Skip to content

דה קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה 2: איך עברה האפיפיורות של כנסיית השכל מגרמניה לצרפת

אפריל 15, 2012
"סוגי הפוזיטיביות אינם מאפיינים צורות של הכרה – יהיו אלה תנאים א-פריוריים והכרחיים או צורות של רציונליות שההיסטוריה יכלה להפעיל, כל אחת בתורה. אך הם גם אינם מגדירים את מצב  הידיעות ברגע נתון: הם אינם קובעים את המאזן של מה שהחל מאותו רגע יכול היה להיות מוכח ולקבל מעמד של נכס סופי, מאזן של מה שהתקבל לעומת זאת בלא ראיה ובלא הוכחה מספקת, או של מה שהתקבל בזכות האמונה הכללית או נדרש בתוקף הדמיון."
יד על הלב: מישהו הבין משהו?
אבקש לקרוא שוב.
אני ממתין.
ממתין.
עדיין ממתין.
ובכן?
עליתם על משהו מעניין?
שביב של הבנה?
לא?
אל נא תיפול רוחכם.
אתם לא לבד.
מדובר בטקסט פוסט מודרני אופייני, שבהגדרה אינו אמור להיות מובן למי שאינו מורגל בקריאה של מיסטיקה.
נא לזכור שהפוסט מודרניות מייצגת את השלב המיסטי בהתפתחותה של כנסיית השכל.
הטקסט הפוסט מודרני לא אמור להיות מובן יותר מטקסט קבלי-יהודי, למשל. נניח ספר הזוהר. בטוחני שכל מי שניסה לקרוא, בלי הכנה, טקסט של ספר הזוהר, מגלה מיד את הדמיון לטקסט דלעיל.
הקטע כאן לקוח מסיפרו של ההוגה הצרפתי מישל פוקו (1926 – 1984) "הארכיאולוגיה של הידע" (תרגום:  אבנר להב, הוצאת רסלינג, 2005). מדובר בפתיחתו של תת-פרק הנושא את הכותרת "הידע" (עמוד 176). אני מבטיח שבחרתי בקטע ממוצע, או אפילו די קל מבחינת רמת ערפולו.
מבנה המשפטים של פוקו גם הזכיר לי משום מה תחבולות אורטוריות דומות הנהוגות בספרים מיסטיים למחצה כמו איי-צ'ינג, אתם יודעים:
מאמצע השבוע יעמוד הירח על מסלול הכוח שיכפה על העננים תזוזה עד שיתמלא התרמיל לקראת מסע האביב. המאזן לא יתגלה מצד עמדותיו הקודמות וכל מה שהיה ברור הוא מה שיתקבל בזכות הדמיון או נדרש כרגע מתוקף האמונה הכללית (כרגע המצאתי את המשפט הראשון ואת השני גנבתי מפוקו).
ומי שאוהב תשבצי היגיון, בטח ייזכר בהגדרות  הנהוגות שם כשהוא קורא להנאתו אחד מחיבורי פוקו לפני השינה:
17 מאוזן פחות המסמן של עיני החתול בשלישיית השיח כתנאי מספיק. 
הספר של פוקו מלא בחומר הזה, אם תסלחו לי על הצרפתית.
ונא לא לטעות: מדובר בהוגה הנחשב רציני ביותר, מהאבות הרוחניים של "הסטרוקטורליזם", של "הפוסט סקרוקטורליזם", של "הפוסט מודרניות".  פוקו מצוטט ומאוזכר למכביר וגודש את הסילבוסים של המוני סמינרים אוניברסיטאים,  נושא לדוקטורטים  ואייקון של תרבות.
Michel Foucault.jpg
הוגה מישל פוקו: סוגי הפוזיטיביות (התמונה מהוויקיפדיה)
אוי לאותה תרבות.
הדה קונסטרוקציה שהיא עיקר עיסוקנו  בסידרה הזאת, היא ענף של הפוסט מודרניות. שלב הקבלה המעשית, להבדיל אלף הבדלות. כמו חלוקת קמעות כתובות. אם נשווה את הפוסט מודרניות להילכות תחיית המתים, אז הדה-קונסטרוקציה היא  הסיאנס .
וכמו שנהוג בתחום המיסטיקה, לא חסרים נוכלים וליצנים.
בשנת 1996, כשה"פוסט מודרניות" היתה צעירה יותר, שיגר הפיסיקאי אלן סוקאל מאמר בשם "פריצת גבולות: הרמנויטיקה (פרשנות) טראנספורמטיבית של הכבידה הקוונטית" לכתב עת  מדעי פוסט מודרניסטי, והמאמר פורסם כדבר שבשגרה ( Sokal, A. D. (1996) Transgressing the Boundaries: Towards a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity. Social Text, 46/47, 217-252).
במאמר טען סוקאל, בין השאר, ש- \pi (פאי  – היחס בין קוטר המעגל להיקפו) ו־G (הקבוע של הכבידה)  הם תלויי הקשר היסטורי.  מכאן,  כתב סוקאל שהמציאות הפיסיקלית היא תוצר של הבנייה חברתית.
לא פחות.
די ברור מדוע מצא המאמר חן בעיני העורכים הפוסט מודרניים.
מה גם שסוקאל קישט את המאמר שלו בהערות שוליים ומראי מקום לרוב.
 מיד עם הפירסום, שיגר סוקאל מאמר נוסף לכתב עת מדעי אחר, לינגה פרנקה תחת השם "ניסיונות של פיסיקאי  בלימודי תרבות"  ובו גילה את האמת: המאמר  שלו אודות ההרמנויטיקה הטראנספורמטיבית של הכבידה הקוואנטית, שאותו פירסם כתב העת טקסט חברתי ללא הרהור נוסף,  לא היה אלא גיבוב מילים חסר כל משמעות!  סתם כל מיני שטויות שעלו על דעתו של הפיסיקאי, שביקש להבהיר בדרך זו את דעתו, שהפוסט מודרניות אינה יותר מאוסף של שטויות במיץ, קשקוש בקומקום וחנטריש לקרדה. ומן הסתם הופתע כהוגן כשמאמרו פורסם.  Sokal, A. D. (1996) Physicist Experiments With Cultural Studies. Lingua Franca, May/June 1996, 62-64.)
מי שמסוגל לקרוא אנגלית (לא מסובכת מדי)  ויכול להרשות לעצמו להקדיש חצי שעה לכמה צחוקים בריאים על חשבון השרלטנות במיטבה, יכול לקרוא כאן את המאמר המקורי של סוקאל ב-Social Text. 
ולא פחות צחוקים אפשר להפיק מנסיונותיהם הנואשים של עורכי כתב העת  לתרץ את הפאשלה שלהם. בין השאר הם טוענים כי "קראנו אותו (את המאמר) יותר כביטוי של רצון טוב, מהסוג שיתכן כי כדאי לעודד, מאשר כסידרת טיעונים שאנו מסכימים להם."
כלומר – לא בטוח שעורכי  Social Text  הסכימו עם סוקאל ש\pi  הוא תלוי הקשר היסטורי, ובכל זאת פירסמו את המאמר.
סובלנות פוסט מודרנית למופת.
בעיקרון, אגב, טענו העורכים המכובדים שהפיסיקאי סוקאל לא ביצע פה מעשה ליצנות, אלא מעשה נוכלות.
מעניין איך הם היו מגדירים את תפקידם בכוח.
כנוכלים –  או כליצנים?
 החוקר הישראלי, פרופ' אבשלום אליצור, ברשומה שכתב באתרו על "שמונה הבלים פוסט מודרניים" מביא, בקצרה,  את הסיפור המפורסם על סוקאל ,  ועוד סיפור משעשע לא פחות, אודות  הפסיכו-לינגוויסט האמריקאי הידוע  הרלאן ליין, שיצא בהתקפה נגד התקן תוך-אוזני חדיש שהיה אמור לשפר את שמיעתם של  ילדים חירשים.
ליין טען שחרשות אינה נכות אלא תרבות.
החירשים, טען הפסיכולינגוויסט הפוסט מודרני הידוע, הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט – השומעים –  שום זכות לכפות את ערכיו – או את מכשיריו –  על המיעוט הזה!
 והנה, ראשי הפדראציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים הצטרפו אף הם להתנגדותו של ליין להתקן החדש!
ומסכם אליצור בחיוך עגום:
'כמעט שאמרתי "אני לא מאמין למשמע אוזניי," אבל זה לא יהיה politically correct, כמובן.'
השימוש של אליצור במונח politically correct אפרופו הדיון בפוסט מודרניות, אינו מקרי. בהגדרת ה"פוליטיקלי קורקט" בוויקיפדיה, תמצאו את המשפט הבא:
"גישת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני."
שני המושגים הבסיסיים פה, "שיח" ו"יחסי כוח", הם מן החידושים התיאורטיים החשובים של מישל פוקו שהוזכר כבר.
ועוד יצא לנו לעסוק בהיפוקריטיקלי קורקט הזה.
השפעתו של הפוסט מודרניים ניכרת  בתחומים רבים וחשובים.
 לדעתי לא יהיה זה מוגזם לומר שלתפוצה הרחבה של הפוסט מודרניזם באקדמיה הישראלית אפשר לייחס במידה רבה את ההידרדרות במצבו של החינוך היסודי והתיכון בישראל.
 אין מצב שמורים הלומדים באוניברסיטאות וסופגים בכמויות ובמשך שנים את הברברת הפוסט מודרנית  הזאת, המיסטית במהותה, המקושקשת והמטושטשת, יצליחו לעסוק בחינוך ובהעברת ידע ושיטות לימוד לילדים ולנוער בבתי הספר היסודיים והתיכוניים.
כמו כן ברור לגמרי שחדירת הפוסט מודרניות לאקדמיה מזמינה בינוניות, שטחיות ושרלטנות. שום חוקר ראוי לשמו, המבקש ברצינות להביא לפריצת דרך בתחומו, או סתם לחדש משהו או גם לפקוח את עיני תלמידיו, שום חוקר כזה לא יחלום על שימוש  בדיסציפלינות הדוחות, כשיטות עבודה וקני מידה,  את האמת, את הרציונלי ואת הלוגי, את המבאר ואת המבהיר והמסביר.
ומצד שני – ברור מדוע תמשוך השיטה הפוסטמודרנית בחבלי קסם את אותו סוג של אקדמאים, חוקרים כמורים,  שהסיכוי למצוא אצלם תובנה מעניינת, הברקה מרתקת או חידוש מרעיש, הוא קלוש מלכתחילה כמו הסיכוי לסערת שלגים במפרץ אילת.
ואמנם, קריאה בכתבי הפוסט מודרנים מגלה כמעט תמיד אוספים מייגעים של קלישאות נדושות, מחשבה סטריאוטיפית המתחזה כתחכום,  וגם זה במקרה הטוב, כשאפשר להבין משהו בבלילי הניסוחים המפותלים.
שלא לדבר על הפנינים שנגלה אצל פעלולני הדה-קונסטרוקציה.
ולא מדובר רק בהשפעות מדכדכות בתחומי האקדמיה והחינוך. בהמשך הסידרה אתייחס גם לצדדיה הפוסט-מודרניים של מחאת הקיץ הקודם, וכיצד  כבר ניכרת השפעת הזרם הזה על תכניותיה של המחאה לקיץ הקרוב.
אגב, הקורא משה, בעקבות הרשומה הקודמת, הסב את תשומת לבי לאפשרות שהשפעת הפוסט-מודרניות ניכרת היטב גם בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת תביעת הדיבה של הסרן ר. נגד העיתונאית אילנה דיין וכתבתה המכפישה ב"עובדה".  ואמנם, הביטוי "אמת לשעתה" ששימש את השופטים בירושלים כדי  להקל על עונשה של דיין, הוא  ביטוי  בעל אופי פוסט מודרני מובהק, וקשה לראות כיצד היה יכול להתקבל בקלות כזאת בסביבה תרבותית שאינה מושפעת עמוקות מן  הערכים היסודיים של הגישה הזאת, שבבסיסם התייחסות סובלנית ביותר לשקרים  מכוונים ולאי דיוק בעובדות –  בתנאי שמקורם במטרות פוליטיות נעלות.
