דילוג לתוכן

היהדות שלי(ב): איך אספתי אידיאולוגיות לסל

אוגוסט 27, 2020

גדלתי בבית חילוני, שאולי מאוד בדוחק ניתן לכנותו "מסורתי" אבי , חניך בית"ר בפולין,  חרותניק בארץ ומעריץ של מנחם בגין, היה גורר את אחי ואותי לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, ואולי לפעמים גם בשמחת תורה. לא שגילינו עניין. עם שאר הילדים המיובאים מסוגנו שיחקנו בחצר בית הכנסת ולא טרחנו להעמיד פנים כמתפללים בתוך האולם. לא היה בביתנו קידוש של ליל שבת ולא של מוצאי שבת. אני כלל לא בטוח שהיה תנ"ך בבית עד  שקיבלתי אחד לכבוד בר המצווה. לא היו שום  שיחות ואפילו לא איזכורים של דת, אמונה, אלוהים, יהדות וכל זה. ממש כלום. הכי קרוב ל"יהדות", אבוי, היו דיבורים  על השואה, (מאוד במשורה) שאותה שרדו שני הורי.אבי כנמלט שיטתי מגטאות וכפרטיזן ביער אוקראיני, ואמי כתופרת מדים במחנה עבודה.

למדתי בחינוך הממלכתי, והייתי בתנועת נוער (ואחר כך בנח"ל). מה שכן, את התנ"ך אהבתי, כי מאז ומתמיד אהבתי היסטוריה, סיפורי מעשיות, בטח על מלכים, ממלכות, מזימות חצר  וסיפורי מלחמות. התנ"ך, מבחינתי, היה "אייבנהו" או "שלושת המוסקטרים" של היהודים. מכיוון שגם ניחנתי בזיכרון לא רע, יצא שזכיתי  בכיתה ז' בתואר "חתן התנ"ך" של בית הספר היסודי שבו למדתי בקרית ים שליד חיפה, ועד היום מצוי אצלי גביע הנחושת המצחיק שקיבלתי עם התעודה.  ועוד זכור לי בהקשר היהודי,  שבשרותי הצבאי בתעלת סואץ בתקופת ההתשה, כששירתו עמי במוצב בתעלה  (גשר פירדאן) חברי גרעין דתי אחד, וכשהכנתי את הארוחות, הקפדתי על  הכשרות במזונם (הפרדת בשר-חלב, יותר מזה לא ידעתי), פשוט מתוך כיבוד  הזולת.

בקיצור, הייתי חילוני די רגיל.

מבחינה "אידיאולוגית" ראיתי את עצמי כאנרכיסט.

ז'אן ז'ק רוסו: האדם נולד חופשי

באחת מהפעמים (הרבות) שזרקו אותי מהכיתה בתיכון (הייתי משועמם מאוד והרביתי בעבירות משמעת), מצאתי בספריית בית  הספר את ספרו את הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, ועד היום חרוט בזכרוני  המוטו של הספר הדק הזה, "האמנה החברתית"  שמו:

"האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים".  

קל להבין את המקור להזדהותי. כנער צעיר בסיקסטיז המוקדמים, נראו לי בית ההורים ולא פחות מזה בית הספר, כבתי סוהר שבהם ה"שלמה" שנולד חופשי, אסור באזיקים, מוקף באיסורים, לוחות זמנים נוקשים, מגבלות על התנועה, על הדיבור, על הבילויים, ועל הצחוקים וכמובן על המשאבים(כסף). העולם היה מלא פקודות, הוראות וציוויים,שחלקם נראו לי לא הגיוניים ולא צודקים.

אני יודע שהיו הוגים שסיווגו את רוסו  השוויצרי, אזרח "העיר החופשית" (הרפובליקה ) ז'נבה, כאחד מאבות הטוטאליטריזם הפוליטי, אך בשבילי, אז,  הוא בישר את השאיפה לחופש ולחירות האדם.

ברור שבשרותי הצבאי, אף שעשיתי אותו בנח"ל, החופשי יחסית, רק התגברה אצלי תחושת האסיר הכלוא בים של כפיה ואיסורים, פקודות ועונשים. וגם הקיבוץ, שבו ביליתי בשל"ת הנחלאווי (חיים ועבודה בקיבוץ), נראה לי כמסגרת כופה ומחניקה, גם אם אזרחית ולא צבאית. ולכן מיהרתי לנטוש את המסגרת הזאת מיד עם תום שרותי הצבאי, ונשמתי לרווחה כשהשתחררתי משניהם, מהפקודות בצבא ומהכללים בקיבוץ.

בלימודי באוניברסיטה, אחרי הצבא, הלך האנרכיזם, עם הזרם ועם הפוליטיקה של הסטודנטים באוניברסיטת חיפה של תחילת שנות ה-70, לכיוון הסוציאליסטי, שעד היום הוא מהווה את הנתיב המקובל לתנועות האנרכיסטיות בעולם. אף שהיתה גם לי (בתיכון) תקופת "איין ראנד" קצרצרה, שהסיטה אותי לכיוון האנרכיזם הליברטיאני-ימני. באוניברסיטה ערכתי לתקופה את עימון הסטודנטים "פוסט מורטם", עד שפוטרתי, מסיבות פוליטיות, על ידי אגודת הסטודנטים שהיתה מפא"יניקית-ימנית. לא ייפלא, שכשמאלנים רבים, זיהיתי את מפ"אי, לימים "המערך" ן"העבןדה" כאוייב חשוב.

עוד שנים חלפו, וכשהגעתי לעבודה פוליטית  במפלגת שמאל (כעורך העיתון המפלגתי ואחר כך כדובר וכמזכיר פרלמנטרי של תנועת "מוקד" השמאלית (קואליציה של שי"ח, שמאל ישראלי חדש, עם יוצאי מפ"ם ואנשי משה סנה שפרשו מהפלגה הקומוניסטית) ואחר כך של"י – לובה אליאב מאיר פעיל ואורי אבנרי, ועוד, כבר נגררתי עמוק יותר לתוך הדוגמא האידיאולוגית, ואף הגדרתי את עצמי כ"מרקסיסט". לזכותי אומר רק, שברית המועצות והגוש המזרחי, כולל הסניפים במזרח הרחוק ובאמריקה הלטינית, וכולל המפלגה הקומוניסטית המקומית,  לרגע לא חדלו  להראות בעיני כמפלצת נוראה, תמצית של רשע טוטאליטרי, עיוות וצביעות (וכך עד היום).

בנקודה הזאת הציל אותי האנרכיזם שהמשיך לפעפע מפני הדוגמטיות הקומוניסטית.

התקופה ההיפית: make love not war

וכמובן שעם סוף הסיקסטיז והסבנטיז, הופיעה ההשפעה הנוספת, החשובה, של "ההיפיות", "ילדי הפרחים", "מרד הסטודנטים", make love not war (כולל סרבנות "שלומניקית") וכל הג'ז הזה- שיער ארוך, מכנסי פיל והחשיש שלקחתי לריאות, ועוד איך, ובכיף, וסקס די פרוע כמנהג אותם הימים. כזכור, כל זה הסתדר  איכשהו יפה מאוד עם הנטיות שמאלה.

שנה וחצי  שירתתי בכנסת מטעם מפלגתי, כמזכיר הסיעה וכדובר. הקוליגות שלי היו אמנון לוי (מפ"ם), יגאל סרנה( שינוי, ורשבסקי) גדעון לוי  (שמעון פרס) ומלי הקומוניסטית מרק"ח. שנאתי כמעט כל רגע ב"משכן". האוויר המעופש, אורות הניאון, האוכל הדםוק במזנון, ואווירת ה"שופוני" שאפפה על שולחן שם. לא התחברתי ממש לפוליטיקאים כטיפוס אנושי, גם לא ממש לאלה שבמפלגה שבה הועסקתי. חיבבתי את ח"כ מאיר פעיל על חביבותו וישירותו, והסתדתי יפה עם אורי אבנרי, (שעד היום אני זוכר את צחוקיו הרועמים כשהיה מטיס אותי בחזרה לתל אביב בימי רביעי

שר יוסף בורג: וויצים

ב-150 קמ"ש בסיטרואן שלו) ,שאותו הערכתי כעיתונאי. הוא הפך למעסיקי ב"העולם הזה", שם עבדתי כשלוש שנים כ"ראש מערכת" (תואר לשם כבוד בלבד). אחרי תקופת הכנסת שלי.

שאר הח"כים נראו לי בדרך כךך כחבורה יהירה, נפוחה,  מלאה  בתחושת חשיבות עצמית, עצית, צנונית ועצלה למדי. רחוקים מיליון קילומטרים  מחבריי  –  שותפי הטובים והחביבים לג'וינטים ולאלכוהול, לארוחות ביתיות ולמסיבות.לדעתי לא היה כמעט ח"כ אחד, מלבד אלה ממפלגתי, ששוחחתי איתו אי פעם.

היוצא  מן הכלל, היה השר יוסף בורג המנוח  מהמפד"ל שנהג מדי פעם לנטוש את שולחן הממשלה, להצטרף אלי בתאי העוזרים הפרלמנטריים שבשולי אולם המליאה, ולהחליף איתי שם, די בחשיכה, מי שמכיר,  "וויצים" בענייני דיומא ובענייני דליילא. עד היום לא ברור לי מה זכיתי. יוסף בורג היה זה שאמר: "ההבדל בין הר לשר הוא בכך, שככל שמתקרבים אל ההר הוא נראה גדול יותר בעינינו, וככל שמתקרבים אל השר, כך הוא נראה קטן יותר."

מה שלא היה נכון לגביו. לא מבחינתי.

עד היום תעלומה גדולה היא בעיני, איך הצטמח לאיש החכם, השנון והמשעשע הזה,  בן כמו אברום.

 

From → כללי

One Comment
  1. קמיליה permalink

    ללא ספק – היו לך חיים מרתקים.

    למרות שקטונתי מלהבין כיצד מתחברות נטיות אנרכיסטיות לקיום מצוות דת שגדושה בכללים ובאיסורים.

    חשבתי שהראיון של גדי טאוב עם קרולין גליק יעניין אותך.
    למרות שהוא יותר תיאורטי מאשר סיפורי.

    בעיקר מדקה 25 עד 40. (בערך. מהזכרון. לא רשמתי את מדידות הזמן)

    בקטע זה גליק מנסה להסביר מדוע הפרוגרסיבים היהודים בארה'ב והשמאל הישראלי (לדוג' שטרנהל, אהרון ברק ואורי אבנרי) התחילו להאמין ש"כולם", כולל יהודים וישראלים, מסוגלים להפוך לנאצים + שבעצם "הנאציות" זרה לעם הגרמני + שבאמצעות "אקטיביזם משפטי" ומוסדות משפט בינ'ל (כלומר אנטי לאומיים / מדינתיים) ניתן היה לעצור את הנאצים
    מה שלמעשה הפך אותם לאנטי – לאומיים, לאנטי – יהודיים ולאנטי – ציונים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: