על הנאמנות

 

כשאני מהרהר במקרים של נאמנות פוליטית מרשימה, הרואית,  ברמות ובמימדים שהן הרבה למעלה מהרגיל והמקובל,  אני שב באופן טבעי לשנות ה-50' של המאה הקודמת, אל תקופת שלטונו של הרודן יוסיף סטאלין בברית המועצות, שאותה שיעבד לאינקוויזיציה הקומוניסטית, בדמות הק.ג.ב., שבה המית מיליוני אוקראינים ברעב , ולא פחות מזה רוסים בגולאגים , בקור, ברעב, בעכבודת פרך  ובעינויים;

וכל זה לא הפריע כלל וכלל לכוחות הפוליטיים המתקדמים, הנאורים המשכילים והמתוחכמים ביותר בארצנו (היום כמו אז) לאהוב, להעריץ, לגלות נאמנות כלבית מוחלטת לרודן המחריד הזה, שאותו הם כינו "שמש העמים") בראש שורת המעריצים הנאמנים ניצבה, כמובן, המפלגה הקומוניסטית המקומית, מק"י, שהתגלגלה בינתיים לרק"ח. 

אך ממש כתף אל כתף עם מק"י, בשורת הכלבים הנאמנים לאדונם האדום, החמוץ מדם,  ניצבו גם מפ"ם הציונית וקיבוציה ה"שמוצניקים", ואף חלקים של "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" שגם על הרקע הזה נפרדו ממפא"י ומ"איחוד הקיבוצים והקבוצות" שלה, ולימים הצטרפה לשמוצניקים במפ"ם. 

תמונות של הרוצח המשופם ממוסקבה היו תלויות בכל מבנה ציבורי, ופיארו אף את החדרים הצנועים של חברי הקיבוצים. 

שום דבר – לא האנטישמיות הבוטה של הקצב מהקרמלין, לא משפט הרופאים היהודים ואפילו לא העמדתו לדין של עסקן מפ"ם בכיר שנאסר בידי הגירסה הצ'כית של הק.ג.ב. בפראג – בגין עלילת שקר של "ריגול" – כלום לא העיב על הנאמנות הכלבית ההיא של השמאל.

זו הנאמנות, שהיתה עדות נאמנה ביותר, אם כבר מדברים על נאמנות, לעוצמתו האדירה של הפקק האידיאולוגי משתק המוחין, שאינו פוסח, ואף פועל ביתר שאת ובעוצמה אימתנית, דווקא אצל הכת המתקדמת-משכילה-נאורה הזאת – עד זמננו.

המשורר המתקדם, איש הבוהמה השמאלית, יהודה עמיחי, מספיד בשירו  המליצי את שמש העמים, הרודן הרצחני יוסיף סטאלין.

וכאז גם היום,אותה כת עצמה, נאורה, משכילה ומתקדמת כרגיל, עם אותו פקק אידיאולוגי עצמו, עיוורת לגמרי לאנטישמיות ולרצחנות של יורשי סטאלין במקומותינו, שדווקא איתם דחוף לנידחי הכת ההיא לעשות שלום ("עם אויבים").

ולא, הנאמנות הכלבית לא פשתה אז ואינה פושבה היום רק בחוגי העסקנים ובין חברים נאמנים מן השורה של המפלגות המדוברת. גם הכי חופשיים ומשוחררים, הכי מרדנים ובוהמיים, התגייסו עם אמנותם בשרות הנאמנות לרוצח האנטישמי. רצ"ב פה, מימין, למשל, שירו של המשורר הבולט יהודה עמיחי, העוסק ב"האנשה" של ברית המועצות, המתגלמת בגוף הבשר-ודם של הסטאלין הדגול, כשהנהרות האדירים של האימפריה, כמוהם כצינורות הדם (שכשלו) של סטאלין.

ודווקא את משורר החצר של המפלגה הקומוניסטית אפשר לציין לטובה. זהו  אלכסנדר פן, שהצטרף למפלגה ב-1947, אך ב-1948 הוא נמנע מ"תרומה" לגיליון המיוחד של בטאון המפלגה, שהוקדש למלאת 70 שנה ל"שמש העמים".

ובימינו, לעתים תכופות, דווקא מחוגי נאמנים ו"הבוהמה" מצטמחים אלופי הסגידה "לדרך", אטימות המוחין האידיאולוגית. והנאמנות הכלבית לעדר המקורנף. 

לא במקרה נלקחים התארים לנאמנות המופלגת ולעתים המומלצת מן הזואולוגיה – מהנאמנות הכלבית הידועה לאדונו האדם. כשאומרים על הכלב שהוא "חברו הטוב ביותר של האדם" הכוונה היא, כמובן לנאמנותו הכלבית וביטוייה הלקקנים וחובבי הליטוף והעצמות עם בשר עליהן.

והנה, ביום של חול, ממש בבוקר הזה, יצא לי להתפעם ממופע עדכני של נאמנות אידיאולוגית מפלגתית וכלבית למנהיג הרם, שמידתו אינה כמידת אדם. לא סתם ביטוי מליצי ריק למדי, כ"שמש העמים", שיוחס לסטאלין, אלא הערצה כלבית  בביטוי ממשי ומשמעותי ביותר מבחינת המוטב, שהונו הגדול הוא בבת-עינו, שגדולתו  חורגת מגדר הטבע! סוג של נאמנות ואמונה, עד כדי סגידה בנוסח פנאטי-דתי,שבאה לביטוי בכך, שהשופר הידוע,  ינון מגל, יסד, לא פחות, קרן מיוחדת, סוג של "גיוס המונים" של מזומנים לטובת הגנתו המשפטית  של נתניהו הנערץ. ממש כאיסוף תרומות מן העם על ידי כת הכוהנים, אי אז,  לבניית המשכן, או המקדש, בתקופת המדבר והמלכים.

שופר ידוע אחר של המנהיג האלוהיסטי של הימין, הלוא הוא שמעון ריקלין, אמנם לא הפליג למחוזות הפואטיקה כעמיחי בשעתו, אך הפרוזה שלו מפעימה לא פחות. קבלו ציוץ שופרי מאת ריקלין, הפונה בלשון "אתה" אל אלילו, בנוסח שלא היה מבייש שום סטאליניסט, ושום משורר-מעריץ אחר,  בשיטת "השירה המדוברת", הנהוגה בימינו:

"ערב טוב לנתניהו,

הלכנו יחד בטוב וברע.

בהישגים העצומים שלך.

אבל גם באישומים

שהעלילה עליך האוליגרכיה…

.כי ידענו שאתה מנהיג נדיר.

ושהם משקרים.

המאבק שלך הוא המאבק של כולנו.

בבקשה אל תחתום איתם על שום הסדר"

הכלב, משרתו הנאמן ביותר של האדם

המדובר, כמובן, בהסדר הטיעון הנרקם בין היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט ובין האליל נתניהו.  וגם שאר השופרות  כך, מסוייגים מאוד מההסדר הנרקם והולך, נאמנים לנתניהו ול"מורשתו ההיסטורית" אף יותר מנתניהו עצמו, ומתנגדים להסדר, שמשמעותו, מבחינתם,  הודאה נוראה באשמה של  האליל הדגול שמעל לטבע, האיש  "הנדיר" הזה, שבאותה הזדמנות עושה לצחוק, ללעג ולקלס, לדראון  ולשקר מופרך, את דברי ההגנה המתחנפים  ומלאי הלהט של השופרות הנאמנים;

 שמה להם ולמגיפה מסוכנת המפילה פה מיליונים בימים האלה, ומחייבת שלטון יעיל ומסודר, ואחדות ומסירות בתהליך ההתגוננות  מפניה.

אין הבדל בין עמדתם זו, ובין ההפגנות המופקרות והמפקירות של סיעת "רק לא ביבי" בבלפור, בשלבים מוקדמים של אותה מגיפה, שבצדק הוקעו אז על ידי השופרות של אליל השקר. 

ברור, שיוזמתו של מגל, אותו "גיוס המונים" הוא הביטוי הבולט ביותר לאיוולת ולנאמנות הכלבית של הזן השופרי הזה. העלאת התרומות המתוכננת מהמוני נאמנים מהשורה להגנתו של נתניהו, שיכול לקנות את התורמים רק מהריבית על הונו הרב והעצום 

נתניהו ושריסיו החנפנים מוחאי הכפיים מזן השופרות הפוליטיים בפתח משפטו 

"גיוס המונים", שאולי ראוי להקרא "כיוס המונים" שהוא שיא של איוולת מתחנפת, שיפלות רוח נכנעת, וחוצפה תהומית (מגל סיפר שלא התייעץ עם אלילו בקשר ליוזמה,  אך עד כה לא נשמעה הסתייגות מצידו של המוטב העשיר כקורח.) 

אז הנה, זה המקום הרגיל והמדוייק, שבו נפגשים התאומים, פקוקי המוח האידיאולוגיסטים, המטומטמים מימין ומשמאל, שטופי הסגידה לאדם בשר ודם; שהוא  יצור שבאופן קבוע למדי, חסרונותיו אינם נופלים מיתרונותיו, כמאמר חז"לינו – "לפום חרופתא שבשתא" (כמידת החריפות – הפיקחות – גם מידת השיבוש – הטימטום והטירלול). 

 כולל אצל הח"מ, שנא לא יהיו ספיקות.