בנציהו/ ג'ורג' גורביץ הקדוש ומלחמתו בדרקוני מעריב

רשומת אורח

הרבה נכתב כבר על פרשת סא"ל אייזנר המכה עם נשקו את הפעיל הדני בבקעה. בן דרור ימיני התייחס למקרה הזה בטור במעריב ביום שלישי תחת הכותרת "השתגענו". בנוגע לשאלה אם השתגענו או לא, אני מודה שכבר כמה ימים אני מתלבט בשאלה הזו. מצד אחד, התמונות העולות מהארוע מעוררות חוסר נוחות אפילו בקרב אוהדי ישראל הגדולים ביותר, וכל מי שקצת שכל ישר בראשו מבין את הפגם במעשהו של אייזנר.

אבל, וזה אבל גדול, הסתכלות על ארוע של שש שניות, שנגזרו מתוך ארוע של שעה שלמה, ללא מתן דגש על הגורמים המעורבים בפרשה, ועל אופיים של אלה, היא קצת שטחית.

אפילו לא קצת. כנראה שלעולם לא נוכל לדעת את האמת במלואה על מה שקרה שם. את התודה על כך יש לשלוח למי שצילם את הסרט. משום מה  חשוב לו מאוד להראות את קצין צה"ל מכה את הפעיל הדני, אבל נראה שקצת פחות חשוב לו להראות לכלל הציבור את הארוע במלואו. ההימור שלי הוא שאת הסרט במלואו, ללא עריכה ( שקשה שלא לחשוד שהיא מגמתית) לא נראה לעולם. למה זה ? את זה אני מוכן להשאיר למחשבה החופשית של הקוראים.

לא הייתי טורח להתיישב ולכתוב לולא הזדרז  יוסי גורביץ, בעליו של הבלוג בעל השם האורווליאני "החברים של גו'רג'", לכתוב פוסט תחת הכותרת "ארכיבישוף תעשיית השקרים: מכספתים את בן דרור ימיני". הכותרת מהווה כמובן אנלוגיה למאמרו של ימיני "ברון תעשיית השקרים", שדן במעלליו העיתונאיים של גדעון לוי. אל הכינוי "מכספתים", שמתייחס לעיתונאי בן כספית, עוד נחזור מאוחר יותר.

את הדיון בטיעוניו של גורביץ, ראוי להתחיל בציטוטים שהוא עצמו מביא ממאמרו של ימיני, ומגיב להם בהמשך. לכן, ראוי שהתגובה לדבריו של גורביץ תתנהל באותה מתודה שבה בוחר גורביץ להתייחס לדבריו של ימיני.

ימיני כותב : "לא שיש לנו מושג מה קרה שם. הרי היה ארוע של שעה, ומתוכו קיבלנו משהו כמו שש שניות".

 "שקר" כותב על כך גורביץ, "הסרטון המלא, באורך של יותר משתי דקות, פורסם כבר במוצ"ש".  אליבא ד'גורביץ, העובדה שבן דרור ימיני טוען כי מתוך ארוע של שעה שלמה, פורסמו    0.1% מאותו ארוע, הופכת אותו לשקרן, זאת על סמך העובדה שהסרטון שהביא גורביץ עצמו, מתאר בערך 2% מתוך כל הארוע.

זו כמובן שטות ממעלה ראשונה לטעון שימיני משקר, בו בזמן שגורביץ עצמו דווקא מאשש את הטיעון המרכזי שאותו טען ימיני, והוא שנסיבות הארוע לא הובהרו במלואן לציבור הישראלי.

אז נכון, העורך החביב של ה- ISM טרח להציג לנו קצת יותר מעשירית האחוז של הארוע המלא, במקרה הזה מדובר בשני אחוזים שלמים, אבל אם ימיני הוא שקרן מפני שלא טרח להתייחס לדקה חמישים וארבע נוספים שהיו זמינים, מה נאמר על צלם הסרט, שבחר להעלים מעינינו 98% אחוז מהארוע? אם ימיני הוא ארכיבישוף, אז ב- ISM כבר יכולים לסמן וי על מושב האפיפיורות של התעשייה. גורביץ במקרה הזה, מתפקד כקרדינל נאמן.

ימיני כותב : " ראשית, בשטחים מסתובבת חבורה של אנרכיסטים, בעיקר מאירופה, ששייכים לארגונים ידועים. רובם, אם לא כולם, חובבי חמאס וג'יהאד." 

"הטעיה" , מכריז גורביץ. "לא רלוונטי בשיט למקרה שלנו, ואם לימיני יש נתון כלשהו שמוכיח ש"רובם אם לא כולם חובבי חמאס וג'יהאד" הוא מתבקש להציג אותו. לא במקרה הוא לא מציג אותו: אין כזה. אז למה המשפט הזה פה ? כדי לרמוז לנו שזה בסדר לגמרי לדפוק קת בפרצוף של מפגין לא חמוש; הוא חשוד אוטומטית "בחיבה לחמאס ולג'יהאד", אז אין צורך לשמור על זכויות האדם שלו." באחת התגובות מביא ימיני מספר לינקים לקשריו של ה- ISM עם תעשיית הטרור. נשאיר לכל קורא לנסות ולתת משמעות משלו למונח "חובבי חמאס וג'יהאד".

אני מניח שעם פרשנות מילולית וצרה מאוד ימצא גם גורביץ דרך-לא-דרך להוכיח את כשרותם המוסרית של הארגונים הללו.

הבעיה המרכזית היא, שלפי גורביץ, המסגרת הארגונית של הפעילים, יחד עם הדעות שהם מייצגים, אינם רלוונטיים בשיט לנסיון להבין מה בדיוק קרה שם. אחרי שטרח להגן על הסתרת 98% מהאמת, גורביץ גם לא מעוניין שננסה להבין בעצמנו  מה קרה שם, תוך הסתמכות על השערות הגיוניות למדי לגבי אופיים של הפעילים, בהתחשב בדעתם על צה"ל ועל ישראל, ובשים לב להשקפת העולם המוסרית שלהם. כל זה כדי שנחליט אם באמת מדובר בשוחרי רעתנו, או באמת ובתמים בפעילי זכויות אדם המחוייבים לזכויות אדם באשר הוא אדם.

גרוע מכך, לגורביץ אין בעיה להתייחס לנסיבות החיצוניות, ולעברם האישי של אישים בתוך ארגונים אשר הוא חפץ בהשמצתם. אין לו בעיה להתייחס לתורמים של "אם תרצו", או לעבר של גורמים בתנועת "ישראל שלי" כאשר הוא סבור שפועלם בעבר רלוונטי לנושא שעל הפרק. כל עוד כמובן מדובר בגופים שאותם רוצה גורביץ להשמיץ, ולא בכאלה שהוא חפץ ביקרם. כל זה כמובן מבלי שאמרנו כלום על כך "שימיני מנסה לרמוז לנו שזה בסדר גמור לדפוק קת בפרצוף של מפגין לא חמוש". 

אחרי שגורביץ הגן על הסתרת 98% מהאמת, ואחרי שטען שפועלו של ארגון ה- ISM לא רלוונטי בשיט, ועל ידי כך חסם כל הצדקה לנסיון להבין מה בדיוק קרה שם תוך  הפיכת כל פרט מידע "ללא רלוונטי בשיט", כנראה שהמסקנה היחידה שאכן נוכל להגיע אליה היא שזה באמת לא בסדר לדפוק קת בפרצוף של מפגין לא חמוש.

כך  שבניגוד להרגליו של גורביץ מהטיעונים הקודמים, הוא בוחר לפרש את דבריו של ימיני בצורה רחבה, הרבה מעבר למה שנכתב בטקסט עצמו. דדוקציה. מעניין. את ההאשמות בכך שאחמדינג'אד קרא להרוג את ישראל הוא פותר בכך שלא מדובר בקריאה להרוג את ישראל ( או להשמיד אותה) אלא רק בקריאת "מוות לישראל". כלומר, כשהוא מתייחס לאחמדינג'אד, מעניין את גורביץ רק הטקסט כנתינתו, וממנו הוא אינו מצליח להבין שהקריאה "מוות לישראל" משמעה הבעת רצון לחיסול ישראל.. ככה גורביץ  נוהג עם חברים. אבל כשמדובר באויבים, כמו ימיני, מצליח גורביץ להסיק שימיני סבור "שזה בסדר לדפוק קת בראש למפגין לא חמוש" – מה שימיני כלל לא כתב.

הלאה, ימיני כותב : "רביעית, ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמתירה למי שפועל באופן מוצהר לחיסולה לפעול באופן חופשי, בשם זכויות האדם כמובן."

 "שקר והטעייה" קובע גורביץ, "ISM לא פועלים לחיסולה של ישראל. לכל היותר הם פועלים לשינוייה". אלא שלפני כן בפוסט שלו הודה גורביץ בעובדה כי דובר הארגון הכריז שישראל היא "יישות בלתי לגיטימית". אפשר כמובן להתווכח על ההבדלים בין "חיסול" ל"שינוי", ומתי בדיוק יהפוך "השינוי" שעליו מדבר גורביץ למספיק גדול בכדי שיהיה ניתן להגדירו "כחיסול". אלא שגורביץ מקל עלינו את המלאכה: כי מי שרואה בישראל "יישות בלתי לגיטימית" טוען "שיישותה" של ישראל היא בלתי לגיטימית. יכול להיות שהוא רוצה לשנות אותה למשהו אחר, משהו שישנה אותה מהיסוד. לי זה נשמע כמו חיסול. לגורביץ כנראה לא. פרשנות מילולית וצרה כבר אמרנו ?

בהתחלה הבטחתי שאתייחס לכינוי "מכספתים" שתולדתו בבן כספית, שמואשם "בכתיבה פרועה" יחד עם ימיני בעיתון מעריב. ימיני וכספית זוכים למטר די קבוע של גידופים והכפשות מהצד השמאלי יותר של הפוליטיקה הישראלית משום שכל חטאם הוא שהם, אוי ואבוי, מזהים את עצמם כאנשי מרכז, ליברלים ( ימיני אפילו מזהה את עצמו "כשמאל", ומביע לא מעט השקפות שתומכות בזיהוי הזה), ועדיין בוחרים להקדיש חלק ניכר מזמנם להבעת ביקורת על השמאל, ולא רק על הימין.

נראה לי, וכאן אני מודה שמדובר רק בהשערה, שאילו הטקסטים של ימיני וכספית היו נכתבים ע"י חגי סגל, וקרני אלדד למשל, לא היו טורחים בלוגרי ופעילי השמאל הרדיקלי להתעסק בהם כל כך. חטאם הגדול ביותר הוא היותם אנשי מרכז, אפילו אנשי שמאל.

כאשר ישראלים מבקרים את ישראל, מדובר, לדידם של בלוגרים נוסח גורביץ , בהתנהגות ערכית מהמעלה הראשונה. דמוקרטיה במיטבה. אך כאשר מנסים לייבא את ההגיון הזה גם לפוליטיקה הישראלית, כלומר, שאנשי שמאל ( או מרכז) יבקרו גם את השמאל, ולא רק את הימין (כפי שמצפים מהם החברים ממרצ ושמאלה), הרי שאז הופכת הביקורת הזו לבגידה של ממש, או שסתם הופכים אותם לאוייבי חופש הביטוי ולחוטאים.

---