על עניינו הרב של גנרל אמריקאי חשוב ביבוא הנפט וביצוא הנשק למזה"ת

בפוסט הקודם עסקתי בקשר ההדוק בין מחירי הנפט בעולם בחלקו האחרון של האלף הקודם ובחלקו הראשון של האלף הנוכחי (1946-2011) ובין מלחמות שפרצו ונמשכו בעיקר במזרח התיכון, שהוא יצואן הנפט הגדול בעולם, וצרכן הנשק והחימוש הגדול בעולם. הקשר הזה התחיל לאחר מלחמת יום הכיפורים ו"חרם הנפט" שאחריה, ונמשך עד ימינו אלה.

אך האם זה אומר, שחברות הנפט יוזמות או מעודדות במתכוון, את המלחמות האלה בגלל תאוות הבצע שלהן? החשד מתעורר, כמובן, אך כדי להגיע לקביעה ברורה ולהוכחת החשד, יש להביא בחשבון עוד שלל אינטרסים וכוחות.

למשל, מן המלחמות מרוויחות יפה גם תעשיות הנשק והתרופת, הקבלנות והתקשורת. המלחמות משרתות בוודאות  אינטרסים אסטרטגיים, פוליטיים ושלטוניים, של מעצמות ושל מדינות, כולל במזה"ת עצמו, כמו אינטרסים של שליטיהן הפוליטיים והאחרים  (למשל, שליטי הכלכלה – כמו   החזירון העליון ותאגידיו האדירים, עימו שכיריו ומוטביו למדוריהם ולגווניהם – מינהל, תקשורת, אקדמיה, משפט, אכיפה ושו=שו, וכמובן "העמותות" וכו') וגם אינטרסים באזור המדמם עצמו, המזה"ת. ועוד:  ענף המלחמות מושפע מאינטרסים מעצמתיים גלובליים וחובקי עולם וכן משפיע עליהם.

 לכן יש להעמיק בבדיקת התחום הזה של הפעילות האנושית, וככל שתהיה הבדיקה נרחבת ומעמיקה יותר תתקצר הדרך אל ה"הוכחה". 

וניתן יהיה לדחות ולבטל ביתר קלות את "האליבי", לסוגיו, של יזמי המלחמות, שכביכול הן פורצות "מעצמן" (מעין "דאוס אקס מכינה" האל שבתוך המכונה), או אף  באופן  מקרי לחלוטין, מעין  "יד הגורל"  הפלאית, או כתוצאה ממשגים וכשלים אנושיים ידועים ובלתי נמנעים, או אף בגלל איוולת סתם, כפי שהציעה ההסטוריונית ברברה טוכמן(זה על פי הכותרת של ספרה, פחות על פי תוכנו), כך שלבסוף, נופלת האחריות לפריצת המלחמות כולה או בעיקרה על ראש המנהיגים המקומיים, מנתניהו ועד גלנט, וכן סינואר או אבו מאזן. אלה הפותחים במלחמות וממשיכים בהן  "ללא צורך"  וללא תכלית, ובלי מעורבות והתערבות של גורם מעוניין מבחוץ, בין שאלה ארה"ב או צרפת  ובריטניה  של האנטישמים ומנהיגיהם מעבר לים מערבה, או יריבותיהן בצפון ובמזרח, ובין שאלו איראן או טורקיה מהאזור עצמו, האוחזות גם בדת הנכונה כהשלמה לגזענותן, וכן ב"אנטי אימפריאליזם", שהוא משוש הנפש של אלה מהאליטות, שהאימפריאליזם, כמו עוד מושגים הבעלי הקשר שלילי במיוחד  שמורים אצלם רק לצד של מדינות מושבם, מה שנקרא פוץ מודרנים.

להלן פרק באינטרסים מעצמתיים חשובים.

היה זה ב-8 בפברואר 1990. הקצין הבכיר  שישב מול חברי ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט האמריקאי בוושינגטון, אמר להם את הדברים הבאים:

"הנפט המזרח תיכוני הוא דם התמצית של המערב.

"הוא מתדלק אותנו היום – והוא יתדלק אותנו בעתיד, כשיאזל הנפט בשארית העולם.

"אנו מייבאים כמחצית מהנפט שלנו וכמעט כל חבית נפט רביעית מגיעה מאזור המפרץ הפרסי."

"בעלות בריתנו תלויות עוד יותר בנפט המזרח תיכוני. יפאן מייבאת כמעט שני שלישים מהנפט שלה מהאזור, ובעלות בריתנו באירופה – יותר מרבע.

השורה התחתונה היא שהנפט המיובא מהמזרח התיכון הוא  דם התמצית הכלכלי של המערב.

כבר כיום חלק גדול מאוד מהנפט הזה מגיע מהמזרח התיכון.

מחר – רובו המכריע יגיע משם."  סיכם הגנרל.

ארבעה כוכבים נוצצים פארו את כותפות מדיו של הקצין. דרגות של גנרל "מלא",  מפקד פיקוד מוגדר  גיאוגרפית  (המשרת  בדרגה אחת מעבר לדרגתו של הרמטכל  הצהל"י, שהינה דרגה המקבילה  לגנרל (אלוף) בעל 3 כוכבים, שבצבאות מעצמתיים וגדולים והיא דרגת "לייטננט גנרל" שמשמעו סגן-גנרל. בצבאות הגדולים, בעלי תפקיד של רמטכ"ל מתפארים בחמישה כוכבים (או פסי שרוול  בפיקוד על  ציים, ימי ואווירי).

הדובר, נורמן שוורצקופף הוא  גנרל בן גנרל, שרבים מעמיתיו וכן עיתונאים ופרשנים  טענו כי ניחן במנת משכל המייחדת גאונים. הוא המשיך ופירט בפני הסנאטורים, בפברואר 90', את השקפותיו אודות חשיבותו של האזור שבתחם פיקודו, ובהמשך דיבר   על אינטרס אמריקאי נוסף במזרח התיכון: מכירות נשק. הגנרל ביקש לשכנע את הסנאטורים כי עליהם לגייס את כוחם הפוליטי כדי לפעול להגדלת "הסיוע הביטחוני" האמריקאי למדינות האזור.

סעודיה ומדינות המפרץ, הודיע הגנרל, אף מוכנות לשלם על הנשק שיקנו במזומנים. ומנגד אורבות היריבות   המסחריות של ארה"ב, שאינן אלא בעלות בריתה המדיניות והצבאיות:

שוו:רצקופף:"ב-1988, כל מטוסי הקרב הסעודיים היו מתוצרת אמריקאית. כאשר תושלם אספקת החבילה הבריטית בסך 35 מיליארדי דולרים, רק 48% ממטוסי הקרב הסעודיים יהיו אמריקאים (שהמעצמה האמריקאית האדירה תתחלק ביחס של חצי-חצי בשלל הסעודי, עם הזנב הבריטי שלה? חושב שוואצקופף לתומו, לא יעלה על הדעת).

"ואם מטוסי האף-15 המזדקנים שלהם לא יוחלפו במטוסים משלנו, יצטמצם החלק האמריקאי ל-20%. ותמונה זו חוזרת על עצמה בכל מדינות המפרץ."

גנרל עם נתונים, נורמן שוורצקופף (1934-2012): רמת משכל של גאון

לבסוף  מנה הגנרל  בפני הסנאטורים רשימה של 13 סכסוכים אזוריים במזרח התיכון(פה אחראי "פיקוד המרכז" שבפיקודו) התרחיש המסוכן ביותר, ציין הגנרל הוא שאחד מהסכסוכים האלה ידרדר ויגלוש למלחמה מקומית, שתסכן את חייהם של אזרחים אמריקאים השוהים באזור, ותאיים על האינטרסים האמריקאים שם.

ב-8 בפברואר התפרסמה עדותו הגלויה בוועדת הסינאט. אך למחרת התפרסמו גם ב"וול-סטריט ג'ורנל" הניו יורקי דברים שהביא כתבו הוושינגטוני של היומון, ואשר נודעו לו מפי  "מקור בכיר" בפנטגון, בביקורו בבירה, והנה תמציתם:

"בגלל הגידול הצפוי בתלותו של המערב בנפט המזרח תיכוני, עשויה ארצות הברית להשקיע חלק ניכר מהכסף שתחסוך בהוצאת כוחותיה מאירופה, בשיפור יכולתה להגן על שדות הנפט של סעודיה, העשירים בעולם."

והנה, חלפו פחות מששה חודשים בין "ההתבטאויות" של הגנרל שוורצקופף בוושינגטון בשבוע השני של פברואר, ובין חודש אוגוסט של אותה שנה, 1990, כאשר התממשו תחזיותיו הקודרות(?)-מבטיחות(?).

אחד מהסכסוכים המסוכנים במזרח התיכון גלש והיה למלחמה.

וכך  נוצר האיום  הצפוי על שדות הנפט בסעודיה ובמפרציות וכן על האינטרסים האמריקאים והמערביים באזור בכלל, כולל "האזרחים".

וכך קרה, שהגנרל הגאון וחוזה העתידות שוורצקופף, הועמד בראש אחד מצבאות המשלוח  הגדולים ביותר שגויסו  מאז ומעולם. קואליציה מערבית-ערבית,, שכדי שלא תתפרק, הוצא למדינת ישראל כרטיס צהוב, צוו הרחקה מהמשחק., מגובה באזהרות ובהבטחות.

 לשוורצקופף היתה  עכשיו מלחמה משלו, שלמימונה הועמדו סכומים שהיו גדולים אף מאלה שהתפנו בגלל פינוי הצבא האמריקאי מאירופה.

זה קרה, כאשר השליט העיראקי, סדאם חוסיין, לא היה מוכן לסבול עוד את הפרת ההבטחות של סעודיה והמפרציות, שכנותיו הערביות וחברותיו באופ"ק (ארגון המדינות מפיקות הנפט), להגביל את הפקת הנפט, כדי להריץ ולהקפיץאת מחירו, וכך לאפשר ליצואן הנפט העיראקי לנצל את רווחיו המתנפחים לשיקום צבאו, שספג חבטות קשות במלחמת איראן-עיראק (1980-1988). אך התפוקה, שלא ירדה,  השאירה על מכונם את המחירים הנמוכים, וחוסיין הנזעם  איים בפלישה לשכנתו הסוררת, הקטנה והעשירה כווית, שההוא התייחס אליה כמחוז שנגזל מעיראק – ופלש  כמובטח. מה עוד, שלפי דעתו הוא קיבל את ברכת הדרך מידידתו הגדולה ארה"ב. כי יצא,  שהשגרירה האמריקאית  בארצו, עימה נפגש, הודיעה לו רשמית,שלמדינתה "אין עניין"(להתערב?) בסכסוכים תוך-ערביים. השגרירה, אפריל גילספי,  הוחזרה  בחיפזון  לארה"ב ושם נאסר עליה  לשוחח יעם נצידי התקשורת ועם פוליטיקאים פטפטניםץ

הפגישה הגורלית בין הרודן העיראקי סדאם חוסיין ובין השגרירה האמריקאית אפריל גילספי, ערב הפלישה לכווית. סאדאם היה בטוח שהאמריקאים הכניסו אותו למלכודת בכווית, במילים על "חוסר העניין" האמריקאי בסכסוכים פנים-ערביים". את גילספי החזירו הביתה וסתמו לה את  הפה.

לנוכח המתקפה של הצבא העיראקי בכווית, היה ברור שהצבא של שוורצקופף ייצטרף למלחמה על משמר האינטרסים האמריקאים: יהיה עליו להבטיח את ההמשך התקין של זרימת הנפט מערבה, ולקיים את ההגמוניה האזורית, שתסייע להשיב לבעליהם המקוריים  בשדות כווית לפחות חלק מהפטרו-דולרים המשולמים למדינות הנפט, כתשלומים על צורכי המלחמה שיסופקו לצבא המותקף, שמדינתו נכבשה.

וכך, מה שהוצא על קניית נפט משליטי האזור,  יוחזר לכלכלת המעצמות במערב  בצורת תשלום על נשק, חימושים, צרכים רפואיים ושיקום ההריסות  אחרי המלחמה.

ואילו החזירון העליון בכלל, במערב התעשייתי העשיר,  ייהנה מאוד מחיסול נרחב של התחרות הקטנה-בינונית במשק הלאומי, כאשר הדאגות בצד הבטחוני גורמים למיתון כלילי, ולתאגידי הענק תתאפשר רכישת השאריות של המתחרים האבודים במחירי הזדמנות.

והמפולת החלקית תביא גם להצטרפות מאסיבית של מפוטרים לשוק העבודה, מה שיביא ללחיצה עזה כלפי מטה של שכר העבודה במשק כולו, כאשר הירידה בהוצאה על עבודה (החשובה שבעלויות) משמעה  גידול ברווחי הענקים התאגידיים, לצד פריחה של הבורסות שיוצרת לענקי הכלכלה  רווח נוסף, ועוד "גודיס".

 ארה"ב שיאנית בצריכת אנרגיה, המזה"ת אלוף בצריכת נשק

באשר לאינטרסים האמריקאים באזור, הנה כמה מספרים הנוגעים ל-1989, שנה לפני המלחמה: היצוא הסעודי באותה שנה, כמעט כולו נפט, הסתכם ב-31.9 מיליארד דולר. היבוא, בחלקו הגדול נשק, הסתכם ב-25.6 מיליארדי דולרים. מדינות המערב קלטו 66% מהיצוא הסעודי, וסיפקו 75% מהיבוא לתוכה. ארה"ב לבדה רכשה מהסעודים נפט ב-6.5  מיליארד דולר ומכרה  לה נשק וסחורות אחרות ב- 3.5 מיליארדי דולרים.

וגם הרוסים חגגו על האזור הכלגלי החם הזה של המלחמה הקרה, שבאותה תקופה הלכה והצטננה בין המעצמות לבין עצמן: בתחילת שנות ה-90 נודע כי בין 1986 ל-1990 מכרו הרוסים למדינות המזרח התיכון נשק בסך 100 מיליארד דולר. ("הארץ" 9.1.1991)

המכנה המשותף בין המזרח התיכון וארה"ב: שני האיזורים הגיאוגרפיים האלה הם שיאנים בתחום היצוא והיבוא של הנפט והנשק.

המזרח התיכון הוא יצואן הנפט מספר 1 בעולם, וגם צרכן הנשק הגדול ביותר.

ארצות הברית היא יבואנית הנפט הגדולה ביותר, מהאזור, ויצואנית הנשק הגדולה ביותר, אליו בחזרה.

אוכלוסיית ארצות הברית מהווה פחות מ-3% מאוכלוסיית העולם. היא שורפת כ-30% מהנפט הנצרך בעולם כולו מדי שנה. במזרח התיכון מתגוררים 3% מאוכלוסי העולם, ומדינות האזור רוכשות 30% מהנשק המיוצא בכפר הגלובלי.

ולסיכום: כל תושב במזרח התיכון צורך נשק ותחמושת בכמות ובמחיר העולה בשיעור של פי 10 מהממוצע העולמי. כל תושב של ארה"ב צורך אנרגיה בשיעור של פי 10 מהממוצע העולמי.

השאלה, אם מלחמות באזור שלנו  משתלמות  למעצמות  האמריקאית/והמערביות  ולמעצמה הרוסית/והמזרחיות, ולשולטים בהן וכן לשליטי המדינות באזור,  ולצידם בעלי הנפט, בעלי חברות הנשק  וגובי העמלות בעסקות השונות, מהפוליטיקה ומהתאגידים,   השאלה הזאת נראית מיותרת  לאור הנתונים שהבאתי כאן. לכולם, כולל עושי דברם וזכייני תעשיית הקרנות והעמותות החזירונית, התקשורת ועוד,   יש עניין רב ומתמיד במלחמות האלה.

זו העיסקה הבסיסית בין מעצמות המערב והמזרח ובין המזרח התיכון: הבו נוזל שחור דליק בשפע רב, וקנו מאיתנו ככל  שתרצו מהברזל ומהפלסטיק (כלי מלחמה) מהכימיה (תרופות וחומרי נפץ) ומחומרי הבניין וכוח העבודה (לשיפוצים) במחירים מופקעים.

הערה בת זמננו:

מה שהיה נכון בתחילת הניינטיז, נכון גם היום, אחרי 20 שנה ויותר: נוזל שחור תמורת חתיכות ברזל נוסעות, שטות, מעופפות ויורות. חלק ניכר מהכסף שמשאירות חברות הנפט הזרות בידי השליטים המקומיים חוזר למעצמות המערב והמזרח בצורת תשלום על נשק, הזורע אימה ומוות באזור. מתימן עד סוריה, מאיראן עד לוב ועד בכלל. האדמה המנוערת מנפט מתכבדת בשפע של גוויות.

בפוסט הבא בסידרה – התרומות החשובות של הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה לחירחור המלחמות ולרווחי תעשיות הנשק