ומה טיבעי יותר מכך, שגישה פוסט מודרנית תגלה סובלנות ואהדה למקרים שבהם נופלת  תקלה מצערת בהפעלת תרגולת רווחת של דה-קונסטרוקציה.
נא לא לחשוב, שהבעייתיות של המהלך השרלטני-רמאי הזה לא נעלמה מעיני הוגיו ומשתמשיו. אלא שכדי להתמודד עם ההאשמות נגדם, הם לא השתמשו בגישה הישירה, דהיינו, להשיב לטענות לגופן. השיטה שלהם היתה ההתחמקות.  הנה לפניכם התיאור העדין מן הוויקיפדיה למהלך ההתחמקות של הדה-קונסטרוקציוניסטים:
על פי רוב, דקונסטרוקציה נחשבת תנועה ליברלית אקדמית…במילה "דקונסטרוקציה" נעשה שימוש על ידי ז'אק דרידה ואנשים אחרים…כדי לתאר מעין אירוע בו הם השתתפו. עם זאת, כותבים אלה התנגדו בחריפות לנסיונות תיאור מדויקים וממצים של המילה. כך למשל, דרידה, שהיה הראשון שהשתמש במילה באופן פילוסופי ובלשני  העיר: "היו לי ציפיות מעטות בלבד שתאוריה זו תשחק תפקיד מרכזי כל כך בשיח שעניין אותי באותו זמן"… על פי דרידה, דקונסטרוקציה אינה ניתוח, ביקורת, שיטה, פעולה או מבצע. באשר לשאלה מהי דקונסטרוקציה, דרידה טען: "אין לי מענה פשוט ופורמלי לשאלה זו".
כן-כן. למרות כל ניסיונות העירפול, התשובה נראית פשוטה למדי. כשאומרים על משהו שהוא לא-זה ולא-זה ולא-זה, ושבעצם אין מענה פשוט כדי להגדירו, ברור שמדובר במעשה-רמייה כלשהו, שמבקשים להסוות את אופיו האמיתי. והבעייה בהגדרה נובעת בדיוק מזה, שלממציאי הדה-קונסטרוקציה ולמשתמשיה לא נוח, מסיבות מובנות, להגדיר אותה כמה שהיא: כטכניקה שרלטנית של רמאות אינטלקטואלית.
אז איך הגענו למצב הנוכחי בנוהלי האינטליגנציה המערבית, מציאות שבה הבלבלה, הברברת והקשקשת חסרי הפשר והמשמעות  נעשו לסוג של מדע שליט? למציאות שבה התחמקותו של האינטלקטואל מניסוח ישר, הגון ומדוייק של תחום עיסוקו, יכול להתקבל בהבנה ואף להחשב לבון-טון?
ספונסר ושותף פרידריך אנגלס: האדון והעבד (התמונה מהוויקיפדיה)
בניסוח פוסט מודרני, אפשר לומר, שכדי לסמן את היסודות הסינכרוניים של המצב הקיים, עלינו למצב את הפוסט מודרניות גם במסגרות ההיסטוריות הדיאכרוניות, וכן לבחון אותה במסגרת הפונקציונלית והסטרוקטורלית שלה, בשעה שהיא מגדירה את הפרוייקט שלה.
או, במילים פשוטות יותר:
כדי למוטט את הבלוף, נבדוק מאין בא, איך מצליחים בינתיים המעוניינים בדבר למנוע את חשיפתו – ולאן מועדות פניו.
לשם כך ניכנס קצת להתפתחויות של 300 השנים האחרונות בעליתות ובהירארכיות של כנסיית השכל.
סוציולוג אמיל דורקהיים: הגמוניה עוברת לצרפת (התצלום מהוויקיפדיה)
במאה ה-18 וה-19 שכן המרכז של כנסיית השכל בגרמניה. שם, בעיקר באוניברסיטאות הפריפרליות, אך גם מחוצה להן,  פעל אוסף מרשים מאוד של פילוסופים חשובים. החלוץ היה גוטפריד לייבניץ, אבי תורת המונאדות (1646-1716), ובעקבותיו פסעו גוטהולד לסינג ומשה מנלדסון, פרידריך שלינג ויוהן פיכטה, עמנואל קאנט וגיאורג הגל, ארתור שופנהאואר, וכמובן פרידריך ניטשה, ומאוחר יותר אדמונד הוסרל ומרטין היידגר שהוזכרו    ברשומה הקודמת. כל דור הושפע מקודמו, כל פילוסוף הושפע ממורהו ומחבריו בני דורו.
