היהדות שלי(ג) – איך אבדו לי האידיאולוגיות

בפוסט הקודם סיפרתי איך נעשיתי אנרכיסט בעיקבות הפילוסוף השוויצרי זאן ז'ק רוסו , שפעל בעיקר בצרפת והיתה לו השפעה על המהפיכה שם בסוף המאה ה-18. הוא  והמוטו שלו : "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". מה שהביא את האנרכיזם (החירות מעל לכל) לחיי. סיפרתי איך נגרר האנרכיזם שלי שמאלה  בסבנטיז באוניברסיטה של חיפה. כולל פיטורים פוליטיים מתפקיד עורך שבועון  הסטודנטים שם, "פוסט מורטם". וסיפרתי,איך מאוחר יותר נעשית אף 'מרקסיסט' כשערכתי את עיתון המפלגה השמאלית "מוקד" ואחר כך שימשתי כדובר וכמזכיר פרלמנטרי של מפלגת של"י (מפלגת שלום ושוויון של שמאל ציוני, שהובילה את הדרך למו"מ מול הפלשתינים) בכנסת,  תקופה ותפקיד שממש לא אהבתי.

וכן דיווחתי בפוסט הקודם  על השפעות התקופה – שנות ה-70 של הסמים, הסקס והרוק-נ-רול ותנועות הסטודנטים במערב כולל  ה-make love not war,  אופנות שהסתדרו  יופי  עם הנטיות שמאלה, פה כמו בכפר הגלובלי.

ח"כ מאירפעיל: חביבותו וישירותו

השרות בכנסת, הוא שהחל את התהליך החשוב ביותר שהתחולל אצלי להלן – הגמילה מכל האמונות הפוליטיות והאידיאולוגיות. האנרכיזם שלי הלך וניער מעליו את התוספות המלאכותיות והמיותרות. מה שראיתי בכנסת ובעבודתה פקח את עיני  לגבי ההבדלים הלא משמעותיים באמת, איפה שמונחים  הדברים החשובים ,  בין ימין ושמאל. ראיתי את הלוביסטים של הכסף הגדול (כן, כבר אז), ראיתי את שיתופי הפעולה בין ימין ושמאל במינויים ובחקיקה ובעיקר בחלוקת השלל. ראיתי איך כל חוק הוא בעצם עוד מערכת איסורים שסופה כסף, שנגזל מהציבור כמס, כתשלום על "שרותים" או כקנסות-עונשין בגין  עבירה על החוק. ואיך כמעט תמיד החוק הוא לטובת החזק והשולט ונגד האזרח הקטן.

ראיתי איך דווקא מנחם בגין הימני  מביא שלום,  ואיך מתוך מפלגת העבודה צצים המתנגדים (גולדה, מוטה גור) שלא לדבר על שוחרי השלום הדגולים מהמפלגה הקומוניסטית, שהשלום הישראלי-מצרי היה אסןם בעיניהם והם היו לגמרי נגדו, מובילים בחזית של מתנגדי השלום, לצד המתנחלים מהימין הקיצוני.

ההתרחקות מן האידיאולוגיה התגברה עוד, כשכתבתי  ביחד עם חברי , הד"ר שמשון ביכלר, את הספר "המיוחסים" (כאן הספר במלואו באינטרנט) אודות אצולת הממון של ישראל, איפה שאין שום משמעות להבדלים בין ימין ושמאל, בין יונים לניצים ובין  אידיאולוגיות כלשה ובעליהן.איך נבנה והתגבר שיתוף הפעולה ההדוק בין המשק ההסתדרותי , הממשלתי והפרטי, ואיך הפכו שומרי החומות הסוציאליסטים של  "השומר הצעיר" לאלופי הבורסה בלילינבלום.

ימין ושמאל –

והכסף מדבר.

ורק  הוא מדבר,  בעוצמה, בקול רם וללא מעצורים. קונה הכל ורומס הכל. לא רק באגף העיסקי-טייקוני  של החזירון העליון, אלא גם בפוליטיקה, במנהל הציבורי, בתקשורת ובאקדמיה. בימין, במרכז ובשמאל.

המיוחסים: הכסף מדבר

תחושת התלישות ה"רוחנית" שלי התגברה ברמות, כשהגשמתי את חלום חיי המקצועי. זה קרה  בתום עבודתי כעורך כלכלי ביומון "חדשות" המנוח, שאליו עברתי לאחר  שנפרדתי (ברוח טובה) מ"העולם הזה" ומאבנרי. בשלב  החדש, אחרי  "חדשות", הייתי מעין 'טאלנט'. עבדתי כ"פרי לאנס" – מקלדת להשכיר, מביתי-משרדי.   עצמאי שמוכר בקבלנות ובמחירים טובים את פרי המקלדת ומחלק חשבוניות. לא שכיר של המו"לים. לא כפוף לשום עורך. ציפור דרור (אך עבד נרצע למע"מ ולמס-הכנסה, הגרועים מכל מו"ל, כפי שגיליתי). התרוצצו קצת אגדות (חלקן מוגזמות)  בקשר לשכרי, אך הוא היה לא רע בכלל.

שנים סיפקתי  טורים  קבועים ןמאמרים מוזמנים ומזדמנים, או יזומים על ידי,  לשורה ארוכה של עיתונים, יומיים, שבועיים וחודשיים. ("ידיעות אחרונות", "גלובס" "על המשמר", "דבר", ,"אשה", "העיר", "כל העיר", "מוניטין", "אוטו מגזין", "ועדים", ועוד)

האופי הזה של העבודה, במנותק ממערכות העיתונים וממסגרות כלשהן, הגביר  מאוד  את תחושת התלישות שלי מכל מסגרת בעלת אופי שיש בו מהכפיה, מלחץ חברתי או כלכלי. או כזה שכבול  לאידיאולוגיה כלשהי או מסור אליה. כתבתי במשך שנים את מאמרי המערכת של העיתון הכלכלי "הבורגני"  "גלובס", חמישה ימים בשבוע, וסיפקתי לו עוד 4 מאמרים כלכליים קצרים בכל שבוע  –  4 מאמרים שפורסמו במקביל, באותו יום, מעין סינדיקציה ישראלית, גם ב"על המשמר" השמאלי. וכך קיבלתי תשלומים כפולים על אותה סחורה מהבורגנות וממעמד הפועלים (יעני). הרגשתי טוב אז, ומרוצה מאוד.  בגיל צעיר יחסית, לקראת סוף  שנות ה-30 לחיי, הגשמתי את מטרתי :  חופש וחירות, כסף טוב, בילויים בכיף, שלוש-ארבע חופשות בחו"ל (לרוב בפאריס חביבתי) בכל שנה, דירה קטנה בדמי מפתח במרכז תל אביב, ומכונית איטלקית חדשה מהניילונים. כבר לא היה לי לאן לשאוף. קריירות, תפקידי ניהול  ומשרות רמות לא עניינו אותי מעולם. ולא מתוך צניעות מתחסדת, אלא מתוך הכרה בחולשותיי: אני אפס בניהול, אפס בניהול של עצמי, ואפס בריבוע בניהול של אחרים. מילא לקבל הוראות מהממונים עלי. אבל לחלק הוראות לאחרים? להטיל מרות? לדרוש ציות מהכפופים לי? בחיים לא.

וזו גם היתה תקופת "מושחתים נמאסתם" פשיטת הרגל הקודמת של השלטון, מזכירה את המצב היום. התפןצצות אדירה  של שחיתות בצמרות וגם מתחת להן. עם תעלולי שמיר רוה"מ-אולמרט-הגזבר שמעון פרס, בראון-חברון וכל הזבל הזה, שעקבתי אחריהם מקרוב אז, ורק העניקו עוד עומק  לאנרכיזם הבסיסי שלי, ולבוז כלפי הפוליטיקה, התקשורת הפודלית והאקדמיה שמנסחת באופן "מדעי" את החרפה, כדי להסוותה ולהקנות לה חזות מכובדת.

מנחם בגין:יותר דמוקרטיה וחופש הפרט

כך נעשיתי מעין "סוכן חופשי". תלוש, זורם עם המצבים ונידף ברוח. וזה רק הלך והתגבר מאוד, עד שנמאס לי גם ממלאכת הכתיבה, ממקום מגורי הקבוע בתל אביב, (שם היתה בבעלותי דירה בדמי מפתח ברחוב ריינס, קרוב לצנטרום של הפיילה, שכשמכרתי אותה היה לי כסף לשנה ללא עבודה), והתרחקתי חלקית  מחוגי החברים והחברות,   שאותם הותרתי מאחורי בעיר הגדולה כשעברתי להתגורר בבית שכור עם קצת אדמה, בחלק התימני של המושבה גדרה(הוי, הפיתות של צנעני. מי יתנני).

השלב הבא בפרידתי מאידיאולוגיות , דוגמות והשקפת עולם, הגיע עם ואחרי הסכם אוסלו, כשהחמאס שלח מתאבדים מתפוצצים לרצוח יהודים,   במצוותו  של "איש השלום" (לפי השמאל,חה-חה) יאסר ערפאת,שכונה גם "ההזדמנות האחרונה" (עכשיו הפייקים האלה מכנים כך את אבן-מאזן. שקרנים נשארים שקרנים והשקרים לא משתנים.) לא היה לי שום ספק בחלקן של הבגידה והרמיה, הטרור והרצח הפלשתינים בנסיבות שהובילו לרצח רבין. די לזכור את החבלה הפלשתינית  המכוונת בבחירתו של פרס כראש ממשלה ב-1996, כדי להבין כמה שמחה הנהגתם על רצח רבין ועל החלפתו בבנימין נתניהו. ימין לאומני תמיד יעדיף ימין לאומני וקיצוני ככל האפשר יותר בצד היריב.  כמו שעכשיו ביבי מעדיף את החמאס.

זה בתוספת למהלומה שספגו הדוגמות השמאלניות  שלי בתחום המדיני עוד קודם, כשמנחם בגין "הפאשיסט" הגיע לשלטון עם הליכוד, ולא הביא דיקטטורה אלא יותר דמוקרטיה וחופש הפרט, ושומו-שמיים – גם שלום עם מצרים. אז תבינו  שפרידתי מן השמאל כבר הפכה עובדה מוגמרת. התברר לי, שעשרות שנים הייתי לכוד בעולם של שקרים מוחלטים ואגדות אורבניות.

ואילו האינתיפאדה השניה , עשור מאוחר יותר,  כבר  הפכה את הפרידה האידיאולוגית שלי מהשמאל לסוג של איבה כלפי חלילני המלין של הפייק-שמאל, המעודדים את "ההתנגדות" (כלומר, את מסעי הרצח) הפלשתינית, בעודם מנגנים לעם הפלשתיני האומלל את הפרטיטורה לנאכבות ולנאקסות שבות וחוזרות., כשהם מעודדים כל התנגדות להסכם ולשלום בין העמים, ומביאים להתמשכות האיבה והסבל.

כל זה בלי שאגלוש ימינה אף לא לרגע אחד. מעולם לא הייתי בעד סיפוח וההתנחלויות, ולרגע לא הרפיתי מאמונתי בפתרון שתי המדינות. לרגע לא חדלתי לדבוק בצדק חברתי, ולהתנגד לשלטון השוד הנצלני-גנבני של החזירון העליון.

הניסוח,  שהגיע מפוסט מקרי בפייסבוק  שנים אחר כך,  עדיין היה חסר לי, אך ימין ושמאל  נראו לי כבר אז כשתי הכנפיים של אותה ציפור – משרתי שלטון החזירון העליון של בעלי ההון, וסנג'ריו בפוליטיקה,  במנהל ובצמרות  התקשורת והאקדמיה.

כך שמתחילת שנות ה-90  הלאה,  כבר הייתי משוחרר מכבלי האידיאולוגיות והאמונות שליוו את חיי עד אז  במשך עשרות בשנים, – אולי להוציא האנרכיזם המתמיד איתי עד היום הזה  אך כבר אינו שמאלי, אף לא ימני. אנרכיזם בשרות האזרח הקטן ואין בלתו.

הייתי בשל לגמרי למשהו חדש (בעצם חדש-ישן), והוא לא איחר להגיע.

אלוהים נכנס לחיי, עם האמונה היהודית.  תוך שנים אחדות הפכתי יהודי מאמין. מתפלל כל יום, שומר שבת וכשרות, מסור לאמונתי אך לא אדוק, בלי שום רב, מחוץ לכל כת או זרם.

יהודי כללי ובלתי מפלגתי.

 בפוסט הבא: ככה זה קרה.