הרפורמה(2) הפוזיציה של האופוזיציה

 

מה שמכונה היום "שמאל-מרכז" הוא ניסוח מכובס של השם הפוליטי הקודם של הכת, רל"ב, שאיבד את רוב הרלוונטיות שלו, אחר שאבדו  סיכויו האלקטורליים עם נצחונו הברור של "גוש רק ביבי(ר"ב)" בבחירות מובמבר, ונכנס למוד של שקרים והסוואות של כוונותיו.

ו\את גם סיסמת הקרב החדשה של אותו אגף, הכביכול אותה "הגנה על הדמוקרטיה", שמתמצה בהגנה על "עצמאותו" הכביכולית  של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה), בצמוד לעקרון  המקודש של "הפרדת הרשויות".

והנה, הסיסמאות האלה, המגדירות פוליטית ותעמולתית את הגוש דנן, אינן אלא קשקוש, מגדל קלפים אידיאולוגי תלת קומתי, הנשען על פייק-מציאות שאינה יותר מאשליה שאין לה ולא היה לה מעולם שום אחיזה בעובדות כלשהן, היסטוריות, חברתיות, כלכליות או פוליטיות.

—————————————————————-

"עצמאותו" הכביכולית  של בית המשפט העליון (שאינה אלא שלטון היחיד שלו מאז הפוטש המשפטי של אהרון ברק מלפני 30 שנה

—————————————————————-

סיסמטות ריקות, שבבסיסן   האשליה ההזייתית, סיפור בדים,  שיש או יתכן  שהיה או שיתכן שיהיה בעולם, איפשהו או מתישהו, שלא לדבר על עכשיו בישראל, דבר כזה בכלל, "דמוקרטיה" במובן של "שלטון העם על ידי העם ולמען העם" (על פי ניסוחו  חסר הבסיס של "אייב הישר", הוא הנשיא האמריקאי הדגול מאמצע המאה ה-19, אברהם לינקולן). קשקוש   שעליו הורכב המבנה האשלייתי של  האציל הצרפתי שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה, –  "הפרדת הרשויות", שאצלנו הוא מחייב, לכאורה, את עצמאותו של העליון, במיוחד בשבתו כבג"צ. את עצמאותה של הכנסת כמחוקקת ושל הממשלה כמבצעת.

דגלים כחולבן בירושלים: דמוקרטיה או שוב רל"ב?

זאת משום שמיד עם היווסדו של המשטר "הדמוקרטי" בעיר המדינה היוונית אתונה, במאה החמישית לפנה"ס, היה זה שילטון החזירון העליון, על ידי החזירון דנן  ומשרתיו-משת"פיו, ולמענם. הוא נקרא דמוס(עם) קראטיה(שלטון)כדי להבדילו מהמונארכיה – שלטון היחיד של המלך. הדמוקרטיה  האתונאית  נוצרה מכוח  הסכם של אינטרסים בין שני המצביאים האתונאים הבולטים של דורם, פריקלס וקימון, שהיו שני האנשים העשירים ביותר של עיר המדינה היוונית הזאת, יורשים ממשיכים של הוריהם, גנרל ואדמירל עשירים כקורח (מירושה ומשלל המלחמות ועתירי תהילה (כמנצחים דגולים נגד הפולשים הפרסים, בים וביבשה),שכבניהם אחריהם, נאבקו ביניהם על השלטון באתונה. קימון היה מנהיגה של האליטה האריסטוקרטית העשירה והשלטת שהחזיקה בידיה גם את כל משרות השלטון והשיפוט החשובות (ממלאי התפקידים לא קיבלו שכר)בעיר. אך ההסכם בין פריקלס וקימון פתח את המשרות, בהדרגה,  בפני כל האזרחים (בתקופה שהיו באתונה 250,000 תושבים, והיו רק 30,000 אזרחים בעלי זכות בחירה, די דומה למצב באמירות קטאר ושכנותיה בימינו) והעיר היוונית החלה לשלם את שכרם של הנבחרים, השופטים  והפקידים בני המעמדות התחתונים.

פלאנקס מקדוני, לפי דגם יווני, במקור שומרי

כשם שהיוונים העתיקו משבטי השמים מהמזרח התיכון, מהפניקים, (שהם הכנענים הצפוניים) את האלף-בית המקומי, ואת ידע הספנות, הם אימצו מהם גם את הארגון החברתי-פוליטי של עיר המדינה שלהם. הערים הפניקיות היו  מחולקות באופן טבעי לפי השבטים שאכלסו  אותן,  רובע לשבט.  השבטים  נשלטו , כבני ישראל, על ידי זקני השבטים, שלעתים בחרו במלך-מצביא (אבימלך,שאול, דוד) או נשבעו לו אמונים  כדי  שיצא בראשם למלחמות, והפרישו מתוכם, על פי גודלם, את "יוצאי הצבא" בגילאיםהמתאימים, ומתוכם "שולפי החרב", הלוחמים, כשנדרשו למלחמותיהם, כדי להתגונן מפני שכניהם החמדנים או כשיצאו בעצמם למבצעי שוד וביזה אצל השכנים.

————————————————-

הזמזום/רשרוש/צפצוף  המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה (פופולוס) בנשוב בהם הרוח. הזכיר למעמדות העליונים האנינים  את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים

————————————————-

אצל האתונאים כבר טושטש, באותה תקופה, המבנה   המקורי של שבטי הרועים והלוחמים, שפלשן ךהךקן ולאיי הים האגיאי, ולכן הם יצרו בעירם עשרה שבטים באופן מלאכותי. על פי רובעי המגורים, כך שבכל רובע/שבט היו מספרים דומים של "אריסוטי" עשירים (מין אריסטוקרטיה פאודלית/עירונית), "פרשים" – מעמד בינוני גבוה, "זוגניים", בעלי צמד שוורים, כמעמד בינוני נמוך, וה"דמוס" – העם שהיו בעלי רכוש מינימלי, אך  כזה, שעדיין איפשר להם לרכוש את כלי הזין וכלי המגן והשריון של איש החי"ר האתונאי, לוחם ה"פלאנקס"(גוש לוחמים  צפוף של חיל גלים כבד, ראו איור), שיטת לחימה שלמדו מהלוחמים השומרים, מתושביו הקדומים של שפך הנהרות בדרום בבל וצפונה משם).  כל אחד מהשבטים/רובעים  נדרש לספק למאמץ המלחמתי גדוד אחד של חיל רגלים, מספר לוחמים לצי, ופלוגת פרשים אחת, זכותם של אזרחי אתונה  בלבד, שהקנתה להם את זכות ההשתתפות באספות העם בשוק העירוני (ה"אגורה"), חלק משלל המלחמות, את זכות ההצבעה, ואת הזכות לבחור ולהבחר, (מאז תחילתה של הדמוקטיה) למשרה עירונית נושאת שכר. הפיקוח על הניהול השוטף היה בידי ה"אוריאופאגוס", מושב זקני השבטים, המאוייש על ידי מנהיגי ה"אריסטוי" ומעמד הפרשים, בדומה למוסד "זקני השבטים והעם" של שבטי העברים, או זקני "עם הארץ" היושב לשער העיר של הכנענים.

היחס לדמוס היה מתנשא ומבזה.  בקומדיה  "הפרשים" של המחזאי הידוע אריסטופאנס, כיכבה דמותו של גיבור המחזה "דמוס" , מין פרחח עממי טיפש, מרושע ובהמי, בור  ושפל.

גם הפילוסוף אפלטון, שכתב את חמשת כרכי "המדינה", מדע המדינה שלו, מעין תורת המשטרים, לא הוקיר את המשטר ה"דמוקרטי": זאת בגלל חוסר התבונה,מידותיו הנחותות ואורחותיו הגסות  של ה"דמוס" ההמוני הנחות.

הרומאים ירשו מן היוונים את האלף-בית הכנעני שהפך "לטיני", את מושב הזקנים היווני, שהפך "סנאט", את הפלנקס שנקרא אצלם  "פלאנגה", ואת שיטת המעמדות המדורגים על פי רכושם והכנסותיהם השנתיות.

בכיכרות של רומא לבלבו אז בהמוניהם עצי הצפצפה שנקראו  'פופולוס' (באנגלית העץ נקרא "אספן" ובעיקר  Poplar, והעם – Peaple).ועל שם הזמזום/רשרוש/צפצוף  המרעיד שמשמיעים עלי הצפצפה בנשוב בהם הרוח. הצליל הזכיר למעמדות העליונים האנינים  את הרחש-בחש של העם הפשוט ברחובות ובשווקים, וכך הם כינו גם את  העם הרומאי באותו שם, ששונה מעט ל"פובליקה" בהגדרת ה"רס-פובליקה" צמד מילים שפרושוה המילולי הוא "אינטרס העם, או הציבור. וגם ברומא, שלט כמובן החזירון העליוןב שיטת ה"הפרד ומשול" בין המעמדות, או "אחד ומשול" במקרה של מלחמה נגד כוח זר עויין, הכל כדי להמשיך ולנצל את כוח העבודה הזול של העבדים ושכירי היום, ולקיים  מחסור קל  וקבוע במזון, שאיפשר גבייה של מחירים גבוהים ורווחי עתק.

עצי צפםפה לקראת שלכת: "פופולוס" ברומית, פופלאר וגם "אספן" באנגלית)

וזה היה המצב גם במדינות שאימצו את המשטר ה"דמוקרטי" הזה גם לאחר ימי הביניים, ומאז הרפובליקה הצרפתית הראשונה, לאחר המהפכה ב-1789. העמדת הפנים של "שלטון העם" נמשכה, עם דמויות מופת מהמעמד השליט, כמו הברון שארל דה- מונטסקיה, מנסח "הפרדת השויות השקרית או עם מארי-ז'וזף פול איב רוש ז'ילבר דו מוטייה, המרקיז דה לה פאייט, מי שסייע לבשורה המהפכנית במלחמת השחרור האמריקאית ב-1776 נגד נמלך הבריטי.

                       

                                        ——                  

הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי המיושן של המעמד התחתון.

————————

זה נמשך גם בשיטת הממלכות "הקונסטיטוציוניות" של מערב וצפון אירופה, עם "בית הלורדים" של ה"אריסטוי" הבריטי, וכינוי הגנאי הלעגני "קוקנים" שמוצאו מהמעמד התחתון של בני לונדון מזרח, בשל המבטא אנגלי העתיק שממנו לא נפטרו.

בצרפת של המהפכה הם נקראו "סנ(ס)קילוט" – חסרי האברקיים (שהם מכנסים קצרים יחסית,  לגברים, הנלבשים על המכנסיים ונקשרים מתחת לברך או בשוק ובקרסול, "ניקרבוקרס" בהולנדית)

וכך, כמובן גם ה"דמוקרטיה" הישראלית. הביטוי הידוע "צ'חצ'חים" של דודו טופז המלגלג על המבטא המרוקאי, הולך בעקבות ה"פופולוס" הרומי וה"קוקני" האנגלי שמקורם במבטא העממי.  הראש הממולא ב"גבב", לפי עודד קוטלר ואחרים עם "נישוק מזוזות" ו"השתטחות על קברים", או מנהגי האכילה הגסים של "המרוקאים" לפי הגב' שרה נתניהו, הם  המשך של הלגלוג היווני בנוסח אריסטופנס. ה"האשכנזים הצפונבונים" ו"האליטות הישנות" הם ה"אריסטוי" ו"הפרשים" הקלאסיים, ותיאוריית "ההגמוניה שאינה מודעת" של האינטליגנציה הימנית היא רק הסבה תעמולתית אופנתית, פוסט-קולוניאליסטית- פוסט-ציונית לעדתיות ולגזענות  מתוצרת הקואליציה הפוסט-מדורנית/נאו מרקסיסטית  השולטת בצמרות האקדמיה, התקשורת, המנהל והמשפט, והגוש העיקרי של בכירי הפוליטיקה.

ובפוסט הבא – איך מתבטא הבלוף "הדמוקרטי" בטיעוני הרל"ב של השמאל-מרכז. ומה נשאר מה"דמוקרטיה"  משעה ש"הכל (נעשה) שפיט", ומרגע שלשופטי העליון הוענקה הזכות (מטעם עצמם) לעוות ואף להפוך משמעות של כל חוק וכל החלטה ממשלתית על פי עקרונות ה"סבירות" וה"מידתיות", של שליטה אתאיסטית-אוניברסליסטית בעליון, בלי יכולת ערעור על פסיקותיו,  וללא פיקוח על טוהר המידות של בעלי הסבירות והמידתיות עצמם, ועל שמירת החוק שלהם בפסיקותיהם.