על גרמניה בשנות השלושים, עליית הנאציזם

מוקדש לסביי ולסבותי (מיכל ושלמה פרנקל מצד אבי, טובה ויוסף  ברקוביץ מצד אמי) שנרצחו על ידי בני העוולה הנאצים, ולהורי  שניצלו, צפורה ואברהם, זכרונם לברכה. 

 ומומלץ  כחומר קריאה לאידיוטים השימושיים ולאנטישמים המנוולים( כן, לא כולם שם אידיוטים, יש גם רשעים), מסוגו  של הגנרל המגוחך, 'בעל הזכרונות' ממרצ, אלה הששים להשוות את המתרחש בישראל של ימינו למה שקרה בגרמניה של שנות ה-30 במאה שעברה. 

זו גירסה מקוצרת של פוסט שפרסמתי ב-2016 בבלוג שלי "מאפיהו" תחת הכותרת "ספר/ בגן חיות הטרף, דיפלומטיה, אהבה ואימה בברלין לפני 80 שנה ומה כל זה מזכיר לנו"

———————————————————————————————-

מרת'ה דוד, בתו הסוערת של השגריר האמריקאי בברלין

לגבי מה שהתרחש בגרמניה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, אפשר להיעזר בספר המומלץ פה, "בגן חיות הטרף", מאת הסופר האמריקאי אריק לארסון, שגיבוריו הראשיים הם השגריר האמריקאי בברלין באותה תקופה, ובתו ההרפתקנית.

ויליאם דוד(DODD), פרופסור להיסטוריה באמצע שנות ה-60 לחייו, אמריקאי, בן הדרום, נשלח ביולי 1933 לשרת כשגריר של ארצו בברלין. זה היה חצי שנה אחרי שהתמנה אדולף היטלר כקאנצלר של גרמניה, בינואר של אותה שנה. דוד הגיע עם כל משפחתו. אשתו מאטי, דרומית כמוהו, בנו ביל, 28, ובתו מרת'ה, 24, ומכונית שברולט ישנה שדוד התעקש לנהוג בה,כדי שלא להזדקק למכונית השרד המפוארת שרווחה בחוגים האלה.

דוד עשה מה שעושים שגרירים: קיים פגישות, כתב תזכירים, ערך מסיבות יום עצמאות בכל 4 ביולי, השתתף באינספור מסיבות קוקטייל, הרבה לשוחח עם עמיתיו הבכירים, שגרירי בריטניה וצרפת, בבירה הגרמני (תוך נקיטת אמצעי זהירות נגד האזנות), וכמו כן ניהל יומן.

בתו, מרת'ה, היתה פרועה הרבה יותר. בהגיעה לברלין, בלונדינית יפה וצעירה, משכילה ומוכשרת ותאבת חיים, כבר היתה נשואה – אך פרודה. היא חלמה על קריירה של כתיבה  פגשה את הסופר הידוע הנס פאלאדה, וניהלה שפע של רומנים סוערים יותר ופחות, חלקם במקביל: עם רודולף דילס בעל הצלקות (כתוצאה מקרבות סכינים מוכיחי גבריות באוניברסיטה), המייסד והמפקד של המשטרה הפוליטית, הגסטפו; עם ארמן בראר, שני מטרים גובה, פקיד בכיר בשגרירות הצרפתית; עם ארנסט (המכונה "פוצי") הנפשטנגל, בכיר נאצי (שאף סידר לה בליינד דייט במסעדה של בית מלון עם אדולף היטלר, בתקווה שיתפתח רומן בין השניים, וכך היטלר יירגע ויתמתן במקצת. הפיהרר לא מצא חן בעיני מרת'ה); ולבסוף עם בוריס וינוגרדוב מהשגרירות הרוסית, שהיה בעצם סוכן של הנ.ק.וו.ד (אחד משמותיו של השירות החשאי הסובייטי לפני שנודע כק.ג.ב), ואף ביקש לגייס את מרת'ה כמרגלת קומוניסטית, או לחילופין – להתחתן איתה.

וגם מרת'ה, כמו אביה, ניהלה יומן. הספר של לארסון מסתמך בעיקרו על שני היומנים האלה, של האב והבת, שאף הוצאו לאור כספרים. הוא גם מסתמך על שפע של מקורות זמינים אחרים, ביניהם ספריהם הידועים של ההיסטוריונים ויליאם שיירר האמריקאי וסיר איאן קרשו בריטי, ועל רשמיו של הסופר הידוע כריסטופר אישרווד, שעל פי אחד מספריו הוסרט "קברט" הידוע.

אז הנה קצת על "הלך הרוח" בגרמניה של אמצע שנות ה-30, על פי לארסון.

1933, השנה שבה הגיעה משפחת דוד לברלין:

"מתחת לפני השטח חוותה גרמניה מהפכה מהירה וגורפת ששלחה שורשים עמוקים אל תוך חיי היום-יום. היא התרחשה בשקט ובמידה רבה מחוץ לשדה הראייה המיידי. במרכזה עמד קמפיין ממשלתי שנקרא "גלייכשאלטונג", קרי "תיאום" או "האחדה"…

(המהפכה) התרחשה במהירות עצומה אפילו במגזרי חיים שלא כוונה אליהם חקיקה ישירה, כי הגרמנים התמסרו מרצונם לשלטון הנאצי, תופעה שנודעה בשם זלבסט-גלייכשאלטונג, או "האחדה עצמית". השינוי התחולל בגרמניה במהירות כזאת ובחזית נרחבת כל כך, עד שגרמנים שנסעו לרגל עסקים או נופש חזרו ומצאו שהכל סביבם השתנה…

גרדה לאופר, סוציאליסטית, כתבה ש"הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מכך שאנשים שנתפסו כחברים, מכרים ותיקים, השתנו כהרף עין. שכנים נעשו כעסנים; קנאות קטנוניות התלקחו להלשנות לאס-אה – פלוגות הסער – או לגסטאפו…"

באוקטובר 1933, לדוגמא, זבן במכולת הסגיר לקוחה עצבנית שהתעקשה לקבל עודף של שלושה פפניג (כמה אגורות). הזבן האשים אותה בהעלמת מס. גרמנים הלשינו זה על זה בלהט כזה, שבכירים נאצים הפצירו באוכלוסייה להפגין שיקול דעת לגבי נסיבות המצדיקות דיווח למשטרה…

הסמן הברור ביותר לקמפיין ההאחדה היה הופעתה הפתאומית של ההצדעה ההיטלראית, ה"היטלרגרוס"…יחודיות המנהג גולמה בציפיה שכולם יצדיעו, לרבות במפגשים שגרתיים בתכלית. חנוונים  הצדיעו ללקוחות. ילדים נדרשו להצדיע למוריהם כמה פעמים ביום…הציבור הגרמני אימץ את המנהג בהתלהבות כזו, שההצדעה הבלתי פוסקת נעשתה כמעט קומית…עד שכל יציאה לשרותים (במשרד או במקום העבודה) הפכה לעניין מייגע ביותר." (עמודים 71-3)

והנה ההתפתחויות בתחום "הלך הרוח" בשנת 1934:

"חייהם שיקפו את האדים הרעילים שאפפו את העיר כולה מעבר לחומת הגן שלהם. סיפור מוכר החל לעבור מפה לאוזן: אדם מטלפן לחברו ובמהלך השיחה שואל "מה שלום הדוד אדולף?" במהרה מופיעה המשטרה החשאית בפתח ביתו  ודורשת ממנו להוכיח כי אמנם יש לו דוד בשם אדולף ושהשאלה לא היתה התייחסות מוצפנת להיטלר.

גרמנים התחילו להמנע מאולמות שינה משותפים באתרי סקי מפחד שידברו בשנתם. הם דחו ניתוחים בשל נטייתם של חומרי ההרדמה להתיר את חרצובות הלשון. חלומות שיקפו את אווירת החרדה. גרמני אחד חלם שאיש אס-אה הגיע לביתו ופתח את דלת התנור שלו, והתנור דקלם כל דבר שנאמר אי פעם בבית בגנות הממשלה." (עמוד 235)

ועוד:

"השינוי התחולל לאט, הגיע כערפל חיוור המחליק לכל סדק. כך חשו, כנראה, כל תושבי ברלין. אנשים התחילו לחשוב אחרת על מי שעמדו לפגוש לארוחת צהריים, ואפילו על בית הקפה או המסעדה שבחרו, כיוון ששמועות נפוצו לגבי המטרות החביבות על סוכני הגסטפו…אנשים היו משתהים בקרנות רחוב דקה או שתיים כדי לראות אם הפרצופים  שראו בקרן הרחוב הקודמת יופיעו שוב גם בבאה אחריה…ברלינאים החלו להפעיל את מה שנודע בשם "המבט הגרמני" – דר דויטשה בליק – מבט חטוף לכל עבר כשנפגשו עם חבר או מכר ברחוב." (עמוד 237)

 

עד כאן, על קצה המזלג, קצת מה"תהליכים" ומ"הלך הרוח" של גרמניה לפני כ-80 שנה, כפי שמדווח עליהם אריק לארסון בספרו.

הרשו לי, לסיום, לאחל הצלחה לאלוף יאיר גולן ולאוהדיו, בדרכם ל"מציאת עדות להם (ל"תהליכים" ול"הלך הרוח" הללו בגרמניה לפני כ-80 שנה) כאן בקרבנו" בשנת 2016.