הטבח של דאעש בפאריס (2): המלחמה שארה"ב אינה רוצה לנצח בה?

אפשר לקרוא לדאעש מדינה, אפשר לקרוא להם תנועה, אפשר לקרוא להם ארגון או כנופייה, אבל מכל מקום ברור לגמרי שמדובר בצבא. וצבא, כפי שכבר הודיע לנו גנרל ידוע לפני מאות בשנים, צועד על קיבתו, במובן הרחב של המושג. צבא זקוק להמון כסף ואמצעים. מזון, רפואה, משכורות, תחבורה ודלק, אפסנאות, נשק ותחמושת,  מודיעין, הסברה ובידור, ועוד. המון המון כסף.

בצבא של דאעש יש עשרות אלפי חיילים. כמה אוגדות. מאיפה הכסף?

דאעש הוקם ב-2003 כהתאגדות של כמה ארגוני טרור סוניים שהיו מסונפים לאל-קאעידה ולא עוררו תשומת לב מיוחדת. המצב השתנה כאשר חל הניתוק בין דאעש לאל קאעידה לפני קרוב לשנתיים, בתחילת 2014, ואת השליטה בארגון תפס אבו באכר אל בגדדי. זה אינו שמו האמיתי של האיש. הוא כנראה ממוצא עיראקי. גילו  44 שנים. הוא היה עצור על ידי האמריקאים בעיראק במשך כמה שנים. יצא לו שם כשהוציא גל של 60 פיגועי טירור ביום אחד, בהם נרצחו 110 אנשים. השיטה הזאת הופיעה שוב בחצי האי סיני, ובסוף השבוע הזה בפאריס.

מי מממן את אל בגדדי וצבאו?

כמה חודשים אחרי שהחל דאעש לכבוש שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה, באביב ובקיץ של 2014, החלו הידיעות להתפרסם. כבר ביוני 2014 הופנתה האצבע לנסיכות קטאר. ב-20 באוגוסט 2014 אמר גרד מולר,  שר הסיוע ושיתוף הפעולה הגרמני לתחנת הטלוויזיה ZDF:  "סיפור כזה כמו של דאעש תמיד יש לו רקע. מי מממן כוחות אלה? רמז: קטאר."

כמה ימים אחר כך הצטרף אליו גם שר החוץ הצרפתי, לורן פאביוס, שלא הסתפק ברמזים. הוא אמר במפורש שדאעש נתמך כלכלית על ידי מיליארדרים מקטאר. הסיבה, לדברי פאביוס: 

"הארגון גייס כספים מאנשים עשירים שחושבים שיוכלו לקנות לעצמם הגנה על ידי כך שיעזרו לו."

ברור שתחנת הטלוויזיה הקטארית, אל ג'זירה, מילאה תפקיד מפתח במערכת התעמולה של דאעש. היא הפיצה את סרטי הסנאף המחרידים של דאעש.  במאי 2015 ערכה התחנה הקטארית סקר אינטרנטי בין צופיה ודיווחה בקורת רוח על התוצאות: מבין 38,000 הנשאלים הודיעו 80% כי הם תומכים בדאעש.

הצבא של דאעש: באדיבות קטאר, טורקיה ואיראן

הקטארים מסייעים לדאעש בדרך חשובה נוספת: הם מממנים  מסגדים וקאדים קיצוניים באירופה המערבית, כאלה ששיגרו ומשגרים מהיבשת הישנה מתנדבים רבים, מאות ואלפים, לשורות הארגון במזרח התיכון (ועכשיו חלקם חוזרים לאירופה כדי להפעיל שם טירור).

בד בבד קנתה קטאר את שיתוף הפעולה האידיאולוגי של חוגי האקדמיה באירופה ובארצות הברית בשיטה הבאה: הקטארים פתחו בבירתם דוחא שורה ארוכה של פקולטות של אוניברסיטאות מערביות. ביניהן קורנל, ג'ורג'טאון, טקסס, נורת'טאון ומכון ראנד, כל אלה מארה"ב. וכן אוניברסיטאות קארדיף, אסטון, בריסטול ובאת' הבריטיות, וגם אחת צרפתית: HEC – בית הספר הגבוה למסחר של פאריס.

השיטה עובדת. הקטארים משלמים יפה לאוניברסיטאות עצמן על הזכות והתענוג, ומשלמים לא פחות למרצים ולפרופסורים שהאוניברסיטאות האלה שולחות לקטאר בתורנות. כך נוצרים יחסי ציבור מעולים לקטאר באקדמיה ובתקשורת. לכן לא תופתעו למצוא מאמרים מלומדים ואוהדים ב"גארדיאן" של השמאל הבריטי  או ב"לה מונד" וב"ליברסיון" של השמאל הצרפתי,  או ב"ניו יורק טיימס" של השמאליברלים האמריקאים. ה"הבנה" המתגלה שם לטרור של דאעש או של החמאס עולה לקטארים בכסף.

התעריף המקובל לזונות, לפוליטיקאים ולפרופסורים, כפי שידע כבר נסיך האנובר ויודעים גם נסיכי קטאר, הוא מאה לדולר.

*****

כשהחל דאעש את דרכו החדשה תחת פיקודו של אל בגדדי, העריכו במערב את מספר חייליו של הצבא הזה ב-5,000. עד מהרה הוכפל המספר, ואחר כך הוכפל שוב. עכשיו כבר מדברים על צבא ובו 30 עד 50 אלפי חיילים ויש המדברים גם על פי שניים מזה. בינתיים גם כבש צבא הטנדרים היפאנים של דאעש שטחים נרחבים מאוד בעיראק ובסוריה, והדובדבן שבקצפת הזאת היו בארות הנפט. אלה איפשרו את הורדת הלחץ מעל המממנים מקטאר. דאעש מפעיל את הבארות ומוכר את הנפט במחירים שבין רבע לשליש ממחירי השוק.

אבו באכר אל בגדדי: 60 פיגועים ביום

הקונים של הנפט הזה הפכו לספונסרים החשובים לא פחות מהקטארים של האירגון. ההערכות מדברות על מכירות נפט בסך מיליון עד מיליון וחצי דולר ליום, כלומר, 350 עד 500 מיליון לשנה. לדאעש יש הכנסות נוספות בסכומים של עשרות מיליונים מסחר בעתיקות, שוד בנקים וגביית דמי חסות מהאוכלוסייה האזרחית.

מיהם הספונסרים החדשים של דאעש (נוסף על הקטארים)? ובכן, אלה הם הטורקים של משטר ארדואן וגם, הפתעה-הפתעה, בשאר אל אסאד הסורי (זאת אומרת, בעצם, האיראנים שמממנים אותו ואת מלחמת ההישרדות שלו). הטורקים ואסאד הם הקניינים העיקריים של הנפט מתוצרת דאעש. הטורקים סייעו לדאעש גם בפתיחת הגבול שלהם לסוריה בפני המתנדבים החדשים הרבים שנהרו מאירופה.

נכון שבחודשים האחרונים התחילו בנאטו, הברית הצפון אטלנטית, לשאול שאלות קשות בקשר לטורקים, שהרי טורקיה היא חברה בנאטו, אז מה פתאום היא מסייעת לדאעש. ובכן, ארדואן נאלץ להודיע כי הוא מצטרף למלחמה. במסגרת זאת הפציצו מטוסיו "מתקנים" של דאעש – ולשם איזון גם את האויב המשותף של דאעש ושל ארדואן – הכורדים (ושם לא היה מדובר בהפצצת מתקנים). כמו כן הודיעו הטורקים שהם מעמידים לרשות חיל האוויר האמריקאי שדה תעופה לשם תקיפת דאעש. אבל הם התירו לשישה מטוסים אמריקאים בלבד להשתמש בשדה. צחוק מהעבודה.

*****

סיכום קצר. המטרייה של דאעש במזרח התיכון כוללת את קטאר וטורקיה, החברים הכי טובים של ארה"ב בחלק הסוני של המזרח התיכון. וכמו כן מממנים את דאעש (בתיווכו של קניין הנפט אסאד) גם החברים החדשים של אובמה – המשטר השיעי של ההייאטוללות.

זוכרים את ההצעה המטורללת של הנשיא האמריקאי ברק אובמה ושל שר החוץ שלו ג'ון קרי, להכניס את טורקיה ואת קטאר למשימת התיווך בין ישראל ובין החמאס העזתי בסתיו שעבר?

*****

על רקע זה, אפשר אולי להבין ביתר קלות את המדיניות של הנשיא האמריקאי כלפי דאעש, מאז שהתברר לשותפיו האירופאים, בקיץ שעבר, שמדובר במטרד רציני.

תחילה הודיע הנשיא אובמה כי אין לו שום מדיניות – אסטרטגיה – באשר לדאעש.

כאשר נשמעה ביקורת על ההודעה המוזרה, הוא שינה את טעמו, והודיע על המדיניות הבאה:

מכיוון שלהערכת הנשיא אובמה דאעש אינו מהווה "איום אסטרטגי" על ארצות-הברית (ולמה שיהווה איום כזה? האם אינו צבא בובות של בעלות הברית הכי טובות של ארה"ב במזרח התיכון?), הנשיא אינו רואה שום צורך דחוף לטיפול בבעייה, ואין צורך לחרוג מהמדיניות הרגילה שלו במזרח התיכון.

זאת אומרת – טיפול במטרד הטקטי בעזרת עזרים טקטיים, כגון מטוסים, בדרך של הפצצות מהאוויר.

אבל שום מגפיים של חייל אמריקאי לא יוצבו על אדמתו המסוכנת של המזרח התיכון כדי ללחום במדינה האיסלמית החדשה.

את הפעילות הקרקעית יעשו הכוחות הצבאיים של "האופוזיציה הסונית המתונה" או הכורדים. האמריקאים, אגב, השקיעו חצי מיליארד דולר בתכנית מזהירה לאימון "האופוזיציה הסונית המתונה". התכנית הצליחה להנפיק חמישה (5) חיילים. 100 מיליון דולר לחייל. פלא שהחוב הלאומי האמריקאי הגיע בתקופת אובמה לשיא של כל הזמנים?

הנשיא גם אמר שהפעולה לחיסול דאעש תימשך  "שנתיים-שלוש".

כלומר: אובמה הודיע, למעשה, שבדעתו להוריש את בעיית דאעש לנשיא שיבוא אחריו.

ברור לגמרי מה הסיק מזה אבו באכר אל בגדדי:

הוא הבין, שאובמה נותן לו יד חופשית. ארכה נוחה עד לסוף כהונתו של הנשיא, עם הפצצות סמליות של "מתקנים" – וזהו.

ברור שאל בגדדי ניצל את הארכה שקיבל  להרחבה ולביסוס של החליפות האיסלמית על פני שטחים גדלים והולכים של עיראק וסוריה.

*****

טוב, בסוף השבוע האחרון היכה דאעש גם בצרפת. למרבית המזל, עדיין לא רכשו הקטארים את כל האינטלקטואלים של צרפת. אחד מהם, הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, פירסם אתמול מאמר ב"הארץ" שלנו, ובסופו כתב כך:

"ומהי המלחמה המוזרה הזאת, שארה"ב של ברק אובמה אינה רוצה לנצח בה?

לא ידוע לי.

אבל אני יודע שהמפתח נמצא כאן, ושהחלופה ברורה: ללא מגף כיבוש בשטחם, יישפך יותר דם בשטחנו."

שמתם לב? הפילוסוף הצרפתי כותב "כיבוש" – ו"הארץ" לא מצייץ! אפילו נותן לו במה! הלו?! הלו?! זה "הארץ"?! (ואיפה גדעון, עמירה ואיציק כשצריך אותם?)

*****

ואסיים בנימה אופטימית.

נכון שהעולם מסובך, כתבתי לפני יותר משנה (בפוסט השני על מלחמת העולם הרביעית) אבל אם לא שבויים בתוך מסכת כוזבת של תפיסות חלולות, אולי כדאי לו לנשיא האמריקאי אובמה לפתוח דף חדש עם הנשיא הרוסי פוטין וגם עם בעלי ברית ותיקים במזרח התיכון. אולי כדאי שיקבל את הדין – שלמעצמה הגדולה והחזקה בעולם יש גם מחוייבות רבות, במקביל לזכויות-היתר הרבות שלה. ואז, הנשיא אובמה, שהוא לא טמבל ולא בטלן, עוד יכול להציל משהו, מהקדנציה שלו, משמו הטוב,  מהמזרח התיכון, ממדינתו ומהעולם.

האם זה מה שקורה עכשיו בפיסגה בטורקיה? או שמדובר בעוד מהלך שגרתי של אובמה במסגרת מאמציו הקבועים להוריש את האסונות שהביא (גם הוא) על המזרח התיכון – לנשיא הבא אחריו?