שוטף/ מעריב, מי פליט, ישי והשעון, שלח מפרפר

עיתונים נסגרים

בימי הרחוקים כעיתונאי נסגרו כמה עיתונים שהזדמן לי לכתוב בהם: כתבתי ב"העולם הזה" בימים שהעורך והבעלים היה אורי אבנרי, כתבתי ב"חדשות" בימי עורכו הראשון יוסי קליין, כתבתי ב"מוניטין" כשערכו אותו רן אדליסט ואחריו גיורא שמיס, כתבתי ב"על המשמר" בימים שערכו אותו סבר פלוצקר וצבי טימור המנוח  ונדמה לי שהספקתי לשרבב עוד רשימה או שתיים ב"דבר" קצת לפני שנסגר, כשנערך על ידי רון בן ישי. כל העיתונים האלה ואחרים נעלמו ואינם. זה בלי להזכיר עיתוני סטודנטים, ביטאוני מפלגות ועוד כתבי-עת מזדמנים שסיפקו לי פרנסה או לפחות פירסמו מה שכתבתי. לזכותי אפשר לומר שברוב המקרים כבר לא הייתי בשטח כשהעיתון שלי נסגר.

מזל שכמה מהעיתונים שיצא לי לכתוב בהם עדיין  יוצאים לאור.

ב"מעריב" אמנם לא כתבתי מעולם, ובכל זאת הפרידה, אם תהיה, ואני עדיין מקווה שלא, היא מסוג אחר. "מעריב" היה העיתון שנקרא בבית הורי, וזה שקניתי בשנים האחרונות בסופי שבוע (כי  בבתי הקפה ששבהם ישבתי וקראתי בימי שישי  היה סיכוי רב יותר למצוא  את "ידיעות אחרונות" הנפוץ. אבל גם בגלל שבתקופה מסויימת, כשגרתי בתל אביב,    מצאתי במקומון "זמן תל אביב" שלושה כותבים שהיו חביבים עלי מאוד  – נתן זהבי, גיא מרוז ומנחם בן, והתרגלתי גם לגוף העיתון שבא עם המקומון). "מעריב" הוא גם מליגה אחרת, שונה מזו של העיתונים שנסגרו עלי. סדר גודל אחר.

אם ייסגר "מעריב" אני לא אתגעגע למוסד או למותג או לכותרת. יחסרו לי האנשים שזיכו אותי בידיעותיהם ובתובנותיהם, בחוש ההומור שלהם או בזעמם, בין שהם בשמאל, בין במרכז ובין בימין – מיהונתן גפן ועד לקלמן ליבסקינד. אני מקווה שאת כולם, או לפחות את רובם, אם לא חלק מהם, אמצא גם ב"מעריב" בדמותו החדשה, וכנראה המצומצמת והשונה.

ישי והשעון

ברור שאין לשעון החורף המוקדם שום קשר לדת. פה ושם,  במרוצת התקופה  הארוכה שמחוגי השעון נעים מכאן ולשם ניסו לספר לנו כל מיני סיפורים על הקשר בין עיתוי המעבר בין שעון לשעון ובין הקלות או הקושי של צום יום כיפורים, או לשעה שבה קמים לתפילה.

אך כבר מזמן ברור שמדובר במשהו אחר לגמרי.

ושאלתי את עצמי שאלה כזאת:

מה גרם לשר הפנים אלי ישי לתקוע את המהלך?

שר אלי ישי: תנו אתנן לסרסור

הרי הוא בעצמו גילה היענות מדהימה לרחשי ליבו של הציבור ומינה את הוועדה, שהגישה את המלצותיה, שאומצו באופן אמיץ ונחרץ על ידי כבוד השר. אז למה לא לסיים את המהלך? הרי השר ישי הוא לא אידיוט. הוא יודע כמה יפה היה מהלך כזה מוציא אותו בעיני הציבור. איזו עיתונות טובה היה תופס. שמו היה נישא בפי כל, כמי שהעניק לעם ישראל עוד כמה עשרות שעות של אור.

אז התעניינתי קצת בסוגיה. קראתי מומחים לעניני השר ישי ולענייני הדוסים והחרדים בכלל, חיפשתי מה אומר הרב עובדיה וכו', כמו תחקירן טוב.

לא גיליתי תובנות מדהימות.

שמעתי למשל את נחמיה שטרסלר טוען ברדיו כי ישי מטרפד את הארכת תוקפו של שעון הקיץ כדי להוכיח מי הבוס. מין משחק כוח שכזה. החרדים מצפצפים עלינו.

אני די מתפלא על שטרסלר, פרשן כלכלי בכיר שכמוהו,  שחיפש מתחת לשולחן הסברים בתחום הפסיכולוגיה של הכוח והשליטה (אדלר?).

המסקנה שלי מהפרשה אחרת לגמרי.

הרבה יותר פרוזאית.

לדעתי, ישי לא דאג להעביר בכנסת את החוק להארכת שעון הקיץ מסיבה פשוטה ביותר:

אף אחד לא הציע לו תמורה הולמת.

ואסביר את דברי:

כל אחד יודע שהפוליטיקה היא עניין של משא ומתן. משא – משמע מה שהפוליטיקאי מקבל, ומתן – מה שהוא נותן.

פוליטיקאי טוב קודם מקבל ורק אחר כך נותן.

אבל שפוליטיקאי יתן משהו בלי לקבל משהו?

פשוט תשכחו מזה.

שהשר ישי יתן לעם ישראל – כולל בלתי חרדים בעליל – כולל אפילו אתאיסטים-כופרים-בעיקר , שלא לדבר על ערבים ועל אורחים מאפריקה – המוני שעות אור –

– ולא יקבל כלום בתמורה?

איפה אתם חיים?

לא נשמע כדבר הזה.

העיר החרדית החדשה העומדת לקום בוואדי ערה, חריש, לדוגמה, היא כנראה אתנן שניתן לחרדים בכלל ולש"ס בפרט בגין שירותים קודמים, שמי יודע מה הם.

משהו די פרברטי, אפשר לשער, שעדיף שלא לדבר עליו ברשות הרבים, אך כתוצאה ממנו שומנו הגלגלים במנהל מקרקעי ישראל, במשרד האוצר, בוועדות לבניין ערים, בוועדות למתן אישורים וכן הלאה – והתוצאה – עיר ואם חדשה בישראל!

ואת שעון הקיץ חשבנו לקבל בחינם?

הצחקתם את השר ישי ואת מפלגתו.

רוצים שעון קיץ?

בבקשה, אין בעיות.

תנו לישי איזו עיירונת חדשה במקום טוב בגליל או לפחות שתי שכונות בצפת. תבטיחו לו 34 משרות של רבנים חדשים. תקציבו לו כמה הכשרים נאים במחוזות שעד כה היו שייכים להכשרים של האגודה או המפד"ל, ובקיצור – מספיק עם הקמצנות הזאת. השר ישי לא פרייער של אף אחד, לא עשו אותו באצבע, והוא לא הולך להמציא את הפוליטיקה מחדש ולא יחלק מתנות לציבור הרחב כשאפשר להשיג משהו למען הציבור שלו.

יתנו – יקבלו. אני בטוח שראש הממשלה מכיר את האימרה הזאת. בנימין  נתניהו רוצה לתת לעם מתנה יפה לקראת הבחירות המתקרבות?

שנא יפתח את הכיס וישחרר לסרסור את האתנן.

.

פליט לא פליט

לאחרונה הושק  המסע התעמולתי החדש של סגן שר החוץ, המזכיר את פליטותם של היהודים שגורשו ממדינות ערב ומשווה אותה לפליטותם של הפלשתינים מן "הנאכבה".

נדמה לי שעלינו להוקיר תודה על הצעד הנבון הזה במיוחד לעיתונאי בן דרור ימיני מ"מעריב" ולמזרחן-העיתונאי גיא בכור, שדחפו בעקשנות  ובעיקביות את הרעיון במשך תקופה ארוכה.

הערב שוב דנו בנושא הזה אצל "לונדון וקירשנבאום", אבל צר לי לומר שהדיון הפעם לא הגיע לקרסוליו של הדיון הקודם בפרשה בשבוע שעבר, שנערך בהשתתפות בעל העניין עצמו, סגן השר דני אילון, וכן הח"כ אחמד טיבי.

לונדון היה במיטבו באותו דיון.

הוא נתן לאילון להסביר את המהלך, וסיכם יפה ונכון את דבריו של סגן השר. כל אדם שעיניו בראשו מבין מיד שמדובר בצעד תעמולתי, שנועד להוות משקל נגד לתעמולת הנאכבה הפלשתינית המצליחה. וזה בערך מה שלונדון אמר.

אחר כך דיבר הח"כ טיבי, שנראה זחוח ומרוצה כאותו החתול שליקק את השמנת. זאת הפוזה הרגילה של טיבי כשהוא מתראיין אצל מארחיו החביבים והנוחים מן התקשורת שלנו.

אבל הפעם חייו לא היו קלים כל כך. לונדון לא נתן לו.

שדרן ירון לונדון: הכל תעמולה

טיבי ניסה לומר שהוא בעצם מברך על הצעד הזה, כי לדעתו, ההבדל ברור: הפליטים הפלשתינים תובעים לחזור למולדת האחת והיחידה שלהם, שהיא פלשתין. האם רוצים היהודים שנמלטו מהמדינות הערביות לשוב למולדת הישנה שלהם – מרוקו או עיראק? האם לא ישראל היא מולדתם?

בבקשה, אומר טיבי. הוא מוכן. שהיהודים יחזרו לשם – והפלשתינים – לפה.

אבל לונדון הזכיר לו שגם העניינים בקשר ל"מולדת האחת" של הפלשתינים אינם ברורים כל כך, ואפילו יגעים מאוד.

לא פלא שאחד הפרשנים של  אחמד טיבי בעיתון "הארץ" מיהר להיתלות בטיעוניו, ולבנות תיזה שלמה סביב ההנחה שההשוואה בין גורל הפליטים הפלשתינים לגורל הפליטים היהודים היא מגוחכת ושבבסיס העניין נמצאת השאלה כמה מולדות יש לפליטים היהודים.

אז קבלו מה שמצאתי באחד הטוקבקים שנכתבו בתגובה לאותה פרשנות של טיבי בעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים.

הנה קטע מהיוטיוב, ובו מסביר שר הפנים ובטחון הפנים הפלשתיני פאתחי חאמד, הסבר היטב, בלהט רב ובשכנוע עמוק, את עניין לאומיותם של הפלשתינים:

"לכולנו יש שורשים ערבים וכל פלסטיני בעזה ובשאר פלסטין יכול להוכיח את שורשיו הערבים, בין אם מסעודיה, תימן או כל מקום אחר.”

באופן אישי חצי ממשפחתי היא מצרית וכולנו כאלו. ליותר מ-30 משפחות בעזה קוראים אל מצרי. אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני סעודים.”

“מיהם הפלסטינים? יש לנו הרבה משפחות בשם אל מצרי ששורשיהן במצרים. במצרים! הם באו מאלכסנדריה, מקהיר, מדומייטה, מהצפון, מאסואן, ממצרים עילית. אנו מצרים. אנו ערבים!"

אז כמה מולדות יש לפליטים הפלשתינים? ומתי מולדתם היא פלשתין, ומתי היא מצרים או תימן, סעודיה או סוריה?

לפי העניין והצורך?

אז מה ההבדל בין הטיעון של טיבי ובין הטיעון של אילון?

שיטת שלח: מתי להאמין לערבים  ומתי להאמין לאיראנים

הצלחתי לתפוס קצה של שיחה שנערכה ב"מוסף" של הערוץ הראשון, אותו חלק של השידור שבו גאולה אבן (בדרך כלל) שהולכת ונעשית דומה יותר ויותר לח"כית זהבה גלאון ממר"ץ מבחינת המאניירות, ניהלה דיון כלשהו עם הפרשן איש "מעריב" עופר שלח.

זה כבר היה סוף הקטע, והבנתי מתוך הדברים שהיה מדובר בגילויים חדשים אודות מלחמת יום הכיפורים. הצלחתי לקלוט את שאלתה של אבן לשלח, שהיתה – איך הופתענו? הרי סאדאת חזר ואמר בתחילת הסבנטיז שאם לא יהיה הסכם מדיני הוא ילך למלחמה. ותשובתו של שלח היתה בערך זו:

אפשר לדבר בגסות בשעה כזאת? שאל שלח,  לא לקחנו את סאדאת ברצינות, כי הוא ערבי.

כלומר, הישראלים הגזענים והמתנשאים.

וגומר.

ואז באה, ממש באופן טבעי, שאלתה הבאה של אבן לשלח – ומה בקשר לאיראן? היתכן שגם את האיום האיראני עלינו לקחת ברצינות, כפי שהיה צריך להתייחס לאיומו של סאדאת?

כמעט שהיה לי צער בעלי חיים על שלח כשעקבתי אחרי ניסיונות התשובה שלו לשאלה הפשוטה  של אבן. הייתם צריכים לשמוע מה זה גימוגמים + פירפורים ובירבורים + ניסיונות התחמקות +הזעה מוגברת, עד שהצליח שלח לבוא עם איזה קשקוש מהסוג הבא:

שהאיומים של האיראנים הם "אפס קצהו" או "כאין וכאפס" לעומת מה שנשמע מישראל לכיוון איראן.

חה-חה.

ישראל הגזענית לא לקחה ברצינות את סאדאת כי הוא ערבי, מסביר לנו שלח.

ישראל  היא התוקפן ביחסים עם האיראנים,  ולכן אין לבוא להייאטוללות בטענות יתרות על כך שהם מאיימים להשמיד את ישראל, מפרשן לנו שלח.

ומה בכל זאת, בקשר לאיומים שלהם? האם יש להתייחס אליהם ברצינות?

התשובה של שלח: ישראל מאיימת יותר.

איך שפתלתלים כמו שלח נחשפים בקלונם אפילו שהמראיינת אולי התכוונה רק להרים לו להנחתה.