פוליטיקה היום/ מכת ברק ושבחי מעוז

מכת ברק, במקום שירדוף בוחרים, שירדפו אחריו הנבחרים?

כמה חודשים לפני הבחירות לראשות הממשלה ב-1999 ביקרתי אצל צייר אחד ממכרי בתל-אביב ובביתו-סטודיו פגשתי מישהו ממכריו של אהוד ברק. דיברנו על פוליטיקה, ואמרתי לאותו אדם שלדעתי אהוד ברק הוא אפס פוליטי. הוא פשוט לא מבין את השדה החדש (אז) שבו הוא מתפקד. היום כבר כולם יודעים זאת, ואפילו ברק, שהרי  זה פשר פרישתו הפתאומית מהפוליטיקה, למרות שלכאורה הגיע זה עתה לאחד משיאיו, אחרי ניהולה של מערכה צבאית.

גם באותה תקופה, אגב,  לא הייתי מקורי במיוחד באבחנתי את יכולותיו הפוליטיות של ברק. היו לא מעטים שהבחינו באותו חיסרון, שאפיין ומאפיין רבים שהגיעו מקריירה צבאית. בצבא יש הירארכיה ברורה והמערכת מתפקדת על בסיס של הורדת פקודות מלמעלה למטה ועל ציות כפוי(סירוב פקודה=כלא).

בפוליטיקה ההירארכיה  היא חולות נודדים.

בצבא, אם אתה סגן אלוף היום, אין מצב שבעוד שנה תהיה סמל ראשון, בעוד שהרס"ר במחנה שלך יהיה בעוד שנה אלוף משנה. בפוליטיקה זה אפשרי וקורה. בפוליטיקה גם אין פקודות. יש משא ומתן ויש שכנוע, והאוטוריטה של המנהיג אין מקורה בדרגות שעל כתפיו, שאותן ענד לו איזה פוליטיקאי או מפקד רם ממנו, אלא מאמון שרוחשים לו, או לא,  האנשים שסביבו.

בפוליטיקה, גם לסגן-האלוף וגם לרס"ר יש קול אחד בדיוק, ואם סגן האלוף רוצה שהרס"ר יעשה משהו בשבילו, הוא צריך לעסוק בתן-וקח. לא די בפקודה. אלה התנאים החדשים שברק  ואחרים שמגיעים מהצבא מתקשים להתרגל אליהם (פואד, למשל, הוא יוצא מן הכלל).

אותו חבר של ברק שפגשתי ב-1999 נדהם מהערעור ההחלטי שלי על תבונתו האינסופית  והחובקת-כל של ברק, בעיניו. כמו כן נתתי לאותו איש דוגמא של אדם ש"מבין בפוליטיקה" – חיים רמון, שכבר מאז תחילת הניינטיז  חשבתי שהוא, וידידו אריה דרעי, הם שני המוחות הפוליטיים הטובים ביותר בישראל.  גם בדעה הזאת איני מתיימר למקוריות רבה.

אהוד ברק: אפסות פוליטית

אחר כך נבחר ברק כראש ממשלה (כלל לא הצבעתי באותה מערכת בחירות), והוא גם השתמש בחיים רמון כמוציא-ומביא פוליטי, עד שנפל ביניהם דבר. זכותו הגדולה (מאוד) של ברק בתקופת כהונתו, היתה הוצאת צה"ל מהבוץ הלבנוני, שהביאה שגשוג לכל צפונה של ישראל, שגשוג שאפילו מלחמת לבנון השניה לא הצליחה לדכאו ולכבותו. מכיוון שגרתי באותה תקופה ממש במרחק יריקה מהגבול הצפוני,  הצבעתי לברק בבחירות של 2001 שבהן לא היה לו סיכוי לנצח, מול שרון. זו היתה הצבעה של הכרת תודה,  כי ידעתי שלברק אין סיכוי להיבחר. וכמובן ובהמשך למסורת שלי, שלא להצביע בבחירות בעד מי שעשוי להיבחר גם בלעדי.

בקמפ-דיוויד, עם קלינטון יאסר ערפאת ועם קלינטון, התנהל בין שני המזרח תיכוניים מעין פוקר אמריקאי (הקרוי בלשון העם  צ'יקן ובלשון המקצוענים טקסס-הולד-משהו) בקלפים שחלקם פתוחים. סופו של אותו משחק גורלי היה, שברק הבריח מהשולחן את ערפאת על ידי הימור גבוה שערפאת לא היה מוכן לכסות כדי לאלץ את ברק לגלות את קלפיו המוסתרים – אך גם כדי שלא יהיה על ערפאת  לגלות את הקלפים המוסתרים שלו.

ומכיוון שערפאת הפסיד ליד השולחן, הוא חזר ודי מהר פנה אל שדה הקרב  של האינתיפאדה, ורק שם חשף את קלפיו הסגורים – התנזים והחמאס. על פי תוצאותיה של האינתיפאדה שאותה יזם, הקלפים האלה לא היו שווים יותר מדי, אלא אם כן מישהו מחשיב המון הרג מיותר וסבל נורא לשני עמים כהישגים.  ברור שליד השולחן היה ערפאת משיג הרבה יותר, אילו היה באמת בראש של הסכם.

ומה שקרה אז, הוא מה שגורם היום לאבו-מאזן להיזהר מפני אש הקרב כפי שנזהרים מאש.

מאז אותו ניסיון נפל בקמפ-דיוויד נמצא ברק  בתהליך מתמיד של הידרדרות פוליטית, מסע עגום שאליו לקח טרמפ גם את מפלגתו האומללה. הצלחותיו היחידות היו במשרד הביטחון, כשהיה מוצא לו מעין "מפקד" פוליטי שפרש עליו את חסותו, כמו אהוד אולמרט או בנימין נתניהו. כמי שגדל במסגרת צבאית, לפני שהיה רמטכ"ל, קיבל ברק מרות של מפקדים גבוהים ממנו בדרגה כדבר המובן מאליו, ולכן לא היתה לו בעייה מיוחדת לקבל את מרותם של "מפקדיו" הפוליטיים. יציאתו נגד אולמרט בשלהי כהונתו  של האחרון כראש ממשלה הגיעה רק כשחשש ברק כי אולמרט יגרור אותו ואת מפלגתו בדרך למטה אחרי פרשת המעטפות של טלנסקי. והוא נגרר מטה  בכל מקרה.

באשר לעתידו, כדאי להיזהר מהספדים מוקדמים מדי. יתכן שברק החליט, בגילו המתקדם, להכיר באפסותו הפוליטית ולהסיק מסקנות מבצעיות. במקום שהוא ירדוף אחרי הבוחרים, הוא יכול לחכות בסבלנות, ואחרי הבחירות,  אולי כן ואולי לא, ירדפו הנבחרים אחריו.

שבחי מעוז, גילה לבנים בהנהלת בל"ל ולא גילה עשירים בהנהלת הפוליטיקה?

לבי לשלמה מעוז, שסמך על משענת הקנה הרצוץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמצידו סמך על קנה רצוץ עוד יותר ממנו עצמו (בכל מה שנוגע לבחירתו  של מעוז כמועמד מטעם הליכוד) – חיים כ"ץ. איך יכולים היו מעוז או נתניהו לסמוך על איש ככ"ץ, שיסייע להכניס לרשימת הליכוד בכנסת אדם כמעוז, שיוכל להתחרות מולו על כתר ה"חברתיות" בסיעה ובמפלגה או בממשלה (גם כ"ץ וגם מעוז רוצים במשרה ביצועית בממשלת נתניהו הבאה)?

זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת.

צר לי על מעוז, משום שהוא איש מוכשר ונבון, שהיה יכול להוסיף משהו לפוליטיקה הישראלית. נכון שמדי פעם נפלטת לו איזו שטות, אבל למי לא?  לעומת זאת יש לו ידע, מקצועיות, והכי חשוב נכונות לחשיבה רעננה (מה שנקרא היום בקלישאית מדוברת "חשיבה מחוץ לקופסא". בדרך כלל ברור שמי שמשתמשים בביטוי הזה מבקשים לחלוק מחמאה לאחד שחושב בתוככי קופסא הקרובה יותר לקופסא שלהם).

אבל בצד הצער, אני גם תמה עליו מאוד. מה חדש פה?

כזכור, אמר מעוז כי  "הבהירו לי שכדי להתברג במקום ריאלי – אתה צריך לשלם…אם אני אקח קבלן קולות ואדבר איתו אז הוא יביא לי מספר קולות מסוים. מי שיש לו יותר כסף יכול יותר להיבחר בצורה יותר קלה." זה לניב רסקין בגל"צ. ואילו בראיון לדה-מרקר הרחיב מעוז ואמר "אנשים בשטח פנו, יש קבלני קולות שמחכים פעם ב-4 שנים להגיע לדבר הזה. זה לא דבר שהוא לא חוקי אך הם הופכים להיות עוזרים תמורת שכר וקבלות. יש להם מתפקדים ויש להם עסקים עם אחרים וכל אחד אומר לך שיש לי 300-200 מתפקדים ויש כאלה שאומרים שיש להם אלפים. אתה יכול לתת להם (כסף ) לפי הצלחה, אבל אני לא חושב שזה דמוקרטי…(זה מסתכם ב-) 30-50 אלף שקל לאחד, ויכול להגיע למאות אלפי שקלים אם אתה רוצה להיכנס."

ולבסוף, משלא נבחר, אמר מעוז שגילויו הפומביים על השיטה הנהוגה בליכוד, שבה רוכש המועמד את מקומו תמורת פצ'ה מצ'ה, פגעה בסיכויי הבחירה שלו.

ואני שואל: איפה, לעזאזל, היה מעוז בעשרות השנים האחרונות? איך הוא הצליח לגלות שהנהלת בנק לאומי היא מקום השמור ללבנים בלבד, ולא הצליח לגלות שמקום בכנסת הוא מקום השמור לעשירים בלבד?

די מצחיק אותי, שמעוז בכלל מתפלא. הרי הפטרון שלו, זה שניסה להקנות לו (להקנות, איזו מילה מדוייקת התפלחה לי בהקשר הזה) מקום בכנסת, הוא בנימין נתניהו, אחד ששימש כבובת המיליונרים של מילארדר-התמרוקים  רונלד לאודר עוד בקדנציה הראשונה שלו, והועבר אחד כבוד לאורווה של מיליארדר ההימורים  שלדון אדלסון בקדנצייה השניה שלו?

למה בדיוק מצפה מעוז ממפלגה אשר כזאת?

היום, אחרי שנחשפו קצת עלילות הכ"צים בליכוד, מגלים רבים את פגמיה של שיטת הפריימריז. כדאי לזכור כיצד הגענו לזה. שניים הם האחראים לאמריקניזציה המושחתת של הבחירות בישראל. יצחק רבין המנוח שחזר מכהונתו כשגריר בוושינגטון כשהוא מלא התפעלות מהשיטה שם, ונתניהו, שלמד בארה"ב ושימש שם שגריר באו"ם. שני אלה (וגם אהוד ברק שירש את רבין/פרס) הביאו למצב שבו הפלוטוקרטיה (שלטון העשירים) משתוללת.

שלמה מעוז: פצ'ה מצ'ה

בארה"ב, נשלטת המפלגה הריפובליקאית על ידי ההון הגדול של התעשיות הכבדות והאנרגיה, והמפלגה הדימוקרטית על ידי הקואליציה של ההון גדול של עיסקי הקולנוע והשעשועים ושל ההון הגדול של ההיי-טק, ביחד עם האיגודים המקצועיים הגדולים והעשירים, שמעמדם שם דומה למעמד של תאגידי החשמל, המים, הנמלים והתעשיות הממשלתיות אצלנו. ההון הגדול של הבנקאים מתחלק בין שתי המפלגות. תפקידה של השיטה הדימוקרטית שם הוא להבטיח שלא יתחולל שום שינוי שאינו לרצונם של אדוניה האמיתיים של המעצמה (משום כך הייתי ספקן גמור בקשר לסיכוייו של הנשיא ברק אובמה לחולל שינוי משמעותי כלשהו, גם בהנחה שבאמת ביקש לעשות משהו בכיוון).

את השכפול הישראלי  המוקטן של השיטה האמריקאית תפס שלמה מעוז בשעת מעשה בבחירות האחרונות בליכוד. לפעילי השיטה האמריקאית נוספים אצלנו מתנחלים. בחיוך אני נזכר בתעמולת-השקר של המתנחלים בשנים האחרונות, כאילו אינם זוכים להטבות ולכספים ציבוריים מעבר לחלקם באוכלוסייה. והנה בא לאחרונה ידידם הטוב, דווקא הוא, שר האוצר יובל שטייניץ וגילה את האמת: שהוא והממשלה שהוא חבר בא מעבירים למתנחלים כספי ציבור בשיטות שהשתיקה יפה להן. אני פוחד לחשוב בכמה זה מסתכם.

ואל דאגה: ביום חמישי נראה  ב"עבודה" בערך מה שראינו בליכוד, אם רק תואיל התקשורת לצלם מה שקורה ליד חברת החשמל או נמל חיפה ובכפרי הערבים והדרוזים כמו שצילמה בשכונות של הקווקזים והגיאורגים ובקלפיות הסמוכות לתעשייה האווירית.  שוב הכסף הגדול והאיגודים הגדולים והחזקים ידברו חזק ויכניסו את מי שיהיו חייבים להם את בחירתם.

מי שמבקש שינוי וחושב שמשהו טוב יכול לצאת לנו מהמפלגות הגדולות האלה, גם מזו המפוצצת בפעילי מחאה ובעיתונאים שוחרי טוב, הוא קצת קוקו, אם תסלחו לי על הביטוי.