Skip to content

דן בונה, הפרופסור ואלוהים: לא היה ולא נברא?

אוקטובר 17, 2011

את היכרותי עם ספרו של הפרופ' דן בונה "לא היה ולא נברא" אני חב לחיבתי היתרה לתכנית הטלוויזיה של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום.  לונדון אוהב יציאות כאלה. אין לך דבר החביב עליו יותר מבעיטות בקרסוליהן של פרות קדושות. לדעתי הפסיד עולם הכדורגל חלוץ מרכזי גדול משעה שכשרונו הבעיטתי של לונדון התנקז לכיוון הפה ולא לכיוון הטלפיים התחתונות. אז אם יש מי שמוכן להביא ללונדון לאולפן  כדור משחק חדש שריחו כדפוס הטרי, ואפשר להקפיץ את הכדור הזה ולבעוט בו  לאנשהו – לא איש כלונדון יוותר. וזה בשבילכם בונה והספר שלו.

ראיתי את בונה מופיע אצל לונ-באום לפני כעשרה ימים, והתעוררה סקרנותי. הבעל-מחבר נראה כה בוטח ובטוח במשנתו, שאמרתי לעצמי – אולי יש בו משהו? כי זאת לדעת, שיש רק מעט דברים החביבים עלי כמו שינוי דעתי. בכל פעם שאני משנה את דעתי אני רואה בזה התקדמות רבה וחשובה, שכן מדובר בזניחתה של טעות כלשהי, ובהתקרבות אל אמת חדשה, נוצצת, טריה ובלתי משומשת (מבחינתי), ולכן גם מגרה ומעוררת תיאבון.

דן בונה: לא היה ולא נברא

לדוגמא, לפני כעשרים שנה קרה הדבר, שקפצתי אל מעיין האמונה באחד אלוהינו. אלא שבדרך כלל לא ראיתי בכך סיבה (וכך עד היום) לשנות את רוב הרגלי (חוץ ממה שמתחייב, כמו שמירת שבת, כשרות וכו')  או לערוך רביזיה בחוג מכרי וחברי, שכמעט כולם חילוניים (ואלה המעטים שלא, עשו לפני או אחרי מסלול דומה לזה שלי, בלי קשר אלי) או לשנות  את תעסוקתי, ולהטיל ספק בתובנותי משכבר הימים בתחומי מדעי הטבע או החברה  או להמיר את דיעותי הפוליטיות.

וכך גם לא היתה לי שום בעיה להיות, במשך שנים רבות,  לצד אמונתי ביושב במרומים, גם מאמין די מסור בקוסמולוגיות המקובלות, מסוג אלה של  אלברט אינשטיין, האבל או הוקינג ודומיהם, וכמו כן דארוויניסט  די מושבע. עד כדי כך שראיתי בעצמי, ובמין האדם בכלל, מין קופים מתקדמים-מפגרים, שחבל מאוד שוויתרו על חלק גדול מדי מקופיותם לטובת מה שנקרא תרבות אנושית (ומן הדיעה הזאת לא נפטרתי לגמרי עד היום). לא נראה לי אז שיש סתירה מובנית בין האמונה והמדע המקובל, ועד היום אני יכול להבין אנשי מדע ומלומדים  וגם סתם אנשים המסתדרים יפה עם שני צידי המשוואה.

אני מניח שזה קל במיוחד ליהודים, שאינם מחוייבים למסורות האריסטוטליות של הכנסיה הקתולית, וכל מה שיש להם בתור קוסמולוגיה ויסודות מדע הטבע, הוא הפרק הראשון של ספר "בראשית",שניתן לפירושים רבים, כולל חלק ניכר מאלה המדעיים למשעי מתוצרת כנסיית השכל של ימינו.

אלא שלפני שנים אחדות, למשך תקופה מסויימת, מצאתי את עצמי מזדמן לוויכוחים ולדיונים  בענייני מדעי הטבע עם חברים מהאגף הדוסי שתקפו את דיעותי הדארווינסטיות  במידה שהותירה אותי נטול תשובות מחוסר תחמושת. האבחנה שלי היתה שאינני יודע מספיק, ואחרי שהתייעצתי עם חברים רכשתי לפני כחמש שנים  כמה ספרים, שהמרשים ביניהם היה הספר "כמעט כמו לוויתן" של הגנטיקאי-ביולוג סטיב ג'ונס.  המחבר עוקב בספר הזה, פרק אחרי פרק, אחרי הפרקים המקבילים בספרו הקלאסי של דארווין "מוצא המינים", ויתרונו בכך שהוא מעדכן את הקורא בחידושי המדע וגילוייו מאז הפליג דארווין על סיפונה של אניית הוד מלכותה ה"ביגל" ועד היום.

וכך, בעודי קורא את הספר באוריינטציה אנטי-אורתודוקסית, בבחינת "דע מה שתשיב" לידידי הדוסים, הגעתי לפרק השישי  בספר, ואחר כך לפרק התשיעי –  ונעשה לי מהפך תודעתי. כי לראשונה הבנתי שהדארוויניזם בצורתו המקובלת נשען על כרעי תרנגולת, במקרה הטוב. כלומר,שמדובר בתיאוריה שהיא למעשה חסרת  ביסוס עובדתי!

סטיב ג'ונס בא להוכיח  דבר אחד – ואילו לי הוא הצליח להוכיח בדיוק את ההיפך!

