דילוג לתוכן

סרט/ משפט השבעה משיקגו

אוקטובר 18, 2020

מוקדם הבוקר צפיתי בנטפליקס בסרטו של אהרון סורקין (תסריטאי ובמאי, ההוא  מ"הבית הלבן") "משפט השבעה משיקגו" (129 דקות), שהחזיר אותי חמישים ויותר שנים לאחור. כשהתחיל המשפט, 1968, הייתי חייל  מתחיל, וכשהסתיים, 1970, כבר היתי משוחרר ואזרח מתחיל, ואייבי הופמן(שמגולם על ידי סשה ברון כהן המצויין, סוג של הופמן בן ימינו בעצמו) היה אחד משלושת האמריקאים שהיו מגיבורי הסבנטיז שלי. זה היה תיק שהופל על כמה ממנהיגי מרד הצעירים של הסיקסטיז, על ידי המימשל הטרי של הנשיא ריצ'רד ניקסון הרפובליקאי, זה  שירש בכיף את המלחמה הנוראה בוויטנאם מהנשיא הדמוקרט לינדון ג'ונסון, שהמשיך מצידו את האיוולת הקטנה של ג'ון פ. קנדי וניפח אותה למימדי אסון לאומי.

עשרות אלפי סטודנטים רדיקלים ודעתנים, ועימם היפים חובבי גראס, מוסיקת רוק, קאנטרי  וסקס,  נהרו אז  כדי להפגין מול ועידת המפלגה הדמורטית בשיקגו, עם הסיסמאות הידועות מסוג "עשו אהבה, לא מלחמה" ו"כל העולם רואה" מול אלימות המשטרה המצולמת על ידי ערוצי הטלוויזיה.   הוועידה עמדה למנות כמועמדה לנשיאות את יוברט האמפרי, תומך של המלחמה האבודה גם הוא.

במרכז: אייבי הופמן, הפציפיסט דיוויד דירינג'ר וג'רי רובין מובילים הפגנה

שר המשפטים החדש של ניקסון, ג'ון מיטשל המושחת, הטיל על פרקליט צעיר מאילינוי, לא לגמרי מרוצה מהתיק שנפל לחיקו, להאשים את מנהיגי המחאה בקשירת-קשר, קונספירציה, שהובילה למהומות ולשפך הדם.

על זה אמר הסופר נורמן מיילר, שהעיד במשפט (לא מופיע בסרט)ש"שמאלנים אינם מסוגלים לקונספירציות משום שכולם אגו-מניאקים". ואייבי הופמן (גם המשפט הזה לא בסרט), התבדח כדרכו :  "קונספירציה? לכל הרוחות, לא יכולנו להסכים על ארוחת הצהרים".

הופמן, אנרכיסט משעשע עם פה מלוכלך, וחברו ג'רי רובין, היו המנהיגים הפרועים של הפלג ההיפי, שנמצאו בעימות מתמיד עם מנהיגי הסטודנטים, הממוסדים יותר, שבראשם עמד טום היידן, מי שהנהיג את תנועת ה-ס.ד.ס. (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), וניסה  למשוך את המחאה לצד המתון והפוליטי, אך לא תמיד הצליח, והקלטה מנאומו , כשקרא לשפך דם בכל רחבי העיר (לאחר ששותפו להנהגה לי ויינר הוכה קשות באלה על ידי שוטר), הזיקה מאוד לשבעה(בעצם שמונה, ביחד עם הפנתר השחור בובי סיל שכלל לא השתתף במחאה, ורק נאם פעם אחת. החלק שלו בסרט הוא מעין פרומו נבואי ל"בלק לייווס מטר"של ימינו.

והלקחים בדיעבד? לא מחאת הסטודנטים וההיפים הביאה להפסקת המלחמה בויאטנאם, אלא שר החוץ הממוסד מכף רגל ועד ראש, עם המבטא הייקי הכבד, הנרי קיסינג'ר, ששכנע את הנשיא ניקסון שהמלחמה אבודה, ושהצפון הקומוניסטי כבר ניצח בה וחבל על הזמן ועל הכסף. המוחים ם גם לא היו אלה שסילקו את ניקסון מהבית הלבן. מי שעשו זאת היו שני הגבורים האחרים שלי מהסבנטיז, העתונאים וודוורד וברנסטיין, בעזרת הגרון העמוק שלהם מצמרת הפ.בי.אי.

בדיוק כפי שתנועת המחאה של האייטיז, לא היא שהוציאה את ישראל מלבנון, אלא הכרתו של שמעון פרס בכך שהמלחמה אבודה. 

אז מה מפתיע בכך שג'רי רובין האנרכיסט הפרוע של הסבנטיז,  הפך תוך עשור לאיש בורסה, בעל הון קטן ומשקיע מצליח בחברת "אפל", ולבסוף נדרס ומת ב-1994 . ואילו חברו אייבי הופמן התאבד כבר ב-1989 בעזרת 150 כדורי שינה, והוא בן 52, אחרי ששקע בדיכאון עמוק. טום היידן מצידו הפך פוליטיקאי ארוך-נגן (שש קדנציות) בבתי הנבחרים של מדינתו קליפורניה, ונודע אף יותר כבעל מזדמן של השחקנית ההוליבודית ג'יין פונדה. בן דמותו הישראלי,  איציק שמולי, פסע באותו נתיב, מנהיגות סטודנטים, הפגנות(שמולי הקפיד כמו היידן על המתינות) ואחר כך פוליטיקה. אך איתרע מזלו של היידן הישראלי,ו הוא נפל על מפלגה ישראלית גוססת, כושלת הרבה יותר מהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב. אז יש מצב שהקריירה הפוליטית שלו תהיה קצרה בהרבה מזו של היידן, אך  אולי ארוכה יותר מזו של חברתו למהלך  במחאת הצעירים, , סתו שפיר, שגויסה על ידי גנרל מצליח, שהפך פוליטיקאי כושל, אהוד ברק,  כקצינת המבצעים שלו לגיוס המונים, ולא סיפקה את הסחורה.

ומה עשו עד היום ההפגנות הזועמות בבלפור ובמקומות אחרים נגד ביבי, חוץ מהזזת כמה מנדטים מהימין של ביבי לימין הריצוני עוד יותר של בנט?

וגרוע אף מזה – העברת מנדטים מגוש המרכז, מתומכי הפלג הממשלתי של כחולבן אל אותו ימין קיצוני של בנט, כך שגם חוסל הסיכוי של המרכז שמאל להכות בבחירות הבאות את הימין.

לרגעים קצרים מופיע בסרט גם משורר הביטניקים  אלן גינסבורג כדמות פתטית של מי שצועד בראש הפגנה ומקריא אחד משיריו. עליו ליגלג אייבי הופמן, בסרט, כשאמר שגינסברג הפגיז את השוטרים בשורות של שירה מפוקפקת נטולת חריזה. ואמנם, גינסברג השפיע הרבה יותר על עולם השירה מאשר על מחאת הצעירים, וגם הודות(?) לו אנו נתונים בימינו למתקפה של  פטפטת פרוזה פומפוזית מחולקת לשורות קצרות יחסית ומדוקלמת בפאתוס על ידי מחבריה המלאים מעצמם, כשבדרך הולכת לאיבוד התעלות הנפש שאיפיינה פעם שירה אמיתית וטובה. בערך ההבדל בין  נתן אלתרמן או לאה גולדברג ובין חוכמולוג/ית  עדכן/ית של "ערס פואטיקה".

ומכיוון שמדובר בסרט על משפט, לא מיותר להזכיר את המשחק הטוב של מי שמגלמים את שני הפרקליטים היהודים של השבעה,  ויליאם מוזס קונסטלר (השחקן מארק ריילנס) ולאונרד ויינגלס (השחקן בן שנקמן), וכמובן את השופט המרושע, האווילי  והמוטה ג'וליוס הופמן, ההופמן השני בסרט זה (משוחק על ידי פרנק לנגלה הראוי לאוסקר, כפי שכבר נכתב על ידי מבינים גדולים ממני) 

 בקיצור: אחלה סרט.פנו לעצמכם שעתיים וקצת ולא תצטערו.                     

 

 

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: