ספטמבר המתגלגל: יאסר עבד ראבו, "קול אחד" ואייל ארד עובדים על זה

בלי להרגיש הדביק אותנו העתיד, והנה מסידרת השאלות  "מה יקרה בספטמבר" אנו מגיעים לסידרה "מה קורה בספטמבר" (ולקראת  הסידרה הבאה, "מה קרה בספטמבר")

ובכן, מה שהיה לנו עד כה   לא היה מרשים במיוחד. כמה מאות, ואולי אלפים ספורים של פלשתינים צעדו מעולפים מהחום בהפגנות או ניצבו בכיכרות והרימו כרזות  ושמעו קצת נאומים מייגעים ממנהיגיהם שהושארו בבית ולא הצטרפו למסעו של  אבו-מאזן לאמריקה. הפלשתינים ניסו  למכור לעיתונאים הישראלים  סיפורים על עשרות אלפי מפגינים. אך העיתונאים הישראלים, למודי המחאה האחרונה, ניערו אותם בחיוך מלגלג,  כמי שהתמחו קצת בהערכת מספרי מפגינים ושלחו אותם לספר את הסיפורים האלה לחבר'ה מהסי.אנ.אנ. או מהבי.בי.סי.  הפלשתינים  יצטרכו להביא לפחות  3,000 איש להפגנה הבאה בכיכר מנארה כדי לקבל  את המספר 20,000 בתור כותרת בעיתונות הישראלית.  בפחות מזה לא נהוג לדבר אצלנו על עשרות אלפים.  וכמו כן הגיעו כ-17 מיידי אבנים ערבים (שב"קול פלשתין" זה בטח היה "קרוב לאלף") למחסום בקלנדיה וצולמו מכל זווית אפשרית מעבר לענני הגז שידו בהם חיילי צה"ל. מעניין מה יקרה כשצה"ל יתחיל להשתמש בחומרים המסריחים שמדובר בהם.

בניו יורק הרחוקה כבר נאם  הנשיא האמריקאי ברק אובמה  את נאומו ההיסטורי, ובתגובה לכך הגיעו דיווחים גם על שריפת דגלים אמריקאים (שסבלו, לפי הדיווח, יותר מדגלים ישראליים! אבל אפשר לשער שאחרי נאומו של נתניהו יתכן שינוי במגמה) ובזה, בינתיים, הסתכם  ספטמבר.

לקראת היום – שישי – מבטיחים לנו יותר.

נאום הנשיא  ברק אובמה באו"ם: השיש הירוק

גם ראש ממשלתנו בנימין נתניהו וגם יו"ר הרשות מחמוד עבאס הקרוי אבו-מאזן ינאמו היום מעל הדוכן  באו"ם עם השיש הירוק מאחוריהם (כל פעם שאני רואה את השיש הזה – ויסלחו לי באן-קי-מון וברק אובמה וכל שאר הנואמים באו"ם, אני נזכר בשירותים המהודרים של בית קפה ענק אחד בכיכר הסינטגמה באתונה. שם יש שיש דומה, שמאוד הרשים אותי בזמנו, כשערכתי ביקור במוסד הזה, כששלפוחיתי מפוצצת מבירה יוונית בינונית, בסוף האייטיז).

הנאומים האלה  – תשכחו בינתיים מהשיש  הירוק – אמורים להלהיט יותר את הרוחות בגדה.

ומכיוון שיום שישי היום, כלומר – המוני מוסלמים הולכים למסגדים להתפלל ואחרי שהם מוצאים את נעליהם  לא דחוף להם לחזור לאשה ולילדים בבית – צפויות הפגנות גדולות יותר.

ואם לא די בכך, גם החמאס הודיע על "יום זעם".

כך שיש למה לצפות.

ומצד שני הגיע היורה.

אילו הייתי סתם אזרח,  הייתי עוצר כאן. אבל מכיוון שיש לי גם חובות כבלוגר, טרחתי יותר. פניתי למאגר המידע שלי, כלומר הגוגל, וניסיתי לברר מה, כללית, צפוי לנו.

ובכן, כתבתי בחלונית את המילים "מה יקרה",  "20 בספטבר", "פלשתינים" ו"או"ם" בכל מיני צירופים, ולהלן אשתף אתכם בקצת תוצאות שמהן יכולים אנחנו,  האזרחים הפשוטים, ללמוד מה מתכננים  למעננו  האדונים מהצמרת, הפוליטיקאים, הגנרלים, ראשי העמותות והמלכ"רים ואנשי יחסי הציבור.

מידיעה מ"הארץ" עוד מתחילת אוגוסט, התברר לי  שיאסר עבד ראבו, מזכ"ל הוועד הפועל של הרשות הפלשתינית  אמר כי-

"ההנהגה בגדה המערבית צופה שמיליונים ישתתפו במחאות, וכי מדובר בראשיתו של תהליך ממושך. הוא הוסיף כי הקמפיין ייקרא "פלשתין 194", שכן הרשות הפלשתינית  שואפת להיות החברה ה-194 באומות המאוחדות."

ואמנם נזכרתי כי ביום-יומיים האחרונים ניסה אחד מכלי התקשורת האלקטרוניים שלנו לפמפם לי בראש את המספר הזה, 194, והשדרנית המלומדת אף השכילה אותי והזכירה לי ש-194 היא גם אותה החלטה של האו"ם שמאזכרת את בעיית הפליטים.

ואילו הרמטכ"ל שלנו, בני גנץ, מצאתי באותה ידיעה, אמר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי –

 "רבבות מתכננים לקיים הפגנות לא אלימות בשטחים, אך הם צפויים לצעוד לעבר התנחלויות בגדה והצבא לא יוכל להעמיד את האחרונים בסיכון שכזה."

אין להתפלא על הפער הניכר בין "הרבבות" של בני גנץ ובין "המיליונים" שעליהם מדבר יאסר עבד ראבו.  כבר הזכרנו את הנקודה הזאת.  הרי בחודשים האחרונים כבר התנסינו בכך, מוצ"ש אחרי מוצ"ש, שההפרש בין מספרי המפגינים בכיכרות ובין מספרי המפגינים בכותרות אינו אלא נגזרת מדוייקת של אהדת כלי התקשורת למפגינים ובמקביל סלידתם מראש הממשלה. כך שבעוד הרמטכ"ל  הישראלי מתייחס למספרים בשטח, הרי שמזכ"ל הוועה"פ הפלשתיני מתייחס למספרים בכותרות, ומכאן הפער בין ארבעה ובין שישה אפסים.

ידיעה טריה יותר באותו עניין פירסם הכתב אמיר בוחבוט באתר וואלה לפני ימים אחדים, ב-17 בספטמבר. הפעם מדובר ב-

"מסמך פלשתיני פנימי שיועד ליו"ר הרשות אבו מאזן, לאחר שנכתב  בהזמנתו על ידי מספר אנליסטים. המסמך כולל ניתוח של מטרות הרשות הפלשתינית לקראת  העצרת באו"ם ב-20 בספטמבר ומספר ערוצי פעולה אפשריים. אחד הערוצים שמדאיג את מערכת  הביטחון הוא שכדי לעורר את הרחוב הפלשתיני הרדום, תשבית הרשות את משרדי הממשלה, בתי  הספר ומוסדות חברתיים. כך תנסה הרשות להוציא את האוכלוסיה הפלשתינית  לרחוב ולקיים  תהלוכות שקטות."

ואחרי שעשיתי את פעולת החיבור הפשוטה – 1=1 – הבנתי מיד על מה מבססים גנץ+עבד ראבו את הרבבות=מיליונים שלהם:

מכיוון שיש עשרות אלפי עובדי ממשלה פלשתינים, ויש לשער שאם יקבלו כמה ימי חופשה בתשלום יסכימו חלק מהם  להחליף את שולחן המשרד או את משאית הזבל בכיכר המפגינים – ולהביא את בני משפחה המתפרנסים אף הם מהמשכורת של הרשות – כבר יש לנו המספר המבוקש שעליו מדבר גנץ , שעם קצת רוח גבית יצטייר כמיליונים בכותרות העיתונים והמהדורות ויצא גם עבדו-ראבו צודק.

הרעיון הזה  – המוני המונים של פלשתינים המתעמתים עם חיילי צה"ל, צילצל לי מוכר.

ראשית, נזכרתי מיד, שממש בימים האחרונים, כשעסקתי בבלוגר עידן לנדו (שכזכור גייס  קבוצת כדורגל ממזרח ירושלים לצורכי הפיגוע באילת) מצאתי שהוא התייחס למספרים האלה  ברצינות רבה.  בתור אחת הסיבות המצויינות לכך שכדאי לבנימין נתניהו לפתוח  לאלתר במלחמה נגד רצועת עזה,  מציין לנדו את  סכנתו הגדולה של הספטמבר המתקרב, כאשר-

"לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלשתינים חשופי-חזה. פשוט יעמדו על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן." 

ואילו פישפוש קצר ונוסף בזכרוני העלה שזכות היוצרים על הרעיון לא מגיע ללנדו, אלא לאורי אבנרי. כבר בסוף שנות השבעים שמעתי את הרעיון הזה מפיו, ובעשרות השנים שחלפו מאז הוא גם העלה אותו כמה פעמים על הכתב. עוד דפדוף קצר  בגוגל אפילו העלה מובאה  מהתקופה האחרונה והרלוונטית. תחת הכותרת "נבואת המטורלל",  העלה אבנרי, אגב התבוננות בנפלאותיה של כיכר תחריר בפברואר השנה  את  גלגולו העדכני של הרעיון הישן שלו:

"מה יקרה אם מאות אלפי פלשתינים  יגיעו באחד הימים אל גדר-ההפרדה ויפילו אותה? ואם  רבע-מיליון פליטים פלשתינים  יגיעו אל גבולנו הצפוני? ואם יתקבצו המונים בכיכר מנארה  ברמאללה ובכיכר העירייה בשכם, ויתעמתו עם חיילי צה"ל? כל זה לעיני המצלמות  של  'אל-ג'זירה' ובלווי הרשתות החברתיות באינטרנט, כשהעולם כולו עוקב אחרי הדברים  בנשימה עצורה?"

נחמד. ואין צורך לכעוס על  לנדו או על אבנרי, שעשרות האלפים שמדבר עליהם גנץ הופכים אצלם למאות אלפים, כשם שהם הופכים למיליונים אצל יאסר עבד ראבו.

המספרים, כזכור, הם רק פונקציה של הצרכים.

ומעניין לעניין באותו עניין

והנה, בהמשך שיטוטי ברשת, מצאתי שלא רק האנליסטים העובדים אצל אבו-מאזן מתכננים את עתידנו.

שם אחד שב וחזר, כשהקשתי את מילות המפתח שלי בגוגל:

קול אחד.  ONE VOICE

פעם ראשונה שנתקלתי בארגון הזה. חיפשתי מידע ברשת אודותיו, ואשתף אתכם במה שמצאתי.

מדובר בארגון שהוקם לפני קרוב לעשור על ידי אזרח מכסיקאי ממוצא יהודי, דניאל לובצקי.  הארגון מוגדר על ידו כ"ארגון שלא למטרות רווח בלבד". ארגון בינלאומי בעל סניפים רבים, שהוא המשכו של ארגון קודם שהוקם על ידי לובצקי בשם "פיסוורקס" (עבודות-שלום).

והנה, "קול אחד" מתעניין מאוד במזרח התיכון.

אך בעוד שפעילותו בכל השנים האחרונות היתה על אש קטנה יחסית, מתברר שעכשיו – תפנית.

לרגל ההתרחשויות בספטמבר מתחיל "קול אחד" קמפיין אדיר, בתקשורת המודפסת וברשת.

קול אחד: הקול של מי, בדיוק?

עוד יש להביא בחשבון, לפני שנכנסים לפרטים, שהסיסמה של הארגון הזה  היא "יוצרים את המחר היום", ועל פי הגדרתו, עניינו המרכזי הוא בהפעלת "שורשי העשב" – כלומר – המוני העם – למען מטרותיו.

והנה לפניכם ההקדמה הכללית, המסבירה את הרקע האידיאולוגי לפעולתו הנוכחית של "קול אחד" בישראל:

תנועת קול אחד: תנועה פוליטית בינלאומית וא-מפלגתית, הפועלת להעצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלשתינית. התנועה דוגלת בהגברת התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות, כמענה על האינטרס הלאומי, הדמוגרפי, הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי של ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית.

רקע: בסוף החודש צפוי נשיא הרש"פ וראש אש"פ, מחמוד עבאס (אבו-מאזן) לבקש את הכרת מדינות העולם במדינה פלסטינית על-בסיס גבולות 1967 מהעצרת הכללית ו/או ממועצת הביטחון של האו"ם. הפלסטינים נוקטים במהלך החד-צדדי לאחר שהתייאשו מתהליך מדיני שנמשך כשני עשורים ללא כל תוצאות. במסמך רשמי של אש"פ מובהר כי הפנייה אל האו"ם אינה תחליף למו"מ, אלא נועדה לקבוע מסגרת למו"מ עתידי מול ישראל, אשר תכיר בגבולות 67 כבסיס ובשינויים המתחייבים בגבולות אלו להתבצע בהסכמה ותותיר את כל סוגיות הליבה למו"מ עם ישראל. עוד מבהיר אש"פ כי הפנייה אל האו"ם לא נועדה לקבוע עובדות בשטח באופן חד-צדדי, אם כי לבלום את המשך המהלכים החד-צדדיים של ישראל במפעל ההתנחלויות, שזה הכפיל עצמו מאז  נחתם הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ באוסלו.

הציבור בישראל אחוז פחד נוכח עמדת הממשלה שמזהירה לקראת "צונאמי מדיני" ואיניתיפאדה שלישית. אולם, בין הקולות המהלכים אימים בציבור לקראת ההצבעה, ישנם גם קולות פרגמטיים המזהים בהצבעה הזדמנות לקידום הדרגתי של פתרון שתי המדינות וההפרדה בין העמים.

ועל הרקע הרקע התיאורטי הזה, מודיע לנו ארגון"קול אחד", ומכיוון ש"הזמן אינו פועל לטובתנו", וכן מכיוון "שתנועת 'קול אחד' מזהה הזדמנות במהלך הפלסטיני ואינטרס ישראלי לקחת חלק בו." –

שמחה תנועת "קול אחד" להודיע לנו על פתיחתו של –

"קמפיין ספטמבר 2011: "ב-20 בספטמבר נותנים צ'אנס" / בשיתוף חברת  "יורו ישראל-ארד תקשורת"

כלומר: עניין רציני ביותר. שכן חברת "יורו ישראל – ארד תקשורת", היא-היא   החברה שבבעלות הפרסומאי ואיש יחסי הציבור הידוע אייל ארד ומשפחתו וכן שותפו האסטרטג  ליאור  חורב. משרד עתיר זכויות שפעם הריץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובבחירות האחרונות היה עשוי להושיב את ציפי לבני מנהיגת קדימה על אותו כסא עצמו, אלמלא שררה בישראל  שיטת ממשל מפגרת שבה  אמור המבקש לעמוד בראש הממשלה להקים לעצמו קואליציה שתקנה לו רוב בכנסת. עניין קטן שנשכח מהגב' לבני  כשחשה בתום יום הבחירות על פי המרצתו של ארד עצמו אל אולפן הטלוויזיה כדי לתבוע לעצמה את הכסא המיוחל.

הפגנה בגדה:  כמה אלפים?

ומכיוון שמדובר במשרד רציני שכזה ברור שיש להתייחס במלוא הרצינות לתכנית של "קול אחד".

והנה שלבי הפעילות, כפי שמשרטט אותם אחד לאחד משרדו של מר ארד:

• השלב הראשון, החל מה-13 בספטמבר, הושק באופן וירטואלי בפורטל "ואללה" ואתרים נוספים, כולל ברשתות החברתיות. באמצעות טכנולוגיה חדשנית מובילה, נעודד גולשים להכריע בעד או נגד הכרה במדינה פלסטינית בספטמבר ולהשתתף בדיון מקוון בנושא.
• בשלב השני, החל מה-18 בספטמבר, יצאו פעילי התנועה בישראל וברשות הפלסטינית לפעילות גרילה מקבילה. בין השאר, ניזום שיחות טלפון מוקלטות לציבור המתנחלים, הפעלת לחץ על שרים, ח"כים ושגרירויות, משאלי רחוב ועוד.
• בשלב השלישי, יסכם את הקמפיין באירוע שיא, אשר יכלול מודעות פרסום בעיתונות הישראלית. באירוע נפתח 25 שולחנות דיון בהשתתפות כ-50 מומחים שיעסוק ב-50 סיבות מדוע כדאי לנו לתת צ'אנס ולהשתתף בהחלטת האו"ם. האירוע יתקיים ב-11 באוקטובר בשעות הערב בת"א.

ובכן, הציצו בלוח ופנו לעצמכם את ה-11 באוקטובר. נפגשים בשולחנות.

ונמתין לשלבים הבאים.

מתערבים שהם יכללו הוצאה של "מיליונים" של "שורשי עשב"  ישראלים ופלשתינים כאחד לרחובות או לגבולות?

משרד ארד, בשם "קול אחד",  גם מסביר מה עומד לקרות אם  ממשלחת ישראל תעז להגיב באופן חד צדדי על צעדה החד צדדי של הרשות הפלשתינית:

• הסכנה בסיכול היוזמה על-ידי ישראל (התרחיש הסביר) או דחייתה על-ידי מדינות העולם היא שמוסדות הרשות הפלסטינית עלולים להפוך לבלתי-רלוונטיים ולא מייצגים בעייני מרבית הפלסטינים ובכך לגרור את ישראל לקחת אחריות מחודשת ובאופן בלעדי על מיליוני פלסטינים ממערב לירדן.
• פירוק הרשות הפלסטינית יאלץ את ממשלת ישראל לקחת אחריות כלכלית, ביטחונית ואזרחית על העם הפלסטיני. בימים בהם החברה בישראל זועקת "צדק חברתי" , סכנה זו מתבררת כאיום חמור על עתידנו.

ואמנם, רק אתמול שמעתי את איש הרשות סעיב עריקאת מגיב מניו-יורק על אזהרתו של שר האוצר יובל שטייניץ, שממשלת ישראל עשויה לנקוט בצעדים  חד צדדיים.  עריקאת הודיע שבמקרה כזה תפנה הרשות את מקומה כגוף השליטה בגדה, ותפנה את המקום לממשלת ישראל.

כך שנראה שעריקאת וארד מתואמים יפה.

וגם קמפיין הרשת של "קול אחד"  כבר החל. באתר הפלשתיני EI (האינתיפאדה האלקטרונית) אנו מוצאים פרטים על ההשקה, תחת הכותרת: "קול אחד" פועל ליצירת הסכמה כללית סביב מושג האפרטהייד הישראלי"

בלי קושי גיליתי ברשת פרטים רבים נוספים על "קול אחד", שלפחות  מבחינת הנהלתו הישראלית הוא נראה כקו-פרודוקציה של אחד האגפים (של עמיר פרץ) במפלגת העבודה, של קדימה, של מרץ, של הקרן החדשה לישראל וקצת דמויות מהשמאל המדומה הישראלי ואפילו קצת טייקונים.

בהנהלה ובמועצה המייעצת הישראלית של הארגון תמצאו את הפרופ' אבישי ברוורמן, את השגרירה קולט אביטל ואת מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, יפתח לנדאו. נמצאים שם הח"כ יואל חסון איש קדימה והטייקון דב לאוטמן.  נמצאת שם גם אוריאלה בן צבי, בעלת משרד הפרסום ויחסי הציבור "בן אור" שביחד עם שתי"ל של הקרן החדשה לישראל ייסד את "אג'נדה", שם היה חבר ההנהלה דניאל בן סימון, לשעבר איש "הארץ" שהיה חבר בהנהלת "הקרן החדשה לישראל" וגם בהנהלת "אג'נדה". וכן נמצאת שם העיתונאית  ענת ציגלמן מ"הארץ".

אבו מאזן והשליח מיטשל ב"אינתיפאדה אלקטרונית": "קול אחד" מייצר הסכמה על אפרטהייד ישראלי

תמצאו שם את האלוף (במיל) דני רוטשילד,שהיה ראש "המועצה לשלום וביטחון", אחד הגופים הממומנים על ידי "הקרן החדשה לישראל".  נמצא שם השגריר אלון ליאל, בעלה של מנכ"לית "הקרן החדשה לישראל" רחל ליאל. עוד נמצאים שם הרב מיכאל מלכיאור המרבה לשתף פעולה עם "הקרן החדשה בישראל"  והשגריר מרטין אינדיק.

רבים מאלה חברים גם בהנהלת "קול אחד העולמית". לחובבי סלבריטאים צפויה חוויה מרוממת נפש אם ייכנסו לאתר ההנהלה העולמית של הארגון. הם ימצאו שם המוני כוכבים  ידועים, כולל בראד פיט, דני דה-ויטו וג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג' קונסטנצה מ"סיינפלד"), ונטאלי פורטמן "שלנו", וגם זמירים ישראלים כדוד ברוזה, אחינועם ניני ומירה עוואד.

אחד השותפים של "קול אחד" הוא ה"ישראל-פלשתין מגזין" הפותח עכשיו מחדש בפעילות נמרצת בערבית ובאנגלית. בין הספונסרים של המגזין ניתן למצוא את הגב' חנאן עשראווי   מהרשות ואת אורי אבנרי מישראל.  את סרי נוסייבה מראשי "יוזמת ז'נבה" ואת יעל דיין, וכן את נעמי חזן, הנשיאה המקומית של  הקרן החדשה לישראל. במועצת המערכת נמצא העיתונאי דני רובינשטיין שהוא גם יו"ר "קשב – המרכז להגנת הדימוקרטיה" , הממומן  על ידי שורה ארוכה  של קרנות אמריקאיות ואירופאיות.  בין השאר קרן פרנץ אברט הגרמנית, USAID  של ממשלת ארה"ב ועוד שתי קרנות ממשלתיות אמריקאיות  והאיחוד האירופי. וכן נמצא שם הפרופ' אדי קאופמן מי שהיה יו"ר "בצלם" (הקרן החדשה לישראל).

ועכשיו הצימוק: מיהו אחד המממנים הגדולים והחשובים של "קול אחד",  ושל ארגון האב שלו "פיסוורקס", אם לא החשוב שבהם?

קרן פורד.

אותה קרן פורד, שמנכ"ל "הקרן החדשה לישראל" דניאל סוקאץ',  כבר הודה שהקרן שבראשה הוא עומד היא הזרוע הביצועית שלה בישראל. אותה קרן המממנת בין השאר את המיזמים של התכנית הכלכלית-חברתית של מכון ון ליר, אותה תוכנית שהעניקה לנו את  הפרופ' אריה ספיבק ואת הפרופ' אריה ארנון מראשי "צוות המומחים" של המחאה.

אותה קרן פורד שכבר ידוע היום, שהיא זו שמימנה ואימנה את הארגונים הפלשתיניים והמוסלמים שניהלו את קמפיין "האפרטהייד" נגד ישראל בוועידת דרבן בדרום אפריקה בתחילת העשור הקודם, ולמרות שנחשפה , הודתה והבטיחה שלא לחזור על כך,  המשיכה לממן ולתמוך לאורך כל העשור בארגונים אנטישמיים  המתחזים כאנטי-ציוניים בכל רחבי העולם.

כך שמתעוררת הנשאלה: מה הם מחפשים פה בעצם? מה רוצה הברית המוזרה הזאת בין "קול אחד", האגף של עמיר פרץ במפלגת העבודה ומפלגת קדימה ( תוכלו למצוא את תצלומה של הגב' ציפי לבני מככבת באחד מפרסומי "קול אחד")  הפרסומאי אייל ארד הנתון כבר שנים בוונדטה אישית נגד נתניהו, וקרן פורד האנטישמית?

האם הם רוצים לקדם שלום ופתרון של שתי מדינות, כפי שהם מצהירים, או  ללבות שנאה ולחרחר ריב ומדנים בין יהודים ליהודים, בין ערבים לערבים והעיקר – בין יהודים לערבים, כפי שהם עושים פה כבר המון שנים?

מה עומד מאחורי ההצהרות שלהם על "אי אלימות", ועל כך שיש להוקיע כל צד שיפעיל אלימות? שוב ניסיון לתפוס את ישראל במלכודת "אי-האלימות"  כמו במשט של המאווי מרמרה? שוב הרצון לסבך את ישראל בקטל של פלשתינים שיביא  לוועדת גולדסטון נוספת? מה פשר  הקשרים הענפים של  "קול אחד" עם "הקרן החדשה לישראל" ושל זו  האחרונה עם  "צוות המומחים" של המחאה? האם שוב יש כאן, בין השאר, מסע להחלפתו של ראש ממשלה  בישראל שלא באמצעות בחירות?

ונא לא לבלבל את המוח ולספר שיש פה עוד איזו "תיאוריית קונספירציה" פאראנואידית. כל המידע שהובא כאן מבוסס על מקורות גלויים וזמינים לכל ברשת. הכל מבוסס על תכניות הפעולה הגלויות שפירסם משרדו של אייל ארד.

האם שוב נהיה עדים לקשר שתיקה  עלוב ופחדני של התקשורת הממוסדת, כמו במקרה של הקשרים בין הקרן החדשה לישראל ובין "צוות המומחים" של המחאה? האם תשתף התקשורת פעולה עם מסע היחצ"נות של משרד ארד ושל "קול אחד" ועם מסע הפרסום והמודעות במיליונים שהם עומדים לפרסם,  ולא תחשוף את הקשרים הגלויים לגמרי של הארגון הזה עם קרן פורד ואת מטרותיו הנסתרות?

ושוב, הערה אישית: מזה 40 שנים בערך אני נמנה על אלה הסבורים  שפתרון שתי המדינות  הוא הנכון לשני העמים המעונים היושבים פה. אני חושב גם שמפעל ההתנחלויות הממשלתי הוא  משגה חמור ויקר ביותר, ויש לעשות  לפירוקו.  אני חושב שבנימין נתניהו אינו ראש ממשלה טוב, ועדיף שיימצא ראש ממשלה אחר במקומו. אבל אני חושב שבמדינה דימוקרטית, יש להחליף ראש ממשלה בבחירות, באופן דימוקרטי.  ואני מתקשה לראות במה הספינים והשטיקים של אויבי ראש הממשלה, טובים מאלה שלו.  ואני בטוח שאם יימצא שההתנחלויות  מהוות מכשול לשלום,  יש למצוא את הדרך לשכנע את המתנחלים  בדרכי שלום  כי האינטרס של העם גובר על האינטרס שלהם .

וכמו כן  אני חושד חשד  עמוק ביותר בכל מיני פוילע-שטיקים כאלה, שמעורבים בהם "הקרן  החדשה לישראל" או "קרן פורד" או "קול אחד",  "מכון ואן ליר" וכל דומיהם.  אופי פעילותם ומעשיהם מוכיחים מעל לכל ספק סביר, שיותר ממה שהם מבקשים שלום, הם מחרחרים מלחמה. יותר ממה שהם  מבקשים לפשר בין העמים, הם מנסים ללבות שנאה ביניהם. ואני גם מתנגד התנגדות נחרצת לכך שיבחשו בפוליטיקה המקומית כל מיני טייקונים מעבר לים, קרנות שאינן מפרסמות את זהותם של בעלי הכספים המגיעים אליהן, מעצמות אירופאיות וארגונים כנסייתיים אירופאיים ואמריקאים . שלום בין ישראלים ופלשתינים ייכון כאשר ישראלים ופלשתינים ישבו לדבר ביניהם. אם יש דבר בטוח שאפשר ללמוד מהניסיון בעשרות השנים האחרונות, זה הדבר:  כל הניסיונות להביא שלום לא הצליחו, בגלל עודפי המתווכים ובעלי הרצון הטוב, לכאורה .

במקרה של ספטמבר המתגלגל, נראה לי שהם מבקשים להביא למצב שבו הפגנות פלשתיניות גדלות והולכות יביאו את צה"ל  למצב שבו יהיה עליו להפעיל כוח ואלימות כדי לעצור אותן. אני משוכנע שכמו במדיניות של החמאס במבצע "עופרת יצוקה" וכמו בשיט הטורקי של המרמרה,  מבקשים היוזמים המדברים על "אי-אלימות" ועל "שלום" להביא לקטל ולהרג של  פלשתינים, ורצוי כמה שיותר, כי זה יסייע להם במסע הדה-לגיטימציה שהם מבקשים לעשות לישראל בעולם.

כל שוחרי הטוב המדומים האלה משחקים לידיהם של היסודות האנטישמיים והקיצוניים ביותר בציבור הפלשתיני, והם מרחיקים את השלום ומקרבים את המלחמה.