Skip to content

דה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה 1: פרשי האפוקליפסה נגד הערכים היסודיים של התרבות הנוכחית

אפריל 11, 2012

ובכן, הנה אני מתחיל למלא אחר התחייבותי. וכדי שלא לבזבז עוד זמן נתחיל מיד בהגדרת הדה-קונסטרוקציה.

הכוהן הגדול של הדה-קונסטרוקציה  בהירארכיה של כנסיית השכל, הוא ז'ק דרידה (שזה יעקב דרעי בצרפתית), יליד אלז'יריה, 1930-2004.

דיוויד ב. אליסון ניסח הגדרה קצרה של התחום בהקדמת המתרגם  לאנגלית לספרו של דרידה ,  Speech and Phenomena1973, עמוד 32 בהקדמה. מדובר בספר שכתב דרידה על הפילוסוף אדמונד הוסרל.

[Deconstruction  signifies a project of critical thought whose task is to locate and 'take apart' those concepts which serve as the axioms or rules for a period of thought, those concepts which command the unfolding of an entire epoch of metaphysics. 'Deconstruction' is somewhat less negative than the Heideggerian or Nietzschean terms 'destruction' or 'reversal'; it suggests that certain foundational concepts of metaphysics will never be entirely eliminated…There is no simple 'overcoming' of metaphysics or the language of metaphysics

(מתוך הוויקיפדיה)

הנה הצעת תרגום פרשנית במקצת:

דה קונסטרוקציה משמעה משימה של מחשבה ביקורתית, שעניינה לאתר "ולפרק לחלקיהם" אותם מונחים(קונספטים) המשמשים כאקסיומות (קביעות בסיסיות) או חוקים (כללים) לתקופה מסוימת של הגות (חשיבה) רוחנית (הבה נניח שהכוונה להגות של התקופה הנוכחית, שבה הרי קיימת ופועלת  הדה קונסטרוקציה).

אותם מונחים השולטים  בפרישתה ההיסטורית של תקופה רוחנית שלמה (שהיא תקופתנו אנו).

"דה קונסטרוקציה" איכשהו, נתפסת כשלילית פחות מהמושגים של היידגר או של ניטשה בדבר "הרס" או "הפיכה". פירושה (של דה-קונסטרוקציה) שמונחים יסודיים מסויימים של החשיבה הפילוסופית (מטאפיסיקה) לעולם לא יועלמו לחלוטין…אין "התגברות"  פשוטה על החשיבה הרווחת (המטאפיסיקה) או על  בחירת המילים של אותה שיטת חשיבה (מטאפיסיקה). 

בפיסקה האחרונה ניסיתי, באמצעות התרגום, להצביע על כמה פרושים אפשריים של אותה מטאפיסיקה שעליה מדבר דרידה.

ז'ק דרידה: יעקב דרעי בצרפתית (תצלום מהוויקיפדיה)

קצת פרשנות נוספת:

דה קונסטרוקציה היא שיטת פעולה מסויימת של יחידות הקומנדו של צבא הישע האינטלקטואלי, במסע (לביטול) הצלב (וכל אמונה) נגד התרבות הקיימת.

במאמר מוסגר כדאי לציין כבר בשלב זה, שהדה-קונסטרוקציה היא תת-ענף של הפוסט-מודרניות. וזו האחרונה היא  שווה הערך החילוני-מדעיסטי (מדעיזם הוא מונח של  אורן פרבר. אני, בדרך כלל, מעדיף את המונח העסיסי יותר, כנסיית השכל) לשלב או לזירה המיסטית בהתפתחות  הדת והאמונה.

ואילו הדה-קונסטרוקציה מקבילה, בערך, לשלב האלכימי של המיסטיקה הנוצרית או האיסלאמית, או לשלב של הקבלה המעשית ביהדות, ובכל מקרה מדובר באזורים אפוקליפטיים למדי, כפי שנראה ברשומות הבאות.

אני יודע שהשוואות כאלה, בין מה שנחזה להיות תחום "מדעי" ובין מה שהינו "דת",  עשויות להראות לחלק מהקוראים קצת  מוגזמות ולחלקם אפילו צורמות.

אבל, חכו חכו.

עוד תראו שהמיסטיקה של הפוסט מודרניזם אינה נופלת בכלום ומאום מהמיסטיקה הדתית.

ולעתים עשויה המיסטיקה הדתית להראות כהתגלמות של הגיון צרוף לעומת לשון הסתרים של הפוסטמודרניות לענפיה השונים.

להלן  שיטת העבודה הקבליסטית-מעשית:  קציני חיל האבירים של הדה-קונסטרוקציה יאתרו את המונחים הבסיסיים ביותר של השפה בכלל, שהם גם המונחים הבסיסיים של החשיבה בתקופה או בחברה מסויימת.

מרגע שיסומנו המונחים היסודיים האלה כמטרה, יתחילו הם עצמם, ראשי המסדר, וכן פרשיהם, נעריהם  והחי"ר שלרגליהם לפרק את צבא הכופרים – כלומר לפרק את המונחים הבסיסיים  של התרבות הקיימת לגורמיהם –  במלוא מובן המילה.

ההנחה היא שיש פה קיצור דרך. מין תעלול של קוסמים .

אנו החוקרים, כך הם אומרים לעצמם,  פרשי הדה-קונסטרוקציה, מבחינים ברוב חוכמתנו בכל תופעותיה השונות והמגוונות של המציאות הקיימת, היושבות בכל מרפסת וניבטות מכל חלון בבניין שמולנו.

להתחיל לטפל בכל התופעות, ולשנות אותן כך שתתאמנה יותר לחזוננו – זה יותר מדי עבודה.

זה כמו טיפול מייגע בהמוני  סימפטומים של המחלה.

ובכן, לא בשבילנו.

אנחנו רוצים טיפול שורש, שיעלים תיק-תק את הבעיה על סימפטומיה.

כאשר נקעקע את יסודותיו של בניין החשיבה  הקיים  – כלומר, נפרק את מונחי היסוד – הבניין כולו יפול מעצמו!

כדי לצאת מתחום המופשט:

מהם,  לדוגמא,  אותם מונחים, שאותם מבקשת לפרק יחידת קומנדו זו של כנסיית השכל?

למשל, מונח כמו האמת הוא בקדימות מיידית לפירוק. זהו מונח תרבותי חשוב ביותר בכל התרבויות הקיימות. במקרה הספציפי הזה, מנסים לפרק את האמת בעיקר על ידי הצעת מושג מעוות  של "אמת" שהוא יחסי לחלוטין, ולכן מכשיל את עצמו. כי אם לכל אחד יכולה להיות אמת פרטית משלו – הופך המונח אמת בשימושו הרווח למיותר או למבלבל.

וביחד עם מושג האמת, הולכים בדרך כל הארץ גם מושגים קרובים אליו כמו צדק, או מוסר. הכל נעשה יחסי להפליא ולכן חסר משמעות, או כמעט כזה.

לא מפתיע הדבר, שזה היה אחד הנימוקים של הנאשמים הנאציים במשפטי נירנברג:

 "איזו זכות יש לכם לבקר את הדברים שעשינו בגרמניה הנאצית? הייתה לנו מערכת מוסרית משלנו". 

זה מה שקורה כשהכל יחסי.

כל אחד והאמת שלו, הצדק שלו והמוסר שלו.

כמה חבל שזה נגמר במינוס של כמה עשרות מיליוני אנשים.

כל צורה של דיבור הגיוני, כל "שיח" שאינו משרת את "המשימה"  של פרשי "החשיבה הביקורתית" (שהוא סוג החשיבה המייחד את פרשי הדה-קונסטרוקציה לפי דרידה) – a project of critical thought  – דינם לשנות צורה במידה כזאת, שגם הוריהם לא יכירו אותם.

כך עומד להשתנות מושג ההיסטוריה במובנים המקובלים שלה.

או  תחושת השייכות והאחווה הלאומית (למשל על ידי פירוק מושג הלאום, בתיקווה להביא על ידי כך לפירוק הלאום עצמו).

או, באותה שיטה, פירוק המשפחה, האמונה, המוסר והחוק,  ושאר מושגי היסוד של "המטאפיסיקה" ושל  "לשון המטאפיסיקה" של התרבות בת זמננו.

באשר לשיטת הטיפול  במונחים הבסיסיים האלה, שנא לא יהיה לאף אחד מקום לספק:

הפירוק נוסח הדה-קונסטרוקציה נמצא על אותו רצף שעליו נמצאים ה"הרס" (DESTRUCTION) של התרבות המערבית נוסח הפילוסוף מרטין היידגר (1889-1976), ו"ההפיכה" (REVERSAL) של אותה תרבות על פי שיטתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה (1844-1900).

דרידה מעדיף את המונח "דה קונסטרוקציה" כי "איכשהו" הוא נשמע שלילי פחות מהמונחים חסרי הנימוס והבוטים שבהם השתמשו היידגר וניטשה.

כמה מילים על אותם מונחים של היידגר וניטשה.

פרידריך ניטשה: האדם העליון (תצלום מהוויקיפדיה)

היידגר, בשביל מסדר פרשי הדה-קונסטרוקציה הוא כמו הנביא יתרו בשביל הנביא משה של הכת הזאת. סוג של מנטור. זה מה שהיה היידגר בשביל ז'ק דרידה.

ניטשה הוא בשבילם כמו הנביא זרתוסטרא בשביל הנביא מני. אב קדמון.

זוכרים את המניכאיזם?

כן, הוא שוב מופיע לפנינו במלוא הדרו הדיכוטומי.

היידגר כמו ניטשה היו חולים במחלה רווחת למדי  בחלקים האינטלקטואליים של החברה, מחלה שהכינוי המתאים לה ביותר הוא אולי "אינטלקטואליטיס".

המחלה תוקפת אנשים העוסקים בעיסוקים אינטלקטואליים במשך שנים ארוכות מדי, מתראים ומשתמעים כמעט ללא הרף רק עם בני סוגם, וכתוצאה מכך הם  מפתחים נתק בינם ובין המציאות, ומתחילים לראות את עצמם כנעלים על המציאות, על החברה ועל האנשים "הפשוטים" שסביבם.

הם מבינים הרבה יותר מאחרים.

לא עניין של כמה דרגות.

עניין של רמה.

הם מצויים ברמה אחרת ונעלה יותר של הכרה.

הם,  נגיד אפילו, מוארים. כמו המוארים של מני.

מדובר בסוג של מגאלומניה אינטלקטואלית.

(אין צורך לומר שהעובדה שהם לוקים במגאלומניה דנן אינה מפריעה לפציינטים להעמיד פנים שהם הגדולים שבאוהבי העם הפשוט, שההמונים משוש נפשם ושהדימוקרטיה בראש מעייניהם)

לניטשה גרם האינטלקטואליטיס לרעיון השווא הבא:

האדם בן ימינו (ימיו), אמר פרידריך ניטשה, אינו יותר משלב מעבר.

שלב מעבר בין חיית השדה ובין האדם העליון.

אזהרה חשובה: האדם העליון של ניטשה בשום אופן אינו האדם העליון במובן הנאצי של המילה. האדם העליון של ניטשה הוא אדם מוסרי מאוד על פי מושגיו, יש בו רצון לעוצמה אך לא לאלימות, והוא איש נדיב מאוד ונאור מאוד. ניטשה גם תיעב  אנטישמים בכל ליבו.  בגלל האנטישמיות שלהם,  הוא פירק את חברותו ההדוקה עם האנטישמי המקצועי המלחין ריכרד ואגנר ואת אחוותו לאחותו שלו עצמו שנישאה לאנטישמי מקצועי אחר. ניטשה אמנם הכריז על "מות האלוהים" ויחסו לדתות לא היה חיובי, אבל את היהדות העדיף אלף מונים על פני הנצרות. ידוע ביותר הציטוט מחיבורו "מעבר לטוב ולרע":

ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר את הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי-אי המשתרבב ממנה, זו אירופה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה ל'התקדמות האדם"… הצמדת "הברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה", להיותם ספר אחד, "ביבליה", "ספר הספרים", ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.

אך ניטשה היה בהחלט מאמין של זרתוסטרא חילוני ושל מאני חילוני:

האנשים המוארים של ניטשה מסוג האדם העליון,  כמוהם כאנשים המוארים הנמצאים בראש ההירארכיה של המניכאיזם , או  בכל שיטה אחרת שנהוגה בה הערצת החסידים את כל הגורו או הרבי או הכוהן הגדול למינהו.

מרטין היידגר: המערב ירד מהפסים (תצלום מהוויקיפדיה)

אלא שבמקרה הניטשיאני, האדם העליון הוא מואר חילוני. כמו מני המואר שבראש ההירארכיה  והבישופים שמתחתיו,  כמו ההייטאוללה הבכיר של השיעה והמולות שסביבו. כמו מזכיר המפלגה הבולשביקית והוועד המרכזי שלה, כמו האדריכל הנשגב של איין ראנד או היזם הנועז העובד את סמל הדולר בליברטיאניות.  כל אלה, המושלמים מבחינה אמונית, מוסרית ואינטלקטואלית הם המקבילה הדתית או האידיאולוגית של האדם העליון הניטשאני.

ונא לא להתפלא  על כך שטיפוס  ציורי ומלא מעצמו כמו נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס, נשבה  בקיסמו של זרתוסטרא הניטשיאני.

זרתוסטרא המקורי מאגף הדתות היה נתון כולו במלחמה בין אהורא מזדה הטוב ובין אחרימן הרע. אך הזרתוסטרא חסר האל של ניטשה הוא כבר "מעבר לטוב ולרע". הוא אינו נשפט ואינו שופט במונחים האלה השייכים לדתות הישנות ולמוסר המקובל. הוא פועל על פי נטיותיו האותנטיות ורצונו שלו קובע את מוסרו.

המואר החילוני אינו יכול לטעות, כי כבר אין אלוהים ממעל לו, שיוכל להעמיד אותו על טעותו.

לא לחינם קרא ניטשה לספרו הידוע "כה אמר זרתוסטרא". האינטלקטואליטיס שלו גרם לו לתחושה שהוא מבין ורואה ויודע מה שאינו גלוי ל"מאזינים" מן השורה, שכמוהם כמאמינים הפשוטים, "המאזינים" של מני, והם גם  בני האדם הרגילים, הנמצאים בדרך שמן החיה לאדם העליון.

וכדי להגיע לאותו שלב עליון של האנושות, סבורים ניטשה וזרתוסטרא שלו, צריכים האינטלקטואלים ובעקבותיהם מאזיניהם הפשוטים להפוך את אורח החשיבה שלהם. לערוך הפיכה בסולמות הערכים המסורתיים. כי הדרך מן החיה אל האדם העליון, מרמת התודעה של המאמין הפשוט אל רמת התודעה של הזרתוסטרא המואר, אינה סתם תהליך הדרגתי ומתבקש –

אלא מדובר בקיצור דרך.

בהפיכה.

מה שהיה למטה יהיה מעתה למעלה – ולהיפך. מה שהיה מאחור יהיה מעתה לפנים – ולהיפך.

זוכרים ששיטת הדה-קונסטרוקציה היא סוג של תעלול קוסמים – הפלת המבנה על ידי פירוק יסודותיו?

גם מכאן זה בא. מתעלול הקוסמים של ניטשה. הפיכה בחשיבה הבסיסית.

לא פלא שניטשה השתגע בסוף ימיו.

האינטלקטואליטיס אכל לו את המוח.

האינטלקטואליטיס של  היידגר היה קצת שונה, אבל לא פחות הרסני מבחינתו.

היידגר  היה בטוח שתרבות המערב סיימה את תפקידה ההיסטורי. לדעתו, ב-2,500 השנים שבין הופעתו של הפילוסוף האתונאי סוקרטס ועד למאה ה-20, ירדה התרבות המערבית מן הפסים ועלתה על הדרך המובילה אותה לאובדנה. ומצב העניינים הנ"ל הדרדר במהירות נוראה בתקפה המודרנית. הקפיטליזם הרקוב ו/או הסוציאליזם הרקוב,  מביאים על המערב את סופו.  וכדי להציל את המצב, יש להרוס את התרבות הזאת של 2,500 השנים האחרונות ואת המטאפיסיקה המערבית, ומה שיותר מהר. לא להתיר לתרבות המערב שקיעה איטית ונוגה , אלא להרוס לאלתר את המבנה כדי להקימו מחדש מה שיותר מהר.

עוד תעלול קוסמים. שיטה קבליסטית ואף בולשביקית ובכל מקרה אפוקליפטית להחשת הגאולה בשיטת מה שיותר רע יותר טוב.

מסיבה כלשהי, תלה היידגר תיקוות רבות במפלגה הנאצית של גרמניה, שהיא תעשה את העבודה בשבילו ובשביל המערב המתנוון והדווי. היה נדמה לו שהוא מזהה איזו אנטי-מערביות רעננה בנאציזם. איזה אנטי-קפיטליזם ואנטי קומוניזם  הרואיים בחולצות החומות והשחורות.

אך לא באמונת השווא הזאת התבטאה מחלת האינטלקטואליטיס של היידגר. שהרי כל אחד יכול לטעות. גם גדולי הפילוסופים.

האינטלקטואליטיס של היידגר התבטא בכך שלא היה מוכן להודות בטעותו בקשר לנאציזם גם כשזו התבררה. הוא העמיד את עצמו מעל ומעבר לכל טעות. כמו שהאדם העליון של ניטשה הוא מעבר לטוב ולרע.

ועמדה זו התבררה כטעות חמורה, שכן היא הביאה לכך שיש התובעים להפסיק ללמד אותו ואת כתביו ולעסוק בספריו בתחום תולדות הפילוסופיה, בגלל דבקותו בנאציזם.

לא מפתיע שהכוהנים הגדולים של כנסיית השכל רואים את עצמם מדי פעם כאפיפיורים, כזרתוסטרות, כמאני או כאימאם הקדוש של השיעה, שאינם מסוגל לטעות.

זה רק עוד סימפטום של האינטלקטואליטיס.

ובחזרה לענייננו.

זוכרים את תעלול הקוסמים של כנסיית השכל  על פי שיטת הדה קונסטרוקציה?

איך למוטט את בניין המציאות על ידי הרס המונחים היסודיים של התרבות?

ובכן, גם מהיידגר זה בא להם. האיש שאינו מסוגל לטעות, שביקש להרוס את מושגיה הבסיסיים של התרבות ב-2,500 השנים האחרונות.

כמו שאליסון  מסכם את הכוהן הגדול דרידה:

"דה קונסטרוקציה" איכשהו, היא שלילית פחות מהמושגים של היידגר או של ניטשה בדבר "הרס" או "הפיכה".

ולבסוף – בתום הפרשנות הנוגעת לקטע של אליסון  על הדה-קונסטרוקציה של דרידה – אנו מוזהרים, שלא נוכל, לרגל המהפכה המיוחלת, לקוות לכך שדרכי החשיבה והמונחים של התרבות או המיטאפיסיקה  יבוטלו וייעלמו לחלוטין ("be entirely eliminated"). לא נוכל לצפות לניצחון חד וחלק (There is no simple overcoming)

יהיה עלינו לגלות סובלנות כלשהי כלפי המיטאפיסיקה הישנה.

מה שיקל עלינו את המלאכה , תהיה כמובן העובדה שמשמעותם החדשה של החשיבה הישנה  ושל המונחים הישנים כבר תהיה שונה לחלוטין.

האמת כבר לא תהיה אמת, ואולי תהיה דומה יותר לשקר.

הלאום כבר לא יהיה עם ממשי אלא צבר של פרטים שהקשר ביניהם יהיה זה שאבירי מסדר הדה-קונסטרוקציה והמיסטיקה הפוסטמודרנית יחליטו עליו (חברה אזרחית?)

וכן הלאה.

כאמור – הדה-קונסטרוקציה כסוג של קבלה מעשית.

טכניקה של הקדמת הגאולה על ידי מהלך רדיקלי במלוא משמעות המילה (רדיקלי=שורשי) – התקפת גרילה אינטלקטואלית על שורשי המחשבה והשפה, ההגות, האמנות, החברה, הדת, העם וההיסטוריה.

עד כאן פירושה של הדה קונסטרוקציה (וזוהי רק ההתחלה).

ומה פרושה של הדה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה?

פשוט מאוד:

פרושה – שימוש בכלים של הדה-קונסטרוקציה עצמה, כדי לעשות לה מה שהיא מבקשת לעשות למונחים הבסיסיים של המיטאפיסיקה.

כלומר, להרוס את הדה-קונסטרוקציה ולהפוך אותה על פניה במונחים של היידגר או ניטשה – או במילים עדינות יותר, במונחים של  דרידה או המתרגם שלו אליסון – לפרק אותה לגורמיה, תוך שמירה על אורח החשיבה המטאפיסי שלה ועל השפה המטאפיסית שלה.

בדיוק מה שעשינו לה פה.

לפי העיקרון שמה שפייר – פייר.

על דאטפת – אטפוך.

מובן שהחלק המעניין של הדיון אינו דווקא בצד התיאורטי של הדה-קונסטרוקציה (אף שגם הדיון בצד הזה מבטיח בידור ברמות, כפי שעוד נראה), אלא בצד של הקבלה המעשית. כלומר: הדיון באבירי "החשיבה הביקורתית", ובתעלוליהם, כאשר הם עוסקים  במשימה שלהם בפועל, ומבקשים לפרק מונחי יסוד בהגדרת ההיסטוריה או במשמעות התנ"ך או בהגדרת הלאום או הדת וכן הלאה.

זאת אומרת, לתפוס אותם על חם, בשעת מעשה.

כמו למשל מה שנעשה פה לאחד מהם כשניסה לבצע את תעלולי הדה-קונסטרוקציה החביבים עליו  בדיון טלוויזיוני, אחרי שכבר עסק בהם בסיפרו.

אך עוד לפני שנגיע לעיסוק בחומרים הפיקנטיים האלה, עדיין יהיה עלינו לעסוק ברשומה הבאה במקומה של הדה-קונסטרוקציה ברצף ההיסטורי של האידיאות והתיאוריות. כבר הזכרתי את זיקתה של הדה קונסטרוקציה לפוסטמודרניות, שלה מצידה יש זיקה לסטרוקטורליזם, שהוא מצידו קשור לפונקציונליזם ולהולדת הסוציולוגיה. באלה ובמבשריהם ובכוהניהם הגדולים, טיפוסים כמו אמיל דורקהיים, מישל פוקו ואחרים, נעסוק בחלקה הראשון של הרשומה הבאה.

דה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה, רשומה ראשונה.


מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. אני מתקשה לראות את ההגיון בדילוג שעשית בין הסטרוקטורליזם לפונקציונליזם, ומאמיל דירקהיים למישל פוקו. אמתין בסבלנות להמשך.

    אהבתי

  2. גלעד,
    כפי שציינתי מדובר במיקומם ברצף היסטורי. בכל מקרה לא אמתח את סבלנותך.

    אהבתי

  3. "דרידה מעדיף את המונח "דה קונסטרוקציה" כי.."

    עד כמה שזכור לי, דרידה דווקא לא התלהב מהמונח "דה קונסטרוקציה" שהודבק לעבודתו.

    אהבתי

  4. חיים רחמני
    אולי לא התלהב, איני יודע, אבל בטח לא הסתייג, כמו שאפשר לראות בקטע הבא ביוטיוב שבו האיש עצמו מדבר על המושג.

    אהבתי

    • רוב הקטע מדבר איזה וויס אובר נשי דרמטי. אני אנסה למצוא מקור למה שכתבתי.
      הצורה הפשוטה של "דקונסטרוקציה", היא בסך הכל טכניקה פרשנית תלמודיסטית יפה. (שאני מניח שהוא שאב מ"מר שושני", המורה לתלמוד שהוא חלק עם לוינס). קריאה בטקסט קיים (עדיף בעל הילה סמכותית בעיני הציבור שעליו אתה רוצה להשפיע), בצורה שמאפשרת לך (הקורא, הפרשן), למצוא תימוכין לרעיונות שאתה רוצה להפיץ.

      אהבתי

      • חיים רחמני,
        על פי מדיניותי הקבועה, אשמח לרכוש אמת חדשה, דהיינו שתמצא מקור לעמדתו של דרידה. עוד אעסוק בהרחבה בפלאי הטכניקה הדה-קונסטרוקטיבית, ששום דבר אנושי אינו זר לה, וגם בדמיון שבינה ובין טכניקות דתיות שונות. מה שאתה מגדיר במשפט השני הוא בעצם תיאור של המילה "פרשנות", דה קונסטרוקציה מנסה להרוס את המושג ולא לפרשו,בעוד שהתלמודניקים מבקשים לפרש, חוץ ממקרים מסויימים שבהם הפרט לא מסתדר להם עם הכלל.

        אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: