שמחת תורה/ מקוהלת עד הוקינג ועד בכלל

בשנה שעברה כתבתי בזמן הזה – חג הסוכות – על התנ"ך כספר הזיכרונות של עמנו. מה שביקשו להעביר לנו הסופרים והעורכים הקדומים חסרי המורא ומשוא הפנים, אלה שלא חששו לדווח גם על מעלליהם הרעים ביותר של השועים והגבירים או אנשי הדת – ביחד עם מעשיהם הטובים והראויים. גם על גורלם המר של הצדיקים והחסודים, וגם על הצלחותיהם של הרשעים.

למען נשכיל ונדע ולא נתפתה לרמייה ולשקר, ולתיאור החיים בתור פוצי מוצי והסוף תמיד טוב.

כל כך רחוק ממה שטוענים כלפי התנ"ך  כל מיני מלומדים מדומים בני זמננו, כולל מבני עמנו המוזרים לפעמים, המייחסים לתנ"ך ולכותביו את מה שהם עושים בעצמם – כתיבה מגוייסת, שקרנית, מעוותת, שלא רק שאינה מרגישה עצמה מחוייבת לאמת – אלא אף מכחישה את קיומה של אמת כלשהי. "רלטיביסטים" יענו. הכל אצלם "נראטיב". והאמת מבחינתם אינה יותר מ"מחמאה שמישהו נותן לאמונותיו". חבורה של שרלטנים ורמאים המתחזים להיות אנשי מדע.

וכולל כמובן המוני רבנים ופרשנים מפוקפקים אחרים שמבחינתם די שכתב מישהו מזמור של תהילים, כדי לנקותו מכל עוון וחטא וכל אבותינו ואימותינו צדיקים וצדיקות, הנביאים מעולם לא טעו, ואם תתפללו שלוש פעמים ביום תזכו לחיי העולם הבא.

כל מיני אמונות טפלות ותפלות מכאן ומכאן.

ובניפוץ כל האשליות המקובלות עסוק קוהלת, שבלשון ימינו עוסק ספרו במה שנקרא "משמעות החיים". החוכמה אינה התשובה הנכונה ואפילו ניסיון החיים אינו תשובה, העושר אינו תשובה ותענוגות החיים גם לא. לא ההוללות וגם לא הרומנטיקה. ואם מישהו חושב שהוא משאיר זיכרון אחריו, אינו אלא טועה, כי גם לתהילת עולם אין שחר. ואם סבור מישהו לרגע שמצא תשובה, נא שידע שמחר הכל יכול להתהפך, כי זמן לכל ועת לכל חפץ, הבל הבלים הכל הבל, ושורה תחתונה: סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.

ומה משמעותה של יראת אלוהים? מהן אותן מצוות שיש לשמור, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם?

טוב, זה ברור לא? כדי לדעת את התשובה לשאלה הזאת, צריך לקרוא את הכתוב בתורה, ולרגל זה התכנסנו פה בחג שמחת תורה.

*****

לפני שבועות אחדים התייחס הפיסיקאי הנודע סטיבן הוקינג למחלוקת הקטנה שבין מיעוט קטן של האנושות ובין כל היתר – המחלוקת בדבר קיומו או אי קיומו של האל.

הפער הגדול בין הרוב ובין המיעוט, באשר לאמונה באל, שאליו מתייחס גם הוקינג אינו אומר, כמובן, שהרוב צודקים והמיעוט טועה.*

בהחלט יש מקום להנחה, להלן אפשרות א', שלפעמים רוב גדול ועצום שוגה באשליות הזויות, בעוד שמיעוט קטן ומואר בא עם התשובה הנכונה. זה כבר קרה לא מעט פעמים בהיסטוריה.

בדיוק כמו שתיתכן, כמובן, אפשרות ב': שהרוב דווקא כן צודקים, בעוד שהמיעוט הקטן שחושב את עצמו למואר או נאור וחכם או יודע – לגמרי טועה, ועלול להוליך אחריו את הרוב בדרכים רעות מאוד.

אפשרות ב'  קרתה הרבה-הרבה  יותר פעמים בהיסטוריה, ותוצאותיה הרות גורל.

נא להיזכר בזוועות שאליהן הובילו אותנו במאה הקודמת שלוש אידיאולוגיות חילוניות לגמרי (אחת מהן אתאיסטית מובהקת).

זוועות וקטל שלעומתן כל מה שעשו הממסדים הדתיים מאז נבנה מקדש לאנליל בארם נהריים ועד לימינו אלה  – משחק ילדים.

*****

בלי שהרגשנו,  כבר הוסרו מסדר היום שלושה מהטיעונים הכוזבים הרווחים ביותר בכל דיון בשאלה  אם יש או אין אלוהים, אם הדת שווה משהו או שהיא סתם אופיום להמונים, או אם העולם נוצר בגלל מפעלותיו של האל, או בשל איזו פיצוץ מקרי, חלק ממהלך העניינים הרגיל של "הטבע".

פיסיקאי סטיבן הוקינג: הטיעון הכוזב המביך בשם הבורות

 

ראשית, נפטרנו מהטיעון הכוזב בשם הרוב. רוב או מיעוט של תמיכה בעמדה מסויימת אינם קשורים לערך האמת שלה.

שנית,  הטיעון הכוזב בשם הסמכות. זה שבעמדה מסויימת אוחזים אנשים חשובים יותר – חשמנים או פרופסורים – אינו משפר כלל את מעמדה. חשמנים ופרופסורים יכולים לטעות ואף לשקר ככל אדם אחר (ויש האומרים: יותר).

השלישי: הטיעון הכוזב בשם התוצאה. האם העובדה שמלחמות הדת, של המאמינים באלוהים, גבו במהלך ההיסטוריה המוני קורבנות אדם, אומרת שאין אלוהים?  ובכן, ממש לא. האם העובדה שאידיאולוגיות חילוניות תבעו הרבה יותר קורבנות אדם בזמן הרבה יותר קצר אומרת שהאתאיסטים הם הטועים? ממש לא.

בכל דיון בשאלה "האם יש אלוהים", בכל ספר או ויכוח ברשת או בעיתונות, תמצאו את הטענות הלא רלוונטיות האלה מככבות אצל השרלטנים משני הצדדים. הלאה הדוסים המושחתים והאלוהים שלהם מצד אחד, או למי אכפת מה אומרים שלושה וחצי פרופסורים מפוזרים מצד שני.

ולכן, מכיוון שלשום צד בטיעון אין שום יתרון מבחינת הגודל או החוכמה או מבחינת הניסיון ההיסטורי, הכי טוב להתייחס לשני הצדדים במחלוקת בשיוויון מוחלט, ולשקול את הטיעונים לגופם בלבד.

*****

ובחזרה להוקינג.

הפיסיקאי הידוע העניק ראיון לעיתון הספרדי "אל מונדו". אספתי ציטוטים מדבריו ממקור אחד בעברית ומשניים באנגלית, והנה מה שדליתי:

"לפני שהגענו לתובנה המדעית, היה זה טבעי להאמין שהאל ברא את היקום. אבל עכשיו המדע מציע הסבר משכנע יותר."

בספרו  "The Grand Design" כתב הוקינג שהמכניזם המסביר את מקורו של היקום נעשה כה ידוע ומובן, שאלוהים שוב אינו נחוץ.

 כאשר הכתב  של "אל מונדו" דחק בהוקינג וביקש שיסביר את קביעתו  ב"קיצור תולדות הזמן", שתיאוריה מאחדת של המדע תוכל לסייע לאנושות "לדעת את מוחו של האל"  הוקינג השיב:

"מה שהתכוונתי לו באומרי 'לדעת את מוחו של האל' הוא, שנוכל לדעת כל מה שיכול אלוהים לדעת, בהנחה שהיה אלוהים קיים. אך אין כזה. אני אתאיסט."

ועוד אמר:

"אין אלוהים, ולדעתי גם אין מימד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי."

הפיסיקאי הוקינג מעלה שני טיעונים.

שניהם מופרכים לחלוטין. אחד סתם עוד טיעון כוזב, והשני סתם קשקוש חסר קשר לעובדות המציאות.

הטיעון הראשון:

גם אם היה מקום להרהר באפשרות קיומו של האלוהים כבורא,  עד להתפתחויות האחרונות של המדע, המספקות הסבר מספק ומלא למדי להיווצרותו של היקום, הרי מעתה ואילך שוב אין לנו צורך בהנחת קיומו של האלהים – ומכאן שאין אלוהים.

זהו כמובן הטיעון הכוזב הידוע, למרבה המבוכה (כשמדובר בפיסיקאי מלומד כהוקינג), כ"טיעון בשם הבורות"**.

הנה  שתי הדוגמאות הרווחות לצורת השימוש בטיעון הכוזב בשם הבורות על ידי השרלטנים משני צידי המתרס:

מצד השרלטנים האתאיסטים:

א. אין שום הוכחה מדעית לקיומו של אלוהים.

ב. מכאן שאין אלוהים.

או מצד השרלטנים הדתיים:

א. אין הוכחה מדעית שאין אלוהים.

ב. ומכאן שיש אלוהים.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין איך הוקינג, למרבית המבוכה, כאמור, נופל במלכודת הרמייה הזאת: טענת קיומו של אלוהים אינה טענה מדעית. היא חורגת מההגדרות המדעיות. לכן אין שום דבר בהגדרות המדעיות, שיכול להכחיש את קיומו של אלוהים.

הקביעה השניה של הוקינג מופרכת עוד יותר. זאת הקביעה ש"אין מימד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי."

שטות מוחלטת, כמובן. דבר איוולת שכל ילד מודע לו.

שכן הוקינג מתעלם לחלוטין מקיומם של הפירכות הידועות כ"פאראדוקסים", או מה שהפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט כינה "אנטינומיות", והן נוגעות למימדים מציאותיים וריאליים ביותר של הקיום ושל היקום.

למשל, בתחום הביולוגיה: מה בא קודם – הביצה או התרנגולת? חידה שאין ולא יכול להיות לה פתרון במסגרת אפשרויותיו של המוח האנושי.

או בתחום הפיסיקה: העובדה שהתפיסה שלנו מקבלת – או דוחה במקביל – את סופיותם ואת אינסופיותם של הזמן ושל החלל.

במכשול הבלתי עביר הזה מהסוג הפיסיקלי  נתקל כבר הוקינג עצמו בתיאוריה של ה"המפץ הגדול" ו"הסינגולריות הכבידתית". הוא ניסה לצאת מהמבוך, בלי הצלחה כלל, כשטען כי הזמן הוא סופי מצד ההתחלה.

זאת אומרת, שלפני המפץ הגדול – לא היה הזמן קיים!

הנחה שהמוח האנושי אינו יכול לסבלה, והוכחה ברורה  שיש ויש מימדים מציאותיים וריאליים שהם מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי.

ברור שפילוסופים חילוניסטיים מנסים בכל כוחם לבטל את חשיבותם של הפאראדוקסים, ולטאטא אל מתחת לשטיח את משמעותן של האנטינומיות הקאנטיות.

וכי מה רציתם שיעשו?

הם הרי כוהני כנסיית השכל.

לכן, מבחינתם, כל ערעור על יכולתו הבלתי מוגבלת של השכל האנושי, כמוה כערעור על כל-יכולתו של האלוהים בעיני המאמינים באל.

אבל מה לעשות? בניגוד  גמור לדעתו של הפיסיקאי הוקינג, אין, פשוט אין מצב שהשכל האנושי יצליח להשיב על השאלה מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, או איך זה יתכן שהזמן והחלל יהיו סופיים ואינסופיים במקביל.

*****

ועכשיו הערה בקשר להוקינג: יש לי הערכה רבה לאיש הזה. לא כל כך בגלל תפיסותיו ותובנותיו בתחום הפיסיקה, אלא  בגלל אומץ ליבו ובגלל נכונותו להודות ולהתריע כי המין האנושי עומד לכלות את אפשרויות הקיום שלו על פני הכדור בדרך חייו הנוכחית. עד שבעיותיו הרפואיות הכריעו אותו לאחרונה, אף טרח הוקינג להתאמן בריחוף בחללית כהכנה למסע הבריחה האפשרי מכדור הארץ שהאליטה המדעיסטית-קפיטליסטית מכלה בימים אלה את פניו.

אך למרבית הצער, בדיוק כמו מדענים אחרים במדעי הטבע או החברה, הוקינג כושל לחלוטין כשהוא בא לעסוק בשאלות תיאולוגיות או פילוסופיות. בדיוק כמו ריצ'רד דוקינס הידוע (הביולוג) או הפרופסור דן בונה שלנו (האנתרופולוג), הוקינג פשוט כותב ומדבר שטויות, משתמש בטיעונים כוזבים ומחנטרש בקומקום כשהוא עוסק בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים.

כדי להסיר ספק, ברור שבכל מה שכתבתי לעיל אין  בדל הוכחה לקיומו של אלוהים.

רק זה, שהאמונה האתאיסטית באי-קיומו של אלוהים, כמוה כאמונה במפלצת הספגטי המעופפת.

ומבחינת מי שמאמין, אני נשאר עם קוהלת.

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.

———————————————————————————————————–

* מתוך הערך אתאיזם בוויקיפדיה: סקר משנת 2005 שפורסם באנציקלופדיה בריטניקה מצא ש"לא-דתיים" מהווים 11.9% מאוכלוסיית כל העולם, בעוד שאתאיסטים – כ-2.3%. נתון זה אינו כולל את אלה שמשתייכים לדתות אתאיסטיות. סקר משלהי 2006 שפורסם ב-Finencial Times בדק את שיעור האתאיסטים בארה"ב וב-5 מדינות באירופה. השיעור הנמוך ביותר היה בארצות הברית – כ-4% אתאיסטים, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה: באיטליה 7%, בספרד 11%, 17% בממלכה המאוחדת, 20% בגרמניה  ו-32% בצרפת.‏ נתונים אלה דומים לנתונים הרשמיים שפרסם האיחוד האירופאי  מסקר שערך, לפיו עולה גם כי 18% מהאירופאים אינם מאמינים באף אל.‏ מחקרים אחרים מעריכים את אחוז האתאיסטים, אגנוסטים ולא מאמינים אחרים באל אישי  כנמוך עד כדי פחות מ-10% במדינות כגון פולין, רומניה וקפריסין  ועד 85% בשבדיה,  80% בדנמרק,  72% בנורבגיה ו-60% בפינלנד. לפי לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית, ל-19% מהאוסטרלים  אין דת, חלקם אתאיסטים.‏ בין 64% ל-65% מהיפנים הם אתאיסטים, אגנוסטים או אינם מאמינים באל אישי.‏

** הגדרת הטיעון הכוזב הזה מתוך הוויקיפדיה: טיעון מן הבורות (בלטינית  argumentum ad ignorantiam) או "טיעון מהיעדר דמיון" הוא טיעון מקבוצת כשלי ההסחה  השייכת לכשלי אי רלוונטיות, בו נטען שבגלל שמשהו לא הוכח ככזב, הרי שהוא נכון. ובמהופך, טיעון כזה עשוי להניח כי מאחר שמשהו לא הוכח כנכון, הרי שהוא כוזב. טענה זו מתומצתת לעתים במימרה: "היעדר עדויות אינו עדות להיעדר".

"טיעון מהעדר דמיון" מבוטא לעתים בנוסחה "א' הוא אבסורד (משום שאיני יכול להעלותו על דעתי), ועל כן הוא אינו נכון".