דילוג לתוכן

יוסי שריד: לשם שינוי, הספד בעתו

ינואר 9, 2023

שמתי לב, שלאחרונה, ההספדים על הליכי הגסיסה שעובר השמאל שלנו, שלא לומר מותו הקומי-טראגי (מ-56 מנדטים בכנסת ב-1922 ל-4 מנדטים ב-2022. מתוך זה מרצ – מ-12 ל-0) עברו מהמשבצת הנכבדה של מאמרי הדעה, מה שנקרא בלעז "אופ-אד" (קיצור של 'ממול ל"דבר המערכת"', שזו לרוב דעתו של המו"ל הביישן הנחבא אל הכלים מאחורי  הכינוי "המערכת"), אל עמודי המצחיקנים  הקלילים יותר שבמוספי הסופ"ש, החתומים היטב. ויתכן שזו ההזדמנות להזכיר פה הספד נדיר של האובייקט המוספד, שלא הופק בניתוח ה"פוסט-מורטם/פקטום" (אחרי המוות/לאחר מעשה) כמו הספדי ההוגים  באופ-אד והבדרנים במוספים, והוא פרי הגותו של מי שעולה על כל אלה, בהבנת השמאל הישראלי ומה שעובר עליו, מעליו ומתחתיו. ואפילו הם, משני הזנים, ברגעים של יושר מקצועי, יהיו הראשונים להסכים איתי בעניין הזה, בהכנעה ובכבוד. וזהו יוסי שריד, מנוחתו עדן. מודה ועוזב ירוחם. אחד שהיה שם לפני ולפנים. קבלו אותו מתוך ההספד שפרסם בביטאון השמאל, "הארץ",ב-17.01.2006)

יוסי שריד: מתנו פוליטית

חשבון נפש של מנהיג, לא קיביצר, מנהיג שניכר בכך שהוא לוקח אחריות ואינו נמלט למקלטי המס והתירוצים הרווחים אצל הפייקים. הנה שריד:

"בעבר טעיתי כאשר לא ניערתי את חוצני בעוד מועד מיאסר ערפאת.

בתקופה מסוימת הצטייר ערפאת כשותף סביר…לימים הוא התחיל מתעתע. הוליך את כל העולם שולל, וברגע מסוים היהברור שאתו רחוק כבר לא נגיע.

גם לא קרוב.

כבר אז היה ראוי להתנער ממנו.

בין תעתועי עראפת ושרון פרצה האינתיפאדה, הטרור היכה, אוטובוסים ובתי קפה התפוצצו, והשמאל הישראלי נשאר תקוע עם ערפאת כאילו היה מליץ היושר שלו. הוא נשאר בתפקידו עד שמת.

אנחנו מתנו לפניו – פוליטית."

למזלו, אולי, לא הספיק שריד להריח בגופו  בחייו הקצרים מדי, את צחנת הגסיסה של השכיב מרע הזה ושל מותו של אותו שמאל, שמיד עם הפרידה הכואבת מערפאת,  מיהר לאמץ אל חיקו החמים והמשתוקק את היורש החוקי, הראיס החדש, מוחמד עבאס, המכונה "אבו מאזן". אנטישמי עם דוקטורט בתחום, תומך וספונסר של טרור, משלם בקבלנות לפי גולגולת לרוצחים שהוא משלח בנו, כולל בשמאל. אחד  שמסביר  ש"היהודים מטמאים בנעליהם המטונפות את אדמת הר הבית", ועוד פנינים. והשמאל המת, לפי שריד, המשיך וממשיך לשמש לו מליץ יושר, וכך יהיה עד מותו, כמו שנהג כלפי ערפאת. מה שאומר, שבניגוד למקובל, שקרנים לא מתחלפים. הם מתים. בעודם מסתובבים בינינו, כאילו היו חיים. ובשעה שהם  מספידים את עצמם, והוזים את תחייתם, מותם ניכר בהם מאוד, שהרי האשם תמיד הוא כלל לא ערבי, כנהוג לחשוב. האשם תמיד הוא הבוחר היהודי-ציוני, אידיוט פרימיטיבסקי שלא יודע לבחור נכון, במי שכה רוצים היו להיטיב עימו.

 

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: