Skip to content

ספר/ בגן חיות הטרף, דיפלומטיה, אהבה ואימה בברלין לפני 80 שנה ומה כל זה מזכיר לנו

יולי 6, 2016

אריק לארסון/ בגן חיות הטרף/ מאנגלית: יניב פרקש/הוצאת בבל 2015/462 עמודים

לפני כחודשיים, כזכור, ביום השואה, בחר סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, לשחרר את ההצהרה הבאה:

"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016."

image_garden_of_beasts_master

מיד התעוררה מהומה רבתי, כנהוג אצלינו במקרים של התבטעויות מהסוג הזה. השמאל גילה בדרך כלל הבנה לדברי האלוף, וככל שהיה מדובר בשמאל עמוק יותר, הצדיקו יותר את דבריו (כאילו ב"הארץ" ובנותיו היו צריכים את גולן כדי שיסביר להם שישראל היא בעצם ציונאצית) וגולן הפך לגיבור היום. מהימין הגיעו גינויים והבעות זעזוע, וכרגיל וכמובן גם גידופים ואיומים.

עניין אחד קטן נעדר מן הדיון הנרחב, והוא השאלה:

מה בדיוק, באותם  "תהליכים מעוררי חלחלה" שארעו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט באותה תקופה, דומה או מזוהה עם תהליכים הקורים בישראל היום? אילו ארועים? אמירות? עובדות היסטוריות? מה עורר את זכרונו של האלוף?

בהיעדר מוחלט של התייחסויות לשאלה הזאת מצד מגיני ההתבטעות של האלוף גולן, שמעתי, למשל, את אלכס אנסקי החביב  מסביר בתכניתו בגל"צ שהאלוף לא דיבר על עובדות, על ארועים שקרו בפועל, אלא על "תהליכים", "תהליכים", ושוב "תהליכים". אבל גם "תהליכים", בטח מהסוג ההיסטורי, הרי  אינם מופשטים לגמרי, ואף הם מסתמכים  ולו באופן קלוש על עובדות המציאות, על מה שניתן למשש, לראות, לשמוע. אפילו "תהליכים" לא לגמרי פורחים באוויר כבלונים של אוויר חם.

כך שכמובן גם על "תהליכים" זהים לא ניתן להצביע.

ואז באה הנסיגה מה"תהליכים" ל"הלך הרוח" בתעמולת השמאל הכוזב. כבר לא העובדות ההיסטוריות, וכבר לא "התהליכים", אלא "הלך הרוח" (שגם מזכיר בצליל את המושג הקודם שנכשל במלאכתו, מה שמקל על ההטעייה)  הוא שמאפשר להשוות בין שתי התקופות. אירופה וגרמניה של שנות ה-20 עד ה-40 של המאה הקודמת, וישראל של ימינו.

"הלך הרוח" הוא כמובן בחירה מעולה, כשמבקשים להמנע מדיון בעובדות  ניתנות למישוש ובאמיתות גלויות לעין. מדובר במונח מופשט למדי, אוורירי משהו, לא מחייב, דיפוזי, בלתי מוגדר, נתון לפרשנויות, מטושטש וסובייקטיבי, פורח באוויר.

כי מי יכול להכחיש שבישראל היום יש "הלך רוח" הדומה למה שהיה אז בגרמניה? מישהו בכלל יכול להגדיר מהו "הלך הרוח" בישראל היום? או מה בדיוק היה "הלך הרוח" בגרמניה לפני 60, 70 ו-80 שנה?

כמה אנשים שחיו אז כאנשים בוגרים, ועדיין חיים היום, במיטב חושיהם, ונטולי הטיות פוליטיות, יכולים לזכור היטב את "הלך הרוח" ששרר בגרמניה באמצע שנות השלושים, נניח, ולהשוותו ל"הלך הרוח" בישראל של היום?

בת השגריר מרת'ה דוד, רומנים סוערים (התצלום מהוויקיפדיה)

בת השגריר מרת'ה דוד, רומנים סוערים (התצלום מהוויקיפדיה)

טוב, מי שחיים היום בישראל, מכירים, את "הלך הרוח" הנוכחי פה, איש וטעמו, איש ונטיותיו. אך לגבי מה שהתרחש בגרמניה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, אפשר להיעזר בספר המומלץ פה, "בגן חיות הטרף", מאת הסופר האמריקאי אריק לארסון, שגיבוריו הראשיים הם השגריר האמריקאי בברלין באותה תקופה, ובתו ההרפתקנית.

ויליאם דוד(DODD), פרופסור להיסטוריה באמצע שנות ה-60 לחייו, אמריקאי, בן הדרום, נשלח ביולי 1933 לשרת כשגריר של ארצו בברלין. זה היה חצי שנה אחרי שהתמנה אדולף היטלר כקאנצלר של גרמניה, בינואר של אותה שנה. דוד הגיע עם כל משפחתו. אשתו מאטי, דרומית כמוהו, בנו ביל, 28, ובתו מרת'ה, 24, ומכונית שברולט ישנה שדוד התעקש לנהוג בה,כדי שלא להזדקק למכונית השרד המפוארת הרווחת בחוגים האלה. כשם שהתעקש לנהל את השגרירות ולחיות על משכורתו בלבד, ולאורך כל שרותו ניסה לקצץ בהוצאות השגרירות ועיקם אף לנוכח מנהגי העשירים של עמיתיו וכפופיו במערכת הדיפלומטית האמריקאית.

דוד היה מנוי אישי של הנשיא דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ולא היה חביב על הממונים עליו במשרד החוץ. צניעותו ומנהגיו המוזרים בענייני כספים היו מוזרים בעיני "המועדון הלא-רע", כפי שקראו לעצמם המיוחסים והעשירים של משרד החוץ האמריקאי. לקראת סופה של תקופת כהונתו, ככל שגבר תיעובו של דוד כלפי המשטר הנאצי, הם היו סבורים שהרגשות העזים הללו מפריעים לו במילוי תפקידו. וחוץ מזה הוא היה אדיש מדי, מבחינת הממונים עליו, כלפי העניין שהטריד אותם במיוחד: הדרישה כלפי הגרמנים, שיואילו נא  להחזיר את ההלוואות הגדולות שנטלו בתקופת המשבר האינפלציוני הקודם, של שנות ה-20, מהבנקים האמריקאים.

דוד עשה מה שעושים שגרירים: קיים פגישות, כתב תזכירים, ערך מסיבות יום עצמאות ב-4 ביולי, השתתף באינספור מסיבות קוקטייל, הרבה לשוחח עם עמיתיו הבכירים שגרירי בריטניה וצרפת, בבירה הגרמני (תוך נקיטת אמצעי זהירות נגד האזנות), וכמו כן ניהל יומן.

בתו, מרת'ה, היתה פרועה הרבה יותר. בהגיעה לברלין, בלונדינית יפה וצעירה, משכילה ומוכשרת ותאבת חיים, כבר היתה נשואה – אך פרודה. היא חלמה על קריירה של כתיבה (היתה מיודדת עם הסופר האמריקאי הידוע למדי תורנטון ויילדר והתכתבה איתו), השתתפה בסלונים ספרותיים, התיידדה עם עיתונאיות-רכילות, פגשה את הסופר הידוע הנס פאלאדה, וניהלה שפע של רומנים סוערים יותר ופחות, חלקם במקביל: עם רודולף דילס בעל הצלקות (כתוצאה מקרבות סכינים מוכיחי גבריות באוניברסיטה), המייסד והמפקד של המשטרה הפוליטית, הגסטפו; עם ארמן בראר, שני מטרים גובה, פקיד בכיר בשגרירות הצרפתית; עם ארנסט (המכונה "פוצי") הנפשטנגל, בכיר נאצי (שאף סידר לה בליינד דייט במסעדה של בית מלון עם אדולף היטלר בכבודו ובעצמו, בתקווה שיתפתח רומן בין השניים, והיטלר יירגע ויתמתן במקצת. הפיהרר לא מצא חן בעיני מרת'ה); ולבסוף עם בוריס וינוגרדוב מהשגרירות הרוסית, שהיה בעצם סוכן של הנ.ק.וו.ד (אחד משמותיו של השירות החשאי הסובייטי לפני שנודע כק.ג.ב), ואף ביקש לגייס את מרת'ה כמרגלת קומוניסטית, או לחילופין להתחתן איתה.

בעל הצלקות רודולף דילס, מפקד הגסטפו

בעל הצלקות רודולף דילס, מפקד הגסטפו (התצלום מהוויקיפדיה)

וגם מרת'ה, כמו אביה, ניהלה יומן. הספר של לארסון מסתמך בעיקרו על שני היומנים האלה, של האב והבת, שאף הוצאו לאור כספרים. הוא גם מסתמך על שפע של מקורות זמינים אחרים, ביניהם ספריהם הידועים של ההיסטוריונים ויליאם שיירר האמריקאי וסיר איאן קרשו בריטי, ועל רשמיו של הסופר הידוע כריסטופר אישרווד, שעל פי אחד מספריו הוסרט "קברט" הידוע.

אז הנה קצת על "הלך הרוח" בגרמניה של אמצע שנות ה-30, על פי לארסון.

1933, השנה שבה הגיעה משפחת דוד לברלין:

"מתחת לפני השטח חוותה גרמניה מהפכה מהירה וגורפת ששלחה שורשים עמוקים אל תוך חיי היום-יום. היא התרחשה בשקט ובמידה רבה מחוץ לשדה הראייה המיידי. במרכזה עמד קמפיין ממשלתי שנקרא "גלייכשאלטונג", קרי "תיאום" או "האחדה"…

(המהפכה) התרחשה במהירות עצומה אפילו במגזרי חיים שלא כוונה אליהם חקיקה ישירה, כי הגרמנים התמסרו מרצונם לשלטון הנאצי, תופעה שנודעה בשם זלבסט-גלייכשאלטונג, או "האחדה עצמית". השינוי התחולל בגרמניה במהירות כזאת ובחזית נרחבת כל כך, עד שגרמנים שנסעו לרגל עסקים או נופש חזרו ומצאו שהכל סביבם השתנה…

גרדה לאופר, סוציאליסטית, כתבה ש"הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מכך שאנשים שנתפסו כחברים, מכרים ותיקים, השתנו כהרף עין. שכנים נעשו כעסנים; קנאות קטנוניות התלקחו להלשנות לאס-אה – פלוגות הסער – או לגסטאפו…"

(המהפכה היתה) פרי קשר בין שתי תופעות: ראשית, אקלים פוליטי שבו כל ביקורת על הממשלה היתה עלולה להביא למעצר, ושנית אוכלוסייה שהיתה להוטה לא רק לישר קו ולעבור "האחדה", אלא גם להשתמש ברגישויות נאציות לסיפוק צרכים אישיים…

באוקטובר 1933, לדוגמא, זבן במכולת הסגיר לקוחה עצבנית שהתעקשה לקבל עודף של שלושה פפניג (כמה אגורות). הזבן האשים אותה בהעלמת מס. גרמנים הלשינו זה על זה בלהט כזה, שבכירים נאצים הפצירו באוכלוסייה להפגין שיקול דעת לגבי נסיבות המצדיקות דיווח למשטרה…

הסמן הברור ביותר לקמפיין ההאחדה היה הופעתה הפתאומית של ההצדעה ההיטלראית, ה"היטלרגרוס"…יחודיות המנהג גולמה בציפיה שכולם יצדיעו, לרבות במפגשים שגרתיים בתכלית. חנוונים  הצדיעו ללקוחות. ילדים נדרשו להצדיע למוריהם כמה פעמים ביום…הציבור הגרמני אימץ את המנהג בהתלהבות כזו, שההצדעה הבלתי פוסקת נעשתה כמעט קומית…עד שכל יציאה לשרותים (במשרד או במקום העבודה) הפכה לעניין מייגע ביותר." (עמודים 71-3)

והנה ההתפתחויות בתחום "הלך הרוח" בשנת 1934:

"חייהם שיקפו את האדים הרעילים שאפפו את העיר כולה מעבר לחומת הגן שלהם. סיפור מוכר החל לעבור מפה לאוזן: אדם מטלפן לחברו ובמהלך השיחה שואל "מה שלום הדוד אדולף?" במהרה מופיעה המשטרה החשאית בפתח ביתו  ודורשת ממנו להוכיח כי אמנם יש לו דוד בשם אדולף ושהשאלה לא היתה התייחסות מוצפנת להיטלר.

גרמנים התחילו להמנע מאולמות שינה משותפים באתרי סקי מפחד שידברו בשנתם. הם דחו ניתוחים בשל נטייתם של חומרי ההרדמה להתיר את חרצובות הלשון. חלומות שיקפו את אווירת החרדה. גרמני אחד חלם שאיש אס-אה הגיע לביתו ופתח את דלת התנור שלו, והתנור דקלם כל דבר שנאמר אי פעם בבית בגנות הממשלה." (עמוד 235)

ועוד:

"השינוי התחולל לאט, הגיע כערפל חיוור המחליק לכל סדק. כך חשו, כנראה, כל תושבי ברלין. אנשים התחילו לחשוב אחרת על מי שעמדו לפגוש לארוחת צהריים, ואפילו על בית הקפה או המסעדה שבחרו, כיוון ששמועות נפוצו לגבי המטרות החביבות על סוכני הגסטפו…אנשים היו משתהים בקרנות רחוב דקה או שתיים כדי לראות אם הפרצופים  שראו בקרן הרחוב הקודמת יופיעו שוב גם בבאה אחריה…ברלינאים החלו להפעיל את מה שנודע בשם "המבט הגרמני" – דר דויטשה בליק – מבט חטוף לכל עבר כשנפגשו עם חבר או מכר ברחוב." (עמוד 237)

ההתפתחויות בתחום "הלך הרוח" בשנת 1934 הגיעו לשיאן ב-30 ביוני של אותה שנה.

לפני ימים אחדים מלאו 82 שנים לארוע שהחריד את גרמניה באותה שנה, וכונה אחר כך "ליל הסכינים הארוכות".

ב"פלוגות הסער" של המפלגה הנאצית, האס-אה,  כבר היו אז בין 2 ל-3 מיליוני חברים פעילים, שהשליטו טרור בחוצות הערים הגדולות. הם הרבו במצעדים ובטקסים, בהפגנות ובהתפרעויות אלימות, במיוחד נגד יהודים ונגד יריבים פוליטיים של המפלגה השלטת.

מי שעמד בראשם היה הסרן (בדימוס) ארנסט ראהם, חברו הוותיק של אדולף היטלר, כמעט מראשית דרכם הפוליטית. ראהם שאף לאחד את כל הכוחות המזויינים של גרמניה – הצבא, האס-אס (שהחל כמשמר הראש של היטלר וגדל בינתיים גם הוא והיה למשטרה מפלגתית) ואת הגסטפו (שבתקופת ידידה של מרת'ה דוד, רודולף דילס, עמד תחת פיקודו של הרמן גרינג, ואחר כך עבר לידי היינריך הימלר שעמד בראש האס-אס) – כולם תחת פיקודו של ראהם.

זה הפחיד במיוחד את הגנרלים של הצבא, אך גם את יריביו הפוליטיים של ראהם בצמרת המשטר והמפלגה. הגנרלים של הצבא איימו על היטלר בתחילת האביב של 1934 שאם לא "ירסן" את ידידו הוותיק, יכריז הנשיא הנערץ דאז, פון הינדנבורג – שהיה גם פטרונם של הגנרלים – על מצב חירום במדינה, שפרושו הפקעת סמכויותיו של הקאנצלר היטלר.

ארנסט ראהם, מפקד האס.אה (תצלום מהוויקיפדיה)

הסרן ארנסט ראהם, מפקד האס.אה (תצלום מהוויקיפדיה)

היטלר, בעידודם של חבריו מהמפלגה, יריביו של ראהם, הבטיח לספק את הסחורה לגנרלים, ו"לרסן" את ראהם. היטלר עצמו הגיע לחדרו של ראהם, בפונדק במינכן,  והודיע לו שהוא עצור (מאוחר יותר נורה ראהם במעצר), ובמקביל נעצרו עוד כמה עשרות (או מאות?) מראשי האס.אה. חלקם נורו עם המעצר, וחלקם הוצאו להורג קצת מאוחר יותר. במקביל חיסל המשטר הנאצי  "על הדרך" גם שני גנרלים של הצבא ועוד כמה מתנגדים של היטלר מאגפים פוליטיים נוספים.

היטלר הכריז בנאום מדוכדך למדי (היה לו קשה עם הוצאתו להורג של ראהם, ידידו הוותיק) שנשא אחרי כמה ימים, שבמסגרת ליל הסכינים הארוכות הוצאו להורג 77 אנשים (ולפי גירסה אחרת 74. בוויקיפדיה מדווחים על 85). אך בגרמניה רווחו שמועות שמדובר במאות נרצחים, אולי עד אלף. עד כדי כך, שבימים שלאחר הרצח ההמוני המבעית (על הנייר עדיין היתה גרמניה רפובליקה , עם בחירות חופשיות, פרלמנט ושאר האביזרים הנוחים של דמוקרטיה מערבית), היו גרמנים שנהגו לברך זה את זה ברחוב במילים "ובכן, אתה עוד בחיים?"

עד כאן, על קצה המזלג, קצת מה"תהליכים" ומ"הלך הרוח" של גרמניה לפני כ-80 שנה, כפי שמדווח עליהם אריק לארסון בספרו.

הרשו לי, לסיום, לאחל הצלחה לאלוף יאיר גולן ולאוהדיו, בדרכם ל"מציאת עדות להם (ל"תהליכים" ול"הלך הרוח" הללו בגרמניה לפני כ-80 שנה) כאן בקרבנו בשנת 2016."

 

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. אילן permalink

    אתה כל כך צודק וזה כואב ואפילו מביש שסגן הרמטכ״ל של צבא ההגנה לישראל כל כך בור ועם הארץ. זאת הייתה התבטאות מתנשאת ומטופשת שחבל שנאמרה וראוי היה לפטר את אותו הקצין מיידית מהצבא.
    אני שאיני מחשיב עצמי כידען גדול של השואה חש בושה. ליהודים ולמיעוטים אחרים בגרמניה נעשו באותם שנים מעשים איומים והשוואה להיום היא פשוט בדיחה. אולי לעמים אחרים יש תקופות קשות אבל כבן לעם היהודי אני קודם כל כואב את שעשו לי ולא מנסה לגמד את הפרעות שנעשו בעם שלי לא מזמן לפני 60-70 שנה.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. הטרקטטוס הלוגי-אנטישמי של אווה אילוז במוסף "הארץ" | מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: