (והשקרי) של "כיכר תחריר" בקהיר. מיד הופיע האולטרא השמאלני שבכלל ידע מראש, שזה מה שמגיע, וסיפרו לנו עליו כמין חוזה ונביא בבטאון  שלהם ובמזדנביו האלקטרוניים ביומני חדשות (אף שהוא בכלל לא חזה את זה כנסיון הפיכה איסלמיסטי במימון קרנות תאגידיות אמריקאיות, שמתחזקות בהמון דולרים את האינטליגנציה הבורגנית, פה, שם ומעבר לים.כמו שזה היה, אלא, כמובן ,כאירוע  הקשור איכשהו למושגים נלבבים כמו "פרולטריון", "מעמד הפועלים", "זכויות העובדים במצרים" וכיו"ב.  חה-חה.)  והנה, המלומדים שלנו משמאל ובטאונם פתוח המחשבה, ניפנפו מיד בכיבוש הישראלי ובשלילת הזכויות של הפלשתינים כשווי ערך לאלימות המשטר המצרי, כל זה  כתולעי פתיונות על קרס החכה,  הקורצים לדג הפלשתיני. אך למרבית הזעזוע והזוועה שלהם, לא רק שלא פרצה עוד אינתיפאדה פלשתינית הרואית כקודמותיה לרגל אותו אביב 2011, אלא שאף היה גל ניכר של ערבים  שהזדהו דווקא עם "מחאת האוהלים" של בני גילם הישראלים. שהרי גם הם נשדדים על ידי בעלי הבתים והדירות, ועל ידי מפקיעי המחירים, יצרני הקוטג'

דולורס איברורי גומס, הבאסקית, לה פאסיונרה המקורית, שנישאה לפועל מכרות עני

של "תנובה" והיבואנים של "יוניליוור", והפוליטיקאים, משרתיהם הנרצעים מכל המפלגות, כאז כן עתה. הכי רחוק שהגיעה ה"מהפכה" החברתית  שהעמותות של הפוסטים למיניהם (פוסט מודרניזם ופוסט ציונות שמסתכמים בפוסט-אמת, שזה כינוי מכובס לסתם שקר) תפסו עליה פיקוד, היה המופע המאקאברי של דגם  הגיליוטינה הצרפתית כאיום וכדוגמא בשדרה התל אביבית על שם הברון דה רוטשילד; ולשבירת כמה זגוגיות של בנק, בהנהגת ה"לה-פאסיונרה", האדמונית הלוהטת של "המהפכה" המקומית , שאך לאחרונה הגרילה לעצמה את חיקו המרופד בסטיפות של בעל, שעם היופי, המזל והשכל שלה, הוא יצא בן של מיליארדר, ממעמקי החזירון העליון. מן הסתם משאת נפש ומחוז חפץ נכסף של רבות מדומותיה (ומן הסתם גם של כמה מדומיה).

אך אותם שמאלנים נזהרו מאוד שלא לקחת את הצד הנכון, למשל,  בעימות הסורי, בין העם המדוכא שמצפון לנו ובין שליטיו, המשטר העלאווי האכזרי ועוזריו, הקנאים הדתיים המיובאים מקרוב, לבנון, ומרחוק, איראן, ועימם הסיוע של אותו צבא רוסי בזוי מהמיתוס האוקראיני החדש, שאיכשהו לא הושווה אז לצה"ל על יד חבר הצבועים הפוסטי העלוב הזה, למרות שהרוסים רק תירגלו אז בקטן על הסורים (רצח עם, הרס  וגירוש של מאות אלפים) מה שהם מעוללים עכשיו לאוקראינים – במיליונים.

נו, צבועים שמאלנים. למה אפשר לצפות.

כמו שעכשיו אין לצפות מהם לאהדה יתרה לעם האיראני  הנאבק נגד שליטיו, רוצחי ההמונים עוד מסוריה ומעיראק, שהרי הם "עולם שלישי", עם כל הנפט, השחיתות והרצח, הנסלחים להם. לכן אין סכנה (רק בינתיים) שהפוסטים למיניהם ישוו את ישראל וצה"ל  לריאקציה הקלריקלית – ההייאטוללות וחיילים הרצחניים של "משמרות המהפכה" המוחזקים   כלוחמי חופש אנטי אימפריאליסטים מהמעלה  הראשונה.

אך לכל מי שעוקב, היה ברור איפה נמצא ליבם של הנועזים האלה  במקרה של אל-קאעידה, שרצחו כמה אלפי אמריקאים במנהאטן ב2009, מה שהביא את הארגון הזה של המהפכנים לסופו, מהמיליארדר בן לאדן, הספונסר והמפקד, ועד אידיאולוג הדתי, אל זוהיירי המצרי ועוד אלפי פיונים מהשורה.

ואיך, איך, איך הם איך התנפלו עלי, בבלוג ובפייס, כשהעזתי לכתוב שגם הסכינאים טובחי ההמונים של דאעש הם כוס התה של השמאל העלוב הזה, צמא הדם ושוחר הסנאף  – חירפו וגידפו אותי, ביזו אותי וזלזלו,  ואחלו לי כל רע, הכל עד שהגיחה איזה דוקטורנטית-דוקטורית ממעמקי האגף שלהם באוניברסיטת תל אביב ובפוסט שלה אישרה בעצם מילה במילה שאמת טענתי באשר לאחוות גיבורי השמאל הנ"ל ודאעש הנ"ל.

******

ועכשיו ניגש להשוואה המדהימה בין רוסיה הכובשת וישראל הכובשת. שטחה של רוסיה מגיע ל-1.71 מיליון קמ"ר, פי 777 מישראל עם 22,000 קמ"ר. מספר תושביב של רוסיה, 145.5 מיליונים, גדול פי 15 ויותר ממספר תושבי ישראל. הצפיפות לקמ"ר בישראל היא 482 נפש, פי 50 מהצפיפות ברוסיה – 8.54 נפש לקמ"ר. התמ"ג הרוסי, 1.776 טריליון דולר, גדול פי 3.7 מהת"ג הישראלי. אך התמ"ג לנפש בישראל, יותר מ-50 אלף דולר לנפש, גדול פי 4 ויותר מהתמ"ג לנפש ברוסיה.

ואין כמובן טעם להשוות בין גודלו ועוצמתו של הצבא הרוסי, השני בגודלו בעולם, בחילות היבשה,הים והאוויר, עם כוח הטנקים הגדול ביותר בעולם, לבין צה"ל., שקודם לקיצור השירות,לפני שנים אחדות  נאמד כוחו הפעיל, סדיר וקבע ב-165,000 חיילים ועוד כ-450 אלף אנשי מילואים, לעומת הכוחות המזויינים של רוסיה, עם מיליון חיילים בכוחות המזויינים ועוד  2 מיליוני חיילי מילואים.                           כמה מהטילים  הגרעיניים מוצגים                                                                          במצעד במוסקבה                                                             

נכון שבמלחמה האחרונה באוקראינה הוכח חוסר היעילות של הכוחות הרוסיים, תוצאה של פיקוד כושל, שחיתות עמוקה וחוסר מוטיבציה,

אך לדברי כמה ממבקרי צה"ל, וגם בהתחשב בכמה הצלחות מפוקפקות בעימותים האלימים של עשרות השנים האחרונות, מוטב שלא לנפנף בהשוואה בתחום הנתונים הזה.

גם בתחום הגרעיני ההשוואה מצחיקה.

ביולי 2009 החזיקו  הכוחות האסטרטגיים הרוסיים  ב-608 ראשי קרב אסטרטגיים, בעלי יכולת לשאת 2,683 פצצות גרעיניות.

צמצום מאגר הנשק הגרעיני ברוסיה הגיע באותה תקופה ל-5% בתוך חצי שנה. לפי ההסכם בינה ובין ארה"ב ב-2002, היו שתיהן אמורות  לצמצם את מאגר כלי הנשק הגרעיני שלהן עד לכדי שליש עד ה-31 בינואר 2012 – כ-1,700 עד 2,200 ראשי קרב גרעיניים לכל אחת.  ואילו (לפי מקורות זרים והמרגל ועונו), היו לישראל הכנות מספיקות לייצורן של כ-50 פצצות גרעיניות.

אך הההשוואה מזעזעת ומופרכת במיוחד בתחום הנסיבות. כזכור, נכבש החלק הירדני של מערב הירדן כאשר ישראל הותקפה על ידי ברית של שלושה צבאות עוינים, בשיתוף פעולה. ששתיים מהמדינות המעורבות בברית  היו גדולות לאין ערוך ממדינת ישראל, וכאשר הברית נתמכה על ידי מיליארד מוסלמים שטופי שנאה, ועל ידי מעצמה עולמית ששימשה כמנטור וכפטרון של מצרים וסוריה, ושל הטרור הפלשתיני (ביחד עם מזרח גרמניה הקומוניסטית) הלוא היא האימפריה הסובייטית של ברית המועצות, ביתה המנוחה וגם אמה-יולדתה של אותה רוסיה, שחובקה אז בתשוקה על ידי השמאלנים, כן, אלה, שעכשיו משווים בין רוסיה וישראל.

ומכיוון שנראה לי שכבר הובהר היטב האופי האנטישמי המחפיר של ההשוואה, לא אכנס לדקויות, כגון השוואה בין היחס הישראלי לאוכלוסיות אזרחיות בשעת מלחמה, לעומת היחס הרוסי לאזרחי אוייב.

צ'צ'נים וסורים או פינים ואוקראינים. היינו הך. קורבנות בהמונים של אמא רוסיה.

המספרים אומרים הכל, גם כשמתעלמים מהאנטישמים הנתעבים של ה"ניו-יורק טיימס", "בצלם" ו"הארץ".

 

 

 

 

אז מה יהיה?(1) מה שניתן ללמוד מההיסטוריה, מאז 2009

הארוע הפוליטי-אנושי שאנו חוזים בו בשנים האחרונות – הוא גסיסתו  הפוליטית, וכנראה גם המשפטית של ראש האופוזיציה הנוכחי,  בנימין נתניהו. גסיסה  מתמשכת היא זו,  ומייסרת, ורק אידיוט ינסה לחזות את מועד סיומה. נתניהו הוא איש בריא, יחסית לגילו ואין חולקים על מיומנותו הפוליטית. במאבקו העיקש, בחירות אחרי בחירות, הוא מוצא תמיכה, עידוד וכנראה גם דחיפה מצד משפחתו הקרובה, ומצד חגורת מגן צרה למדי של אוהדים נאמנים ביותר במפלגתו, ועדרי חסידים גדולים יותר בציבור הבוחרים וכן בתקשורת, הן הממוסדת והן ברשתות החברתיות. קיומם הנוכח והערני של כל אלה, עוד מאריך את מסכת יסוריו של ראש האופוזיציה ומקצץ  בסיכוייו להחלץ איכשהו (עיסקת טיעון) מהבוץ המשפטי.

ובהיותו מרופד במעטפת תומכת ואוהדת כ"כ, ובנוסף לרברבנותו הטבעית, ועם חיבתו העצומה  לתשואות ולאהדת הקהל (המאפיינת אמני במה, כשחקנים, זמרים או רקדנים, להטוטנים, אמני חושים ו"קוסמים"תעלולנים), מטופחת אצל נתניהו גם יכולת ניכרת לרמייה  ולהונאה  עצמית;

"ניצחון אדיר, אדיר, הישג בלתי נתפס". נאום ליל הבחירות, זיקוקין, רעייתי, נשיקה

וכך, בחירות אחרי בחירות, עם היוודע התוצאות, הרב-משמעיות והמפוקפקות מבחינתו כמעט תמיד, הוא פירגן לעצמו מסיבות ניצחון מפוברקות באולמות גדולים, הכוללות הופעת "שופוני", נוצצת, ובה התפארויות חסרות בסיס ב"ניצחון ענק,ענק", או ב"ניצחון אדיר! אדיר!" ואף ב"ניצחון כביר, כביר!" כשהוא מוסיף ומכביר מילות שבח והודיה לאנשי מפלגתו, עסקניו ומצביעיו הנהדרים, וכמובן ל"רעייתי" הקורנת לצידו מאושר ומסנוורת את מצלמות הטלוויזיה בחיוכיה,, תכשיטיה הנוצצים על הרקע השחור המרזה של בגדיה, מהלל את  כל אלה שהביאוהו עד הלום, אל הרגע הנפלא הזה (וכן, יש גם נשיקה), בדרך ההומיה מטרגדיה לקומדיה, ומשם לגרוטסקה ופיקרסקה.

 ולא משנה כלום, אם בעקבות הניצחון הענק, או האדיר-כביר(!) הקוסם האדיר-כביר שוב  אינו מצליח להקים ממשלה; ואם הוא כבר מצליח בכך בפעם אחת, הוא מפרק מיד את ממשלתו תוך הפרת הבטחות ("בלי טריקים ושטיקים"), מבצע עקיצת עקרב מכוערת ותרגיל מלוכלך טטןפייני למי  שזה עתה הסכים להצילו מחרפת האופויציה, סייע לו להקים ממשלה,כולל תיקווה להימלט ממשפטו. הכל, כשברור לאשף, שאותה עקיצת עקרב  עוד תעלה לו ביוקר בהזדמנות הבאה , לכשיזדקק שוב לשרותי חילוץ אמפיביים מאותה צפרדע שטובעת עכשיו תחתיו. כך שיזה פוליטיקאי, מקומי או זר,  במיטב חושיו,  יסכים לשתף פעולה אי-פעם עם טיפוס מפוקפק שכזה בגניבת  סוסים פוליטית, לכשיזדמן…

וגם בפעם הבאה, בהיוודע התוצאה הרגילה ישוב ויופיע אמן ה"שפופוני" הרברבן, המרמה את עצמו ואת הקהל, עם הבובע-מעיישס הרגילים שלו, כולל  ה"אדיר"!, וה"כביר"!, וה"רעייתי"! המתנצנצת.

וזה "האיש החזק" שלנו. המנהיג ההיסטורי שלא לומר ה-…,  3 פעמים הא' הידיעה, ר"ל.

פתטי.

אז מה יהיה השנה, ברדת הלילה על יום הקלפיות, ה-1 בנובמבר? עוד נאום ניצחון בדוי, אדיר וכביר, או שהפעם יהיה זה ניצחון מובהק; או, אבוי, תבוסה ניצחת?

איווט וביבי: בימים טובים יותר

אני לא מתיימר לדעת ולא יודע. יודע, הגסיסה המייסרת עלולה להימשך – או גם להתהפך ולהפוך לתחייה נהדרת.

אבל מתוך עניין טבעי, ומרצון מדעיסטי להאחז בעובדות  כלשהן, ופחות לרחף בחללי ה-Wishful thinking הנכלוליים, בדקתי את תוצאות הבחירות בשנים האחרונות, מאז החל מסע הטרלול. אציג כאן מה שגיליתי, ונשפוט בעצמנו, אם אפשר.

