מותחן/ אי הנוכלים, ברוס דה-סילבה

סוף סוף, אחרי לא מעט נפילות קשות ופשרות רקובות, מותחן מעולה בלי שום הסתייגויות, ולא סתם, אלא אחד, כפי שמצויין על הכריכה – שזכה ב"פרס אדגר" האמריקאי לספרי בכורה. ואל  תניחו לפרס הזה לבלבל אתכם. דה-סילבה אינו טירון בכתיבה. הספר "אי הנוכלים" נכתב אחרי 40 שנות עיתונאות, וזה מה שמספר דה-סילבה על נסיבות כתיבתו: פעם מזמן מזמן, הוא כתב סיפור בלשי קצר שהתפרסם באחד מכתבי העת. והנה זכה לקבל מכתב המשבח את הסיפור, ומציע למחבר לחשוב על האפשרות לבסס עליו רומן. המכתב המפרגן היה חתום על ידי אחד איוון האנטר, שאינו אלא מי שעומד מאחורי שם העט אד מקביין (המנוח) – אחד הפוריים והמוצלחים שבסופרי המתח האמריקאים (תצלום המכתב מופיע בגוף הספר).

ברוס דה סילבה (הצילום מאמזון)

בהזדמנות הזאת כמה מילים על מקביין, שלא מעט מספריו תורגמו לעברית: הדיאלוגים שלו אולי לא שנונים כמו של רוברט ב. פארקר (שגם הוא כבר לא עימנו). העלילות שלו אולי אינן מורכבות ומעמיקות כמו של רוס תומס (שגם הוא…) והטיפוסים שלו אולי לא עסיסיים וצבעוניים כמו של אלמור לנארד (יבל"א), אבל יש בו משלושתם, וייחוד חשוב מאוד:

אין נפילות!

אד מקביין, שלא כמו השלושה שהזכרתי, מעילית כותבי המותחנים האמריקאים ועידיתם, הוא באנקר! פארקר, תומס ולנארד הם מצויינים, אבל פה ושם יש להם ספרים שהם נפילות קשות. לוקחים את הספר ליד מלאי ציפיות, ואז, לאט לאט, מתברר ש…נו…די….והנפילה מגובהי הציפיות לתהומות המציאות היא תמיד קשה.

לא אצל מקביין.

אז אם מישהו מקבל ממקביין-האנטר מכתב כמו שקיבל דה-סילבה, יש להתייחס ברצינות, מה גם שסוכן ספרותי אחד גילה לדה סילבה שהשבח שקיבל מהאנטר הוא יחיד ומיוחד במינו, כי לא ידוע על שום מקרה אחר שהאנטר מצא מילה טובה לאומרה על קוליגה. אבל דה-סילבה היה עסוק מדי לאורך השנים בעבודתו העיתונאית, ולא התפנה אלא כשיצא לגמלאות. דה סילבה בילה רבות משנות עבודתו בסוכנות הידיעות "אסושיאיטד פרס", בין השאר כמדריך כתיבה לעיתונאים, אך עוד קודם לכן היה כתב-חוקר ועורך בעיתון מקומי בעירו פרובידנס.

ומה אומר ומה אדבר – היה שווה לחכות.

גיבורו של דה-סילבה הוא עיתונאי חוקר בעיתון לא גדול, בעיר לא גדולה במדינה הקטנה ביותר (בשטחה) בארה"ב, רוד איילנד (כלומר, האי רוד, הקרוי לעתים בלשון העם גם ROGUE ISLAND, כלומר אי הנוכלים ומכאן שם הספר). למדינה  הזאת, לאופיה המיוחד, לאנשיה ולפוליטיקה שלה יש מקום חשוב מאוד בעלילה:

העיתונאי, ליאם מאליגן (אירי, אלא מה) ניצב מול שורה של הצתות שמעצבנות אותו במיוחד, שכן הן תוקפות בית פה ובית שם בשכונת ילדותו בבירת המדינה, העיר פרובידנס. מאליגן הוא פרוד הנרדף על ידי האקסית שלו, המחזיקה בכלבתם המשותפת "שכתוב" כדי לעצבן אותו, ונוהג במכונית חבוטה הקרויה "מזכירות"(ו' שרוקה).  הוא אוהד שרוף של הרד-סוקס (אדומי הגרביים,קבוצת הבייסבול הידועה של בוסטון), של סיגרים קובניים שהוא מקבל בקומבינה מסוכן ההימורים שלו, של משקאות בעלי אינטרסים מנוגדים כמו בירה ומאלוקס (תרופה נגד אולקוס) ושל עיתונאיות סקסיות העובדות במערכת העיתון שלו.

מאליגן  לוקח קשה את ההצתות, ועיקרו של סיפור המעשה הוא החקירה הפרטית שמנהל העיתונאי במקביל ולעתים בניגוד לחקירה המשטרתית שאינה הולכת לשום מקום במיוחד, בין השאר בגלל זהותם של השוטרים הממונים עליה, שלפי הבחנתו של מאליגן הם מתחרים זה בזה על תואר הטיפש מס.1 של המדינה. על הדרך יש לו עניין עם פרקליטים מושחתים, מאפיונרים קשוחים, פוליטיקאים שקרנים, עיתונאית ושמה וורוניקה המטריפה את דעתו במכנסי הג'ינס נמוכי הגיזרה שלה, ורוזי, טפסרית שגובהה 1.95 מ', שהיא חברת הילדות של מאליגן ומפקדת מכבי האש של העיר.

קבלו קטע לדוגמא, שבו משוחחים מאליגן וידידו מקראקן, חוקר פרטי, על לוחמת האש רוזי:

"אז מה, " אמר מקראקן, "יש לי סיכוי אצלה?"

"בטח. אתה צריך רק להצמיח עוד חמישה-עשר סנטימטרים ולהפסיק להתנהג כמו מפגר."

"למענה אני מוכן אפילו לנעול נעלים מגביהות. אבל היא חברה שלך, אז אני משער שאין לה בעיה עם מפגרים."

"כשאמרתי שאתה צריך להצמיח עוד חמישה-עשר סנטימטרים,לא התכוונתי בגובה."

עיניו של מקראקן הצטמצמו. ואז הוא חייך ושיגר לעברי את אגרופו השמאלי במכה מכוונת היטב, שחלפה במרחק אפסי מאוזני הימנית.

הכרזנו על תיקו במלחמת הטטסטוסטרון שלנו ושבנו לענייננו.

ובחיי שלא היה עלי לחפש הרבה כדי לדוג למענכם את הקטע הזה. כמותו יש בכל עמוד ועמוד בספר הביכורים של דה-סילבה. לא לוותר.

בינתיים מצאתי שדה-סילבה כבר שיחרר לשוק מותחן נוסף בסידרת העיתונאי מאליגן, ושמו "Cliff Walk," ואני מקווה שבהוצאה העברית כבר עובדים על תרגום.