התברר לי שהאיור המפורסם שבו רואים באחד הצדדים קוף הולך על ארבע, ההולך ומתגבה ומזדקף ולבסוף פוסע על שתיים  בתור הומו ארקטוס בצד השני – אינו אלא איור שאין לו שום אחיזה בשום מציאות מחקרית שהיא, כמו גם רוב הציורים המרהיבים בספרי הטבע שבהם הופיעו כל מיני חיות משוערות.

כמעט כמו לוויתן: סטיב ג'ונס

התברר לי שאפילו הדמויות הידועות של הדינוזאורים, אינם יותר מהשערה רבע-מלומדת, ואין זה וודאי כלל וכלל שנראו כפי שהם מצויירים ומפוסלים בספרים  לנוער ובסרטים של שפילברג. אפילו אין זה וודאי שהיו בעלי עור מקושקש, ולא בעלי פרווה שעירה, נניח.

סתם ציורים.

בקצרה: התברר לי שהדארוויניזם הוא הרבה יותר דמיון מודרך מאשר מציאות מחקרית. ולדעתי, כל מדען אמין וראוי לשמו שפרנסתו אינה תלויה בתועמלנותו, ייאשר לכם את ההנחה הזאת בלי היסוס.

ואגב: אם יקרה משהו מהפכני בתחום התגליות המחקריות והאבולוציוניזם הדארוויניסטי יהיה ניתן לאישוש אמיתי – אני חוזר אליו מיד בלי שום היסוס.

אבל עד אז – אם תסלחו לי, אני בהמתנה.  אם כי ברור שבתקופת ההמתנה הזאת לא עולה על דעתי לקנות כל מיני סיפורי בריאתנים מפוקפקים לא פחות מן הדארוויניזם, על הצורה שבה התפתחו החיים על פני הכדור.

כל מה שאני יודע הוא,  שאין שום ראיה לכך שהמוני מיני החיים על פני הכדור התפתחו מתוך מין אחד או מינים אחדים, ושדרך התפתחותם ניתנת להסבר על פי התיאוריה המפוצלחת   של "הברירה הטבעית" או "הישרדות המתאימים" ושאר מיני בולשיט מתוצרת כנסיית השכל.

יש לי כל מיני השערות, אך הן נמצאות בשלבים מוקדמים  מאוד של התגבשותן, ובינתיים אני מתבוסס באי-הידיעה וחי איתה בשלום, בהמתנה לתיאוריה חדשה  – או אפילו ישנה – או לגילויים חדשים בשטח שייאפשרו איזו תיאוריה, שתאיר את עיני.

אז זה מה שקרה לי עם "כמעט כמו לוויתן". דבר שונה לגמרי קרה לי עם "יש אלוהים?" מאת ריצ'רד דוקינס, ביולוג גם הוא כמו סטיב ג'ונס.

אלא שלהבדיל מג'ונס, שעסק בספרו בתחום המתמחותו המדעית, עם קצת קפיצות ראש (שהוא ממש לא יצא מהן בשלום) לתחומים כמו הפילוסופיה של המדע ותיאוריות מדעיות בכלל,  חרג דוקינס בהרבה מתחומו שלו, ופנה לתחום המצוי באופן מובהק בין הפילוסופיה והתיאולוגיה, ונפל קשה מאוד.

כמי שזכה בהשכלה פילוסופית אקדמאית במשך כחמש שנים,  ובתור מי שסתם אוהב לקרוא, קשה לי לתאר לכם את העינוי שעבר עלי כשקראתי (אם אפשר לקרוא דבר כזה ) את ספרו של  דוקינס.

יתכן ששמות כמו  סוקרטס או אפלטון, דיקארט, יום, הובס, שפינוזה, לייבניץ, קאנט או הגל ועוד כמה אחרים אינם אומרים הרבה לקוראים רבים, אבל קחו את זה כנתון: האנשים  האלה היו פילוסופים מקצועיים. הם ידעו מהו טיעון. הם ידעו לכתוב. היה להם מוח שיטתי ועמדה לרשותם מחשבה בהירה ושיטתית. כשהם רצו להוכיח משהו, הם הגדירו את נקודת המוצא שלהם, הגדירו את המטרה שלהם, הגדירו את דרך הוויכוח או הטיעון ותיארו ביושר ובדייקנות את הדיעה שהם מבקשים להפריך. הם  היו עקביים ושיטתיים בהרצאת הדברים, לא התעלמו משום קשיים בדרך, לא עסקו בתעמולה זולה, לא השתמשו בחרפות וגידופים, נמנעו מהתפארויות יתרות, נהגו כבוד (מוצדק בדרך כלל) באלה שחלקו עליהם,  או בעוקצנות מבודחת אך לא מעליבה מדי, נמנעו מחזרות מיותרות (לא כל חזרה היא מיותרת וכל מי שכותב יודע שחובה לחזור כמעט על כל טיעון, בטח טיעון מסובך, בלי קשר לז'אנר, לפחות פעמיים שלוש, אם כי , רצוי לא תמיד באותן המילים), ובקיצור: התפלספו במובן הנכון והטוב של המילה.

ואילו דוקינס, צר לי לומר, התברר לי כהיפוכם הגמור של כל אלה. הוא טרחן בלתי נלאה, חוזר לעייפה, הרבה הרבה יותר מפעמיים שלוש  על כל שטות ועל כל דבר חוכמה שעולים על דעתו.  ומתחפר עמוקות בכל טעות, מחרף ומגדף, חסר כל שיטה וכל שיטתיות , טופח לעצמו בעידוד וללא הרף על השכם, מתנשא על כל יריב אידיאולוגי ומתחנף לעצמו בצורה מעוררת בחילה. הוא חושב בטעות שאנקדוטות הן הוכחות, מקשקש בקומקום, לא מבין כלל מהו טיעון פילוסופי, מהי הוכחה, מהי לוגיקה, ובקיצור: לא שווה קריאה. סתם ברברת חסרת טעם וריח.

אני זוכר כמה כעסתי אז, בשעת הקריאה,   על כל  ממליציו, שגרמו לי לאיבוד זמן לבטלה.  כל הסופרים, המדענים, המבקרים והעיתונאים. כמעט שאיבדתי את כל הכבוד שרחשתי לסופרים כמו איאן מקיואן ("ספר חשוב מאוד במיוחד בימינו אלה… מרהיב צלול וחכם, באמת ספר מפואר"), או ג'וליאן ברנס ("מאתיאיסט עד נזיר,כל אחד חייב לקרוא את  'יש אלוהים?' אם הרציונליות חסרת הרחמים שלו לא מוציאה אתכם מדעתכם אתם כנראה לא חיים").

איך אנשים שאמור להיות להם כבוד למילים, כמו סופרים, יכולים לחנטרש בצורה כזאת?

אגב, בהכירי קצת מספריהם של שני הסופרים האלה, אני מאוד מתקשה להאמין שהם קראו את ספרו של דוקינס. נראה לי ששניהם פשוט נבונים מכדי לבזבז את זמנם על זבל שכזה, אבל בתור אזרחי האיים הבריטיים,  הם בוודאי אמונים על שימוש במנות לא קטנות  של צביעות.

ברבות הימים הבנתי שמדובר פשוט  בקליקה של כנסיית השכל, שכמוה ככל קליקה אחרת: יד רוחצת יד, לשון מלקקת אחוריים, בורות מתחרה בצביעות  ואינטרס חבוי מאחורי כל אינטרס גלוי. ומכיוון שחלק גדול של האקדמיה,  התקשורת והעולם הספרותי-מו"לי  שייכים  לכנסיית השכל, הרי שכל  כתבן  שיצא נגד אלוהים ונגד האמונה בו, בלי קשר לטיב היציאה ואיכות ההוצאה , מובטחת לו תקשורת אוהדת ביותר בעיתונות הממוסדת.

צריך פשוט להתרגל לזה.  לראות את זה כנתון.

מה שחימם את לבי באותה התקופה היתה העובדה, שלא מצאתי רבים מתחום הפילוסופיה שנטלו חלק במושב הליצים הדוקינסי הזה. לפחות הם לא איבדו (ברובם) את הבושה, וחלק אף הטעימו את דוקינס בביקורתם בקצת מכפי שוויו.

באמת תת-רמה הספר הזה.

ובכן, הנה החדשות הטובות:

בהשוואה לספר של דוקינס, הספר של דן בונה שלנו הוא יצירת מופת.

הרבה יותר שיטתי וממוקד. הרבה פחות חזרות מיותרות. לא מתחנף לעצמו, לא מחרף ומגדף בחוסר טעם למעלה מן המידה הרגילה והנהוגה אצל כוהני כנסיית השכל.  הוא אפילו משקר במידה, עוסק בתעמולה ריקה בצורה לא מתלהמת מהרגיל  ומעוות את המציאות  רק כשאין לו ברירה. בסך הכל, מוכרחים לנקוט בשיטות האלה כשמגינים על טיעון שאין לו שחר.

אבל כמה חבל שמבחינה פילוסופית, שהיא בכל זאת העיקר פה,  הספר של בונה לא טוב יותר מהספר של דוקינס. אולי קצת יותר מסודר, אבל הסדר, במקרה הזה, רק מבליט עוד יותר את חולשתם של הטיעונים.

בונה הוא אומנם לא ביולוג כמו דוקינס, אבל גם הוא אינו בעל השכלה פילוסופית או תיאולוגית. הוא אנתרופולוג.  אני תוהה מה היה בונה אומר, אילו בא איזה פילוסוף שאין לו מושג באנתרופולוגיה, ואחרי קצת התעניינות דיליטנטית בתחום, היה מציע תיאוריה מרחיקת לכת הטוענת  שההבדלים בין התרבות של בני המאיה במכסיקו והתרבות של הבדואים היושבים בנגב (אחד מתחומי מחקריו של בונה),  הם חסרי משמעות מהבחינה האנתרופולוגית.

צר לי לומר, אבל הקפיצה של האנתרופולוג בונה למים העמוקים של השאלה הפילוסופית-תיאולוגית על קיומו או אי קיומו של האלוהים לא  יצאה מוצלחת במיוחד. ולא עושה עלי רושם רב העובדה שהוא התחיל לכתוב את הספר, לפי עדותו,  ביום שבו ריסקו מטוסי המתאבדים של בן-לאדן את מגדלי התאומים במנהאטן, לפני כעשר שנים. יתכן  שהיו לו עוד דברים רבים לעסוק בהם במרוצת השנים הללו, ולא היה לו די זמן להתאמן על חוק הסתירה, על חוק ההיקש  ועוד כיוצא באלה עניינים שבלעדיהם טיעון אינו טיעון ודיון אינו דיון.

ולעניין:

המבנה של "לא היה ולא נברא"  מוזר למדי.  את הפרק הראשון  ואת הפרק הרביעי  מקדיש בונה לשאלת הגדרתו של אלוהים ודיעות שונות אודותיו. לא לגמרי ברור לשם מה הוא מקדיש לכך 54 עמודים.

היה לכך טעם, אילו במסגרת נסיונו להפריך את דבר קיומו של האל (שלכאורה היא מטרתו  המהותית של הספר על פי כותרתו: "לא היה ולא נברא") היתה משמעות כלשהי להגדרה המדוייקת, או לדיעותיהם של הוגים שונים או כתות משונות באשר לטיבו המדוייק של אלוהים. אבל לכשנזכה להגיע בפרק החמישי  לאותו שלב  מובטח של  (נסיון) הפרכה,  נווכח לדעת  שלמעשה אין שום חשיבות להגדרות  ולתובנות שבונה מבקש  להגיע אליהן בשני הפרקים האלה.

הרהור: יתכן שבונה מתפתל ומרבה לעסוק בעניין זה של ההגדרה, בעיקר בגלל עניינו הקבוע בספר שכתב, להתווכח בכל הזדמנות ובכל עניין עם עמדתו של האל התנ"כי.

העמדה הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי אלוהים, מופיעה כאשר יעקב בן יצחק (בלילה שלפני חציית הירדן כשהוא מקבל את שמו ישראל) ומשה בן עמרם  (במעמד הסנה הבוער) מבקשים מאלוהים הגדרה או לפחות שם.  ליעקב אומר אלוהים "למה זה תשאל לשמי" ולמשה הוא אומר: "אהיה אשר אהיה".

ריצ'רד דוקינס:  ביולוג, לא תיאולוג

התשובות האלה מובנות על רקע  האמונות המקובלות בימים ההם וגם בזמן הזה. רק 2.5% מהאנושות מגדירים את עצמם בימינו כאתאיסטים, וביחד עם האגנוסטיים, היושבים על הגדר, מספרם מגיע ל-10% בערך מהאנושות. כל השאר מונותיאיסטים או מאמינים אחרים, אינם זקוקים להגדרות מלומדות בדבר טיבו של אלוהים, כפי שאינם זקוקים להגדרות מלומדות של אדם, כדי לראות את עצמם כאדם, של אמונה  כדי להאמין או של אהבה כדי לאהוב.

יעקב ומשה, למודי הפוליתאיזם הכנעני והמצרי בהתאמה, מבקשים בסך הכל לדעת איזה מכל האלים הידועים נגלה אליהם. אך התשובה שהם מקבלים מפתיעה אותם. בניגוד לאלילים למיניהם של סביבתם התרבותית, האל הזה שנגלה אליהם אינו ממהר להגדיר את עצמו בשם או בתכונה, ואפילו בכך הוא מבדיל את עצמו מיושבי הפנתיאונים האליליים הידועים.

אך  הפרופ' בונה, המחבר שלנו אינו מסתפק בכך. הוא מביא שפע של מידע אנקדוטלי על שמו ותכונותיו המשוערות של האל המונותיאיסטי בדתות השונות, וסופו שהוא מגיע להגדרה הבאה:

"אלוהים הוא ישות על-טבעית, רצונית, בורא ומנהל היקום".

בונה מכניס את ההגדרה למרכאות, כי הוא מבסס אותה על מירצ'אה אליאדה, שלו הוא קורא פילוסוף (אליאדה  היה – הוא נפטר ב-1986 – מיסטיקן בנוסח הודי וחוקר דתות רומני, שסולק ממשרתו באוניברסיטת בוקרשט אחרי שהואשם בכתיבת ספרות פורנוגרפית. הוא היה מקורב לתנועה הפשיסטית הרומנית "משמר הברזל" והיה שותף לשלטון הפרו-נאצי בתקופת מלחמת העולם השניה, אף שבאופן אישי היה מעריץ את היהדות ובמיוחד של הקבלה). בונה טוען שסביר שההגדרה הזאת ,  שהוא מאמץ ממירצ'אה, "תהיה מוסכמת על רוב המאמינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים ללא הבדל זרם או כת." נניח.

בונה מביא בפרק הזה עוד הגדרות ותובנות, של הפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל, של "מאמין נוצרי החי בתל אביב," של הרמב"ם וכן הלאה.  הדיון בכל הפרק נושא אופי של זריקת אנקדוטות, בלי שום ניסיון של טיעון שיטתי ומנומק או הצבת הגדרה כוללת וקוהרנטית. יתכן, אגב, שבונה אינו יכול אחרת: הרי ברור לו שאין אלוהים ולא היה ולא נברא, אז למה שישבור את הראש על הגדרתו של מה שאיננו?

כלל לא ברור מדוע מופיעות דיעותיהם של הפרופ' יובל או הרמב"ם בפרק הראשון, בעוד שאת הפרק הרביעי  העוסק באותו נושא עצמו מקדיש בונה לדיעותיהם של טיליך, קאנט, ליבוביץ ואחרים, עד למשיח השקר יעקב פרנק ולכת הסיינטולוגיה.  היה יכול להיות עניין באלה , אילו היה בונה מתאמץ ומשתדל להגיע לתובנות מעמיקות כלשהן בהסתמך על הסקירה הזאת.

אבל זה לא קורה.

את הפרק השני מקדיש המחבר למחירים היקרים שמשלמים בני האדם, כיחידים וכמין, על אמונתם חסרת השחר באלוהים. זהו מיקום מוזר ביותר לטענות האלה – שהרי בונה טרם הוכיח לנו, כפי שמובטח בשמו של הספר, שאין אלוהים. שלא היה ולא נברא, ולכן אך שקר הוא.

את כל אלה הוא מבטיח לעשות רק בפרק החמישי.

אבל הנה, כבר הפרק השני כתוב על סמך ההנחה  שמדובר בשקר, וזהו אף שמו של הפרק: "מחיר השקר". משל למה הדבר  דומה?  לרופא המגיש תרופה לחולה – בטרם ביצע את הדיאגנוזה, ועוד לפני שברור לו שהחולה – אמנם חולה הוא. אבל מה לעשות? כבר אמרתי. לבונה אין מושג אמיתי בפילוסופיה, הוא אינו יודע מהו טיעון, אינו יודע מהי הוכחה, ולכן הוא חש עצמו חופשי מכבלים לוגיים שוליים שכאלה.

ולמרבית הצער, בונה גם אינו חש עצמו כמי שמחוייב לעובדות היסטוריות או אחרות.

הנה כמה דוגמאות: בונה מביא את הפסוק השגור ביהדות "עושה שלום במרומיו", כדי להוכיח שהדת מביאה לפאסיביות. הוא קורא לכך "המחיר הקוגניטיבי", (ההכרתי)  שהרי מכיוון שאלוהים הוא זה שיעשה שלום, במרומיו ועלינו, יכולים אנו, בני האדם, לשבת ולחכות באפס מעשה.

יש אלוהים? הספר לא סחורה

כביכול שכח בונה את "בקש שלום ורדפהו" המכוון אל בני האדם. כביכול אינו יודע ואינו מכיר את כל מצוות "העשה" הדוחפות את בני האדם לפעילות. הוא גם מפרש באופן מעוות את הפסוק "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – כאילו מדובר בשלום רק בתוך עם ישראל ובין שבטיו, ולא שלום בינו ובין העמים. כאילו לא מבקשים  ישראל ונביאיו ("וגר זאב עם כבש") שלום לעולם כולו, ולא לעצמם בלבד, כפי שמאשים בונה, תוך אימוץ מודע או בלתי מודע של המוטיבים האנטישמיים הרגילים הצצים לעתים תכופות אצל כוהני כנסית השכל.

איך אפשר לכנות התעלמות מהסוג הזה?

שכחה? תעמולה? שקר?  סתם אנטישמיות?

ובאשר לפסיביות הוא כותב כך על מה שמצווה כביכול הדת על האדם המאמין: "עזוב! אל תחשוב! תן לאחרים לחשוב במקומך. רבנים,גדולי תורה וכמובן אלוהים – אתה רק שב, תסגוד, תקיים מצוות ותעשה מה שאומרים לך." (עמוד 49)

כל אחד יודע שדיבור כזה הוא עיוות גמור של היהדות ורוחה.  לשם מה מבקש יהודי כל יום בתפילתו מהאל "חננו מאיתך חוכמה בינה ודעת?" כדי לשבת ולא לחשוב? מהם כל  המשנה והגמרא?  מהי כל ההתפלפלות  והלימוד שעוסקים בהן בישיבות?  חוסר מחשבה? האם היהודי המביא שאלה הלכתית לפתחו של רבו, אינו צריך לחשוב ולנסח את שאלתו?

ברור שבונה עוסק כאן בתעמולה לשמה , לא בטיעונים שיש להם בסיס.

בונה מגיע לשיאים של גיחוך כשהוא מאשים את "המחשבה המונותיאיסטית" בכך שהיא ליניארית, קווית, "מתחילה בנקודה מסויימת (בראשית) ומתקדמת אל יעד מסויים (אחרית הימים)… הדפוס הליניארי מתאים למחשבה הדתית  מכיוון שהוא מעניק משמעות לחיי האדם… אבל העולם עגול,  הטבע הוא מחזורי, מעגלי. הליניאריות הדתית היא אשליה…" (עמ' 49 )

מה, באמת? האם יתכן שלא עלה על דעתו של המחבר שבראיית עולם נכונה יש  מקום גם להתפתחות ליניארית (למשל מן הלידה אל המוות) וגם להתפתחות מעגלית (למשל המחזוריות של החגים הבולטת מאוד ביהדות בגלל הקשר של החיים אל הטבע ומחזוריותו)?

האם הוא שכח את המעגליות שבתפיסת העולם של קוהלת – הספר העיוני המובהק ביותר של התנ"ך – "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"? 

פחות מגוחכת היא האמנסיה המתקדמת הקופצת על בונה באשר לליניאריות המובהקת של ההסברים הקוסמולוגיים מתוצרת כנסיית השכל –  כנסייתו האתאיסטית – אודות היקום שתחילתו ב"מפץ הגדול" והמשכו בהתפשטות מואצת שמי ידע את סופה. או הליניאריות  המובהקת  ("הברירה הטבעית") של הדארוויניזם הפיסי והחברתי.

האופי התעמולתי המובהק של הטיעון של בונה והתעלמותו מעובדות היסטוריות,  בולט במיוחד כשהוא עוסק ב"מחיר הפוליטי", של  האמונה, כשהוא מנסה לקשור את אלוהים והאמונה בו להרג וטבח מיותרים. בונה עורך רשימה ארוכה ומפורטת של פשעי מלחמה בשם הדת. החל מפיגוע התאומים, עבור במלחמה הערבית-יהודית, אסון השריפה במכה, ועוד.  הוא גם עוסק בהיסטוריה ומסכם כך:

"למונותיאיזם יש היסטוריה מלחמתית עשירה. אם נספור את כל המלחמות שניהלו בני האדם, ניווכח לדעת שהדתות המונותיאיסטיות אחראיות לרבות מהן: בימי הביניים ניהלו הצלבנים הנוצריים מסעות כיבוש והרג בשם הדת… במאות ה-16 וה-17 התנהלו באירופה מלחמות אכזריות בין הפרוטסטנטים לקתולים – והד לאלה עדיין ממשיך ומבעבע בצפון אירלנד. האיסלאם וההינדואיזם נאבקו וממשיכים להאבק זה מול זה… המוסלמים נלחמים ביהודים המזרח התיכון, נוצרים ומוסלמים הורגים זה את זה בסודן, בניגריה, בקוסובו ובאינדונזיה." (עמ' 72)

דווקא הפירוט הרב הזה של מלחמות הדת בעבר ובהווה מדגיש את המופרכות שבטיעון של בונה. שהרי במסעי הצלב שאותם מזכיר בונה השתתפו (במצטבר) עשרות אלפים מעטים של צלבנים, ומספר מקביל של חיילים מוסלמים. ועם כל מעשי הטבח באזרחים, בעיקר ביהודים באירופה בדרך לארץ הקודש, המספרים עדיין רחוקים ביותר ממספרי ההרוגים במסעות טבח וביזה ענקיים כגון אלה של ההונים של אטילה או הטטרים של ג'ינגיס חאן. או מעשי הטבח המחרידים שהתבצעו קודם לכן במלחמות הרומאים בשבטים הגרמאניים, בלי שום קשר לדת כלשהי. ומה באשר למעשי הטבח  והרצח שהביאו להם  מלחמות השליטה באירופה בין בתי המלוכה השונים, לפני, במקביל ואחרי מלחמות הדת הקתוליות-פרוטסטנטיות?  או להריגות ההמוניות שביצעו הקולוניאליסטים הספרדים, הצרפתים, האנגלים, ההולנדים והבלגים בקולוניות שלהם? ברור שאלה גבו הרבה יותר קורבנות  – לאין שיעור יותר – מכל מלחמות הדת.

ולשיא  נוסף של רמיה וגיחוך מגיע בונה  בהגזמות באשר לחלקן של מלחמות הדת ב-100 השנים האחרונות. מהו אסון התאומים, על 3,000 ההרוגים שבו, המלחמה היהודית-ערבית על  רבבות קורבנותיה,  בין 80 ל-90 אלף הרוגים, או אפילו מעשי  הטבח בסודן הנמדדים במיליונים – מה  אלה , לעומת  עשרות מיליוני הטבוחים של שתי מלחמות העולם במאה הקודמת?  עשרות המיליונים שטבח האתאיסט סטאלין בגולאגים? מיליוני ההרוגים במלחמות הקפיטליזם נגד הקומוניזם במזרח אסיה ובדרום מזרחה של היבשת, באפריקה ובדרום אמריקה?  מאות אלפי העיראקים ומאות אלפי האיראנים שנהרגו במלחמה פוליטית לגמרי בין שני עמים שבהם יש רוב מוסלמי-שיעי? האם זה לא ברור ששלוש האידיאלוגיות המובילות של כנסיית השכל  האתאיסטית – הקפיטליזם, הנאציזם והקומוניזם, התגלו כרצחניות לאין שיעור יותר מכל הדתות, מונותיאיסטיות ואחרות?

בונה גם עוסק באופן מופגן ובוטה בתעמולה שקרית כשהוא עוסק ב"מחיר האקולוגי":

"הטבע, לכאורה יציר כפיו של האלוהים,נראה קורס לנוכח 6.6 מיליארד בני אדם המשתמשים בו כאוות נפשם.  החור באוזון שנוצר מזיהומים, מאיים בקרינה מסוכנת. מקורות המים באגמים הגדולים של העולם ברובם אינם ראויים לשתיה. חיות הבר הולכות ונכחדות. משאבי הטבע – נפט, מינרלים ודגה בים – הולכים ונעלמים. כורים גרעיניים ופסולת גרעינית מאיימים בקטל נוראי. האנשים מצטופפים בערים הגדולות ומאבדים קשר עם הטבע." (עמ' 84)

ואחרי התיאור המחריד אך המדוייק הזה, מביא לנו הפרופסור את שורת המחץ:

"איפה אלוהים? ובמה עוזרת הדת להתמודד עם בעיות אלה?" (עמ' 85)

לא מצחיק?

המימסדים התעשייתיים והכלכליים, הפוליטיים והצבאיים, המדעיים והתקשורתיים, המשפטיים  והרוחניים, השולטים  בעולם המערבי ובנספחיו הענקיים במזרח – הודו, סין ויפן –  עוסקים באופן פעיל ושיטתי בהרס מזורז של קליפת כדור הארץ ובהשמדת מרחב המחייה האנושי, בשם העקרונות החילוניים המובהקים של "תחרות חופשית", "שוק חופשי" או "תרבות הצריכה".

המימסדים האלה, האליטות השולטות בכדור כולו,  אמונים ללא עוררין על  תפיסת העולם האתאיסטית חילונית שבונה הוא אחד מנציגיה. הכוהן המדעי הגדול של כנסיית השכל במאה הקודמת, אלברט איינשטיין, הוא האחראי מס. 1  להיווצרותם של הנשק הגרעיני ושל הכורים והפסולת הגרעינית וסכנותיהם.  אגפי המחקר ופיתוח של האוניברסיטאות והתאגידים התעשייתיים והכלכליים  הם  האחראים העיקריים להרס השיטתי של הכדור. האידיאולוגיות התחרותיות של הקפיטליזם או הסוציאליזם – היינו הך מהבחינה הזאת – דוגלים ב"צמיחה" מזורזת שמשמעותה הרס  פני הכדור ושאר המרעין בישין שבונה מצביע עליהם –

והוא שואל איפה אלוהים!

והנה התובנה של בונה, המצביעה יותר מכל על עומק השקר והרמיה שבמשנתו:

"המצב האקולוגי החמור בעולם הוא הוכחה נוספת שאלוהים לא קיים…" (עמוד 88)

נוספת למה? הרי אנחנו עדיין בפרק השני, שלושה פרקים לפני הפרק שבו מבטיח בונה להפריך את אפשרות קיומו של האל.
מה עוד אפשר לומר על הגיון הברזל של ההוגה הזה?

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת

From → אמונות

8 תגובות
  1. כל הכבוד על הסבלנות להתמודד עם ההבלים האלה. אני נהנה כרגיל לקרוא את דבריך.

    אהבתי

  2. אריאל,
    תודה. גם אני נהנה לקרוא את דבריך.

    אהבתי

  3. well put. אתאיזם, במהותו, לא שונה מאמונה דתית שלכאורה הוא היפוכה המוחלט. ההבדל בין האתאיסט לתאיסט הוא לא שאחד מאמין והשני לא מאמין אלא במה הם מאמינים – האחד מאמין שיש אלוהים והשני מאמין שאין.

    אם קיום האל לא ניתן לביסוס מדעי (ובהגדרה הוא לא, כי אינו שייך לעולם התופעות ולכן לא נמצא ברשות הרבים של החקירה המדעית), אז בוודאי שהוא לא ניתן להפרכה. באופן די אירוני, טיעונים אתאיסטיים לעיתים קרובות חסרים קוהרנטיות ואינם רציונליים, כי הם מנסים להוכיח או לשכנע בדבר מה שאת היפוכו הם לא יכולים לסתור.

    אהבתי

  4. ניסיתי, אבל באמת שהיה ארוך וקשה (מבטיחה שהגעתי עד לתיאור היבש של ספרו של דן חקרן), אז ברוח הבלוג – פירגנתי לעצמי וגלשתי ישר לסוף הפוסט וכמובן לתגובות.

    המשך בעבודתך, בוודאי יש מטרה נסתרת וגבוהה יותר לקיום הבלוג הזה מאשר דיון פילוסופי ושימוש מבריק בשפה העברית עם חזרות וטיעונים לרוב, או כמו שקראתי בבלוג אחר, אני חייבת לצטט את דרול: "כשהצדיק צריך לדוג נשמות אבודות, הוא משתמש בתולעים."

    כהפילוסופים, התיאורטיקנים והציניקנים לא יודעים את נפשם – היי תולע!

    אהבתי

  5. למתעוררת,
    אני מודה לך על מאמציך. אם את חושבת שמה שמצאת כאן ארוך וקשה (כשמדובר בתאיזם ובאתאיזם) כנראה שפונקת או התפנקת יפה עד כה, ואני יכול רק לאחל לך שלא תדעי גרוע מזה. ובאשר לכוונותי הנסתרות והגבוהות, כולן די גלויות וגובהן כגובה "אודות" (בשורה למעלה) לא יותר.

    אהבתי

  6. גיורא קימל permalink

    GYORA KIMMEL
    1. הספר מתייחס רק לדתות המונותאיסטיות. רק קומץ מהמאמינים בדתות המונותאיסטיות לא עוסקים בעבודת אלילים כולל, סגידה והאללה של מתים וחיים ואמונה בכל מיני אמונות תפלות. לכן היה צורך לטפל גם בנושא זה. כך שבעצם המונותאיזם הוא בטל בשישים. כמעט תמיד אלוהים אינו נמצא לבד. חבל שהספר לא דן בסוגיה זו. וגם לא בפוליתאיזם בכלל.
    2. הספר מנופח באופן מלאכותי על ידי חזרות בלתי נלאות על אותם הדברים בווריאציות שונות. לכן הוא כתוב כמו הטפה ולא כמו מסמך מדעי.
    3. יש כמה נוספות סיבות להסתופפות תחת האלוהים בחצר של האדמו"ר מלבד האמונה הפילוסופית באלוהים שכן או לא קיים. השייכות לכנסייה מסויימת או למסגד מסויים זה כמו לחיות בחממה. המשתתפים בפולחן משתייכים לקהילה תומכת. האלוהים משמש כדבק בתוך הקהילה הזאת. ראשי הקהילה נהנים בגדול מהעניין ודואגים לתת פירורים לאלה שבתחתית. כאן אין הבדל בין הכנסייה הקתולית חצר האדמו"ר והמפלגה הקומוניסטית.
    4. מההיבט הביולוגי יש לי תיאוריה משלי. תהליך האבולוציה דורש שיהיה בידוד בין אוכלוסיות כדי ליצור מינים חדשים שהמוצלחים יותר יוותרו (חוק הברירה הטבעית). כרגיל הבידוד נוצר עקב מיכשולים גאוגרפים. בבעלי חיים בעלי ניידות גבוהה כמו בעלי יכולת תעופה או החיים בים נוצרות קבוצות מקומיות בעלי טקסי חיזור בלעדיים היוצרים חוסר תיקשורת עם קבוצות אחרות ומבטיחות את הבידוד הדרוש לאבולוציה. האדם הוא היצור הנייד ביותר בעולם. הוא מגיע לכל מקום ואין מחיצות גיאוגרפיות החוסמות אותו. אומנם יש בידוד על ידי שפות ומנהגים אך זה כנראה אינו מספיק כדי ליצור תאים מבודדים ממש. הפולחן הדתי תומך גם בבידוד וגם בהשמדת אוכלוסיות שכנות. אם תהיה דת אחת כללית ואלוהים אחד הבידוד ייפרץ ולא יהיה שום סיכוי ליצירת מינים חדשים מוצלחים יותר. לכן אפילו הדתות המונותיאיסטיות יוצרות ביניהן מחלוקות המפרידות בין המאמינים שלהם. דבר ראשון הוא איסור נישואי תערובת. האיסור מתחזק ככל שהעדה קטנה יותר כמו הדרוזים כדי למנוע את פריצת הבידוד. האיסור חלש יותר בקבוצות גדולות כי הם כבר המין המצליח שמעוניין להטמיע קבוצות אחרות בתוכו כך שלא יווצר מין חדש יותר מוצלח. לעיתים הקבוצה הקטנה כה מאיימת שיש להשמידה. ע"ע שואה!
    5. ואולי בכלל יש מעלינו ישות עליונה שגורמת לרובנו להרגיש שיש משהו מעלנו? נניח שאנו כמו תאים ברקמה מסויימת ואיננו מודעים לתפקיד שלנו עבור אותה רקמה ועבור היצור בעל הרקמה? אנו נולדים ומנסים לשרוד כמיטב יכולתנו ולבסוף מתים. אם יש ישות כזאת מעלינו זה לא מתוכנן שנתקשר אליה יישירות. נניח שמישהו שורף את הדגל הלאומי במידרחוב. פיזית זה אינו פוגע באף אחד. האם באמת כולם יעברו על זה בשתיקה? אם לא, מה באמת הכאיב לאלה שהגיבו? אולי זה פגע בישות העליונה שהחליטה שהתא הזה הוא חריג ואולי סרטני ויש בדחיפות לפעול נגדו?

    אהבתי

  7. גיורא,
    באשר לסעיף 4 בתגובתך, נראה לי שלא צריך ללכת רחוק, עד כדי פיתוח תיאוריות, כדי להסביר מדוע יש דתות שונות וכתות שונות. אלא אם כן יש לך תפיסת-יסוד טוטליטרית, שלפיה כולנו אמורים להיות, לחשוב, להתנהג ולהאמין אותו דבר, והשוני בין אנשים הוא סטיית-תקן המחיייבת הסבר. מבט קצר בעולמנו מבהיר מיד שדווקא המגוון העצום הוא התקן, ולכן אין משמעות רבה לתקנים. לאנשים יש תפיסות שונות בענייני דת ואמונה כפי שיש להם תפיסות שונות בקשר למשמעותן של מילים,בקשר לפוליטיקה, לנימוסים והליכות, למין או לאמנות ועוד ועוד. כפי שיש המון סוגי צמחים וחיות יש המון סוגי אנשים ולהם המון דעות. לכן לא השוני מחייב הסבר, אלא דווקא האחידות. ובדרך כלל כשאתה מוצא אחידות (בלבוש, בהתנהגויות ובאמונות), כמו למשל בסין של הדיקטטורה הסטליניסטית מאואיסטית או בצפון קוריאה של היום, אתה מוצא שמאחוריה עומד מנגנון של כפיה ושטיפת מוח. מכאן גם שהשוני בין אנשים וריבוי האמונות מפריע בעיקר לטיפוסים כפייתיים שאינם מסוגלים לסבול מישהו שחושב או נוהג בשונה מהם. למרבית הצער זו גישה רווחת ביותר בין כוהני כנסיית השכל.
    באשר לסעיף 5, התייחסתי לטענה הזאת ברשימה השנייה בסדרה, כשהסברתי כי בונה מאמין למעשה בקונספירציה קוסמית שבבסיסה עומדת ההנחה שמפלצת הספגטי המעופפת שכלל אינה קיימת, היא הגורמת לנו לחשוב שאלוהים קיים.

    אהבתי

  8. מבריק.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: