למה אני בעד ברקוביץ לאימון הנבחרת

שחקני ההגנה של הנבחרת(בכחול) מתבוננים ממרחק בטוח ביוונים (בלבן) בדרכם הקלה לשער הישראלי :דריכה במקום

אני לגמרי בעד אייל ברקוביץ כמאמן הנבחרת הלאומית, וזה מסיבות ענייניות בלבד, בלי להתייחס ללהיטותו לזכות בתפקיד או מנכונותו לוותר על שכר (שלדעתי אין להתחשב בה אם יתמנה).

 

זכור לי שבטורניר בינלאומי  כלשהו, די מזמן, שימש ברקוביץ כפרשן במשחקים ששודרו אז בערוץ 11. כתבתי אז, שהוא היה המצטיין בפרשנים, מבחינת ראיית המשחק, בהבנת ההתרחשויות השוטפות,  ובמיוחד באיבחון התפניות. רק מאמן הנבחרת אברהם גרנט שפירשן באותו טורניר היה בר השוואה לברקוביץ . אך אני העדפתי את האחרון  בגלל גישתו הקלילה יותר.שכן ברקוביץ היה קשוב וער ליסוד המשחקי של הכדורגל, וזה מה שהפריד בינו ובין הפרשנים האחרים, וגם בינו ובין מאמני הנבחרת עד כה, שתמיד התייחסו לכדורגל כקרב ומלחמה.( "ישראל – מלחמה!" כפי ששואג לפעמים הקהל שלנו) וזה הבדל חשוב וגדול. ברקוביץ לא שכח, גם כשחקן, את היסוד המשחקי, המשעשע ןהמבדר של הכדורגל אנו כבר יודעים עד לאן הביאה אותנו, אפילו בשיאנו, גישת ה'מלחמה' וגם זה היה לפני עשרות בשנים, ולא הגענו מאוד רחוק. וגם בכלל ניתן לומר שישראלים הצטיינו יותר כלוחמים בשדה הקרב האמיתי, בתעלות ובג'בלאות, , מאשר כשחקנים לוחמים בשדה הדשא  הירוק.

את ההבדל בין שתי השיטות ניתן לראות בקלות בהשוואה בין שני השחקנים המצטיינים היום בעולם, רונאלדו ומסי, שלרגע לא הייתי רוצה להסתבך בדרוגם כמספרי 1 ו-2, אך לגמרי ניכר, שבשביל מסי הכדורגל הוא שעשוע שניתן וצריך ליהנות ממנו, ובשביל רונלדו הוא מלחמה. כשמסי חולף על פני שורות ההגנה, הוא עושה זאת כדי לבדר את הקהל ולהנות את עצמו, ולהגיע להבקעת שער או למסירה יעילה לחבר בקבוצה. בעוד שרונלדו מתרכז בכדורגל כמלחמה: רוצה להוכיח את עליונותו על היריב, ואף להרגיז ולדכדך אותו על ידי כיבוש השער, והשגת יתרון על היריב, בדרך לניצחון, שהוא חזות הכל. ובכן, אני מעדיף את מסי, ועל פי נהירתם של ישראלים לשדה החדש של ברסה, ופחות למגרש על שם יאגו הקדוש במדריד,  נראה שאיני היחיד בישראל בעניין זה, כמי שמעדיף את ,הפרעוש'  החביב, המרחף  והקליל מארגנטינה שמעבר לאוקיאנוס,  על פני החייל המקצועי, שכיר הנעל הקשוח מפורטוגל שמעבר לגבול. שהרי בגלל השעשוע והבידור הגענו לאיצטדיון, אם איננו נמנים על 'הפמיליה' או כתות קנאיות בקבוצות אחרות, שחלילה לי לזלזל בחשיבותן, בנאמנותן ובמסירותן לקבוצה ולמשחק. 

מאמנים ופרשנים אחרים נוטים ללקות במחלה המאפיינת את מקצועני התחום, כמו גם מקביליהם בתחומים אחרים, כפוליטיקה או אומנות: ההנחה שמה שהיה, ומה שיש עכשיו, גםן יישאר כך. שאם אנחנו ביתרון, יש לשמר אותו בכל מחיר, ואם בפיגור –  לעשות מיד מאמץ עילאי נחוש כדי להשיג שינוי. ממאמן מסוגו של ברקו, אפשר לצפות הרבה יותר להרכבים ןלחילופים  'מעניינים', ובלתי צפויים,  למהלכים מפתיעים, לתעלולים ולעורמת משחק, שהם העושים את הכדורגל לספורט כה מרתק ושובה-לב, גם לעומת משחקי כדור קבוצתיים אחרים והם המקשים על מהמרים את ניחוש התוצאות בדרך לזכיה במיליונים. 

 אני לגמרי מודע לכך, שהאמונים על המנויים בהתאחדות, זאת אומרת העסקנים, נוטים הרבה יותרלגישה 'הקרבית', והגישה של ברקוביץ אולי נראית להם כילדותית ונאיבית. אבל גם ממבוגרים אחראים שכמותם מותר לצפות,שיתייחסו ברצינות ושלא יזלזלו במבחן התוצאה, ושלא יתעלמו מהבינוניות האפורה המאפיינת את הנבחרת הלאומית שלנו כבר כמה וכמה עשורים, ומביאה אותנו לדריכה הדי מייגעת  במקום, ולפעמים גם לנטישת הקהל היכולה להידרדר ולהיות הרסניתהרסנית למשחק בכלל ולנבחרת בפרט.

 אנימכיר את הטיעון, שלברקו אין ניסיון ממשי באימון, אך ראינו כבר מה שהשיגו בעלי הניסיון, וחוץ מזה, לברקו יש ניסיון ארוך ומוצלח כשחקן וכמי שמבין את רוח המשחק,וזה ממש לא מעט.

אצל ברקוביץ יש לפחות סיכוי לשינוי. 

וסיכוי לשינוי זה הרבה מאוד. לפעמים אפילו זה כל מה שיש, ולכן ראוי וכדאי להתאמץ בשבילו.

היידה ברקוביץ! 

 מלחמה!!!

אני צוחק.

רק תן לנו שואו טוב ושכנע אותם בקטנות וב'שעשועי חיך',כמו שקוראים לזה במשחקי האוכל. במקום שבו מתייחסים לענין רציני כאוכל כאילו היה משחק, בטח שכדאי להתייחס כך לכדורגל. יש הרבה מאוד להרוויח, ומעט מאוד להפסיד, מה שעושה את ההימור לראוי מאוד.