להלן התוצאות, וקודם קצת שורשים:

בחירות 2009 לכנסת ה-18. . בבחירות של ינואר  2009 ספג נתניהו מהלומה עזה, שהקפיצה אותו. הליכוד, בראשותו, קיבל 729,054 קולות, שהיו שווים 27 ח"כים. "קדימה" של שרון\אולמרט, קיבלה  כמעט 30,000 קולות יותר,  ומנדט אחד יותר – 758,032 קולות ו-28 מנדטים. זה למרות שהנסיגה מעזה ביוזמת שרון ("ההתנתקות") היתה רחוקה מלהביא את תוצאות המקוות בשטח,  ולמרות שראש הממשלה היוצא מטעם קדימה, אהוד אולמרט, נתפס ככשלון,  במיוחד אחרי מלחמת לבנון השניה ותוצאותיה הקטלניות; ואף הודה בעצמו בחוסר האהדה כלפיו  מצד ציבור הבוחרים;  ועוד משפט פלילי, כדובדבן ירוק על הקצפת השבורה; ולמרות שבראש קדימה, במערכת הבחירות, עמדה ציפי ליבני, שלעומת נתניהו נראתה , בטח בעיניו, כסוג ב'. והנה, לבני זאת, היתה יכולה לטפס במהירות על הכסא הנכסף שלו, אלמלא האדיקות האתאיסטית האנטי-חרדית שלה, שדקדה אותה לבסוף, מהדרך לראשות ממשלה  אל מצבה הנוכחי, כ"אלטע זאכען" פוליטי, ומאוזכרת פעם ב-,  בטורי הרכילות, כמי שנצפתה בקהל באיזה כנס שולי.

נתניהו, "אוכל השרצים" (כפי שכונה לאחרונה באגף החרדי), לעומתה, נתן לדוסים כל מה שרצו, תמורת הכסא,  והקים את ממשלתו השניה,  כעשור אחרי שנפרד מהכסא הרם, כשאהוד ברק הביס אותו בבחירוות האישיות ב-1999. 

השותף העיקרי שלו היה עוזרו הפרלמנטרי ומנכ"ל משרדו  בעבר, אביגדור ליברמן, שהגיע לשיאו  בבחירות של 2013 -394,577 מצביעים ל"ישראל ביתנו", 15 ח"כים. כך ליברמן זכה במשרד החוץ ובסגנות לראש הממשלה.

 ועוד תוצאה ראוייה לצין: אהוד ברק דירדר את מפלגת העבודה מ-19 מנדטים בבחירות 2009,  ל-13 מנדטים ב-2013.

הבחירות לכנסת ה-19,  ינואר  2013. וכדי להמנע שוב מתוצאה מביכה, ולצאת הפעם מהבחירות, כראש המפלגה הגדלה וכמי שזכאי, ככזה, לזכות ראשונים להקמת ממשלה,  הקים נתניהו עם ליברמן את "הליכוד ביתנו",  האיחוד הדו-מפלגתי  המאכזב כל כך.

וכן, הוא אכן הגיע למקום הראשון  במניין הקולות, אך איחוד שתי המפלגות, שזכו ב-42 מנדטים בריצה הנפרדת ב-2009, ירד ל-31 מנדטים בריצתם המשותפת, הפסד אדיר של 538,438 מצביעים.

מה שאמר מבחינתו של נתניהו, שליברמן לא סיפק את הסחורה, אלא רק חלק קטן ממנה. ואילו ליברמן הסיק מכך לימים, שרוב מצביעיו אינם נושאים עיניים מעריצות לנתניהו, ולא מתקתקים לו בקלפיות, והמסקנה – הם נאמנים בעיקר לליברמן עצמו ולאינטרסים המגזריים שלהם.. ומכאן אולי, גם המילים "חלאת המין האנושי"  כלפי נתניהו, שפירגן ליברמן עצמו לאחרונה, ועוד שטיקים כיוצא בזה. 

הבחירות לכנסת ה-20, מרץ 2015. הפעם זכה נתניהו בניצחון גדול וללא עוררין. מפלגתו, הליכוד, זכתה לבדה ב-100,000 קולות יותר (זה התבטא במנדט אחד פחות, בגלל הגידול הניכר באחוז ההצבעה הכללי). 

נתניהו גם שמח, מן הסתם, בכשלונו של ליברמן.

מי שהיו לו תקוות גדולות באשר לתוצאות הבחירות,ועידוד מהסקרים —

—אך הכל נגדע באחת, כשהחלו ונמשכו במהירות החקירות נגד בכירי  "ישראל ביתנו" באשמת שחיתות. ליברמן קיבל 214,906 קולות, 5% מכלל המצביעים ו-6 מנדטים, ליברמן היה, ועודנו בטוח, שידו של נתניהו היתה  בעיתוי הפתיחה של החקירות נגד חבריו מצמרת המפלגה, והנה עוד סיבה טובה לדם הרע בין השניים האלה.

ליברמן סירב תחילה להצטרף לממשלה, ואף כינה את נתניהו "שקרן רמאי ונוכל"            (איני בטוח באשר ל"רמאי") , אך ב-2016 כאשר הרוב של נתניהו הצטמצם, הצטרף  ליברמן לממשלתו של הנוכל  וזכה בתפקיד שר הביטחון (במקום משה-בוגי יעלון, שלקח אז טווח ביטחון מנתניהו).

שותפו  העיקרי החדש של נתניהו כבר היה  אז שר האוצר שלו, משה כחלון, בראש מפלגתו "כולנו", שקיבלה 315,360 קולות (7.3% מהמצביעים). נתניהו ("תהיו כחלונים"! יעץ עוד קודם לחבריו שרי הליכוד, בינתיים ללא תוצאות) יסד אז את "הגוש" הידוע, שנכללו בו גם "איחוד מפלגות הימין" בראשות נפתלי בנט , שקיבל את תפקיד שר החינוך, ואיילת שקד , עם 283,910 מצביעים (6.7%, 8 מנדטים), ועוד ש"ס(341,613) ויהדות התורה( 210,143), וביחד (עם "ישראל ביתנו", 214,906) כ-58% מהקולות, ו-כ2.2 מיליוני מצביעים עבור מפלגות "הגוש" שרובן הצהירו  על תמיכה בנתניהו לקראת הבחירות.

ומה אירע בינתיים מעבר לשלולית? פרקליטו הקודם (יצחק הרצוג, שרק בקושי ובפירגון נדיב אפשר לכנותו "הקונסיליירי"), של אהוד ברק (אך הוכיח את עצמו כשתקן חתום שפתיים בשעת הצורך. לברק אין צורך ביועצים שיודעים לדבר), קומם את ההריסות שהותיר אחריו לקוחו לשעבר. הוא  התחבר לראשת "קדימה" ציפי ליבני וחבריה, וביחד גרף "המחנה הציוני" שלהם (במרכז-שמאל מתמחים במחנאות צופית), 786,313 קולות, 18.7% מהקולות הכשרים, 24 מנדטים בכנסת( גנץ היה מת על זה, בימים אלה, נניח בשותפות עם "העבודה" של מיכאלי). הישג נדיר כבר אז, וגם גדול פי 3 מהישגה המופלא  של מרב מיכאלי בבחירות האחרונות (6.1% מהקולות). מרצ קיבלה ב-2015 165,529 קולות 3.9%, 5 מנדטים. יאיר לפיד בראשות "יש עתיד, הסתפקה  אז ב-371,602 קולות וירדה ל-11 ח"כים. אך "ברית האחים" הריצה גם את לפיד  לממשלה, וה"אנטוראז'"  הפיננסי של כבוד הפרעזענטור, קוברינסקי-את-שני, הושיב את התינוקיו במקום הריווחי והנוח לאנטוראז' – משרד האוצר.

בוז'י וציפי: בימים טובים יותר

 ואילו צרור המפלגות הערביות, ערך תרגיל "הבה נתחכמה לו" חגיגי  וכך עשו צחוק  מאביגדור ליברמן (שהשחיז נגדם את אחוז החסימה המוגבה) , ומתובנותיו הפוליטיות המעמיקות. הם איחדו כוחות, וגרפו במגזרם 446,583 קולות, 10.6% מהקולות, 15 מנדטים בכנסת, והוכיחו, שבדיוק כמו הפוליטיקאים היהודים (וכל השאר), הם מוכנים ללכת יחד, כשחרב  חדה, (מימון מפלגות,משכורות, החזר הוצאות, ופנסיות של ח"כ) מדגדגת את צווארם העדין, או את סנטרם הכפול, העבה.

על שאר מוראות הבחירות  בשנים 2919-2022  וסיכום  קליל, בפוסט הבא.

 

 

 

 

שוב "אי דיוק בניסוח?" ב"הארץ"? או"פתיחות מחשבה" העולה על גדותיה?

מצאתי על מסך הסמסונג הסלולרי שלי, שוב ושוב,  את מודעת הפרסום הבאה, שאני נאלץ לבקש את עזרת החברים והקוראים כד לפענחה.

וזה  הולך ככה:

שורת המרצה:

הטבה למימוש מיידי

והמודעה עצמה – הנה העימוד לפי שורות  כמו במקור:

מנוי לשנה ב-150 ש"ח

לחצי שנה למצטרפים חדשים

                                                   קדימה (מסומן כקישור לטובת המקש העכברי)

ומכאן שורת שאלות לחברימוס ולקוראימוס, ועיקרה:

מה הבנתם מניסוח המודעה הזאת?

1:האם מדובר בהצעה לרכוש מנוי שנתי לעיתון במחיר של 150 ש"ח, כפי שמובן מהניסוח של השורה הראשונה?

2. או שהמחיר, 150 ש"ח, חל על משלוח העיתון, בכל סופ"ש, למשך חצי שנה בלבד, כפי שאפשר להבין (אם מאוד רוצים) משתי המילים הראשונות בשורה השניה?

3. האם מחירו של המנוי השנתי לסופ"ש מגיע, אם כך, ל-300 ש"ח, כפליים מהמחיר הנקוב בשןרנ נהראשונה מודעה?

4.היתכן שמטרתו של הניסוח המעורפל, היא להסתיר את העובדה שהעיתון כלל אינו מציע כאן, בעצם, מחיר הנחה, או מחיר כלשהו, למנוי שנתי?

5. האם מטרתו של הניסוח הדו-רב-משמעי הינה להטעות את הקורא, ולהמריצו ללחוץ על ה"קדימה" לאלר, שמא יאחר ויחמיץ את "ההטבה ("הענקית")למימוש מ י י ד י" ולא יתעכב לרגע קט על הניסוח המתון יותר השורה 2?

6. היתכן שמדובר פשוט, ב"טעות בניסוח" צד קופירייטר שאינו מודע לדקויות השפה וךלאו דווקא לניסיון רמייה והטעייה זדוני\ נאופייני לרודפי בצע שאינם מדקדקים באמצעים.

ןעכשיו גילוי נאות מצידי – סביר להניח, שאילו עיתון או עסק מסחרי אחר, ולא "הארץ"\ היה מסתבך בכגון דא, לא הייתי נדרש לסוגיה.  אבל "הארץ", שפעם היה "עיתון לאנשים חושבים", ועכשיו עכבר לא סתם לןשבים, אלא "חושבים פתוח"? מה נשמע לכם פתוח כהבטחה קוסמת בשורה הראשונה המתבררת ככזב מבחרי רגיל בשורה השניה?

או שבדיוק זו היא הפרשנות של "הארץ" למחשבה "פתוחה"? הסגנון הפוסטו-פייקי המובל בימינו, האפשר אינספור "פרשנויות", בהיעדר אמת עובדתית?

שזו הדיאולוגיה המעדפת על ידי כל השקרן למינהו, ביוחד מעבר שמאל, שם השקר הוא סרירת המחדל התמיד-מועדפת..

וכאשר נתפס העיתון בקלקלתו, הוא גולש בקלות לפתרון הקבוע, של "טעות" של "אי-דיוק בניסוח", או סתם "טעות בניסוח", לקורא שסובל הכל בהרכנת ראש מתרפסת.

והנה תזכורת למה שקרה לעיתון קשה-הניסוח הזה לפני אי-אילו שנים,  כשמכון הסקרים המכובד(?) "דיאלוג" השאיל את חסותו לקבוצה אופיינית קטנה של שונאינו מהמקומיים, שהיה דחוף להם לסייע ל-BDS במשימתו התעמולתית הנעלה- יצירת זהות בין ישראל ובין המעצמות הקולוניאליסטיות בריטניה והולנד, שב"מושבה" המשותפת להן, בדרום -אפריקה, קיימו משטר של אפרטהייד שחל  מיליוני השחורים ששימשו כעבדיו ומשרתיו של האדם הלבן מאירופה, ובהקלות מסויימות גם על בני הגזעים הכהים של דרום אסיה.

כך קוימה שם הפרדה בדיור, הפרדה  פוליטית, תרבותית, חברתית, תחבורתית, אישית, מינית ועוד (ישיבה על ספסל בפארק ללבנים היתה אסורה על שחורים). והנה, האנטישמים הישראלים הללו, סייעני ה-BDS התיישבו וחיברו סקר מגמתי ביותר (כשלאיש מהם אין התמחות ב"מדע" הסקרים, חיבורם ועריכתם) וכשבהיעדר נתונים עובדתיים על קיומם של מאפייני משטר אפרטהייד בישראל, הם ניסו להוכיח כי יש לישראלים רבים גישה חיובית ל"אפרטהייד" כ"מושג",  כ"קונספט" רעיוני וכמשטר פוליטי.

כותרת האפרטהייד בשרות ה-BDS

תוצאות  הסקר נמסרו לעיתונאי "הארץ" שנראה להם כמתאים ביותר למשימה הקשה, בגין שנאתו השופעת – הכתמת ישראל כמדינת אפרטהייד, תוך התגברות על הקשיים במישור העובדתי והוא, כצדיק המכיר את נפש בהמותיו – בעליו, עורכיו וקוראיו, הניח שימצא בשלום גם מהשקר הזה (שנאה יוקדת אינה יועץ טוב ) – ועלה על גשר אחד רחוק מדי, והגיע כך לכותרת הראשית, שממנה ברור לגמרי, בניסוח חד משמעי,  שבישראל  יש רוב(של יהודים, כמובן, שלצורך הסתרת כוונות גזעניות, כונו בכותרת העיתון ,"ישראלים") הדוגלים באפרטהייד המתקיים  במדינתנו.

וזה בשעה, שבסקר עמו לא יתן למצוא שום אישוש או ראיה או רמז לקיומו של רוב כזה, ולמעשה אפשר היה לצאת  עם כותרת הפוכה בדיוק, דהיינו, ש"אין רוב" שכזה, וזהף למרות רצונם "הטוב" והשתלותם המסורה של האנטישמים מחברי הסקר.

"הניסוח לא שיקף במדוייק" (למעשה, לא שיקף כלל)

ואמנם, כשהעובדות המצערות, הנוגעות לממצאי הסקר, הובאו לידיעת מערכת "הארץ" מערכת חשודה בעצמה באנטישמיות בוטה (המחופשת ל"אנטי" או "פוסט" ציונות קלילות יותר, מעין סתם פצעי בגדות מכוערים של נוער מרדני) נאלצה המערכת הנבוכה לפרסם "הבהרה", הרחק במעמקי העיתון,בתוך מסגרת  מוצנעת ורחוק ככל האפשר מהכותרת הראשית והעמוד הראשון, איפה שפורסמה הידיעה האנטישמית השקרית המקורית בשרות ה-BDS ושונאי ישראל והיהודים בכלל.

ומה יהיה עכשיו. עוד הבהרה, בדבר "אי-דיוק בניסוח", הפעם מסיבות מסחריות למען בצע כסף, המודעה המסחרית? "מנוי שנתי ב-150 ש"ח לחצי שנה"? כל המקדים זוכה?

יאללה-יאללה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: