דה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה 6: דוד נגד גולית והספקולציות של הפרופסור

בספרו "קדמוניות היהודים" סיפר יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס) בשפה היוונית את הסיפור ההיסטורי של עמו, כפי שהוא מסתבר  מן התנ"ך. הספר  נתקל בביקורות רבות מצד היסטוריונים יוונים, שהבולט בהם היה אפיון, ובן מתיתיהו כתב את החיבור "קדמות היהודים, אנטי-אפיון" כדי להשיב על הביקורות.

כל זה במאה הראשונה לספירה.

את חיבורו פתח המחבר בהתקפה על ההיסטוריוגרפיה היוונית, ואף נכנס לדיקדוקי  בלשנות, בהזכירו לקוראיו את העובדה שהיוונים הם טירונים בתחום הכתב, שאותו לקחו מן הכנענים הצפוניים (הפניקים). יוספוס ראה כמגוחכת את העובדה שמישהו מעלה על דעתו להסתמך על היוונים הטירונים – טירונים בכתיבה וטירונים בכתיבת היסטוריה, כשהוא בא לתקוף עם בעל היסטוריה עתיקה כעמו שלו, וגם בעל וותק כה רב בכתיבת ההיסטוריה שלו.

וכך כתב בן מתיתיהו:

אולם רואה אני, כי רבים שמים לבם לדברי החרפות היוצאים מפי חורשי רעה מתי מספר ואינם רוצים להאמין לדברים אשר כתבתי על הקדמוניות ומביאים ראיה לטענה, שעמנו הוא צעיר לימים, באמרם שלא בא זכרו בספרי כותבי דברי הימים היוונים.  בראשונה אומר, כי מתמיהה מאד דעת המאמינים, שבכל דברי קדומים יש לפנות רק אל סופרי היונים לבד, ולחקור את כל האמת מפיהם…רואה אני שהפך הדבר הזה יוצא לנו, אם לא נשעה ברעיונות רוח, רק נבקש לנו את האמת שבמעשים. כי הנה כל הדברים הם חדשים בקרב היוונים – ואם תרצה לומר: תמול שלשום הגיעו לידם – לאמור : בניין הערים, כל דברי מלאכת מחשבת, וכן גם כתיבת החוקים, אך חדשה מכל אלה כמעט היא השקידה על כתיבת דברי הימים…רק באחרית הימים ובקושי למדו את תכונת האותיות…  נבצר מאדם להראות כתב אחד שנשמר מן הימים ההם, במקדשים או בבתי גנזי הצבור. וכן גם בדבר היוונים הנלחמים על טרויה…נמצא ספק גדול, ולא פורש אם ידעו את כתב האותיות…והנה לא נמצא בקרב היונים ספר שהסכימו בו, כי הוא קודם בזמן לשירת מעשי טרויה, וגלוי וידוע שחי האיש הזה (הומרוס) אחרי מעשי טרויה, וגם עליו אומרים שלא השאיר את שירתו בכתב ורק נשארה בזיכרון (בעל פה) וחוברה לקץ זמן מתוך שירים רבים, ועל כן נמצא בה הרבה כתובים המכחישים זה את  זה.

הערותיו המעליבות של בן מתיתיהו בדבר האנאלפבתיות המאוחרת של היוונים מקובלים עד היום. עדיין לא ברור מתי חי הומרוס, במאה התשיעית או השמינית לפני הספירה, וקיימות השערות בלבד בדבר התקופה שבה הועלו על הכתב דברי השירה שלו, האיליאדה והאודיסיאה. אחת ההשערות המקובלות היא שהדבר אירע בתקופת שלטונו של הטיראן (דיקטטור) הנאור פיסיסטראטוס, ששלט באתונה בין השנים 569 ל-527 לפני הספירה (עם כמה הפסקות) לרגל ארוע תרבותי שערך הטיראן בעירו.  לפי הגירסה הזאת,  ציווה  פיסיסטראטוס  על הזמרים והמשוררים שנקלעו לאתונה לדקלם את הזכור להם משירת הומרוס, וסופרי העיר רשמו מפיהם את הדברים. עם זאת, גם מלאכתם של פיסיסטראטוס ולבלריו לא נשמרה, ורק כמה מאות שנים מאוחר יותר נערכה גירסה של האיליאדה והאודיסיאה באלכסנדריה שבמצרים, במצוותו של אחד המלכים המוקדוניים מיורשי אלכסנדר הגדול.

השער של "ראשית ישראל": דוד נגד גולית לפי רמברנדט

למעשה הכתיבה  של השירה ההומרית קדמה  כנראה רק כתיבת החוקים באתונה, שגם אליו מתייחס בן מתיתיהו. זה קרה בתקופת שלטונו של הטיראן דרקון, שנולד בשנת 650 לפני הספירה ושלט בסוף המאה השביעית. עד אז לא היה שום חוק כתוב באתונה. בן מתיתיהו  מזכיר ב"נגד אפיון" גם את כתיבת החוקים הדרקוניים ואת זמנה המאוחר.

סולון, שנולד 12 שנים אחרי  דרקון ושלט באתונה אחריו, השכיל לשחרר את האתונאים מהחוקיים הדרקוניים וכתב חוקה ליברלית יותר.

כלומר, תחילתה הממשית של תקופת האוריינות ביוון הוא בערך בתפר שבין המאה השביעית והשישית לפני הספירה. לפני כן יודעים על "הכתב הליניארי ב'" ששרידיו נמצאו אצל המיקנים, שנטלו את אותיות הכתב הזה מן הכרתים והתאימו אותן לשפתם. כמו כן יש התחלות, פה ושם, של כתיבה באלף-בית השמי, ללא אחידות וללא שיטה, כל עיר-מדינה ודרכה.  חלפו  מאות שנים בין תקופת הכתב הליניארי של מיקנה ועד שהתגבש הכתב האלפא-ביתי, כשהאתונאים אימצו את השיטה היונית, שיובאה מאסיה הקטנה.

מה כל זה שייך לתעלולי הדה-קונסטרוקציה?

שייך ועוד איך.

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, היום ראש המכון לארכיאולוגיה,  והסופר האמריקאי המתמחה בכתיבה בענייני ארכיאולוגיה והיסטוריה, ניל אשר סילברמן, כתבו ביחד שני ספרים – "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה".

הספר הראשון, "ראשית ישראל", עוסק בעיקר  ב-1500 השנים הראשונות, בערך, בהיסטוריה של העם העברי-ישראלי-יהודאי (יהודאי=שייך לתקופת ממלכת יהודה). או, יותר נכון, בהכחשתה של אותה היסטוריה. כי אם נסכם את עיקר מסקנותיהם של המחברים, לא היו אבות, לא היו 12 שבטים, לא היתה יציאת מצרים, לא היתה תקופת התנחלות כמתואר בתנ"ך, לא היתה ממלכה מאוחדת בתקופת שאול, דוד ושלמה, אלא רק ממלכונת שבטית קטנטונת בשטחי יהודה ובנימין וירושלים היתה אז רק כפר קטן ודי נידח.

ואיך יודעים פינקלשטיין וסילברמן את כל הדברים האלה?

פשוט מאוד: קיים גוף-ידע אובייקטיבי, שאין לערער עליו, ורק אותו, מבחינה מדעית אפשר לקבל כראייה ולסמוך על ממצאיו, ושמו:  

"הארכיאולוגיה".

הנה מההקדמה למהדורה העברית של "ראשית ישראל" עמוד 11:

"שלא כחקר הטקסטים המקראיים, הארכיאולוגיה מספקת עדות 'אובייקטיבית'. היא חושפת מימצאים- כגון כלי חרס, כלי נשק ומבנים קדומים – המייצגים את העולם של זמן האירועים."

ועוד:

"'ראשית ישראל' הופך את היוצרות: הספר מעמיד את הארכיאולוגיה במרכז הדיון, כמכשיר מרכזי לשחזור המציאות הקדומה: רק אז הוא פונה אל המקור המקראי בניסיון לברר אם שתי העדויות – החומרית והכתובה – מתאימות זו לזו."

נשמע הגיוני להפליא.

מוזר שלא חשבנו על זה בעצמנו.

רק המימצאים ש"הארכיאולוגיה" חושפת, מייצגים את העולם האמיתי.

ואין צורך לומר, שרק פינקלשטיין את סילברמן וחבריהם מהאסכולה  "המינימליסטית" (מינימום תנ"ך – מקסימום ארכיאולוגיה), הם והם בלבד,  הינם הפרשנים המוסמכים והדוברים הבלעדיים של "הארכיאולוגיה". רק על פי הפרשנות שלהם – ישק דבר.

ומה עם כל האחרים שיש להם פרשנות שונה לגבי אותם מימצאים ארכיאולוגים עצמם?

ובכן, כל אלה, חבל שבכלל פתחו את הפה.

השער של "דוד ושלמה": הפסל של מיכלאנג'לו, ידו האוחזת בקלע

קבלו את  מה יש לפרופסור פינקלשטיין להגיד על מי שאינם מסכימים עם דעתו על "הארכיאולוגיה". הנה מתוך ראיון ב"הארץ" עם הכתבת אביבה לורי:

שאלה: וממלכה מאוחדת היתה?

פינקלשטיין: מספר האנשים שמדברים על הממלכה המאוחדת הוא עצום. מספר האנשים שבאמת מבינים, הוא קטן מאוד. כל זב ומצורע מדבר, אבל רוב הזבים והמצורעים לא מבינים כלום.

ברור? או שאנחנו מסכימים עם מה שמואיל ללמד אותנו  הפרופסור ישראל פינקלשטיין, או שאנחנו זבים ומצורעים ורובינו גם לא מבינים כלום.

ככה מדברים, פרופסור?

לא יפה.

אך אל דאגה. עוד  נראה מה נשאר מ"הארכיאולוגיה"  ומ"ההיסטוריה" האובייקטיביות של פינקלשטיין אחרי  מעט טיפול דה-קונסטרוקטיבי.

כאן המקום לציין, שהפרופ' פינקלשטיין אינו מוגדר כפוסט-מודרני (ואני מודה לפרופ' אביעד קליינברג שהעמיד אותי על טעותי בעניין זה). כבר כתבתי למעלה שהוא "מינימליסט". אך הטכניקה שהוא משתמש בה בשני הספרים שכתב עם אשר סילברמן, היא טכניקה מובהקת של דה-קונסטרוקציה, כפי שהסברתי בפרקים קודמים בסידרה.

נקודה המזדקרת מיד לעין, כשבאים לבחון את שני ספריהם של פינקלשטיין וסילברמן, היא החשיבות העצומה שהם מייחסים לסיפור דוד וגולית. כבר בספר הראשון הם מתייחסים כמה פעמים לסיפור הזה – התופס פרק אחד (י"ז)  בספר שמואל א'. מעניינת במיוחד הפעם הראשונה שבה הם מתייחסים לסיפור, עוד בספר הראשון וכבר  בהקדמה. שם הם כותבים על דיווחים מפוקפקים מבחינה ארכיאולוגית המופיעים בתנ"ך, אך כאלה שיש להם חשיבות אידיאולוגית עצומה:

"בדומה לכך (לסיפור יציאת מצרים שנדון בקטע הקודם וגם הוא מעשייה תעמולתית  בלי שום הוכחות לפי הפרופסור) מאבקו של דוד בגולית הפלישתי מהווה סמל לניצחון החלש והמאמין על החזק והמתגרה. פחות חשוב אם היה ענק כזה ואם דוד היה יכול לקלוע בדיוק אל מצחו." ("ראשית ישראל" עמוד 16).

חיילים פלישתים מגויי הים  בקרב ימי בציור מצרי  מתקופת רעמסס השלישי (1192-1160 לפסה"נ): קסדות מנוצות, מגינים וחרבות . (כל האיורים חוץ מפסל ההופליט מספרו של ידין)  

ואילו הספר השני, "דוד ושלמה" עמוס לעייפה באיזכורים לקרב של דוד נגד גוליית: עמודים 9-10, 13-14, 18-19, 21, 34, 57, 109, 165, 174, 179-184, 230, 269, 271.

המבוא לספר השני נקרא בפי מחבריו "הרועה ואבן הקלע".

כל הפרק השישי, מבין שמונה הפרקים של הספר השני, נקרא  "העימות עם גולית".

אבל, לא פחות חשובים מהאיזכורים הטקסטואליים, הם עמודי השער של שני הספרים.  בשער הספר  "ראשית ישראל" מופיע ציורו הידוע של רמברנדט המתאר את הקרב בין דוד וגוליית. על שערו של הספר השני, "דוד ושלמה", מופיע צילום של פסלו הידוע של מיכלאנג'לו המוצב בפירנצה, "דוד"- קלע על כתפו, והבלטה גדולה של ידו הימנית החופנת את אבן הקלע.

כל מי שמבין טיפה במו"לות, בעיתונות, בתקשורת, בהשפעה על דעת קהל, יודע כמה חשוב השער, וכמה חשובה התמונה שבשער. "השער מוכר", אומרים בעיתונות ובמו"לות, והעורכים מקדישים  תשומת לב מרובה לקביעת הכותרת הראשית  והתמונה המופיעה בחלון הראווה של הספר.

אין שום מקריות בהדגשת הסיפור של דוד וגוליית בשערי שני הספרים של פינקלשטיין וסילברמן.

אין שום מקריות בהשתדלותם המרובה להוכיח שאין לסיפור דוד וגולית ידיים ורגליים.

פינקלשטיין וסילברמן מבינים היטב את חשיבותו של דוד לסיפור הלאומי של העם היהודי בכלל, ושל ישראל החדשה בפרט, הספוג  באידיאולוגיה הציונית. הם מקדישים מילים רבות גם להסברת חשיבותו של דוד לשלוש הדתות המונותאיסטיות (ישוע הנוצרי נחשב כנצר לבית דוד, וגם הקוראן תופס את "דאוד" כמלך גדול וחשוב).

חייל במרכבה, ממוצא שמי, בשריון קשקשים, נפגע בקרב נגד המלך המצרי תחותמס הרביעי: סוך המאה ה-15 לפסה"נ

וסיפור דוד וגוליית הוא סיפור מפתח בעלייתו של דוד על כס המלוכה.

"הסיפור המקראי על המלכים המכוננים של ישראל המאוחדת עדיין מהווה נדבך מרכזי בתרבות המערב. גם אם רוב  בני האדם יודעים אולי מעט על תוכנו של המקרא, רק מתי-מעט לא ידעו לומר מהו סיפור הקרב בין דוד וגולית." ("דוד ושלמה", עמוד 19).

ומכאן יוצא, שאם יש לאידיאולוגיה הציונית ולהיסטוריוגרפיה של עם ישראל  אבן פינה שאותה יש לנפץ כדי למוטט את "המיתוס" – הרי זה סיפור הקרב של דוד וגולית. זיכרו את הדימויים הרווחים של מלחמת הקוממיות ב-1948: ישראל הקטנה מנצחת את העולם הערבי הענק. זיכרו את "המיתוס" הדומה של המלחמה ב-1967. דוד הקטן והנועז, מיליונים ספורים של יהודים, מצליחים לגבור על שלוש מדינות ערביות ובהן עשרות מיליוני תושבים.

אפילו  היום התמונה אינה שונה. ישראל עדיין קטנה, והעולם הערבי-מוסלמי שנגדה עדיין גדול. הסיפור של דוד וגולית עדיין יושב חזק.

ובדיוק משום כך הם שוקדים לפורר את הסיפור הזה ולמוטטו.

ועכשיו, הבה נראה איך ניגשים פינקלשטיין וסילברמן למלאכת הדה-קונסטרוקציה שלהם.

תחילה הם מביאים כמה ציטוטים מהסיפור המקורי בספר שמואל א', פסוקים 4-7, 45-47, 49. נלך בעקבותיהם:

 וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת:  גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.  ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן–חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת.  ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו   וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

ונאום  דוד:

 וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה:  כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

והקרב עצמו:

 וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.   וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה.

אז מה יש לפינקלשטיין ולסילברמן נגד הסיפור הזה? הוא לא ממש מקורי, הם אומרים, וגם לא מתאר אירוע שממש קרה. הסיפור נכתב בתקופה מאוחרת בהיסטוריה, בתקופת מלך יהודה יאשיהו (639-609) כדי להשיג מטרות תעמולתיות, דתיות-לאומיות ומדיניות, הקשורות לזמנו ולאינטרסים של המשטר באותה תקופה.

חייל פלישתי נפגע בחנית ושני חיילים אחרים מגויי הים בקסדות בעלות עיטור עגול מתקופת רעמסס השלישי (1192-1169 לפסה"נ). נראית גם עגלה פלישתית רתומה לשוורים, כזו הנזכרת בספר שמואל א', ו' 7, בפרשת ארון ה' שהוחזר לעברים אחרי שעשה שמות בפלישתים

כדי לערער את תוקפו של הסיפור, הם עושים את הדבר הנכון: הם עוסקים בפרטים הקטנים ואף בפרטי הדברים. שם, בפרטים הקטנים,  ניכרת האמת, ושם ניכר גם השקר. הנה מה שכותבים המחברים על הסיפור :

נשקו של גולית כפי שהוא מתואר במקרא אינו דומה לנשק שבו השתמשו הפלישתים הקדומים כפי שעולה מהמחקר הארכיאולוגי.

גויי הים…חובשים כיסויי ראש מיוחדים עטורי נוצות ולא כובעי נחושת.

הם משתמשים בחנית בלבד ולא בשילוב של חנית, כידון וחרב.

 וגם אינם לובשים שיריון כבד או מצויידים במגיני הרגלים המתכתיים המכונים מצחות נחושת.

אך התיאור המקראי אינו פרי הדימיון: לכל פריט ברשימת הציוד של גוליית יש סימוכין ארכיאולוגיים ומקבילה ברורה בנשק ובשריון מאזור הים האגיאי, מהתקופה המיקנית ועד התקופה הקלאסית.

בכל התקופות במסגרת זמן רחבה זו אפשר למצוא קובעי מתכת ומצחות מתכת, אך עד למאה השביעית לפני הספירה היו פריטים אלה נדירים בעולם היווני.

רק עם הופעת ההופליטים היוונים (ההופליט היווני היה חייל רגלי כבד, נושא מגן, חנית וחרב, שלחם בדרך כלל במסגרת ה"פלאנקס" – מעין מרובע מקובץ ובו שורות ישרות של חיילים הפועלים בהתקפה ובהגנה כגוש אחד. מוצאם של תרגילי הסדר הצבאיים המקובלים במגרשי המסדרים עד לימינו, הוא בתרגולות הקרביות של חיילי הפלאנקס, ואחריו הפלאנגה הרומאית שהיתה בנויה לפי אותו דגם. הלחימה חייבה שמירה של שורות ישרות, ופניה אחידה של גוש החיילים ימינה, שמאלה או אחורה לפי מיקומו של האוייב) על חימושם במאות השביעית עד החמישית  לפסה"נ החל הציוד התקני של הלוחם הכבד לדמות לציוד המתואר במקרא בסיפור גולית.

למעשה, הנשק והשריון התקניים של ההופליט זהים לאלה של גולית והם כוללים קסדה, שריון, ומגיני רגליים ממתכת, שתי חניתות, חרב ומגן גדול. מכאן אפשר ללמוד כי מחבר הסיפור המקראי על דוד וגולית הכיר היטב אתך ההופליטים היווניים שהופיעו בשלהי המאה השביעית לפסה"נ."

"ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר כי שכירי חרב כרים ויונים, כלומר ממערבה של אסיה הקטנה שירתו בצבא מצרים…בימי פסמתיך הראשון, שהשתלט על החוף הפלישתי בשלהי המאה השביעית לפסה"נ". ("דוד ושלמה" עמודים 181-2)

פסל של הופליט יווני,  עוטה שריון רקוע דמוי פעמון: שימו לב למצח המוגן היטב בקסדה (מהוויקיפדיה)

אכן, מלאכה נאה של דה-קונסטרוקציה. החימוש והמיגון של גולית התנ"כי זהים לאלה של ההופליטים היווניים שהופיעו בתקופת המלך יאשיהו, ולא דומים לציוד של החיילים הפלישתים מתקופת דוד. מכאן שהסיפור לא נכתב סמוך לתקופת האירוע, ויתכן שאף לא יכול היה להיכתב לפני הופעתם של ההופליטים בהיסטוריה.

ועכשיו נראה מה קורה כשמשתמשים באותה שיטה, כניסה לפרטים, כלפי הטיעונים של פינקלשטיין וסילברמן.

תחילה הערה מקדימה: מה חבל שהמחברים המכובדים התעלמו מסיפרו מאיר העיניים של הפרופסור יגאל ידין המנוח "תורת המלחמה בארצות המקרא לאור המימצאים הארכיאולוגיים" (החברה הבינלאומית להוצאה לאור, 1963). עיון בספר הזה היה מונע מהם שגיאות חמורות ביותר. מובן שיש גם מקורות רבים אחרים.

די סביר, שאלמלא היו פינקלשטיין וסילברמן לוקים באותה בעיה שהם משליכים על יאשיהו וכוהניו – דהיינו קדימות של אינטרסים תעמולתיים על פני אמיתות עובדתיות – יתכן שלא היה נופלים חזק כל כך.

ולעניין:

א.  גויי הים, שהפלישתים היו אחד מהם,  חדרו למדינות שבמזרח הים התיכון במאות ה-13 וה-12. תחילה לחמו נגד המצרים, ומאוחר יותר השתלבו חלקם בצבאות המצרים וגם בצבאות אחרים. הם השתמשו בשלושה סוגי קסדות: קסדות  מעוטרות בקרניים, קסדות שבפיסגתן בולט מין עיגול או כדור, וקסדות מעוטרות נוצות, שתפקידן היה להצל על הקסדה כדי לצנן את ראשו של הלוחם (מאוחר יותר התגלגלה עטרת הנוצות לציצת נוצות במרכז הקסדה אצל היוונים והרומאים, ועדיין נותרה בקסדות של פרשי משמר הריפובליקה  הצרפתי בימינו אלה). החומר שממנו היו הקסדות עשויות אינו ברור מן הציור, אך מכיוון שמדובר בתקופת הברונזה המאוחרת והברזל המוקדמת, אין להוציא מכלל אפשרות שהיה מדובר בקסדות נחושת או ארד (ברונזה). החיילים המופיעים בציורי הפרעונים כשקסדותיהם עטורות בנוצות, הם הפלישתים. חלקן האחורי והתחתון של הקסדות נראה בבירור על עורפם של החיילים.

חיילים מיקניים נושאי חניתות, מוגנים במצחות רגל: המיקנים נעלמו כ-100 שנה לפני מלחמת דוד בגולית, אך הפלישתים הכירו היטב את תרבותם

כמו כן, הקסדות של ההופליטים היווניים כללו מיגון כבד של המצח ולעתים גם של האף. תיאור של קרב שבו תיתכן פגיעה קטלנית של אבן במצחו של חייל החבוש בקסדה של היפוליט, הוא חסר אמינות לחלוטין.  לא סביר שסופרים מיומנים כמו אלה שעסקו בשכתוב תעמולתי של ההיסטוריה בחצרו של המלך יאשיהו, לפי גירסת פינקלשטיין וסילברמן, היו נופלים בפח כזה.

ב.  בתיאורי הקרבות מאותה תקופה (המאה ה-13 וה-12) נראים בבירור גם חיילים פלישתים האוחזים במגן גדול ובחרב ארוכה וישרה. כלומר, אין שחר לתיאור של פינקלשטיין וסילברמן, כאילו לא היו החרבות מוכרות לפלישתים והם לחמו בחניתות בלבד.

ג.  נכון שהחיילים הפלישתים בציורי הפרעונים עטויים במה שנראה שריון קל וצמוד לגוף. וחימושם אינו כבד ומגוון כמו של גולית. אך גולית לא היה חייל רגלי רגיל. הוא היה "איש הביניים", שאמור להיות מוכן לכל אפשרות,  וגם ענק יקר המציאות, שצריך הגנה מיוחדת, אך גם יכול לשאת עליו יותר כלי נשק מחייל רגיל. כך שאין שום צורך להניח שמיגונו וחימושו היו זהים  לציודו של חייל רגלי רגיל.

שריונות קשקשים כבדים, כמו זה של גולית,  היו בשימוש נרחב במזרח התיכון מאות ואלפי שנים לפני הופעתו של ההיפוליט היווני הראשון. כבר השומרים השתמשו בהם, וכמובן גם המצרים  ואחרים

ד. מגיני רגלים (מצחות) היו בשימוש אצל החיילים המיקנים. התרבות המיקנית נעלמה במאה ה-11 לפסה"נ, קודם להופעת היוונים, אך יש לה ייצוג נרחב בארכיאולוגיה של כנען, ובמיוחד באתרי הפלישתים. אין שום סיבה להניח שהפלישתים שלמדו מהמיקנים את תורת הקדרות, לא למדו מהם את אומנות המלחמה.

שריון קשקשים (שורת הקשקשים התחתונה מנותקת) עשוי ברונזה שנמצא בנוזי, המאה ה-15 לפני הספירה

ה.   לכן, לכל פריט במיגון ובחימוש של  גולית יש "סימוכין ארכיאולוגיים ומקבילה ברורה" במימצאים הארכיאולוגיים של המזרח הקדום ובתרבות המיקנית, עוד מלפני הופעת היוונים על במת ההיסטוריה של אירופה.

ו.  אין שחר לתיאור של פינקלשטיין וסילברמן, כאילו "למעשה, הנשק והשריון התקניים של ההופליט זהים לאה של גולית והם כוללים קסדה, שריון, ומגיני רגליים ממתכת, שתי חניתות, חרב ומגן גדול."

הנה ההבדלים:

1. לא יתכן שגולית היה חבוש בקסדה של היפוליט, כאמור בסעיף א' לעיל.

2. גולית עטה שיריון קשקשים. השיריון ההופליטי היה עשוי מתכת רקועה, תחילה בצורת פעמון, ואחר כך בצורת תבליט של החזה והבטן של גבר שרירי.

3. לא מצאתי שום סימוכין לטענתם של פינקלשטיין וסילברמן, כאילו היו ההופליטים היווניים חמושים בשתי חניתות. החנית התקנית של ההופליט היתה באורך של 2.1 עד 2.7 מטרים ושימשה אותו כנשק דקירה בלוחמת הפאלאנקס. הוא אחז אותה בידו הימנית, ובשמאלית נשא מגן גדול. החרב היתה חגורה על ירכו.  חיילי הפאלאנקס לא נשאו חנית או כידון נוספים.

4. גולית הפלישתי לא נשא מגן. את המגן (צינה) נשא נערו.

חיילים שומרים בקסדות מתכת, מגינים גדולים וחניתות במבנה של פאלנקס בן שש שורות, 2,500 לפני הספירה: אלפי שנים לפני ההופליט היווני הראשון

ז.  כפי שכבר נכתב לעיל, השתתפו חיילים מאיי יוון ומאסיה  הקטנה ("גויי הים") בקרבות במזרח התיכון המתוארים על ידי פרעונים מצריים מהמאות ה-13 וה-12, וחלקם לחמו לצד המצרים (במיוחד השרדנים, שמשייכים להם קשר לאי סרדיניה) וחיילים כאלה מוזכרים כבר בתנ"ך, בתקופת דוד (המאה ה-11 וה-10) כחלק ממשמר המלך, "הכרי והרצים" או "הכרתי והפלתי". ולכן לא היה צורך להמתין להרודוטוס או להופעת פסמתיך הראשון במאה השביעית כדי להכירם.

לסיכום: נראה שפינקלשטיין וסילברמן, מרוב להיטותם לשייך את סיפור דוד וגולית לתקופת המלך יאשיהו, שכחו לעשות שיעורי בית.

אך בכך לא מסתיימת מלאכת הדה-קונסטרוקציה של הארכיאולוג הישראלי ושל הסופר האמריקאי. כדי לחזק את טענתם שסיפור דוד וגולית נכתב בתקופת יאשיהו, במאה השביעית, הם מוסיפים וכותבים כדלהלן:

בפרשת דוד וגולית יש מקור נוסף של השפעה יוונית. הסיפור המקראי על גולית וחימושו הושווה לתיאור אכילס אצל הומרוס (איליאדה, שיר שמונה-עשר, 480, 608-612. שיר תשעה עשר, 153, 369-385). תיאוריה האפיים של האיליאדה את המלחמה בין היוונים לטרויאנים מזמנים השוואות נוספות להתרחשויות מסיפור דוד וגולית. במיוחד קרבות ביניים בין גיבורים משני הצדדים. קרב הביניים בין פאריס ומנלאוס (איליאדה, שיר שלישי, 21  ואילך) מסופר בז'אנר של התמודדות אחת הקובעת את תוצאות המלחמה כולה – בדומה לסיפור המקראי. את קרב הביניים בין הקטור ואיאס (שיר שביעי, 206 ואילך) אפשר להשוות לקרב בין דוד וגולית הן מבחינת התפיסה הכללית והן מבחינת רצף הארועים: גיבור נקרא להתמודדות. צבאו מגיב  בחרדה. מתואר נישקם של הגיבורים. הלוחמים נושאים נאומים. הלחימה מתחילה. נסטור מפילוס יוצא אף הוא לקרב ביניים, ויריבו מתואר כלוחם ענק.  ("דוד ושלמה" 182-3).

זאת אומרת – הסופרים של המלך יאשיהו, טוענים פינקלשטיין וסילברמן, אפילו לא היו צריכים להתאמץ, כדי להמציא את סיפור הגבורה המפוברק הזה של המלך דוד!

הם היו יכולים פשוט להעתיק!

היוונים הנדיבים העמידו (ללא ידיעתם) לרשות יאשיהו וכוהניו לא רק את המיגון והחימוש של ההופליט היווני בתור חומרי גלם לתיאור היריב הפלישתי, אלא הרבה יותר מזה: הם סיפקו להם גם את "התפיסה הכללית" ואת "רצף הארועים"!

הכל מהאיליאדה!

קריאת הקטע הזה בספרם של פינקלשטיין וסילברמן הזכירה לי מיד את "אנטי אפיון" של יוסף בן מתיתיהו, הנפעם ממנהגם של בני דורו להתפעל מכל דבר היוצא מתחת לידם של היוונים, היסטוריונים או משוררים, בלי שום בדיקה. והנה, לא חסרים גם בדורינו חוקרים ומלומדים, במיוחד מכנסיית השכל וגרורותיה, הסבורים שבמקורה זרחה  השמש מחלקם האחורי של היוונים. נראה שפינקלשטיין וסילברמן יושבים שם באחת השורות הקידמיות.

כזכור, לפי הדיעה המקובלת, עבודת הכתיבה המשמעותית הראשונה שידוע כי בוצעה באתונה,  היתה כתיבתם של חוקי דרקון.

אז מה? משוררים יווניים נקלעו לחצר יאשיהו המלך בירושלים ודיקלמו שם את פסוקי האיליאדה, ומתרגמי המלך החרוצים כתבו אותם בעברית, כדי לספק לסיפור של דוד גוליית את התפיסה הכללית ואת רצף האירועים?

משמאל לימין:  להבי חנית מקפריסין ומישראל,  2000 לפסה"נ, ותבנית יציקה של חנית מתל חצור, 1900-1800 לפסה"נ

אבל קריאת הקטע ההומרי של פינקלשטיין וסילברמן גם השאירה אותי עם תהייה קשה ביותר: איך זה, שאלתי את עצמי, שפינקלשטיין וסילברמן מספקים לנו את מראי המקום המדוייקים מן האיליאדה – אבל לא מביאים אפילו ציטוט אחד?אפילו קטע אחד של כמה שורות?

זאת אומרת – נניח שהמחברים המלומדים צודקים – הבה לא נתעלם לגמרי מן האפשרות הזאת –  וגירסה כתובה של האיליאדה תורגמה לעברית בחצרו של יאשיהו המלך, וסופריו שאבו ממנה השראה.

נניח.

אז מדוע  לא הביאו לנו פינקלשטיין וסילברמן אפילו ציטטה אחת – אחת! – כדי להוכיח לקוראיהם את טענתם באותיות ובמילים מן המקור עצמו?

מדוע הם סומכים בעניין הזה על חריצותם של הקוראים?

או, יותר סביר, על עצלנותם?

כל מי שיטרח לפתוח את "דוד ושלמה" ימצא שפע של ציטוטים, כנהוג בספרים מדעיים, שבהם שומה על הסופר לשכנע את הקורא בצידקת דבריו. כולל קטעים נרחבים מן התנ"ך, כפי שראינו בפרשה הנוכחית.

אז למה לא במקרה החשוב הזה, של הקשר בין האיליאדה ובין מלחמת דוד בגולית?  מדוע לא בפרשה החשובה הזאת,  המופיעה גם בשעריהם של שני הספרים? זה העימות שכל כך חשוב למחברים להוכיח שנכתב על ידי סופרי המלך יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה וככל הנראה גובל במעשה פלגיאט? למה דווקא במקרה הזה הם מתעצלים?

במקום לשבור את הראש בניסיון להשיב על הקושיות האלה, לא התעצלתי.

הלכתי וקראתי את הקטעים המומלצים על ידי פינקלשטיין וסילברמן בשני התרגומים העבריים של האיליאדה. מלאכה לא קלה. שירה יוונית קלאסית גדולה, מה יש לדבר,  אבל איכשהו, לקורא העברי בן ימינו, מלאכה די מייגעת.  קראתי וקראתי, פעם ופעמיים, את שני התרגומים העבריים של האיליאדה, ואתם יודעים מה?

שום כלום.

לא במקרה בחרו פינקלשטיין וסילברמן להביא בסיפרם את מראי המקומות בלי להביא את המקומות עצמם.

כי טענה חסרת שחר הם הביאו, מצוצה מהאצבע וקשקוש בלבוש.

אל תאמינו לי. אני לא התעצלתי והבאתי במלואם את הקטעים מן האיליאדה שעליהם ממליצים המחברים של "דוד ושלמה". כל מילה וכל שורה. הכל בנספח בתחתית הרשומה.

חיפשתי גם את המקור למשפט האחרון מהציטוט שהבאתי מספרם של פינקלשטיין וסילברמן, אודות היריב הענק של הגיבור המיתולוגי נסטור מפילוס. יגעתי ויגעתי, ומצאתי רק שני יריבים ענקיים שנסטור היה מעורב במלחמה נגדם: הקנטאורים (חצי סוס וחצי אדם) הענקיים, וחזיר הבר הקלידוני, שגם הוא מתואר כחיה די גדולה. אבל מה לאלה ולקרב בין דוד וגולית?

האם הייתם מתארים את הקנטאורים או את החזיר הקלדוני כ"יריב ענקי" האמור להזכיר את גולית, אילו חשבתם שמישהו ילך לבדוק את סיפורכם?

ואגב, יש סיפור קדום מאוד, המזכיר מאוד את הקרב בין דוד וגולית. סיפור שאין שום ספק שהארכיאולוג פינקלשטיין ידע עליו – אבל לא מקרה הוא שלא הביא את הסיפור הזה לידיעת קוראיו.

הנה הסיפור:

"וגיבור בא מרת'נו (כנען) ויחרפני במחני. גיבור אשר אין שני לו. הוא הכניע את הארץ בכל גבולה סביב ויאמר להלחם בי כי זמם לשדדני ויחשוב לשלול את בקרי בעצת שבטו…עם לילה מתחתי את יתר קשתי, יריתי חיצי לנסותה, השחזתי את חרבי, מירקתי את כלי זיני.

הבוקר אור ובני רת'נו באו. שבטיהם הריעו. הם אספו כחצי מבני ארצם ויזמו להתגרות מלחמה.

וישם הגיבור פעמיו אלי ואף אני הלכתי הלוך וקרוב אליו…נשים ואנשים הריעו, כל לב עלי דווי. ויאמרו: היש עוד גיבור אשר יוכל להלחם בגבור רת'נו זה?

נשארו בידו רק מגינו וגרזינו, כי חניתותיו אשר זרק (בי) נפלו מאחורי. כן ניצלתי מכלי זינו, באשר חיציו עברו על פני מבלי פגוע בי אחד אחר אחד. הוא התנפל עלי לשדדני. אך אני יריתי בו וחיצי ננעץ בצווארו. אז יצעק ויפול אפיים ארצה. הרגתיו בגרזנו. הריעותי תרועה גדולה על גבו. כל בן עאמו (הכנענים מבעלי ברית של המנצח בקרב) נהם. נתתי שבח והודיה  למונתו (אל המלחמה). אנשיו התאבלו עליו. המושל הלה עמוינשי חיבקני. ואני נשאתי את אשר לגיבור ההוא ואשלול את בקרו. כאשר זמם לעשות לי עשיתי לו. החזקתי בכל אשר במחנהו. בזזתי את אוהליו."

את הסיפור הזה כתב שאנהת (סנוהת) המצרי, שגלה מחצר פרעה אל ארץ כנען. זמנו של הסיפור: בערך 2000 לפני הספירה. יותר מ-900 שנים לפני סיפור דוד וגולית. הוא מובא בספרו של ידין שכבר הוזכר, בתרגום ש. ייבין, בעמוד 101.

גם שאנהת שאב את "התפיסה הכללית" ואת "רצף הארועים" מהיוונים? "גיבור נקרא להתמודדות. צבאו מגיב  בחרדה. מתואר נישקם של הגיבורים. הלוחמים נושאים נאומים. הלחימה מתחילה."  כדברי פינקלשטיין וסילברמן. אח, אח, אח, היוונים האלה! הכל הם יודעים! 2000 לפני הספירה, 1000 לפני הספירה – אבל אצלם זה היה קודם!

אין סיכוי, כמובן,  שיאשיהו וכוהניו קראו את הסיפור של שאנהת. והוא גם לא מתאים לתיזה של פינקלשטיין וסילברמן שהיהודים העתיקו מהיוונים. הסיפור רק מוכיח שלאיש במזרח התיכון לא היה צורך בסיפוריו של הומרוס על מלחמת טרויה כדי להכיר את קרב הביניים, כולל "התפיסה הכללית" ו"רצף האירועים". זו היתה מסורת קרבית עתיקה ורווחת, שמוזכרת גם בתנ"ך בפעם נוספת, במקרה של הקרב בין "הנערים" של צבא הדרום בפיקודו של יואב בן צרויה ובין צבא הצפון תחת פיקודו של אבנר בן נר.  אבל כשבאים לעשות דה-קונסטרוקציה של סיפורי התנ"ך, לא צריך וגם לא כדאי לדייק ולפתח יחסים הדוקים מדי עם אמיתות ארכיאולוגיות והיסטוריות.

 ————————————————————————————————–

נספח: קטעים מן האיליאדה

קטעים מהאיליאדה לפי מראי המקום ב"דוד ושלמה" עמ' 183. "האיליאדה", הומרוס, תרגום יוסף האובן  (נבו) הוצאת ירון גולן 1995, 624 עמודים

מזמור 18, 480

המגן מלאכת הפייסטוס (שר הנפחים)

ומתלה חיבר אליו עשוי כסף,

והמגן עצמו היה בן חמש שכבות דחוסות יחד,

על העליונה עיצב בתושיה ובידע רב פיתוחי אמנות רבים,

עיצב על גבה את היבשה ואת גלי הים ואת השמיים,

את הליוס (השמש) גם, את האצן הבלתי נעצר הזה ואת חרמש סלנה (הלבנה).

 

שם, 608-612

 

משסיים (הפייסטוס) זה האדיר והנורא,לעשות את מלאכת המגן, פנה לברוא

לאכילס את שריון הגוף הזוהר בעוצמה הגדולה מזו של האש.

אז פנה ליצור קסדה המגינה גם על הרקות, נאה, רבת קישוט, נושאת בעומס

ציצות שיער יצאו מתוך כרבולת הזהב. אז פנה לעשות מוקים (מגיני רגליים, מצחות). מסילות

להגנת הרגל, מבדיל יצוק בעדינות.

שיר 19, 153

נאום אכילס

חשוב הדבר שכל אחד יראה שאכילס שוב מצוי בקידמת חזית הקרבות , וכיצד כידונו מחסל –

כוחות מבני טרויה, ובכך תגבר אצלכם הנכונות להילחם.

 

שם, 369-385

 

במהירות  חבש על רגליו את המוקים הבוהקים שיפים הם עד להרהיב עין

שהמשכם מכסה בכסף את מפרק הקרסול.

אחר כך חבש את בית חזהו סביב בשריון הארד:

אחר כך על הכתף תלה את החרב אשר בניצבה בולטים ברוב הדר ראשי

מסמרי כסף, אשר הלהב בה עשוי נחושת קשיחה. בסוף הרים את המגן,

גדול וחסון, מקרין  למרחקים את זוהרו,בדומה לירח המלא.

כמו הזוהר המגיע אל הספנים בים מן המדורה,

שהודלקה גבוה בהרים, כמו סנה הבוער במרחב שממה,

שבאותה עת סופת רוחות עזה מרחיקה את ספינתם מחבריהם

אשר על החוף, אל תוך ים הגלים הרוחש דגה.

כך גם זהר לתוך האתר (חלל האוויר) מגינו של של אכילס. כל כך רבה

ויפה היתה הדרת האומנות שהיתה טבועה על משטחו במלאכת רקיעה.

ואז הרים את הקסדה הכבדה וכיסה בה את ראשו סביב.

הקסדה גבוהת הציצה נצצה כמו רקיע הכוכבים

והרעמה, שיערות זהב קלועות בידי האל שעשאה,

כמו כרבולת נופפה מצד אל צד.

אז בהדק אכילס האציל את התלבושת שעליו אם קלה היא תנועת

איבריו בתוכה ואם מתואמים חלקיה ונסגרים אלה על אלה.

וכמו כנפיים היתה לו התלבושת אשר הרימו אותו, את מצביא הגייסות

ואז הוציא מתוך מארז נאה את כידונו של האב, כבד, עצום וקשיח.

איש מבין הדנאים לא מסוגל היה להטילו, למעט אכילס.

 

איליאדה, שיר שלישי,21 ואילך

 

ברגע שראה אותו הגיבור מנלאוס הלוחמני

מהלך בצעדים בטוחים לפני חטיבת הלוחמים.

כמו אריה השמח בליבו על כי טרף גדול וקל בא לקראתו

כאשר צבי נושא קרניים בא לעומת הרעב או תיש

שכן בתאווה רבה הוא טורף ואוכל אותו, גם אם עדת כלבי

שמירה מהירים משוסית נגדו וציידים מנסים להניא אותו מעשות כל.

כך שמח מנלאוס בראותו שם את הגיבור חסוד האל אלכסנדרוס (פריס)

כי אותו רצה הוא להעניש (על שניצל את הכנסת האורחים שזכה

לה בביתו ביוון)  את עושה העוולה. מיד זינק ממרכבתו ועליו כלי זינו.

ואז, ברגע שאלכסנדרוס, הגיבור בחסדי האל, הבחין בו

שהוא מופיע בקידמת חזית לוחמיו, נתקף ליבו בבהלה ואל

בינות לקהל אנשי שלומו נסוג, לנוס מפני בוא הגורל המר.

כמו איש אשר לאחר שראה בביקעה מיוערת שבהרים

נחש נרתע בבהלה לאחוריו. רגליו נרעדו ומיד ברח מן המקום

והוא חיוור בשתי לחייו.

 

שיר שביעי 206 ואילך

 

כך התפלל העם ואיש הלביש-כיסה את עצמו בנחושת נוצצת,

בו ברגע וגופו על כל צדדיו עטוי היה כלי נשק,

ומיד הסתער כמו האל ארס המתערב בהסתערות,

במלחמה בין גיבורים שזאוס בן קרונוס שלח

ביניהם סכסוכי איבה מרים המכלים את כוחותיהם.

כך הסתער איס, מעוזם האדיר של האכאים

במבט זועם, רציני, אבל חייכני ובצעדים

גדולים וכבדים, תוך כדי הנעת הכידון המורם,

בעוד מכל עבר הדנאים (יוונים) הביטו בו בשמחה גלויה

הרי לדרדנים צנח שקע הלב ובאבריהם אחזו החיל והרעדה.

ואף בליבו של הקטור החלו מפעמות פעימות נאמנות. ואולם עתה כבר

לא היה לו לאן לברוח או להיחבא שם בערב רב של לוחמיו שכן הוא עצמו

הציע את דו הקרב (בעקבות מה שהלנוס מסר לו ששמע את שיחת אפולון והלנה)

איס קרב אליו ונשא מלפניו את המגן הגבוה.

מנחושת היה (המגן) משבעה עורות, אשר יצר אותו טיכוס בחוכמה,

הנודע באומנות עיבוד העורות,שחי בהילה ׁ(העיר)

אשר יצר את המגן בשבע שכבות עור, עורות פרים

מפוטמים, שמנים, ועליהם שכבת נחושת.

את המגן הזה נשא עתה מלפניו איס בן טלמון

שנעמד קרוב לפני הקטור.

 ואיים עליו במילים

הקטור, הנה אתה נוכח לדעת בבירור, איך אחד ואחד

קמים בעם הדנאי עוד גיבורים אחרים,

אף בלעדי בנו של פלאוס, הטוחן עד דק, בעל לב הארי

ליד ספינות הים החטובות והמהירות עתה הוא נח

זועם על אגממנון הוא, על נשיא העמים, במלוא רוחו.

אך עוד בינינו ישנם רבים שבשמחה מולך הם מתייצבים!

הנה, קדימה, החל במאבק הדמים!

על כן השיב לו הקטור, בעל קסדת שיער הסוס המתנופף:

"איס, בנו חסוד האלים של טלמון, מצביא העמים,

חדל לך מלהתייחס אלי כאל ילד רך, או כאל

אשה  שמעולם לא למדה את מלאכת המלחמה!

שהרי היטב מוכרים לי דרכי מלחמת הגברים!

יודע אני להטות מגן לימין ולהטותו לשמאל

בדרך חסכנית כדי לשמור על כוח הלחימה.

ואפילו לנוע עמו תוך כדי הליכה, כמו ריקוד של ארס הנורא

ואפילו בעת מהומה לנהוג במהירות את הסוסים הזריזים.

על כן, קום ועמוד! שכן לא אטיל בך כידון, לוחם אמיץ

בעורמתה של תחבולה ובחשאי ממארב. לא, כי בגלוי בך יפגע!"

אמר זאת, ובתנופה שילח את הכידון הארוך

והיטב פגע במגנו של איס, בעל שבע שכבות העור.

לא אלאה אתכם בהמשך הדברים. נערך קרב כידונים, ואחר כך משליכים שני הלוחמים אבנים גדולות זה על מגינו של האחר.  הקרב נגמר בכך שאידיאוס, "הכרוז הנבון", פונה אל שני הלוחמים האדירים  בהצעה נבונה:

"עתה ילדים, לא עוד עם מלחמתכם העויינת!

הלוא את שניכם אוהב זיאוס, האל השוכן בענן הרעמים.

ושניכם לוחמים אמיצים. בכך נוכחנו עתה לדעת כולנו.

אלא שעתה מתקרב הלילה ועניין טוב הוא להשמע גם ללילה."

ושני הלוחמים הנועזים מסכימים, מפסיקים את הקרב ומחליפים ביניהם חגורות מפוארות למזכרת.

מה יש לדבר? תפיסה כללית ורצף האירועים – ממש כמו בקרב בין דוד וגולית.