בפוסט הראשון, הקודם, הבאתי את ביקורתו המשפטית של עו"ד מיכאל קליינר על פסיקת הבג"צ בעניין (אי)האפשרות למינויו של אריה דרעי כשר. במרכז עמד הטיעון הבא של קליינר:
איך יכול היה הבגצ לפסוק פעמיים שדרעי ראוי לכהן כשר, שמנויו "סביר", למרות שבמשפטו הראשון, שהסתיים ב-1999 הוא הורשע בשוחד, נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, ועקבותיהן שבע שנות קלון (לימים, קוצרה תקופת המאסר, ועימה תקופת הריחוק מהפוליטיקה).
והנה, מאז נוספה הרשעתו הנוספת של דרעי, על פי הודאתו בעיסקת טיעון בעבירת מס, והיא היטתה את הכף לרעתו, עד כדי הכרעה בבג"צ בדבר "חוסר סבירות קיצוני", ופסילת מנויו של דרעי.
וזה לפי קליינר, ללא צידוק וללא סבירות, כפי שכתב בעיתון מעריב – הניתוח המשפטי האחד והיחיד של פס"ד בגצ שמצאתי במאות העמודים של עתוני הסופ"ש (שעבר, לא האחרון)
והנה סכומו של קליינר בעניין מהותי זה, של משקל ההרשעה וכובדה, במשפט שהסתיים בבית משפט השלום בירושלים בחורף אשתקד:
"עבירת מס טכנית, שעליה אמר היועץ המשפטי לממשלה דאז, היועהמ"ש אביחי מנדלבליט, שאחרי שש שנות מאמצי 'חפירה ותפירה' (הניסוח בין המרכאות שלי, ש.פ) בפרקליטות: "ההר לא הוליד אפילו עכברון". וכן, כך קליינר:
"שופט השלום שמואל הרבסט אישר בפסק דינו את העובדות המוסכמות על דעת הפרקליטות (בעיסקת הטיעון): את היעדר הזדון או הכוונה להונות את שלטונות המס; (את זאת), שהעבירות לא נבעו מרצון לרווח כלכלי; (ואת זאת),שלקופת המדינה לא נגרם נזק, וכי לולא היו לדרעי עבירות קודמות, התיק היה מסתיים ללא הרשעה, בתשלום כופר. מקרה מובהק יותר לעבירה שאין עמה קלון קשה למצוא."
כלומר: בהרשעה הראשונה עם הקלון של דרעי לא היה די כדי למנוע ממנו, עפ"י בג"צ, בשתי הכרעות קודמות, את כהונת השר, אך היה בה די כדי להרשיע ולהטיל עונש מאסר על תנאי בעבירת המס, על ידי השופט הרבסט (לפני התקבלות החוק חדש, להלן, ההופך לעבירה פלילית הסתמכות על הרשעה שהתיישנה ונמחקה מהרישומים). אך, האם היה זה "סביר" ו"מידתי" או אף חוקי, מצידו של בג"צ, לקחת בחשבון את הרשעתו של דרעי ב-1999 כדי להגיע ל"צבר ההרשעות" (השופטת חיות:"צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי (כי)…אין מדובר עוד במינוי המצוי 'על גבול מתחם הסבירות', אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור"), בשעה שנראה, שהכרעת בג"צ זו, היא עצמה מהווה עבירה על חוק, עהירה הנושאת עימה עונש מאסר של שנה לעבריינים!
וזאת, כי בחודש יולי השנה, בתקופת כהונתה של "ממשלת השינוי" והקואליציה שלה בכנסת, התקבל "חוק המידע הפלילי ותקנות השבים"
על פי חוק זה, מרגע שהתיישנו ונמחקו העבירות שבגינן הורשע דרעי ב-1999, אין להסתמך עליהן ואין להשתמש בהן לצורך משפטי!
מה שאינו עומד לגנותו של השופט הרבסט, שפסק דינו ניתן בחורף, , לפני שהתקבל בקיץ החוק האמור בדבר תקנות השבים, אך אולי מעורר תהיות קשות מאוד באשר לפסיקת בג"צ, המתעלם מהחוק.
יתרה מזו, הסתמכות על עבירות אלה, שאפילו רק התיישנו, לא כל שכן בשלב שבו הן כבר נמחקו , היא עבירה פלילית שעונשה, כפי שכבר ציינתי, עד שנת מאסר. אלא אם כן מדובר בחריגים המתאפשרים על פי חוק זה, כמו פגיעה בקטין או ענייני ביטחון המדינה.
היתכן, שמדובר בפס"ד בג"צי עברייני מיסודו בעניינו של אריה דרעי?
(קליינר דן במאמרו גם ב"עילת ההשתק" שהועלתה על ידי כמה מהשמרנים משופטי בג"צ, כמכשול בלתי עביר בפני האפשרות למנות את אריה דרעי כשר בישראל. העילה היא "מסכת העובדות והטענות שביחד יוצרים את זכותו של התובע להגיש את התביעה."
ואילו ההשתק מיועד למקרים בהם מוגשת תביעה נוספת בשל אותה עילה. קראתי את החוק כלשונו, וניסיתי להבין, ללא הצלחה כיצד הוא מתייחס לדיון בבג"צ.
השופט אלרון, שלא הצטרף לפסיקת בג"צ, ושופטים אחרים, העלו את הסכמתו מאשתקד של דרעי , בעקבות עיסקת הטיעון, להתפטר מהכנסת ה-24, כניסיון להונות את בית משפט השלום. קליינר מסביר במאמרו, שהסכמתו של דרעי לכך,לא היתה בגדר פרישה מהחיים הפוליטיים בכלל, אלא מענה להבנה בפרקליטות, שהביאה לעיסקת הטיעון שלה מול דרעי, שהאמור בה אינו מגונן על דרעי מפני הטלת קלון. על כן ודרעי הסכים להתפטר מהכנסת ה-24 בלבד, כדי שתתאפשר מבחינתו עיסקת הטיעון —
— דווקא כדי שיתאפשר לו להתמודד בבחירות לכנסת שאחריה, ה-25, זו הנוכחית ואמנם גם הפרקליטות לא התנגדה למהלך ההתמודדות של אריה דרעי לכנסת ה-25, זו הנוכחית, שהביאה אותו לכהונת השר; וגם העותרים לבג"צ עצמם, לא צייצו כאשר הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית רשימת ש"ס לבחירות לכנסת ה-25 ושמו של דרעי בראשה.
ו
חיים רמון: בתמונה למזכרת עם הקצינה שהעידה נגדו בעקבות שקר משטרתי.
באשר לכמה טיעונים בשולי הפרשה, יורשה לי להעיר:
א. האם נובע חוסר הסבירות של פסיקת הבג"צ מהיותו מנוגד, כביכול, להצבעתם של קרוב ל-400 אלפי בוחרים למען תנועת ש"ס ודרעי בראשה? בוודאי שלא. בישראל לא נוהג משפט על ידי מושבעים מן הציבור, ואין מצב וגם לא חקיקה כלשהי, המאפשרים למיליוני בוחרים לכהן על הדרך כמושבעים הפוסרקים בדין והחורצים גורלות בבתי משפט, לא אצלנו ולא בכל מקום אחר.
ב. האם נרדף דרעי כי הוא "מכלוף" ולא "ברל" או "שמרל"? מול טיעון, זה עומדת הטענה, שאינה זוכה לשום מענה מצד טועניה, ונשענת על העובדה (שדי בה כדי להטביע 10 מיכליות משפטיות בגודל של "טיטאניק"), שעל כל מכלוף שניתקל בחריצות-יתר של מערכות האכיפה והמשפט, נמצא לפחות גם איזה ברל או שמרל אחד לפחות.
הטענה עצמה נשענת על מצב עובדתי שאין להכחישו, והוא מגובה בנתונים ובסטטיסטיקות לאינספור, המצביעים על מציאות כלכלית וחברתית של אוכלוסיות בישראל, המופלות לרעה על רקע עדתי, דתי או לאומי, בשלל תחומים שיש למימשל המדינה נגיעה אליהם.אך המצב הכללי הזה אינו יכול להסביר כל מקרה פרטי זה או אחר.
לי נראה, שלא זו הסיבה ליחס שלו "זכה" דרעי מצידה של הכת המשפטית-משטרתית, אלא היותו משוייך, בעיני הכת הזאת לחבורה של פוליטיקאים עתירי-סיכון מבחינתה. כאלה שלא עמדו למכירה בשווקי הסחורות האנושיות של החזירון השליט, ושהצליחו לבנות לעצמם בסיסי כוח עצמאים, ולכן היה לעלית עניין רב בהכנעתם אף בסילוקם מהשטח. זו היתה הסיבה למרדף שנערך בשעתו נגד השר לשעבר חיים רמון, כולל שימוש לא חוקי בהאזנות סתר, שקר משטרתי שהצליח להביא להגשת התלונה נגדו, ופסק דין מרשיע, מדהים למדי, הדומה הרבה יותר לפיליטון סאטירי מאשר למסמך משפטי ראוי לשמו.
מוצליחים פחות, היו הנסיונות של אותה מערכת לסלק מהשטח פוליטיקאים שהעלית המשפטית חששה מהרוח הרפורמיסטית שלהם, כמו מי שהיו מועמדים למשרת השר במשרד המשפטים, כעו"ד יעקב נאמן והנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין (שבעקבות נסיונו המר טבע את הביטוי "כנופיית שלטון החוק"), שלהבדיל מרמון (שנתפס גם הוא כאיום על "הכנופיה" הנ"ל) שוחררו מצפורני הפרקליטות והיועהמ"ש על ידי השופטים עצמם, כמוהם כשני מועמדים למשרת שר המשטרה רפאל (רפול) איתן, ואביגדור קהלני.
מגורם מסוכן נוסף, הפרופ' דניאל פרידמן, הצליחה "כנופיית שלטון החוק" להינצל באסטרטגיית הגישה העקיפה של האסטרטג הצבאי הידוע, הגרמני פון קלאוזביץ, על ידי טיפולה המסור בפטרונו הפוליטי של פרידמן הסורר, רוה"מ לשעבר אהוד אולמרט.
הכותרת נשמעת לכם קיצונית?
היא קיצונית.
כמו המצב.
המצב מאוד קיצוני. החיים בשביל מיליוני אזרחים ותושבים, בין הים לירדן, מכל העמים והדתות, מכל הגילים, הגזעים והצבעים, ההשקפות והדעות, העיסוקים וההתענינויות, החיים שלנו פה הם משחק הימורים. סוג של רולטה רוסית. ברגע שאדם יוצא מפתח ביתו, ולעתים די שיפקח את עיניו בבוקר; ולפעמים גם זה לא נחוץ, די שינשום ורוח חיים באפו – ומאותו רגע כמוהו כמי שמסובב את תוף האקדח במשחק הרולטה הרוסית, זה שבו שישה תאים בתוף הפלדה המסתובב, ורק אחד מהתאים טעון בכדור. האדם מאזין למנגנון החולף על פני התאים, באיוושה ונקישות מהירות, והופ – נעצר. ועכשיו ההדק נלחץ, הפטיש המכיל את הנוקר קופץ קדימה, והאזרח או התושב – ילד בן 10 בחצר בית הספר, אמו הטרודה בקניות, אביו במקום העבודה, סבו וסבתו באוטובוס למרכז הרפואי, לאיש מהם אין דרך לדעת: האם תישמע הנקישה המתכתית הקצרה והקרה, המעידה על כך שהנוקר לא מצא את הפיקה שבתחתית התרמיל הנעוץ בתוף, התרמיל המכיל את החומר שהודף את הקליע; אן שהפיקה, מעשה שטן, היתה בדיוק במקום. והניצוץ הצית את החומר המתפוצץ, יצר את לחץ האוויר האדיר, שהתיז את הקליע דרך הקנה הקצר למדי, אל מעבר לעור ולתוך המוח האנושי.
חמאסניק חאלד משעל: נסיון חיסול והצלה מיידית
אם יש לקורבן מזל, הכדור שחודר למוחו הוא מסוג הולו-פוינט", מה שנקרא בלשון העם "דום דום" (ו' שרוקה) זהו קליע שאינו בעל כוח חדירה רב, זה שבו אין צורך דחוף בירי מקרוב לבשר אדם נטול מיגון. אך יתרונו של הדום-דום בכך, שעם הפגיעה, מתפצל ראשו-חודו והופך לשמונה תת-קליעים המתפזרים בעצמה רבה ברחבי המוח ומבטיחים לקורבן מוות מיידי; וכך מצילים אותו מהמצב האפשרי הנורא (במקרה של יריית קליע חודר רגיל) של מצב הצמח השתול ומושקה בעציץ, שמבחינת הרופאים הוא הישג שמנפנפים בו, אך לקורבן, משפחתו ורעיו הוא גהינום מתמשך ונורא, ולטרוריסט ולשולחיו, שב, כמו לרופאים, – זהו הישג גדול המצדיק במלואם את משכורתו והבונוסים, כולל משרה ממשלתית עם שחרורו – וגם את התמיכה הממשלתית במשפחתו, אם לא התליח לברוח או להיכנע בזמן.
וזה מה שממתין, בעיקרון, בכל יום ויום, ביחס סטטיסטי אמיתי, הנכון לכל אזרח קטן, בין הים לירדן. יהודי או ערבי. בת 10 או בן 90.
יחס של פיפטי-פיפטי –
— או כן, או לא. או שיקרה המקרה, או שתינצל.
טוב, זה לא נכון לכולם. כמה פוליטיקאים בכלל, ולאומנים גזענים בפרט, משני העמים, נפכגעו אי פעם בתקיפת טרור עד היום, אחרי עשרות שנות קטל ברחובות ובדרכים ואלפיאזקרחים הרוגים?
ישראלי אחד, וזהו. השר המנוח רחבעם זאבי.
וזאת, נראה, רק משום שבחוסר אחריותו דחה את החלטת היחידה לשמירת אישים, להציב סביבו שומרי ראש במידה מספקת.
מלבדו, היה גם ניסיון לחיסולו השו-שואיסטי של מנהיג חמאסי, חאלד משעל, על ידי המוסד הישראלי, שגם החיש למורעל את האנטי-דט, תרופת הנגד שהצילה את חייו של הארכי מחבל.
שר ישראלי רחבעם זאבי: מקרה של בכיר נפגע טרור
כי הפוליטיקאים, מי שמקבלים את ההחלטות ואחראים לטרור הרצחני יותר מרבים אחרים (מטיפים דתיים קנאים וגזענים שטופי שנאה, המבצעים עצמם ומפקדיהם, וגם לא מעט אזרחים ותושבים מהשורה, החוגגים רצח ושפך דם בבליסת מיני מתיקה, שירים וריקודים במסיבות המוניות. בסוכת האבלים או בחתונת קנאים.) האחראים המנוולים האלה לטרור, הם גם האחרונים לסבול ממנו, אם בכלל.
ואשמים בטרור גם הסכסכנים, צמאי הדם ושטופי האידיאולוגיות, יהודים וערבים, שמאל וימין כאחד. אלה מהפוליטיקה הנקראת בפיהם "רדיקלית", היושבים אלי מקלדת ונעמדים מאחורי רמקול על הבמה ובמרומי דוכן הכנסת, סוג של חלילני המלין נתעבים, המשבחים את הרוצחים כפטריוטים "שהידים" כשהרדיקלים הם ערבים גזעניים, ומשבחים אותם כ"לוחמי חופש וחרות" כשהם פייק שמאל מתועב וסוטה,מעודדי סנאף ילדים וחובביו, לא חשובה העדה. שום טרוריסט יהודי רצחני מנוער הגבעות לא ינקב את ראשיהם של גיבורי מקרופונים , כד"ר אחמד טיבי, כגב' אעידה תומא סולימאן או כח"כ עופר כסיף. סיכוייהם של מעודדי טרור כגדעון לוי, עמוס שוקן או ד"ר אילן פפה להגיע לשיבה טובה, טובים לאין ערוך מסיכויי אזרח קטן ותושב מהשורה. וטובים מאוד גם סיכויי ההישרדות של מתחרי המעודדים רצח יהודים מהשמאל, אלה מהימין, מסוגו של איתמר בן-גביר, מיני רבנים וראשי מכינות, המטיפים לפגיעה בערבים, וכן קצינים בכירים בדימוס שגילו את האור עם שחרורם מהשרות., ולפעמים גם קודם לכן. גם הם לא נופלים חלל ךטרור בהמוניהם או במיעוטיהם על מזבח עקרונותיהם הנעלים. הם מפוזרים יפה בין מקסלי ההחלטות בפוליטיקה היהודית והערבית, התקשורת השקרנית והתעמולתית, באקדמיה של מלחכי פינכות הממשלות והמליאנים שמממנים "קרנות מחקר" ו"עמותות למען זכויות האדם", מהארץ ומחו"ל.
אז מה הפלא, שעם מעודדי טרור וחובביו, רבים כל כך ומשפיעים מאוד במוקדי קבלת ההחלטות בפוליטיקה(כולל המקומית), עיתונאים ומטיפים בכתב ובעל-פה, עורכדינים ושופטים נשואי-פנים ונושאי-פנים, פרופסורים ומורים המכניסים לחצרות של מוסדות החינוך והלימוד כל זב חוטם ומסית מהעמותות של הסוכנים הזרים, מפנקים כל מחזה ירוד וכל סרט תעמולה שקרי המחרחרים שנאה וריב, "בשם האמנות", מתירים כל הפגנת דגלים וכרזות של דם ואש, גם (או במיוחד) כשיש לה פוטנציאל לאלימות, לראשים מרוצצים ושפך דם, בשם "הזכות להפגין", הכל גם משמאל וגם מימין, בשם האיזון הקדוש, איש לא יקופח. לכו-כולם עומדת "זכות האדם" הקדושה, מוגנת הבג"צ, להרעיל בארות, ללבות שנאה ולהסית לרצח.
וכך עומדים בשורה אחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שניסה להתקבע כמומחה לטרור, מגדל עכשיו במאורת הצפעונים שלו אקזמפלרים כאיתמר בן גביר ועוד כמה; מנהיג הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שכבר ויתר אפילו על גינוי הטרור "באשר הוא",של "חפים מפשע", מחלק פרמיות בקבלנות לרוצחים ולמשפחותיהם לפי הישגים ותוצאות, ומנהיג החמס יחיא סנואר שמחזיק בכלוב לכל שימוש מזדמן את הארכי-רוצח מוחמד דף. לכאורה אויבים זה לזה, ובפועל שותפים להשלטת הטרור, ואויבים מרים בפועל לכל יהודי וערבי שלו ומבקש לעצמו ולמשפחתו חיים, בריאות ושלום – רוב גדול ועצום, הנרדף על ידי שוחרי הטרור למיניהם –
– שהם השליטים פה.
ותמיד לפקודת אדוניהם מהחזירון, יצרני הנשק והתחמושת, המיגון, המדים, הרכב והתרופות, בעלי העיתונים שכבר מזמן למדו ש"הַדָּם מוֹכֵר"., מוכר גליונות מודפסים ללקוחות כקוראים, ו מוֹכֵר שטחי פרסום ללקוחות כמליאנים וכתאגידיהם.
הפגנה בוואדי סאליב בפיפטיז: מפא"י-חושיסטן נגד המרוקאים מהוואדי
והכי חשוב: עם כל הכבוד ל"הפרד ומשול" המוצלח והיעיל שהם מארגנים בתחומי האידיאולוגיה, המלחמה על השלטון, ימין ושמאל, דתיים-חילוניים, מגדר וצבע עור, עם כל הכבוד לאלה "טורנדו לוקח" כמו שטוענים בפרסומות. והטורנדו במקרה שלנו הוא הסכסוך האלים, רווי האמוציות ושותת הדם, בין יהודים לערבים. המון המון "מכות" מוצלחות ונוכלויות גנבניות אפשר להנחית על כיסינו כשהדעת מוסחת אל בתים בוערים, הלוויות, איומים והכי-הכי שפך דם. קורבן למולך. לשליטינו יש אינטרס מושקע בהימשכות הטרור, ובניגוד להבטחות, הוא יימשך ויימשך. לא בגלל ש"אין ברירה" ולכן יש "לנהל את הסכסוך", מעתה ועד עולם, אלא בגלל שמי שמרוויחים משפך דם ומטרור, לא מוכנים לוותר על הרווחים ומטפחים את הטרור בכל מחיר, והנבלים האלה בשלטון פה, וגם במדינות שמממנות את הרנות שמממנות את נ"עמותות" שתומכות ב"זכות להפגין".למרוצצי ראשים, ב"חופש האמנות" לשקרנים מלבי שנאה ולאבירי "זכויות אדם" המגוננים על זכותו להרצח-נפש בפעולת טרור מוצלחת.
מחאת האוהלים בניינטיז: גיליוטינה אמיתית בשדרות רוטשילד
כן,אני יודע, זה לא נעים ולא סימפטי. אך זו האמת. ואם יודעים את האמת, לא צריך לבזבז אנרגיות וזמן במאבק נגד טחנות הרוח ותחנות השקר של ה"דימוקרטיה", של "הפרדת הרשויות" ושל "שלטון הבג"צ מול שלטון העם". כל אלה שהם לכאורה יריבים אף אויבים, אלה נגד אלה ומגייסים אותנו לקטטות שלה על השאריות שהבוסים מהחזירון זורקים להם לאבוס, ובפועל הם בעצם בעלי ברית בינם ובין עצמם, ואנחנו האזרחים – הקורבן שצוחקים עליו.
אך הם גם חוששים מאוד, שיום אחד יפקחו עיניו, של ההמון הנבער והזועם, והוא יחפש את הצוואר שלהם ואחר כך את הכספות שלהם בארמונותים שבמשכנות הפאר.
זוכרים את האוהלים בשדרוץ רוטשילד של 2011? את ה"מושחתים נמאסתם" של התחלת הניינטיז? את מוטי אשכנזי של פוסט 73'? את הפנתריםהשחורים? את ואדי סאליב של הפיפטיז? להם יש זיכרון ארוך והם זוכרים. הפגנות שמה שייחד אותן הית העמדה הבלתי מפלגתית שלהן נגד המימסד כולו. הפ זוכרים את הפחדים שלהם יותר מאשר את הארועים עצמם. ולכן הם גם לא חוששים בגרוש מהפגנות המוצ"ש החדשות, הגושיות-מפלגתיות, שרק משרתות יפה את ה"הפרד ומשול" שהם מקמבנים ללא הרף. יאיר לפיד ובני גנץ, אהוד ואהרון ברק, או המנהיג "העממי" החדש, הפרקליט אבי חימי – בשר מבשרם ותלויים ביחד איתם על אותן עניבות ועל אותו הפיי-רול של החזירון – אלה יעשו פה מהפיכה "עממית"?
עכשיו באמת הצחקתם אותם.
השם הנאות למלחמה הפוליטית הפנימית אצלנו הוא גם מגרה, עסיסי ומסחרי ביותר, כותרת המרמזת על דראמה אדירה וחד פעמית, שסופה מי ישורנו מתרחשת בזמן אמת, עם גיבורים ושחקנים בשר ודם, "הכי מביאים את עצמם למסך באופו אותנטי ואמין", שניתן למצוא בשוק וברחוב, וכן במאגרי השמות של סוכנויות השחקנים ובענני הכישרונות של חברות ההשמה למקצועות נחשקים. איזו סידרה של נטפליקס יכולה להיות מותחת ומסקרנת יותר מריאליטי אמיתי שכזה – "המאבק על השילטון", בהשתתפות מיטב המשתתפים, הסופר-היפר סלבס, בשר ודם, הם ולא מלאך.
סידרה, שאף נראית כמשהו הנוגע לחיינו, וניתן לנו עצמנו להשתתף במו גופנו הנסער ונפשנו ההומיה, אנחנו עצמנו בריאליטי המרהיב הזה בכל מוצאי שבת, אמנם כסטטיסטים שרק הם עצמם יכולים לזהות את עצמם על המסך, אף אפשר לצלם אותו ולשלוח לחבר'ה בווטס-אפ או באינסטה, עם הכיתוב: הנה אני במוצ"ש בקפלן, למטהשורה שניה משמאל, מתווכח עם דוס-טרול מעצבן, או לחילופין מצטלם לסלפי עם בוגי או עם מרב שלנו. למ נוכל להשוות את החומרים האמיתיים האלה שמספקים לנו בשפע הטיווי והרדיו, העיתונים והרשת? כולל ויכוחים סוערים וחילופי גידופים לכל בר-בי-רב בפייס ובטוויטר?
הקרב המפוברק על השלטון: העם נגד הממשלה, הממשלה נגד העם
איפה כל הטוב הזה השמור לנו, ואף בחינם, ואיפה סדרות מבויימות, עונה שלישית או שישית של "בורגן" או "בית הקלפים", וכמובן "משחקי הכס", שזה הרי שם המשחק? שם הכל מבויים, דמיוני, מפוברק, בלי הפתעות אמיתיות. איפה ראש הממשלה החמודה מדנמרק ויריביה מימין, ואיפה ביבי נגד לפיד, ואנשיו המאשימים את השמאל בבגידה, או אפילו לפיד נגד גנץ, שמוכן למכור את עצמו לביבי, ובלבד שלגנץ לא יצא להיות ראש ממשלה?
אפשר להשוות"
משחקי הכס שלנו – ההצגה הכי טובה בעיר.
אולי בעולם. עובדה. תראו איך בכל עיתון חשוב בעולם ובכל תחנת טלוויזיה רב לאומית, מסקרים מאות עיתונאים זרים את החומר שמנפיקה להם ירושלים, הרפובליקה הכי מסעירה במזרח התיכון. כובשים אכזריים ואלופי היי-טק וסייבר, אקס לוחמי קומנדו מעוטרים שקרקפות אמיתיות תלויות על חגורתם, מובילים את הגושים הפוליטיים במלחמה על כל הקופה בכיכרות הלחים – מיוזעים או גשומים, לוהטים או קפואים של תל אביב וירושלים, וברקע יריות ופיצוצים של טירוריסטים, מרדפים מקפיאי דם, דיבורים על מהפכה ןמהפכה שכניגד\ מלחמת אחים ומלחמת אזרחים וכן הלאה.
רק שהכל בלוף אחד גדול, כמובן.
רו"המ נתניהו פותח ישיבת ממשלה: המאבק המפוברק על השלטון, הממשל נגד המשפט
אין פה שום מאבק אמיתי על השלטון. המאבק הזה הוכרע מזמן, אם בכלל נערך אי פעם. ערכו של המאבק הלכאורי על השלטון בין הימין לשמאל ולמרכז, בין ר"ביסטים ורל"ביסטים, בין שוחרי דימוקרטיה מדגם א' – שלטון המשפט, ושוחריה מדגם ב' – שלטון העם, ערכו של המאבק המסעיר הזה ,מבחינת השליטים האמיתיים, הוא עצם קיומו.
בשעה שהשופט אהרון ברק והשר יריב לווין מצחצחים חרבות עשויות נייר עם כתמים שחורים קטנים מסודריםעליו בשורות צפופות, כאשר ראש הממשלה הנוכחי וראש הממשלה החליפי היוצא משעממים אפילו את עצמם לדעת בדיקלום סיסמאות שאינן יותר מ"בייטים" ווקאליים שאיש אינו מתייחס אליהם ברצינות רגע אחד לאחר שפרצו לחלל העולם, כי מחר, שכי שידעה לומר כבר הברונטית היפה סקרלט מ"חלף עם הרוח", חוואית מדומיינת מהדרום המפגר של ארה"ב, "מחר יהיה זה יום חדש," חדש לגמרי, עם הבייטים החדשים שלוט, שבהחלט יכולים להיות היפוכם של הבייטיים המסעירים מהיום. וכך, בשעה שהשמאל טוען שהימין לוקח אותנו לכיוון האפל של טורקיה, פולין והונגריה במקרה הטוב, ושל איראן, איטליה וגרמניה הנאצית במקרה הטוב מעט פחות , בשעה שהימין מאשים את השמאל, שהוא מוליך אותנו לאושוויץ איסלמי בביצוע אזרחים פלשתינים שווי זכויות ונטולי חובות.
וכשכל זה קורה, הצגה מפוברקת להמונים, השלטון האמיתי, מחכך את כפותיו בסיפוק ובהנאה. שכן המאבק הנסער הזה על "רוח האומה", יהדות מול ישראליות ומי יהיה בשלטון, לכאורה, הוא הרי ההתגלמות המושלמת, המימוש המוחלט והמוצלח ביותר של טכניקת השלטון העתיקה, היעילה והמוצלחת מאז ומעולם –
הפרד ומשול. כשהקטנים רבים, תוך מהומה גדולה הגדולים גונבים באין רואה ובדממה מוגנת. ומיהו, אם כן, השלטון האמיתי פה, ולא רק פה?
אם תשאלו את אלה שמהנדסים לנו את התודעה, מימין ומשמאל בדיוק באותה מידה, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון", בערוצים 11,12,13, כמו ב-14 ו-20, בגלצ וברשת ב' כמו ב"גלי ישראל" ובעוד תחנות, לפי גירסתם הם מספרים את האמת. בדיוק כמו ב"משחקי הכס", אבל על-אמת. אנחנו אמורים לחשוב שבאמת יש כאן מאבק נחוש על שלטון במדינה, כפי שתיארתי לעיל. מלחמה לחיים ולמוות בין "הטובים" ל"רעים", כ"א מהפוזיציה האובייקטיבית לגמרי של הצד שלו.
את אותו הסבר שיקרי עלוב תקבלו כמובן מהפוליטיקאים עצמם, אך גם מהאקדמיה המכובדת. שהרי, בדיוק כמו שהמו"ל ובעלי התחנה והערוץ משלמים לעיתונאים, כדי שידקלמו באמינות את הגירסה הקרבית המותחת של החזירון העליון, כך מקביליהם מהחזירון מפנקים את האוניברסיטאות והמכללות, מפטמים בקרנות מחקר, בהוצאות ספרים, שנות שבתון והבטחות למקום טוב בדירקטוריוןן לעת פרישה, לכל הפרופסטורים החשובים והדוקטורים המבטיחים, רק שלא יפריעו לשקר האידיאולוגי להתבסס בשקט.
ובשם מי מדבר הסופר הלאומי, אם לא בשם המו"ל שלו, ש"משחקי הכס" של הדבילים כשמן בעצמותיו? או גם מיני משוררים ופיזמונאים, מוזיקנטים ושחקני בימות,שיועים היטב, מניסיון, באיזה צד של החמאה יש גם קצת לחם בשבילם.
המלחמה המפוברקת על השלטון: שופטי העליון בפעולה
אבל אם נשים פעמינו לשוק העירוני, ונשאל שם, בעל דוכן אחרי בעל דוכן, ירקות, מיני פרי, פיצוחים, ממתקים, דגים, בשר וגבינות, ואותו דבר אם נלך ברחוב מסחרי בעיר , חנות אחרי חנות, משקפיים, חליפות, שתיה חריפה, טמבור וגלידה, ואו אפילו סתם אנשים ברחוב, שלא לדבר על נהגי מוניות ושליחי קטנוע, ותלמידי תיכון שעדיין לא זיהמו להם לגמרי את המוח עם האידיאולוגיות הממוסדות, כל אלה שמסרבים להתחלק לפי "רק הוא" או לפי "רק לא הוא", השיקריות, ואת אלה נשאל, מי, לדעתם באמת ובתמים שולטים פה, מהם נקבל את התשובה הנכונה. זו שבעצם כולם הרי יודעים, גם אם רק בסתר ליבם. כולם הרי יודעים.
כן, כולם יודעים.
יש שיר כזה של המשורר-זמר לאונרד כהן, Everybody knows, "כולם יודעים" (נכתב ביחד עם הזמרת שרון רובינסון)
והנה תרגום לעברית של שני הבתים הראשונים:
משפטן קליינר: "קלון למחבריו"
והנה, בכל השפע האדיר הזה של חומרי הקריאה והשמיעה של הסופ"ש, לא מצאתי אלא מאמר אחד ויחיד, ובו ניתוח משפטי של פסק הדין של הבג"צ בעניינו של השר (כבר לא) אריה דרעי. הניתוח הזה, מאת מיכאל קליינר, משפטן ונשיא בית הדין של הליכוד, (שבא מפוזיציה, ברור. ומאיפה בדיוק מגיע פסק דינו של בג"צ?), שהופיע בעמוד 29 בדבוקת עמודי החדשות והמאמרים של העיתון. קליינר, בסכמו את ממצאיו, טוען כי:
"מעולם, בהיסטוריה השיפוטית של מדינת ישראל, לא הוציא בית המשפט העליון של מדינת ישראל פסק דין שכזה, שטחי, מכליל, קלישאתי, מתנשא, מביש, ובעיקר לוקה בחוסר סבירות. בקיצור, פסק דין שכולו אומר קלון למחבריו."
זו גם כותרתו של המאמר של קליינר.
"קלון למחבריו"
ואחרי שקראתי את המאמר וחשבתי על משמעויותיו, לא מצאתי לי (בינתיים)כותרת מתאימה יותר לכאן מהמשפט המופיע בפרק ג, פסוק 16 בספר "קהלת":
מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע:
שופט שמואל הרבסט: ללא נזק לאוצר המדינה
כי מקום המשפט המופשט, הכתוב, השווה לכולם, הכל לכאורה, מתוצרת האלה תטיס האולימפית, בעלת המאזנים והחרב, ועצומת העיניים, שם גם הרשע המופשט, היפוכו של הַצֶּ֖דֶק המופשט.
אך במקום שבו השופט הממשי, הבשר-ודמי, מדבר מנהמת ליבו וביטנו ומעיו וכיליותיו בעניינו המסויים של הנאשם המסויים הבשר-ודמי בשמו של הצֶּ֖דֶק הביטני שלו,אך השיקרי ונמוייף, זהו מקומו של השופט הָרָֽשַׁע.
ומי שמורשע על ידי השופט הָרָֽשַׁע, הוא זנאשם, שעליו נאמר: "וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה"
*******
להלן אסכם בקצרה ובבהירות , ובלשון לא משפטנית,ככל האפשר, את טיעוניו של קליינר, התוקף את שתי העילות לפסילתו של דרעי, המופיעות בפסה"ד של הבג"צ – עילת הסבירות ועילת "ההשתק", שבה נקטו בעיקר השופטים השמרנים בהרכב הבגצ.
1 – שקר הסבירות והמידתיות. בשנים האחרונות אישרו שופטי העליון פעמיים את כשירותו של אריה דרעי לכהן כשר בממשלה. זה למרות שקופת השרצים של דרעי, זו שאיימה על סבירות המינוי, לדעת העותרים, וכידוע לכל, כללה הרשעה בעבירת השוחד החמורה ב-1999, וענישה בסך שלוש שנות מאסר וקלון בסך 7 שנים וביחד 10 שנים של ריחוק מהפוליטיקה (לימים קוצר עונש המאסר של דרעי).
נשיאה אסתר חיות: לא סביר ולא מידתי
ומה הפך את סבירות המנוי של דרעי בבג"צים הקודמים לחוסר סבירות, ואפילו ה"קיצוני" של במנוי (גיוס "המידתיות" למערכה), הפעם הזאת?
מהי אותה קיצוניות נצברת, שאילצה הפעם את שופטי הבג"צ לפסול את דרעי מאפשרות הכהונה כשר?
זוהי הרשעתו הטרייה יותר של דרעי, במסגרת עיסקת טיעון ועל פי הודאתו בעבירת מס, לפני כשנה.
ומה היו משקלה וכובדה של אותה הרשעה, שהפך את ההכרעה על פניה, ועוד באופן קיצוני?
הנה סכומו של קליינר בעניין זה, של משקל ההרשעה וכובדה:
"עבירת מס טכנית, שעליה אמר היועץ המשפטי לממשלה, שאחרי שש שנות מאמצי חפירה ותפירה בפרקליטות: ההר לא הוליד אפילו עכברון. וכן: "שופט השלום שמואל הרבסט אישר בפסק דינו את העובדות המוסכמות על דעת הפרקליטות: את היעדר הזדון או הכוונה להונות את שלטונות המס, (את זאת)שהעבירות לא נבעו מרצון לרווח כלכלי, (ואת זאת)שלקופת המדינה לא נגרם נזק, וכי לולא היו לדרעי עבירות קודמות, התיק היה מסתיים ללא הרשעה, בתשלום כופר. מקרה מובהק יותר לעבירה שאין עמה קלון קשה למצוא."
כלומר: באשר להרשעה הראשונה, עם הקלון, של דרעי, לא היה די כדי למנוע ממנו, ע"י בג"צ, את כהונת השר, אך היה בה די כדי להרשיע ולהטיל עונש מאסר על תנאי בעבירת המס, על ידי השופט הרבסט (לפני התקבלות החוק החדש,"המידע הפלילי ותקנות השבים", קרא להלן, ההופך לעבירה פלילית הסתמכות על הרשעה שהתיישנה ונמחקה מהרישומים. אך, האם היה זה "סביר" ו"מידתי" או אף חוקי, מצידו של בג"צ, לקחת בחשבון את הרשעתו של דרעי ב-1999 כדי להגיע ל"צבר ההרשעות" (השופטת חיות:"צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי (כי)…אין מדובר עוד במינוי המצוי 'על גבול מתחם הסבירות', אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור"), בשעה שנראה, שהכרעת בג"צ זו, היא עצמה מהווה עבירה על חוק, הנושאת עונש מאסר של שנה!
וזאת, כי בחודש יולי השנה, בתקופת כהונתה של "ממשלת השינוי" והקואליציה שלה בכנסת, התקבל חוק המידע הפלילי ותקנות השבים
על פי חוק זה, מרגע שהתיישנו ונמחקו העבירות שבגינן הורשע דרעי ב-1999, אין להסתמך עליהן ואין להשתמש בהן לצורך משפטי.
יתרה מזו, הסתמכות על עבירות אלה, שאפילו רק התיישנו, לא כל שכן בשלב שבו הן כבר נמחקו , היא עבירה פלילית שעונשה עד שנת מאסר. אלא אם כן מדובר בחריגים מחוק זה,כמו פגיעה בקטין או ענייני ביטחון המדינה.
היתכן, שמדובר בפס"ד בג"צ עברייני מיסודו, שהתקבל על ידי שופטים שהתבררו כך כעבריינים, שיש לשקול את העמדתם לדין?, על פי "חוק המידע הפלילי ותקנות השבים"?
(קליינר דן במאמרו גם ב"עילת ההשתק" שהועלתה על ידי כמה מהשמרנים משופטי בג"צ, כמכשול בלתי עביר בפני האפשרות למנות את אריה דרעי כשר בישראל. העילה היא "מסכת העובדות והטענות שביחד יוצרים את זכותו של התובע להגיש את התביעה."
ואילו ההשתק מיועד למקרים בהם מוגשת תביעה נוספת בשל אותה עילה.ניסיתי ולא הצלחתי להבין כיצד זה קשור לעתירה זו לבגצ בעניינו של דרעי. השופט אלרון, שלא הצטרף לפסיקת בג"צ, ואחרים, העלו את הסכמתו מאשתקד של דרעי להתפטר מהכנסת כניסיון להונות את בית משפט השלום. קליינר מסביר במאמרו, שהסכמתו של דרעי לכך,לא היתה בגדר פרישה מהחיים הפוליטיים, אלא מענה להבנה בפרקליטות, שעיסקת הטיעון שלה מולל דרעי אינה מגוננת עליו מפני הטלת קלון. ודרעי הסכים להתפטר מהכנסת ה-24 בלבד, כדי שתתאפשר מבחינתו עיסקת הטיעון, דווקא כדי שיתאפשר לו להתמודד בבחירות לכנסת הבאה, ה-25. ואמנם גם הפרקליטות לא התנגדה למהלך ההתמודדות שלו לכנסת ה-25, זו, שהביאה אותו לכהונת השר.
היתכן שלפנינו עוד פסיקה של בג"צ, לפי העיקרון הישראלי המוזר, שפרשנות החוק של השופטים העליונים היושבים בדין, גוברת על הנוסח הברור של החוק ועל כוונות מחוקקיו הנבחרים?
השחיתות הפוליטית העמוקה, הבסיסית, מאז קום המדינה, הנמצאת ביסוד תפקודן של המערכת המפא"יניקית הקודמת, וגם הליכודית שירשה אותה, על התנהלותן המופקרת, והן שהובילו למה שנקרא "המהפכה המשפטית" של אהרון ברק, "האקטיביזם" וכו'.
רפורמה, שעם כל הבעייתיות שלה, לא רק שלא אתגרה את המערכת הפוליטית, לא הגבילה בה ולא פגמה בה —
— אלא הצילה אותה.
ולכן יש צורך חיוני להיזכר בפרוט הנסיבות שהביאו את השופט ברק אל ההכרח מרחיק הלכת של המהפכה התחוקתית, לפני כשלושים שנה ויותר.
מהלך שבכשלונו אנו צופים היום. כישלון הנובע מכך, שהמערכת המשפטית לא ניצלה מהחוליים הממאירים של המערכות הפוליטיות שהיתה אמורה לתקן. היא עצמה הפכה לעוד מפלגה פוליטית – חלק מהחולי – אולי תהליך שהיה בלתי נמנע.
********
בסך הכל, תכניותיו של שר המשפטים החדש,יריב לווין, אינן יותר מהשיטה לערוך למפלגה המשפטית הסוציאליברלית הנוכחית הסבה אידיאולוגית זריזה, כך שתירש אותה במהירות רבה מפלגה משפטית ימנית/שמרנית.
*******
ראשית, ב-1990 כבר היתה מדינת ישראל שרויה בשנתה הרביעית של האינתיפאדה הראשונה. "תופעה" שהעידה במיליוני עדים על אובדן הדרך של הפוליטיקה והמדיניות הישראלית, בכל הקשור לסוגיה החשובה ביותר, והיא יחסינו עם שכנינו, אחינו ואויבינו הערבים, ב"שטחים המוחזקים" מאז 1967, ובוודאי מול המדינות השכנות ובישראל פנימה. אובדן דרך שהיה נכון לא רק לגבי הימין והשמאל, כל אחד לחוד, אלא גם לגבי שניהם גם יחד, בתקופות שלטונן המשותף.
אהרון ברק:שמרן, לא מהפכן
בעצם כבר היה ברור, בתחילחת שנות ה-90, שכמו למערכת הפוליטית מבחינה מדינית, גם לצה"ל המפואר, המנצח המהולל של 1967 והמתאושש ממצב קשה ומציל אותנו ב-1973, אין תשובה. צבאית/בטחונית מול "ההתנערות" (אינתיפאדה) הערבית-פלשתינית הצמחונית יחסית של אותם הימים, בטח לא ה"נשבור להם את העצמות" של מר ביטחון יצחק רבין, ועוד פחות מזה תעלולי משיכת הזמן של ראש הממשלה שירש אותו, יצחק שמיר, שבקושי הבין, בתקופת כהונתו, מה מתרחש סביבו, אם בכלל. ואם לא די בכך, צה"ל עדיין שילם אז ב"מזומנים", מדי שבוע ולעתים מדי יום – ב"דם בנינו"– על ההרפתקה הלבנונית, שתחילתה ב-1982 וסופה הגיע רק לאחר 18 שנים.
בשנה הקודמת לעשור החדש, 1989, נחשפה גם פרשת השחיתות הגדולה של צה"ל. הפרה הקדושה האחרונה של הרשות המבצעת, מעוזם של מנהיגי "הנבחרים" ומשרתיהם "שומרי הסף" (אלק), עם כתמי חלודה וסדקים עמוקים בראש החנית המושחז: חיל האוויר. הקצין הבכיר, תת-כנרל רמי דותן, שעמד בראש מערכת הרכש של החיל לא קנה בכספי המדינה,למען יעילות פעולתם של הטייסים בהגנה על בטחוננו, את הציוד הטוב ביותר, אלא את הציוד שמכרו לו החברות מתעשיית הנשק, ששיחדו אותו ב-12 מיליוני דולרים,
זה בנוסף ל"הישגי השבכ" -מסכת רצח העצירים בפרשת קו 300, השקרים, וניסיון חיסול (המטאפורי), תוך בישול עלילת שווא מזעזעת נגד קצין בכיר בצה"ל.
ב-1989 התפרסם גם הדו"ח של ועדת השופט בייסקי על משבר המניות הבנקאיות של אמצע העשור. לשאלות החשובות, איך התאפשרו מעשי נוכלות, הבוננזה והרמיה במימדים נוראים שכאלה, על חשבון הציבור, לא ניתנה תשובה של ממש. איפה היו אז "הנבחרים" הפוליטיים, ו"שומרי הסף" (חה-חה) היכן היה בנק ישראל? מה עשתה "המפקחת על הבנקים"(חה-חה),מה קרה לפרקליטות ולמשטרה, שלנוכח עיניהם הבוהות התחוללה בכלכלה הונאת "פונזי" מפלצתית, (תרגיל פירמידה לכל דבר ועניין) אדירה שכזאת? שנגעה לכיסיהם ולחסכונותיהם של מיליונים, לא עולם מיליונרים. היכן נמצאו "נבחרי העם ונציגיו" בכנסת? איך הפקירו מיליארדים בידי חבורת נוכלים, בתפקידם כמנהלי בנקים (רק הבנק הבינלאומי הראשון לא היה שותף לבוננזה הפלילית)? שלכל היותר,כעונש, סיימו את תפקידם?
********
במקביל לגיור הפוליטי, יסורסו סופית יכולותיה המוגבלות של מערכת אכיפת החוק בתחום המלחמה בשחיתות(ונתחיל במבצע הברחתו של הביבי מתוך חומות הכלא בעזרת מסוקי "הרפורמה".
********
וגם מלחמת המפרץ הראשונה היתה עימנו אז. לראשונה בתולדותיה ניצבו מדינת ישראל ותושביה בפני מתקפת טילים ארוכי טווח, בלי שום נסיון אמיתי להתגונן או לתקוף את האוייב הרצחני. ואם לא די בכך, הממשלה וצה"ל היו שותפים למזימת הונאה מפקירת חיים. שכן מיליוני תושבים היו חשופים לאיום הטילים ללא הגנה בסיסית במקלטים תת קרקעיים סבירים, הפקרות קטלנית מתוצרת הממשלה, הג"א/צה"ל והשלטון המקומי, כאשר הסירו האחראים על בטחוננו את האחריות מעצמם, והטילו אותה על האזרחים. לשם כך הם שיקרו כאחרוני הנוכלים, ויצרו פייק-מציאות , שכביכול הסכנה תגיע אלינו בטילים עיראקיים חמושים ב"גז", כלומר, בעלי ראש נפץ כימי;
שלא היה ולא נברא, אך איפשר לממשלה הרמאית לשלוח את האזרחים ל"חדרים אטומים", באין מקלטים, ולהתמגן באמצעות יריעות פלסטיק, רצועות דבק על החלונות, סמרטוטי רצפה לחים , צמודים לתחתית הדלתות, ומסכות גז שהתבררו כמסוכנות למשתמש ועוד יותר קטלניות מעשרות טילי החנ"ם (חומר נפץ מרסק ולא חומרים כימיים), שנורו בפועל מעיראק; כמוהם כטילי ה"פטריוט" האמריקאים, שאף הם התבררו כמסוכנים לאוכלוסיה יותר מהטילים של סדאם חוסיין.
********
תהליך מקביל וזהה של גיור וההמרה פוליטית ייערך במשטרה ובפרקליטות. בתקשורת כבר נוצרה מפלגה ימנית, אחות למפלגת המרכז/שמאל שם, שמפיצה בגלוי ובמתואם מסרים היוצאים מלשכתו של ראש הממשלה הנוכחי, ביעילות שאינה נופלת מיעילותה של "ועדת העורכים" בתקופה הבולשביקית- מפא"יניקית הקודמת
********
מבקרת המדינה דאז, שופטת העליון לשעבר, מרים בן פורת, מיהרה לחקור, וחשפה את שערוריית מסיכות הגז, שבחלקן הגדול לא היו תקינות וראויות לשימוש, ושלא סופקו במגוון המידות והגדלים המתאים לבני גילאים שונים באוכלוסיה, ובקיצור – מזל גדול שאיום המתקפה הכימית לא היה יותר מבלוף ממשלתי עלוב שנחשף מיד, בעניין הנוגע לחיי כולנו.
את מיעוט הנפגעים ה"מזליקו" של מתקפת הטילים, יש ליחס כמובן לדלילות האוכלוסיה בריכוזים הצפופים והמְטֻוָּחִים, דלילות שמקורה היה בחוסר האמון הציבורי, העמוק והמוצדק, כלפי מה שקשקשו באוזניהם ולעיניהם דוברי הממשלה, צה"ל והתקשורת הממוסדת, שככלבת שמירה נאמנה, מימים ימימה, גוננה על הממשלה בחירוף נפש והדהדה בהרגשת "אחריות" את השקרים הממוסדים.
ואם לא די בכל אלה, הסתבכה המערכת הפוליטית עצמה על שתי מפלגותיה הגדולות, ועוד כמה קטנות, וכן ח"כים יחידנים בתפזורת ב"תרגיל המסריח", בלי עזרה מאגפים אחרים של השלטון, כוחות הביטחון או הכלכלה.
זה היה כאשר יצחק שמיר איבד בהצבעת אי-אמון את הממשלה שהקים בעקבות הבחירות של 1988 לכנסת ה-12, וכך הוא ושותפו לשעבר ומתחרהו החדש שמעון פרס, עסקו, כל אחד מצידו, בנסיונות לרכוש, למכור ולסחור בח"כים ממחנה היריב תוך הבטחת משרות ממשלתיות וטובין, עד שצחנת המסחרה המצחינה כבר עלתה השמיימה.
זו היתה המציאות אז, ארבעים וכמה שנים מאז היווסדה של המדינה.
ועל האינתיפאדה כבר דובר.
כבר נמצאו אז שניפ-שךןשה דורות שלמים של ישראלים, הצעירים שנולדו עם המדינה, ואלה שהפוליטיקה הישראלית היתה מוכרת להם מאז נעוריהם או בגרותם בתש"ח והסביבה. דורות של ישראלים שהתברר להם שכספם הפקר, שבטחונם הפקר, שאין להם הנהגה פוליטית שניתן לסמוך עליה, לא חשובה המפלגה. בוקה, מבוקה ומבולקה.
מה שנכחו בו ואותו חוו, העלה בהם קבס וגועל נפש, חרדות ודאגה, ששלחו לרחובות ולמדשאות מול הכנסת ומול משרדי הממשלה עשרות אלפים שהיוו את תנועת תנועת "מושחתים נמאסתם", שזכתה (בסקרים) לאהדה עצומה בציבור.
זו היתה הפעם האשונה, שהפוליטיקה, המערכת הצבאית ואחותה הכלכלית הותקפו כמושב ליסטים וקשר נוכלים המקיף ימין, שמאל, מרכז ושוליים. שהרי השחיתות פשתה בכל המערכות, ופירותיה המרקיבים גרמו לכאבי קיבה ומעיים לאומיים, הלב הכואב מעל והראש סחרחר.
אז מה נשאר?
זכור לי שכתבתי אז, בעיתון הכלכלי "גלובס", ובמדור הכלכלי של "על המשמר" המנוח, שאילו תופעות כאלה של שחיתות ציבודית עמוקה ואובדן דרך, מוסרי, כלכלי בטחוני ופוליטי, היו מתגלים ברשות מקומית כלשהי במדינתנו, כבר מזמן היו ממנים לעיר או למועצה המקומית הנגועים ועדה קרואה, שתנהל אותם במקום ההנהגה הנבחרת, ובמקום "שומרי הסף" וצמרת הדרג הפקידותי והמנהלי. אף סברתי שבגב' בן פורת יכולה לעמוד בראשה של ועדה קרואה שכזאת.
********
"ביבילוויניזם" אינה הפיכה ולא מהפכה, ולא פגיעה אנושה ב"הפרדת הרשויות" וב"דמורקרטיה", שלמען האמת כלל לא נכחו בשטח תחת המשטר הבולשביקי הקודם, כפי שייעדרו לבטח גם תחת השלטון המוחלט הצפוי של החזירון העליון ומשרתיו הנאמנים מהימין השמרני-ליברלי.
*********
זה כאשר האופי הלא אחראי והכושל של הנבחרים כבר הוכח בעליל; ואם יונח למערכת הקיימת להמשיך בשלה, הכל יקרוס ויתמוטט.
מבקרת מדינה מרים בן פורת: ומסכות הגז
והנה, השופט העליון אהרון ברק, פרופסור למשפט קונסטיטוציוני, מי שראש הממשלה מנחם בגין נטל עימו כיועץ משפטי לקמפ-דייוויד, כדי לרקום את השלום הישראלי-מצרי, מי שהתמנה ב-1978 לשופט בבית המשפט העליון, מי שבעקבות הטבח במחנות הפליטים סאברה ושתילה בביירות בסתיו 1982, היה האיש המוביל בוועדת החקירה בעניין הטבח, שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון יצחק כַּהַן, ולאחר שחזר לבית המשפט העליון והתמנה ברק לנשיאו, סיים את תפקידו ומונה על ידי יצחק רבין לתפקיד היועץ המשפטי בממשלתו. (ברק הצליח לסיים את פרשת "חשבון הדולרים" בלי העמדה לדין ומשפט, בלי מדים כתומים ובית כלא).
והשופט העליון ברק מצא דרך, לדעתו, לקדם תיקון, על ידי מנוי המערכת המשפטית למעין ועדת פיקוח עליונה למדינה הכושלת שדירדרה המערכת הפוליטית. פתרון שמרני ביותר – בלי צורך לפזר את הכנסת וללכת לבחירות חדשות, בלי הדחת ראש ממשלה ושרים, בלי החלפת צמרות של "שומרי הסף" ובכירי המנהלים.
כך שנתקשה לסווג את אהרון כמשפטן מהפכני נועז ומרדני, שיש מצב להעמידו בפני כיתת יורים, גם אם הוא עצמו מתנדב. ולעומת מה שאנו שומעים היום ממנהיגי "המזועזעים" הנוכחיים, כולל ברק עצמו, היה הרעיון של "המהפכה המשפטית " של ברק ב-1992 שמרני, מבטיח שקט ורגוע ביותר.
והמוני "תנועת "מושחתים נמאסתם" חזרו וצפרו לביתם כחתלתולים מפוייסים.
*********
נתניהו, לווין ומרעיהם מתכננים, פשוט, טקס של הסרת מסיכות מפרצופו הצבוע והמכוער של המשטר החמסני והמופקר פה. מתנגדיהם סבורים שהמסיכות עדיין חיוניות ליציבות המשטר. סביר שיתפשרו על קוקטייל של קפה שחור ו"פארפעט אמור" סגול.
********
וכפי שכתבתי, הנהגת המערכת השפטית הפכה בעצמה למפלגה פוליטית. סוציאליברלית, על כל החוליים והשחיתות המאפיינים את צורת ההתאגדות הזאת. היא הפכה לאגף ביצועי יעיל של מפלגות המרכז-שמאל, מתוגבר מאוד בשותפים נוספים מתוצרת בתי הספר למשפטים, מהפרקליטות ומהמשטרה, שבמשך שנים רבות(ועדיין) נהנו מכיסוי תחת שקדני, מסור ופעיל מצד מפלגה סוציאליברלית נוספת שפעלה מתוך התקשורת הממוסדת.
באופו טבעי והכרחי, ככל שגבר היסוד המפלגתי/פוליטי של מערכת אכיפת החוק, כך נחלש כוחה כמחסום נגד השחיתות שפשתה בכל. יוכיחו החקירות וכתבי האישום נגד ראש הממשלה הנוכחי וכל קודמיו מאז יצחק רבין, אלה ושרים ופוליטיקאים ופקידים בכירים ואחרים; תוכיח הצלחתם לסכל מנויים של שני שרי משטרה ושלושה שרי משפטים, הצלחות שלא חסרו רשע וזדון; תוכיח התחזקותה העצומה של הברית המושחתת הון-שלטון-עיתון(ראו הסדרה הטלוויזיונית "מותק בול באמצע"). תבהיר נטיית החסד המפליגה של המפלגה המשפטית הזאת כלפי חשודים "לכאורה" מן האגף הפוליטי פרופר שלהם ("המימד החמישי", וכן "יש עתיד" המנוהלת על ידי מיליארדרים פעילים תוך שימוש תועלתני-ציני באיש קש שהוא תינוק פוליטי חסר שידרה, שלקח כמה שיעורים נוחלחים ברטוריקה ריקה להמונים
********
נתניהו, לווין ומרעיהם מתכננים, פשוט, טקס של הסרת מסיכות מפרצופו הצבוע והמכוער של המשטר החמסני והמופקר פה. מתנגדיהם מייצגים את האגף, בחזירון העליון, של אלה הסבורים שהמסיכות עדיין חיוניות ליציבות המשטר. סביר שיתפשרו על קוקטייל של קפה שחור חזק וליקר "פארפעט אמור" סגול ומרדים, מופת של טעם רע, המתחייב מהניסיון להלחים את התעמולה של קפיטליזם חזירי עם הקשקשת הפייק-גלובלית של פוסט מודרניזם שוחר שקר, פוסט קולוניאליזם המתחנף לקורבנות הקולוניאליזם והקפיטליזם, ואנטישמיות המתחזה להיות פוסט ואנטי-ציונות.
בסך הכל, תכניותיו של שר המשפטים החדש,יריב לווין, אינן יותר משיטה לערוך למפלגה המשפטית הסוציאליברלית הנוכחית גיור כהלכה, המרה אידיאולוגית זריזה. תירש אותה במהירות רבה מפלגה משפטית ימנית/שמרנית. במקביל לגיור הפוליטי, יסורסו סופית יכולותיה המוגבלות של המערכת בתחום המלחמה בשחיתות (ונתחיל בהברחתו הנועזת של הביבי מתוך חומות הכלא בעזרת מסוקי "הרפורמה") תהליך מקביל וזהה ייערך במשטרה ובפרקליטות.
בתקשורת כבר נוצרה מפלגה ימנית, אחות למפלגת המרכז/שמאל נפעילה שם, שמפיצה בגלוי ובמתואם מסרים היוצאים מלשכתו של ראש הממשלה הנוכחי. מי שקוראים לכך "פשיזם", מודים, בעצם, שהמשטר הקודם שאני מכנה אותו בהתחשבות כבולשביקי, כבר הוא היה בפועל פשיסטי למהדרין.
"ביבילוויניזם" אינה הפיכה ולא מהפכה, ולא פגיעה אנושה ב"הפרדת הרשויות" וב"דמוקרטיה", שממילא לא נכחו בשטח תחת המשטר הבולשביקי הקודם, כפי שייפקדו לבטח גם תחת השלטון המוחלט הצפוי של החזירון העליון ומשרתיו הנאמנים מהימין השמרני-ליברלי. נתניהו, לווין ומרעיהם מתכננים, פשוט, טקס של הסרת מסיכות מפרצופו הצבוע והמכוער של המשטר החמסני והמופקר פה. מתנגדיהם סבורים שהמסיכות עדיין חיוניות ליציבות המשטר. סביר שיתפשרו על קוקטייל של קפה שחור ו"פארפעט אמור" סגול.
ובדיוק באלה, בלוף "הפרדת הרשויות" ו"הדמוקרטיה", והאופי האמיתי של המשטר פה, יעסוק הפוסט הבא
שמתי לב, שלאחרונה, ההספדים על הליכי הגסיסה שעובר השמאל שלנו, שלא לומר מותו הקומי-טראגי (מ-56 מנדטים בכנסת ב-1922 ל-4 מנדטים ב-2022. מתוך זה מרצ – מ-12 ל-0) עברו מהמשבצת הנכבדה של מאמרי הדעה, מה שנקרא בלעז "אופ-אד" (קיצור של 'ממול ל"דבר המערכת"', שזו לרוב דעתו של המו"ל הביישן הנחבא אל הכלים מאחורי הכינוי "המערכת"), אל עמודי המצחיקנים הקלילים יותר שבמוספי הסופ"ש, החתומים היטב. ויתכן שזו ההזדמנות להזכיר פה הספד נדיר של האובייקט המוספד, שלא הופק בניתוח ה"פוסט-מורטם/פקטום" (אחרי המוות/לאחר מעשה) כמו הספדי ההוגים באופ-אד והבדרנים במוספים, והוא פרי הגותו של מי שעולה על כל אלה, בהבנת השמאל הישראלי ומה שעובר עליו, מעליו ומתחתיו. ואפילו הם, משני הזנים, ברגעים של יושר מקצועי, יהיו הראשונים להסכים איתי בעניין הזה, בהכנעה ובכבוד. וזהו יוסי שריד, מנוחתו עדן. מודה ועוזב ירוחם. אחד שהיה שם לפני ולפנים. קבלו אותו מתוך ההספד שפרסם בביטאון השמאל, "הארץ",ב-17.01.2006)
יוסי שריד: מתנו פוליטית
חשבון נפש של מנהיג, לא קיביצר, מנהיג שניכר בכך שהוא לוקח אחריות ואינו נמלט למקלטי המס והתירוצים הרווחים אצל הפייקים. הנה שריד:
"בעבר טעיתי כאשר לא ניערתי את חוצני בעוד מועד מיאסר ערפאת.
בתקופה מסוימת הצטייר ערפאת כשותף סביר…לימים הוא התחיל מתעתע. הוליך את כל העולם שולל, וברגע מסוים היהברור שאתו רחוק כבר לא נגיע.
גם לא קרוב.
כבר אז היה ראוי להתנער ממנו.
בין תעתועי עראפת ושרון פרצה האינתיפאדה, הטרור היכה, אוטובוסים ובתי קפה התפוצצו, והשמאל הישראלי נשאר תקוע עם ערפאת כאילו היה מליץ היושר שלו. הוא נשאר בתפקידו עד שמת.
אנחנו מתנו לפניו – פוליטית."
למזלו, אולי, לא הספיק שריד להריח בגופו בחייו הקצרים מדי, את צחנת הגסיסה של השכיב מרע הזה ושל מותו של אותו שמאל, שמיד עם הפרידה הכואבת מערפאת, מיהר לאמץ אל חיקו החמים והמשתוקק את היורש החוקי, הראיס החדש, מוחמד עבאס, המכונה "אבו מאזן". אנטישמי עם דוקטורט בתחום, תומך וספונסר של טרור, משלם בקבלנות לפי גולגולת לרוצחים שהוא משלח בנו, כולל בשמאל. אחד שמסביר ש"היהודים מטמאים בנעליהם המטונפות את אדמת הר הבית", ועוד פנינים. והשמאל המת, לפי שריד, המשיך וממשיך לשמש לו מליץ יושר, וכך יהיה עד מותו, כמו שנהג כלפי ערפאת. מה שאומר, שבניגוד למקובל, שקרנים לא מתחלפים. הם מתים. בעודם מסתובבים בינינו, כאילו היו חיים. ובשעה שהם מספידים את עצמם, והוזים את תחייתם, מותם ניכר בהם מאוד, שהרי האשם תמיד הוא כלל לא ערבי, כנהוג לחשוב. האשם תמיד הוא הבוחר היהודי-ציוני, אידיוט פרימיטיבסקי שלא יודע לבחור נכון, במי שכה רוצים היו להיטיב עימו.
בתמונה : אלת הצדק תמיס: עיניה מכוסות, ינה נושאת פנים. מאזניים וחרב בידיה הצדק והדין.
זמן רב שלא התייחסתי לפרשת בית המשפט העליון/פסקת ההתגברות. לא פוסט, לא תגובה, לא לייק. זה בגלל שהתלבטתי, ועדיין אני מתלבט. אך נראה לי שאני יכול לחדש קצת באשר למהות האמיתית של הפרשה, וגם זה משהו. אביא את עיקר הטיעונים לכאן ולכאן בשני הפוסטים הבאים.
לכל ידוע כיצד הגיעו הדברים לידי כך, שבית המשפט העליון מותקף מחד כ"דיקטטורה" על ידי חלקים במערכת הפוליטית, ומגיניו תוקפים מצידם את המאשימים , כמי שהם עצמם מבקשים לכונן "דיקטטורה" מתוקף הפגיעה בסמכויותיו, וכך לערער ולהפר את האיזון בין הרשויות, ולהעניק לפוליטיקאים שלטון יחיד, שהרי הם שולטים גם ברשות המחוקקת וגם ברשות המבצעת. ועכשיו גם הרשו השופטת תהיה בידיהם.
ואילו מתנגדיהם טוענם, ש"האקטיביות" היתרה של המערכת המשפטית, מכפיפה תחתיה את הרשות המוחקקת והמבצעת,כאשר חוקי הכנסת והחלטות הממשלה כפופים לאישוא המערכת המשפטית, היכולה לבטל אתם כרצונם של השופטים, ועל פי שיקוליהם. כלומר, זן המערכת המשפטית, שמפירה את האיזון הרצוי בין הרשויות.
אלת הצדק תמיס: עיניה מכוסות, בידיה מאזניים וחרב
הגדרה אחרת, ממוקדת יותר של אותה עמדה: מתנגדי "הדיקטטורה של בגצ" רואים במוסד השיפוטי הזה, מיסודו של בית המשפט העליון, מאחז של השמאל הקיצוני, המשתלט על סדר היום הציבורי, בניגוד להכרעתהבוחר בתחומים הפוליטיים, התחומקתיים והממשלתיים.
כשם שמי שמבקשים להגן על סמכויותיו של בית המשפט העליון מגדירים את יריביו בתחום הפוליטי כימין קיצוני, המבקש לקדם כינונו של משטר פאשיסטי, היכן שהאזרח נתון באופן מוחלט לשרירות ליבם של פוליטיקאים ומשרתיהם הנאמנים, והרוב הפוליטי הדורסני רומס את זכויות המיעוט, המוגנות על ידי המערכת המשפטית.
שני הצדדים רואים, כל אחד בעצמו, את הדמוקרטים "האמיתיים", ובצד האחר את אויבי הדמוקרטיה.
אתייחס תחילה לטיעון נפוץ ורווח מאוד של מגיני מערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון (שבו במיוחד תפגע "פיסקת ההתגברות") בפרט.
על פי הטיעון הזה – על מה בכלל המהומה?! —
— שהרי במהלך עשרות השנים, שבהן הפעיל בית המשפט העליון את סמכותו לערער על תוקפם של כמה עשרות מחוקי המדינה שחוקקו על ידי חברי הכנסת, לא כולם בעלי אופי פוליטי, אידיאולוגי או חברתי, מספר שאנו עולה על מה שקרה באותו פרק זמן ביחסים שבין הרשויות האלה, הפוליטית והמשפטית, במדינות מתוקנות אחרות בחלקים הנאורים של הכפר הגלובליץ.
אלת הצדק תמיס: עיניה מכוסות, בידיה מאזניים וחרב
אך הטיעון הסטטיסטי הזה יכול להיות תקף לעמוד, רק כל עוד אין נכנסים לפרטים הקטנים והמעצבנים, ולמשמעותם החמורה..
שכן 95% מהחוקים, בעלי האופי האידיאולוגי, והחברתי פוליטי, שחוקקה הכנסת, ושנפגעו ולמעשה נשלל תוקפם על ידי שופטי העליון, היו חוקים , שהיה חשוב לשופטי העליון לעקור מהם את עוקצם הימני.מה שמייצג הבחנה ברורה וחד משמעית לגבי פסקותיהם של שופטינו אלה:שכן, אילו היו נימוקים משפטיים ותחוקתיים עומדים בשורש ההחלטות, ניתן היה להניח ולצפות, שייפסלו חוקים העלי אופי ימני ושמאלי כאחד, ביחס של פיפטי-פיפטי,או בערך כך, ובכל אופן, לא ביחס הסוחף, המאפיין את המצב בפועל: הטיה שמאלית חדה וברורה.
אך החד-צדדיות המובהקת של הפסיקות לטובת השמאל, אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם האפשרות של שיקולים משפטיים עניינייים (אלא אם כן מניחים, שהחוקים בעלי האופי הימני בתור שכלה, טבעם שהם מנוסחים ברשלנות או שהם נגועים מראש בסטיה קשה מההיגיון והמסורת המשפטית והחוקתית הנוהגיפ, בעוד שהחוקים הנוטים שמאלה הם מופת נדיר של שלמות והקפדה, ומלכתחילה, ממהותם, אין למצוא בהם פגם).
אך החד צדדיות הבוטה. מבהירה, די בוודאות, שלא החוק, או איזו אמת מקודשת ומוסכמת על הכל, כאותו סמל ידוע, המסמן את אופי המשפט, פסלה או תמונתה של אלת צדק שעיניה סומות, הם שהדריכו את השופטים בפסיקותיהם –
— אלא מניע שונה לגמרי, אישי-אידיאולוגי או פוליטי, שאל לו לפגוע בשיקול דעתם של הבאים לפסוק, במערכת משפט מתוקנת, ואין להעלות על הדעת שיוכל ויורשה לעמוד בבסיסן של הכרעות משפטיות.
כלומר – מדובר אצלנו בבית משפט מוטה, שנראה כי אינו יכול ואינו מסוגל כלל, בתור שכזה, לפסוק ולדון בצדק וללא משוא פנים, במשפטים המובאים לפניו בנושאים הנתונים למחלוקת ציבורית.
ומכאן, שאכן, כטענת הימין, יש צורך דחוף, ואף הכרחי, לאזן את הטיית הדין המוכחת בעליל של שופטי העליון, על ידי אותה פיסקת התגברות, המאפשרת לכנסת, ובאמצעותה לאזרחי המדינה, המצביעים בבחירות, את האפשרות להתגונן מפני מערכת מש, אלא אל נטיות ליבם ועמדותיהם האידיאולוגיות-פוליטיות הפרטיות.
ולא מיותר להזכיר, שהמספר המצומצם של שינויי החקיקה לכיוון שמאל, מעט יותר מעשרים, המספר הזה בטל בשישים, לעומת רוב עצום של פסיקות מוטות שמאלה בנוגע לתביעות, לערעורים ולעתירות משפטיות המובאות בפני בתי המשפט.
מה עוד שרבות מאוד מאלה, בעניינים אידיאולוגיים, פוליטיים וחברתיים, מגיעות להיכלי המשפט ביוזמת, במימון ובהכוונת ישראלים, שהם בפועל ולמעשה סוכנים זרים, בהיותם מועסקים בגלוי וכרשום (ולכן, שום תיאוריית קונספירציה סודית אין פה, הכל מתועד ועל השולחן) על ידי עמותות רשומות כחוק ברשם האגודות והעמותות, עמותות הממומנות ונשלטות בגלוי על ידי קרנות של ממשלות ומפלגות זרות, על ידי תאגידי ענק כלכליים ורב לאומיים ועל ידי מוסדות וארגונים דתיים, שבמהותם הם לרוב "ארגוני חזית", שכן עיקר מימונם מגיע כתרומות מממשלות ומתאגידים כלכליים, שותפיהם בקרנות העלות העמותות.
וכולם, במקרים רבים, מונעים על ידי אלה, שעניין רב להם בה-לגיטימציה ובדמוניזציה של מדינת ישראל. ובצדק רואים הסוכנים הזרים ושולחיהם בבית משפט המוטה שמאלה שותף חשוב לקידום מאבקם באינטרס הישראלי.
———————————————————————————————
חושבים שהפוסט הזה היה חד צדדי? – לא יותר מן הפוסט הבא בסידרה: מדוע הניע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, את מהלך "האקטיביות" של מערכת המשפט ומדוע חשוב לשמור על עצמאותה.
בפוסט הקודם סיפרתי על בני הבורגות היהודית בגרמניה, שבני האינטליגנציה שלהם, מהאוניברסיטאות, חשו לעזרת הוריהם העשירים והאמידים, והציעו להם פטנט, איך להשתלב ולהיטמע בחברה הגרמנית, וכך גם להיקרא, "גרמנים בני דת משה", כמו שיש גרמנים פרוטסטנטים או קתולים. כלומר, להיפטר מכל השתייכות לעם היהודי, ולהיוותר עם דתם בלבד, לפי העיקרון הוותיק מתחילת המאה- "נהג כיהודי (חשוך) בביתך, וכגרמני (נאור) בצאתך"- עם שדרוג: גרמנים גם בביתם. הפטנט האקדמי הזה חייב רק התנערות מהשתייכותם הלאומית, כמי שמשליכים גרביים שעבר זמנן. ויחד עם זאת, לאמץ לעצמם "גרמאניות" זהה או לפחות דומה לזו של שכניהם, הגרמנים מהמניין, צאצאי השבטים הגרמאנים שהשתלטו על מרכז אירופה בימי הביניים, טבטונים, גותים, סקסונים ועוד.
אלה, שבינתיים אימצו לעצמם חלקים נבחרים מהתרבות המערב-אירופאית, עמוסת הקלסיקה האלילית היוונית-רומית, מאז "הרנסאנס"; ונספגו גם בפילוסופיה ובאיזמים שוחרי החרויות והקידמה מן האקדמיות, שאותן הובילו הבורגנות של פאריס עם הסורבון, והבורגנות הלונדונית ובניה באוקסבריג', כשנאורות וליברליזם היו שם המשחק, תוך התרחקות מהמצוות הדתיות העבשות…
View original post 720 מילים נוספות
בחלומי הפוליטי, מושך המועמד נתניהו את המועמד בצלאל סמוטריץ עד הרגע האחרון, ואז מניח לו להתרסק לרסיסים קטנים על גדרות המוצב הקואליציוני המבוצר, בקול נפץ עליז של קפצונים ידידותיים למשתמש, ולאור זיקוקים צבעוניים בשמיים, בצבעים מנחמים כוורוד ותכלת. ומכיוון שזה הרגע האחרון, לבצלאל, המלקק את פצעיו, כבר אין זמן לחזור בעצמו, כמו בפעמים אחרות אחרי שהוא מנהל שיחות מעמיקות ונוקבות עם רבניו, אלה שתפקידם לצייד אותו בפסוקים רבי משמעות מן המקורות, מדאורייתא, דרך הרמב"ם ועד ליסודות משנתו המעשית, זאת עם החמור, של הרב קוק שליט"א, כל זאת בתורת סולם שיוריד אותו מצמרות הארז שהאזוב (הרבנים יודעים מה שוויו של סמוטריץ) טיפס עליו שלא בטובתו.
ראש ממשלה מכהן וחליפי, נתניהו וגנץ: בימים טובים יותר
ועם קצת מזל, אי"ה, ייפטר נתניהו על הדרך גם מעונשם הכבד של האקדוחן בן-גביר ורעייתו האקדוחנית גם היא, לכשיגלה איתמר אחוות אחים עם נפתלי ויפרוש ךאות הזדהות (אותי זה היה מפתיע). ועם עוד טיפה מזל (לא לחינם טען נפוליון בונפרטה שהוא מעדיף גנרלים בעלי מזל על פני כל זן אחר של הקצינים המהודרים האלה) היה ביבי מיטהר גם מאבי מעוז, שדחוף לו להדגים לנו איך חשבו פעם ואיך התנהגו בהתאמה לכך, על פי זכרונו המתעתע.
מַסַּע הַצְּלָף של הפרשנים והתקשורת
ובמקום כל הגגבה הלאומנית-גזענית הזאת, היה ביבי מודיע לנשיא, באותו רגע אחרון, ש"עלה בידו" ומעלה בידו מן הצילינדר, מעשה קוסם,), את אותו בני גנץ , גם הוא גנרל בר מזל, ולו מפני שאינו תינוקיו כלפיד, וכן שר ביטחון מן המוכן (כשגם גנץ, על הדרך, יצליח לנפנף לשלום, בינתיים, את הברווז האלקטורלי שבלע שלא בטובתו, הודות לפרשנים ולתקשורת; זה האורח שלו לרגע, גדי אייזנקוט, שבבורסה הפוליטית הוא כבר נסחר עכשיו כ"נזקים בלבד", שהרי לא הביא למחנהו המפלגתי אפילו חצי מנדט (ויש האומרים, אפילו לא רבע). לא הפתעה ענקית, במיוחד משום שהכי מועדים לטעויות, המומחים, טכנאי הסקרים וגדולי הפרשנים של התקשורת הממוסדת תלו בגדי אייזנקוט (בלי אשמתו ואולי אף לתדהמתו), את מיטב תקוותיהם במַסַּע הַצְּלָף הנועז שערכו נגד נתניהו, מאחורי הבריקדה המשפטית, למראשית מסע הבחירות האחרון.
מורד במלכות גדי אייזנקוט: רובספייר?
מלך לואי 16: והגיליוטינה
זה המסע שאליו הצטרף לא מזמן גם גדי ("נזקים בלבד") אייזנקוט שלנו, כמורד נועז במלכות, משהו בין ירבעם בן נבט מפעם-פעם, לאוליבר קרומוול מפעם או מינימום למקסימיליאן רובספייר מפעם אחרת(הגם שדמותו החביבה של אייזנקוט מזכירה יותר, אבוי, את לואי ה-16, זה שגמר את הקריירה המלכותית שלו, אבוי, מהצד הלא נכון, המדמם, של הגיליוטינה, מול רובספייר) והנה הוא כולו, גדי המרדני שלנו, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של השלטון עצמו, זה שבו נהוג למרוד.
האם עלי להסביר כמה רווחים, מדיניים ופוליטיים, בטחוניים, חברתיים, כלכליים, ובכלל עשוי לגרוף עמנו מוכה הבחירות, הפילוג, המשברים והקטטות, מהמהלך הזה? לא רק שר ביטחון ישר מהאריזה, אלא גם משרד אוצר סוליקו לאריה דרעי, ועם המזל גם משרה בטחוניסטית מעולהומכופלת שתשמח שני ליכודנירים עם סכינים בין השיניים – יואב גלנט, בתור שר לביטחון לאומי כמושל הצפון והשפלה, ואבי דיכטר, עוצר המשרד לבטחון פנים,כמושל הנגב; ועוד כמה משרדים, שלמים ומלא-מלא לרעבים נוספים ממפלגת השלטון. הכל כמובן, אם יצליח ראש הממשלה המיועד לנער מאישיותו המושלמת את הנגע העקרבי האובדני שממנו הוא סובל קשות בכל שנותיו, ואף לשכנע את בני גנץ, שהדבר אמנם קרה? כי, למרבית הצער, על הערובות של אריה דרעי גנץ כבר לא יסמוך.
אולי הכי טוב שיעבודים בטאבו על הנדל"נים של הנתניהוז כערובה הולמת לעמידה בהסכמים.
זוכרים את הפוסט על כלכלת השוק בשיטת מצליח"?
איך, תוך שיתוף פעולה פורה והדוק, שתמיד מצליח, של הון, שלטון עיתון, מריצים לנו שליטינו את האינפלציה? היצרנים מודיעים על הקפצת מחיר משמעותית למוצריהם. התקשורת הצבועה גם מגנה את המהלך וגם מסבירה את הרציונל, השלטון בעקבות התקשורת, מבטיח לשמור על השכירים, שהם נפגעי האינפלציה העיקריים, וגם רוב מצביעיו , וכן מאיים על מפקיעי המחירים. השודדים ממהרים "להיכנע", בכאילו, כדי "ללכת לקראת הצרכנים האהובים", ומודיעים שהעלאת המחירים בעצם רק נדחתה, עד אחרי החגים או לאחרי הבחירות, מה שיבוא קודם. ולעתים מקטינים את שיעור הקפצת המחירים לרמה שתוכננה מלכתחילה כאפשרית; והכל בחסות בנק ישראל שקופץ על ההזדמנות ומקפיץ את הריבית, תוך הסבר, שזה נעשה כדי לבלום את מחירי הנדל"ן. שזה בערך כמו להעלות את מחיר הדלק כדי לבלום את העליה במכירת מכוניות חדשות.
התעלול הקבוע שוב הצליח, גם הפעם.
ובכן היום נלמד את הטכניקה של עוד שיטת נוכלות, רמייה וגניבה של החזירון העלין באותה שיטת לימוד. שיעורים קצרים, ממוספרים וברורים, שווים לכל נפש.
1.מנהרת הולנד מחברת בין דרום האי מנהאטן, ניו יורק, ובין מרכז-ג'רסי ממערב. העיר והמדינה. העבודות חלו ב-1920, כשמחיר הכריה הוערך ב-38 מיליארדי דולרים. המנהרה נכרתה בקרקע הבוצי של נהר ההאדסון, 25-30 מטרים מתחת לנהר. היא קרויה על שמו של המהנדס שתכמן אותה ושגם החל לבנותה, אך נפטר תוך כדי הבניה, כמו יורשו בתפקיד. המהנדס השלישי השלים את המלאכה ב-1927. העלות הגיעה ל-378 מיליארדי דולרים.
ההוצאות תפחו גם בגלל התקנת מערכת משוכללת, רבת עוצמה וחלוצית ליניקת אוויר מזוהם ב-CO2 מהמנהרה והזרמת אוויר עשיר יותר בחמצן בחזרה אליה.
ביום הראשון להפעלת המנהרה עברו בה כ-52 אלף כלי רכב. בשנת 2002 עברו בהולנד כ-15 מיליוני מכוניות, וב-2004 יותר מ-33 מיליון מהן.
המנהרה נמצאת למעשה בבעלות המדינות – רשויות הנמלים של מדינות ניו יורק וניו ג'רסי, השולטות בנהר ההאדסון.
סופר דמון רניון: משכנע.
3. כשהשתחרר אלפרד דמון רניון משרותו הצבאי כחייל קרבי של הצבא האמריקאי בפיליפינים, החל לעבוד ככתב לפלילים , וגם ספורט – בייסבול ואגרוף. כשעבר לניו יורק, מונה "לכסות" את אזור הברודוואי על טיפוסיו הססגוניים, כולל שולי עולם הפשע, התיאטרון והזימרה. הוא אימץ סגנון משלו, כתב בזמן הווה, והירבה בשימוש בסלנג שכונתי ומקצועי סיפוריו שלוקטו בספרים זכו להצלחה במדינות רבות ותורגמו יפה לעברית על ידי אליעזר כרמי. אקדח היה ל"משכנע", פה – "לקקן" וכל אשה נאה היתה "עגבניה" וכך ניתן היה למצוא טיפסים מסוכ "ג'וני המסולסל", או "בנג'י ארבע אצבעות" וכו'.
4. והנה, באחד מפניניו אלה סיפר דמון רניון על מכר אחר שלו, נוכל חלקלק,משגשג ובעל וותק, שהתמחה במכירת זיופים של ציורים נודעים, אגרות חוב למוכ"ז שמעולם לא הונפקו באמת לקהל אלא זויפו באופן פרטי על ידי זייפן הציורים, וכו'. בסיפור שלנו, הנוכל הנ"ל סיפר לדמון רניון על רעיון עיסקי חדש שהוא מריץ: מכירת מנהרת הולנד (של רשות הנמלים העירונית-ממלכתית, כזכור) לטייקון זר, כבד, שהגיע לניו יורק לאחרונה ממדינה רחוקה כלשהי, והוא להוט למצוא עסק מכניס בניו יורק רבת ההזדמנויות. וממש באותו בוקר שבו התרחש הסיפור של רניון (ובלי קשר) עמד הנוכל לקחת את המשקיע הזר למסע היכרות עם הברווז המטיל ביצי זהב, סיור בהלוך ובחזור במנהרה, וביניהם ארוחת פרי-ים במסעדה ידועה בניו ג'רסי (כן זו העיר מה"סופראנוס", עשרות שנים לפני), כדי שיבחן במו עיניו את טיב הסחורה המוצעת לו, במחיר נוח להפליא.
מנהרת הולנד בין מנהאטן לניו-ג'רסי:עשרות מיליוני מכוניות בשנה.
5.נראה לכם גרנדיוזי מדי? פנטסטי במידה שאינה מתקבלת על הדעת? אז מה תאמרו ותגידו על שר תקשורת פלוני, לגמרי מומצא, ממדינה דמיונית. שמכר בפרוטות את כל האוויר של מדינתו כמוהו כממשיכיו, לחבורת טייקונים ותאגידים, שמריצים לתוך האוויר הציבורי הקנוי שלהם קרינה אלקטרומגנטית בכמויות מפחידות, קרינה שמחוררת את האוויר ואת תאי גופינו במהירות האור, 300,000 ק"מ לשניה, חלקה (מייננת) – מטגנת לתושבי המדינה את המוח, כמו שמיקרוגל מרתיח מים בספל, ובחלקה מסרטנת; וחלקה (הלא מייננת) גורמת, כנראה, רק לנזקים לטווח ארוך, כמו גלי הרדיו ("כנראה", רק כי עדיין אין ניסיון מספיק עם אנטנות הסלולרי (אך אפרופו זה, הנה שאלה מגמתית: כמה זמן לקח ל"מדע", ל"רפואה ומערכת הבריאות",ל"מנהל", ל"שומרי הסף", לפוליטיקה ולאקדמיה, ובטח ל"כלבי השמירה" מ"התקשורת",וביחד הוש"ע – הון שלטון עיתון) לצנן את היחסים הלוהטים שניהלו כל אלה עם בעלי חברות הטבק, עד שנאלצו להודות בעצב רב בסכנות ובנזקים הנוראים של עישון הסיגריות ולנקוט בצעדים חלקיים ומהוססים נגד הפצת הרעל? וכמה מיליוני מעשנים נרצחו, למעשה, עד שהתקשורת הממוסדת הפסיקה לפרסם כתבות ולראיין רופאים ומדענים, שידעו לספר לקוראים אגדות אורבניות פנטאסטיות על היתרונות הבריאותיים של העישון, על סמך "מחקריהם", ובמקביל דיווחו בכיף על השקרים של הרפואה והמדע שניסו להזהיר מפני העישון? כי ברוני הטבאק והמוות הפציצו במודעות-ענק)
טוב, סליחה על הסטייה הקלה. אך נשמור בזכרוננו את חבורת הרמאים שמוכרים לטייקונים שרוכשים את הזיכיונות על האוויר, על המיים ועל האנרגיה שנמכרים לנו ביוקר רב ותוך הפקעות מחירים, למרות שמה ששודדי החזירון קונים מהממשלה בזול ומוכרים לנו ביוקר – הוא שלנו.
גליה מאור: המפקחת על הבנקים בתקופת "הוויסות"
6.עוד מקרה אופייני של נוכלות בנוסח "מנהרת הולנד " של הנוכל מסיפורי דמון רניון, הוא המעשה ב"מניות הבנקאיות" וב"משבר המניות" וב"הסדר המניות" , בהשתתפות החזירון הבנקאי העליון, לפני כ-40 שנה; כך חבורת הוש"ע הרקובה (והפעם במיוחד וביחד עם משרדי הממשלה הכלכליים ו"שומרי הסף" ובבנק ישראל ובפיקוח על הבנקים, בפרקליטות ובמערכת בתי המשפט, וכמובן בעיתונות הכלכלית של התקופה), "כלבת השמירה של הדמוקרטיה," חה-חה, שהיא הכלאה נינוחה בין פקינזית סקסית ואבא פודל, ובין צ'יוואווה עם אמא פינצ'רית ננסית חמודה. זה כשהם שומרים על "הדימוקרטיה", כלומר, עלינו, הציבור הרחב, – אך בה בעת היופכת התקשורת הזאת להכלאה של דוברמן, רוטווילר ומסטיף, כשמוטבי התקשורת הממוסדת הנ"ל, המו"לים, העורכים והעיתונאים, שומרים בנאמנות על עדרי החזירון העליון שמרפדים את כיסיהם.
******
7. בתחילת שנות ה-80' כשעבדתי ב"העולם הזה" נכנסו למערכת יום אחד עורך דין ג'ינג'י, ממושקף, מקריח ושמנמן, הוא ועורך דין נוסף ממשרדו, שנבלעו במהירות בחדרו של העורך והמו"ל, אורי אבנרי. כעבור כמה דקות הוביל אותם אבנרי לחדרי הסמוך והפיל עלי את התיק.
עו"ד יעקב ויינרוט:הבריפקה והוויסות
הפרקליט היה עו"ד יעקב ויינרוט, ושמו של עוזרו מהמשרד היה גיורא רובננקו, מי שניהל את התחקיר בתיק ופרס לפני את המסמכים.
8.לקוחו של ויינרוט היה יהלומן אמריקאי בשם ליאו זיגמן, שכלל לא הבין לאיזו צרה הוא נקלע כשבא לעשות עסקים בישראל. באותם הימים קיבלו היהלומנים המקומיים אשראי בנקאי בשיטת "הנאמנות": היהלומן הציג בפני הבנקאי "בריפקה" קטנה, דף נייר מקופל כמעטפה, ובתוכה צרור של אבני חן בלתי מלוטשות, ואח"כ מלוטשות, ששווין
בריפקה:ערובה להחזר חוב?
יכול להגיע לעשרות ולמאות אלפים, וגם למיליונים – בדולרים. ה"בריפקה" לפי הנוהל, נמסרת לבנק "בנאמנות" – ערובה לכך שהיהלומן יחזיר את חובו לבנק.
אלא שכל זה היה בלוף על גבי בלוף.
כי בפועל היה מדובר בתעלול נכלולי במסגרת ההונאה האדירה של כנופיית הוש"ע, הידועה כ"ויסות המניות הבנקאיות"
–——————————————————————————–
בפוסט הבא, איך נגמר הרומן של היהלומן זיגמן עם הבנקים בפרשת "הבריפקה", ומה קרה למניות הבנקאיות המווסתות. ועוד תופעות של מכירת אוויר צח ושקוף, תמורת דולרי נייר ירוקים,בארץ הקודש ובארצות חו"ל.
מאפיהו 