השפע ותחומי העיסוק המגוונים של ההגות הגרמנית היו מרשימים, והפילוסופים הגרמניים העמידו גוף של הגות שהשאיר בצל והרחק מאחור את ההגות הכנסייתית הדתית. היה ברור שנוצר פה גוף-ידע חדש, מתחרה ואף מנצח. ההסבר המקובל של העולם, האמת של החברה ועקרונות המוסר, החברתי והאישי, הוצאו למעשה מידי הכנסייה ואנשיה ועברו לידי הפילוסופיה "האזרחית". הסטודנטים – כמעט כולם בני המעמדות העליונים, האצולה והבורגנות העשירה, כבר לא פנו אל הכומר או אל הבישוף והקרדינל כאל מדריכיהם הרוחניים והמעשיים. ובדיוק כך פעלו גם המחליטנים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה או הצבא. הפילוסופיה ירשה את הכנסיות – הלותרנית והקתולית, בתור מורה-הדרך הרוחני של החברה המדינית.
היו פילוסופים חשובים גם בשתי המתחרות הגדולות והחשובות של גרמניה, בצרפת ובאנגליה. וגם בהן תפסו הוגים כוולטייר, ז'אן ז'אק רוסו, דני דידרו ואלכס דה-טוקוויל  הצרפתים את המקומות שכיהנו בהם לפנים הקרדינאלים של הכנסיה, וכך גם באנגליה, עם  ג'ון לוק, דייוויד יום, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים.
אבל גרמניה היתה המרכז הגדול. האפיפיורות של כנסיית השכל שכנה בארץ הריין והאלבה.
ומי שהסיקו את המסקנה הפוליטית מן המהלך הפילוסופי הזה, היו ההוגים הגרמנים קרל מרקס ופרידריך אנגלס.
המודל שלהם היתה המהפכה הצרפתית. מה שנעשה שם כמהלך בלתי מודע ובלתי מכוון, שהתגלגל מעצמו, ביקשו מרקס ואנגלס לבצע בכוונת מכוון.
הבורגנות של פאריס  עשתה במהפכה הצרפתית אותו תרגיל "דימוקרטי" שביצעו פריקלס באתונה, או מאריוס ואחריו יוליוס קיסר ברומא –  ברית עם העם הפשוט מעל לראשם של האצילים והכוהנים שבשלטון. במקרים של פריקלס, מריוס ויוליוס, היתה זו הברית של הגנרל המיליונר הכריזמטי עם ההמונים. בצרפת של 1789 זו היתה ברית של הבורגנות עם העם נגד המלך, האצולה והכהונה (גם תורו של הגנרל המיליונר הכריזמטי הגיע, עם נפוליון בונפרטה).  כדי לכונן אותה  השתמשו הפרקליטים והסוחרים הצרפתיים של המהפכה  בפילוסופים שלהם ובכתביהם, באותה דרך שבה השתמש השלטון המודח בכתבי הכנסיה. כמו שהאפיפיור משח את המלך השולט, הוא, אציליו וקרדינליו  בחסד האל, בהתאם לדוגמה הכנסייתית ועל פי העקרונות המסורתיים של המלוכנות – כך הצדיקו כתביהם של וולטייר, רוסו, דידרו והאינצקלופדיסטים את שלטון הברית הבורגנית-פרולטרית בשם עקרונות "הצדק הטבעי" ו"שלטון העם על ידי העם ולמען העם", או גם "חירות, שיוויון ואחווה".
ואילו מרקס והספונסר והשותף שלו פרידריך אנגלס בגרמניה גילו, שאם יעמידו את הדיאלקטיקה של "האדון והעבד" של מורם ורבם גיאורג וילהלם פרידריך הגל על רגליה – יש להם אידיאולוגיה מנצחת של ברית גרמנית, ואולי בינלאומית, בין האינטליגנציה הבורגנית, שהם, וכל מנהיגי תנועתם נמנו עליה,  ובין המעמד החדש והעולה והגורף כל (לדעתם) – הפרולטריון.
כמו הברית שבין הפרקליטים הצרפתיים ובין הסאן-קילוט, חסרי המכנסיים של פאריס.
לא כלום היום – מחר הכל!
בדיאלקטיקה של האדון והעבד של הגל, שהיא אידיאליסטית, נאבקים האדון בן החורין והעבד המייצר את קיומו ואת קיומו של האדון, על הכרה. כל אחד מהם, במהלך קרב רב תהפוכות,  מבקש הכרה בעצמו ובערכו האנושי. כאשר הפך מרקס את הדיאלקטיקה הזאת למטריאליסטית , היא נעשתה למאבק בין הפרולטריון (העבד) ובין המעמד השליט הבורגני  (האדון).
אך כבר אין זה מאבק על הכרה, כמו אצל הגל, אלא מאבק על משאבים כלכליים – ועל השלטון הפוליטי.
מהלך שונה עשה אמיל דורקהיים, בן למשפחת רבנים מחבל לורן במזרח צרפת.
הוא לא יסד תנועה פוליטית כתוצאה מהעמדת הפילוסופיה על רגליה –  אלא מדע חדש.
מדע הסוציולוגיה.
וכיוון שהפקולטה הראשונה לסוציולוגיה נוסדה בצרפת, החל דורקהיים גם מהפך נוסף:
האפיפיורות של כנסיית השכל עברה מגרמניה לצרפת.
מן הפילוסופים הגרמניים עברה ההגמוניה אל הסוציולוגים הצרפתיים ומה שהתפתח סביבם – מדע האנטרופולוגיה החדש, וכן הבלשנות ומדע הספרות בעלי הדגשים החברתיים.
כאשר הועמדה "האידיאולוגיה הגרמנית" כפי שקרא לכך מרקס, על רגליה, היא הולידה בגרמניה את המרקסיזם והסוציאליזם המדעי שהתפשטו משם לכל העולם והביאו לבסוף ליצירת המפלצת הסובייטית ברוסיה והמפלצת הקומוניסטית בסין, ועוד תת-מפלצות בקובה של קסטרו או בוונצואלה של צ'אבס – והגיעו אד-אבסודרום ביצירת המפלצת הצפון-קוריאנית של ימינו אלה.
וכאשר הועמדה "האידיאולוגיה הגרמנית" על רגליה בצרפת, היא הולידה את הפונקציונליזם, שילד את הסטרוקטורליזם הפונקציונלי, שילד את הסטרוקטורליזם, שילד את הפוסט-סטרוקטורליזם, שהפך לפוסט-מודרניות שילדה את הדה-קונסטרוקציה.
ועוד נראה מה יצא מהמוטציה האינטלקטואלית הצרפתית של כנסיית השכל, שהתחפשה למדע ולא למפלגה, ואיך, שורה, תחתונה, קיבלנו בסוף הדרך, בינתיים (שזה עכשיו), זוג תאומים סיאמיים.
הסוציאליזם המדעי מתוצרת גרמניה  והמדעיזם הסוציולוגי מתוצרת צרפת, שעושים יד אחת בשירות הקידמה הגלובלית:
בשירות הזרמים האלימים והעכורים ביותר של האיסלאם והמשטרים הפוליטיים הטוטאליטריים והדכאניים ביותר של הכפר הגלובלי – עם שובל של תירוצים, הר של שקרים וים של צביעות מכאן ועד הודעה חדשה.
עם נוכלות בתור שיטת מחקר ועם חרשות  בתור ערך חברתי מקודש.
עם \pi של העיגול ועם G של הכבידה שהם תלויי הקשר היסטורי.
רשומה שניה
מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. באחת הערות בספר 'אחרי המלחמה' מאת טוני ג'אדט הוא כותב: "לאקן היה מקרה מיוחד במינו, אפילו יחסית לתקנים המקלים שהגו בפריז בשנות השישים. הוא היה בור ועם הארץ בהתפתחויות הרפואה, הביולוגיה והנוירולוגיה בנות זמנו, והצליח לשמור על בורות זו בלי שנגרם נזק לשמו הטוב או לפרקטיקה שלו.

    אהבתי

  2. עמירם,
    תודה. למה אני לא מופתע?

    אהבתי

  3. ישר כוח.

    אהבתי

  4. davdavsin permalink

    אבשלום אליצור מעולה תמיד (ממליץ מאוד על "זמן ותודעה" בהוצאת האוניברסיטה המשודרת) והמאמר הנ"ל שלו מצוין כמובן, אבל הדובדבן האמיתי נמצא במאמר אחר שלו
    http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=26

    אהבתי

    • davdavsin,
      אכן, דובדבן אמיתי. וכבר עמירם למעלה הסב את תשומת ליבי אל לאקאן. האמת היא שענייני המרכזי היה בדה-קונסטרוקציוניסטים שלנו, וכל מה שהבאתי בינתיים היתה רק הקדמה והכנה לעיסוק הזה (שהרי הפוסט מודרניזם לענפיו לא הומצא אצלנו)
      ואף על פי כן אני מתמלא בושה בשמו של פוקו המנוח שהבאתי כאן קטע משלו בפתיחה כדי להדגים להטוטנות שרלטנית מהי – ואצל אליצור יש דוגמאות מרהיבות יותר משל לאקאן וז'יז'ק. . כדי לשכנע את הקוראים המבקשים לעצמם שעשוע שהגלישה ללינק שהבאת כדאית, הנה לטעימה הקטע המצוטט מסלאבוי ז'יז'ק אצל אליצור:

      'ניגוד זה בין הפרוורסיה וההיסטריה נוגע במיוחד לימינו, בתקופה זו של "שקיעת האדיפוס," כאשר האופנות הפרדיגמטית של סובייקטיביות איננה עוד הסובייקט המוכלל אל תוך החוק האבהי באמצעות הסירוס הסמלי, אלא הסובייקט ה"פרוורטי באופן פולימורפי" המונחה על-ידי ציוויי האני העליון להתענג. השאלה כיצד נוכל ליצור היסטריזציה של הסובייקט הלכוד בלולאה הסגורה של הפרוורסיה (כיצד נוכל להחדיר בו את ממד החסר והשאלה) הופכת לדחופה יותר לנוכח הסצינה הפוליטית של ימינו: הסובייקט של יחסי השוק הקפיטליסטי המאוחר הוא פרוורטי, בעוד ש"הסובייקט הדמוקרטי" (אופנוּת הסובייקטיביות הנרמזת מהדמוקרטיה המודרנית) הוא היסטרי במהותו (האזרח האבסטרקטי המותאם למקום הריק של הכוח).'
      אני מתחיל לחשוב שהסידרה שתכננתי עשויה להרוויח מקצת גלישות חו"לה.

      אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. הטיעונים הכוזבים של כנסיית השכל (4): ה-ARGUMEBYUM AD VERECUNDIAM של "הארץ" והפרופ' אלחייק, וה-ARGUMENTUM AD CONSEQENTIAM של הפרופ' זנד « מאפיהו
  2. הטיעונים הכוזבים של כנסיית השכל (4): ה-ARGUMEBYUM AD VERECUNDIAM של "הארץ" והפרופ' אלחייק, וה-ARGUMENTUM AD CONSEQUENTIAM של הפרופ' זנד « מאפיהו

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: