יוזמת השלום של ג'ון קרי (7): הכשלים הגורליים של ההנהגה הפלשתינית

ברשומה הקודמת כבר התחלתי לעסוק בימין הישראלי, זה שעדיין אוסף כוחות, בוער באש קטנה ומכין את הבליסטראות לקראת פרסום המתווה של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. אך בינתיים האקטואליה צובטת, ככה שהימין הישראלי יחכה עוד קצת, והפעם נעסוק בימין הפלשתיני.

מדובר במוסטפא ברגותי,  שהוא מזכירה של "מפלגת היוזמה הפלשתינית", ומי שהתמודד מול אבו מאזן במערכת הבחירות האחרונה. ברגותי פרסם אתמול ב"מעריב" מאמר שבו הסביר לנו – הציבור הישראלי – מדוע מופרך הדבר לדרוש מהפלשתינים הכרה בישראל כמדינת היהודים.

מוסטפא ברגותי: שלושה קשיים (שני התצלומים ברשומה מהוויקיפדיה)

הדברים אינם חדשים, כידוע. הסניגורים של הימין הפלשתיני בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית (השמאל המזוייף שלנו) כבר הביאו את הטיעונים, ופה ושם גם התייחסו אליהם אבו-מאזן ובכירי הרשות בשברי נאומים ובתגובות לשאלות. אבל הפעם, הודות לברגותי, מונחים הטיעונים על דף, אי אפשר לומר ש"הוצאו מהקשרם" או ש"התעתיק של ההקלטה משובש", ואפשר להתייחס בצורה מסודרת.

בגלל שלוש סיבות עיקריות, טוען ברגותי במאמרו, אסור לפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית:

א: "הדרישה של (ראש הממשלה בנימין) נתניהו…היא בעצם דרישה ישראלית מהפלסטינים לוותר על כל האמונות שלהם, על ההיסטוריה שלהם, ובקיצור – לוותר על הנרטיב הפלסטיני. מדובר בקפיטליזם אידיאולוגי ונרטיבי מצדה של ישראל, אותו הפלסטינים לא יכולים לקבל. לא ייתכן שנזנח את האמונות שלנו ונודיע בפני העולם כולו כי אנחנו מקבלים את הנרטיב הישראלי ומכירים בעובדה שישראל שייכת לעם היהודי."

ככה?

ואם כך,  מה אנחנו יכולים ללמוד מהניסוח הזה, על הסכמתו של נתניהו להכיר במדינה פלשתינית?

האם לא מדובר פה, בדיוק נמרץ על פי ההיגיון של ברגותי, בוויתור ישראלי על כל האמונות הציוניות, בוויתור על ההיסטוריה ועל "הנראטיב" היהודי, בכניעה לקפיטליזם אידיאולוגי של העולם הערבי, ובהודאה בפני העולם כולו שישראל-פלשתין שייכת לעם הפלשתיני?

הטיעון של ברגותי מצביע על האמת המרה: הוא אינו מקבל את העובדה שבארץ הזאת יש התנגשות מכאיבה בין הצדק של היהודים ובין הצדק של הפלשתינים. שהארץ הזאת היא מולדת לשני העמים האלה. שלמען היהודים והפלשתינים החיים פה היום הזה, הפיתרון הוא בחלוקת הארץ.  וכאשר חולקים, כל אחד מהצדדים מכיר גם בזכותו של הצד האחר.

זכות דה-יורה, לא רק דה-פקטו.

רק מי שמתעקש על תביעתו על כל הארץ כולה, ודוחה לחלוטי-חלוטין תביעה נוספת, יכול להעלות טיעון כמו של ברגותי, שממנו משתמע שוויתור על חלק, פירושו הוא ויתור על הכל.

ומכיוון שגם מצידם של אבו-מאזן וחבורתו נשמע אותו טיעון, מסתבר, עד כמה שלא נעים הדבר לשמאל המזוייף שלנו, שבנימין נתניהו מצוי אלף קילומטרים לפני הפלשתינים מבחינת הבנתו את הסכסוך ונכונותו לפתור אותו.  כי כאשר אומר נתניהו "שתי מדינות לשני עמים", הוא מכיר בכך שגם לעם הפלשתיני יש פה זכויות. ואילו ברגותי ואבו-מאזן טרם הגיעו לסף הזה.

*****

הסיבה השנייה, לפי ברגותי, לדחיית התביעה של נתניהו, היא נושא הפליטים:

פליטים פלשתינים ב-1948: פצע פתוח

"כולם יודעים שישנם פצועים בשטח – הפליטים הפלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל ישראל…  בנושא הפליטים לנו זה ברור. מה שעומד מאחורי הדרישה של נתניהו הוא רצון להתחמק מפתרון זכות השיבה, ולזה לא נהיה מוכנים לתת יד."

בנקודה הזאת  סיפור קצר: פעם, לפני עשור, כשגרתי בשכונת שפירא בתל אביב, הייתי מנוי בספריה השכונתית (המצויינת) ושם  הכרתי את מנהלה, איש שמאל רב פעלים, אבל בכלל לא מטומטם  דוגמטי כמו כמה אחדים באותו אגף פוליטי. אז יצא לנו לשוחח, ומכיוון שבן שיחי גר ביפו, דיברנו גם על הפליטים שנמלטו/גורשו מהעיר. אמרתי לו אז את דעתי, שבעיית הפליטים הפלשתינים היא בעייה הומנית/פוליטית שיוצרה על ידי המדינות והעמים הערביים ועל ידי המעצמות, אך אינה בעיה מוסרית מבחינה ישראלית:

כאשר בנו של  עם יוצא למלחמה שבמסגרתה הוא מבקש להוריש (בלשון עדינה), את העם שנגדו הוא יצא למלחמה, לא יכולה להיות לו שום טענה מוסרית על שנעשה לו מה שביקש לעשות לאויבו. הוא בבחינת מי שכרה בור ובו נפל. יכולות להיות לו טענות רק לעצמו ולמי שפיתו אותו להיכנס להרפתקה המפוקפקת והכושלת, ובטח למי שממשיך ומתחזק אותו כפליט חסר זכויות לאורך זמן.

ההבחנה הזאת שלי אינה מקורית כלל, וכידוע היא יושמה ומיושמת עד היום במקומות רבים בעולם, שבהם נוצרו בעיות של פליטים בעקבות מלחמות לאומיות. למעשה, בעיית הפליטים הפלשתינים המשומרים ומתוחזקים ככאלה לאורך שלושה דורות, היא ייחודית לגמרי, אין לה אח ורע, וכל כולה תופעה של שימור מכוון וציני של פצע פתוח בשירות המדיניות המעצמתית הרגילה של "הפרד ומשול".

והנה, זמן לא רב אחרי השיחה הזאת, יזם המנהל הרצאה ודיון בעניין הפליטים הערביים ילידי יפו, ואחד מחבריו, מהיפואים הערבים, נשא בעול ההרצאה.

בניגוד למנהגי (אני מנקר בהרצאות לא פחות מאשר בסרטים) באתי לשמוע, אבל אחרי כמה דקות הסתלקתי.

ולמה? כי המרצה הודיע, באלה המילים, שיש לזכור כי לערבים של יפו, אלה שברחו/גורשו, "לא היתה מודעות פוליטית" (!!!) וזה בתור הסבר, מדוע עומדת זכותם (וזכותם של שאר הפליטים הפלשתינים) לחזור למולדת.

בנקודה הזאת הסתלקתי לי, כי הבנתי שיש לי עסק עם מרחן חובבן, ששום דברי חוכמה אינם צפויים מצידו, ועדיף אפילו לצפות בבית בטלוויזיה.

התרגיל הלוגי המרחני-חובבני ברור, והוא משרת עד היום את ברגותי, את אבו מאזן, ואת פרשי השמאל המזוייף שלנו (אי אפשר להקרא שמאל תוך כדי תמיכה בימין קיצוני של עם אחר, שותפות פוליטית עם אנטישמים, ניאו נאצים ופאשיסטים ברחבי העולם  והתפרנסות של יושבי קרנות על חשבון הקפיטליזם, האימפריאליזם והקלריקליזם הרב-לאומי):

לצורך התביעות הפוליטיות – למשל הזכות על הארץ – הפלשתינים הם לאום, בעל "נראטיב" משותף, היסטוריה לאומית, הנהגה לאומית, אחריות לאומית וכל היתר. לא סתם אוסף מקרי של פרטים, משפחות או חמולות.

אבל כאשר הלאום הזה נכשל – למשל במלחמה שבה הוא נוחל תבוסה מכאיבה ונגרמים לו נזקים קשים – או אז נפרם לפתע הלאום הפלשתיני המפואר הזה לפרודותיו, וכל פליט ופליט, שהם בנפרד "חסרי מודעות פוליטית", רשאים לתבוע, עקב חוסר מודעותם וחוסר השתייכותם (הזמניים) את נחלתם, את ביתם ואת הסירים והמחבתות שנטשו תוך בריחתם או גירושם.

או, כלשונו המתהפכת של אבו מאזן: זה שהוא ויתר על זכותו לשוב לצפת עיר הולדתו, אינו מחייב את מיליוני "הפליטים" הפלשתינים, שכל אחד ואחד מהם יוכל, עם חתימת ההסכם, לדרוש לשוב לביתו ולנחלתו!

שהרי בעת הגירוש/בריחה,  ולצורך הזה בלבד, לא היתה לפליטים  "מודעות פוליטית".

כשנוח הם עם, וכשלא נוח – הם יחידים.

מה שנקרא, לאחוז במקל בשני קצותיו, או לטגן חביתה בלי לשבור את הביצים, או ליהנות מכל העולמות.

והכי מגעיל (או מצחיק, להקלת הזעם):

העמים הערבים, ובכללם העם הפלשתיני (שני שלישים מן הפלשתינים שנמלטו משטחי המדינה היהודית הגיעו לעזה וליו"ש, ורק שליש התפזרו בלבנון, בסוריה ובירדן), שנכשלו פה כשל מוסרי עמוק ביותר בהתייחסות הצינית אל מאות אלפים מבני עמם כפיונים במאבק פוליטי – הם המעיזים לבוא בטענה מוסרית אל ישראל!

*****

לסיבה השלישית שנותן ברגותי הוא קורא "המציאות הקיימת בשטח", דהיינו, האזרחים הערבים של ישראל:

"20 אחוזים מתושבי מדינת ישראל הם ערבים, ערבים פלסטינים. ישראל בעצם מבקשת שהפלסטינים יסייעו לה לבצע אפליה נגד הפלסטינים שחיים בתוכה, ומצפה שהפלסטינים שחיים בתוכה יביעו הסכמה להיות מופלים. זוהי דרישה בלתי הגיונית, אף אחד לא יסכים לקבל תנאי שבסופו של דבר יפגע בעצמו."

בטיעון הזה, שוב למען הנוחיות, חוזרים הפלשתינים להיות לאום, ולא אוסף של יחידים. והלאום אינו כולל רק את הפלשתינים תושבי עזה ויו"ש והפליטים הגרים עימם, אלא גם את אזרחי ישראל.

ברגותי (או אבו מאזן, או פרשי השמאל המזוייף הישראלי) לא יוותרו על זכותם הדימוקרטית של 20% מן האוכלוסיה בישראל לקבוע ל-80% האחרים מהי ואיזוהי מדינתם.

גורו לכם צרפת ובריטניה, גרמניה ושבדיה וכל השאר! לא רחוק היום שהשגרירים הערביים המאומנים בבירות אירופה המעטירה יודיעו לכם כי בהתחשב במצב הדימוגרפי החדש ההולך ונוצר, הם מתקשים, ואף לא מוכנים להכיר באופי הלאומי של מדינותיכם!

מה שעושה את הטיעון הזה למגוחך במיוחד, היא כמובן תגובתם של רוב הפלשתינים אזרחי ישראל, ובמיוחד הנהגתם, להצעת "חילופי השטחים" של שר החוץ אביגדור ליברמן, שלכאורה מציע פיתרון  בדיוק לקושיה אחרונה של ברגותי. דהיינו – שיטה ודרך להמעיט את מספרם של הפלשתינים באוכלוסיה הישראלית, כך שלברגותי וחבריו יהיה קל יותר לבלוע את אופייה היהודי של מדינת ישראל.

הם כמובן לא מוכנים לשמוע מזה, לגמרי בצדק.

*****

למרות כל האמור לעיל, חוסר הנכונות של ההנהגה הפלשתינית להכיר בזהות הלאומית של מדינת ישראל, אינו הבעיה המרכזית במו"מ הישראלי/פלשתיני, אלא רק אחד הצדדים שלה.

הבעיה המרכזית היא חוסר הנכונות מצד הפלשתינים לסיים את הסכסוך.

כאשר מבקשים להשאיר את בעיית הפליטים פתוחה למניפולציות, ש"כל אחד יוכל לבחור", וכאשר מטפחים את המגמות הלאומניות של הפלשתינים אזרחי ישראל, הדבר מצביע על הכוונה האמיתית. על הרצון להשאיר את הפצעים פעורים לרווחה, מדממים,  מאלחים ושורצי חיידקים וזבובים.

מאפשרים פתיחה מחדש של המלחמה בכל שעת רצון או צורך.

בקיצור: כמו אותה הודנה נכלולית וחסרת ערך  שחתם עליה יאסר ערפאת באוסלו לפני שני עשורים תחת השם המפוצץ "שלום של אמיצים". כמו אותה הודנה שבישל אבו מאזן עצמו לפני כעשור בתקופת האינתיפאדה על שם אל-אקצה והתפוצצה תיק-תק. וגם כמו אותה הודנה שחתמו עליה הפת"ח והחמאס (בני אותו עם!) ברוב טקס, שבועות בשם הנביא ובשם אללה בעיר הקדושה מכה, וטבעה מיד בנחלי הדם שהשפריצו זה על זה שני הצדדים.

איננו יכולים לצפות שהסכם בינינו ובין הפלשתינים יהיה שווה יותר מהסכם שהם חותמים בינם ובין עצמם.

ההנהגה הפלשתינית צריכה להחליט מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה: להמשיך ולהתחרקש, וכך להעצים ולהאריך את הסבל של בני עמה – או להחליף דיסקט ולעלות על דרך חדשה.

מאמרים כמו של מוסטפא ברגותי והצהרות כמו של אבו מאזן (בינתיים) אינם מעוררים אופטימיות רבה.