קוטר מותחן בהמשכים פרק 10

---

---

השידור של המילניום: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת 

זוכרים את הפרק השמיני שכאילו הוצא מהקשרו במותחן שלנו? העיתונאי הצרפתי של תחנת הטלוויזיה ההונג-קונגית, אלן-פול בוני, שהתעורר משנת השיכורים שלו באי קטן באוקיאנוס הדרומי, לקולו של הצונאמי האדיר ביותר שנראה אי פעם? 

או הזונה ננסי מקנה מאותו אי, שאחרי שהורידה כמה שאכטות, עידכנה את ראשת ממשלת אוסטרליה הנדהמת, בעניינו של השיטפון האדיר המאיים על היבשת הדרומית? 

ובכן, העניין לא הסתיים באוסטרליה הרחוקה.

ממש לא.

לאור חשיבות הנושא הוחלט על מבצע מיוחד. הוסכם בחלונות הכי גבוהים, שכל ערוצי הטלוויזיה המשדרים חדשות ופוליטיקה (כולל ערוץ 20 הימני!) ישתפו פעולה בשידור המשותף לכולם. הערוצים המסחריים הגדולים הסכימו להפקיד את ההנחייה בידי  נציגו של ערוץ 1 הציבורי, כדי שלא יצטרכו להתקוטט ביניהם על הבכורה. השידור עמד להתחיל בשמונה בערב, ולהימשך ארבע שעות (לבסוף הוסכם להוסיף שעה, בגלל ריבוי הפרסומות) מעולם לא נוסה ולא התקיים שידור דומה. לא במלחמות ולא במגפות. קראו לזה "הארוע" הוסכם שהשידור יועבר גם בכל 60 תחנות הרדיו, הארציות והאזוריות.

מומחים לענייני פרסום, הסברה ותדמית, מהממשלה ומהמגזר הפרטי גייסו את מיטב שיפוטם כדי לסייע בהרגעת האוכלוסייה, מטרה שהובנה כחשובה ביותר, שהרי בפועל לא היה ניתן לעשות כל דבר אחר. אין לאן ללכת ואין טעם לברוח, אין זמן לחזק את המבנים. לאורך עשרות שנים לא נעשתה שום פעולה ממשית נגד השפעות של רעידת אדמה משמעותית. המומחים הסכימו, שלנוכח עוצמתה של הקטסטרופה הצפויה, שום פעילות כזאת גם לא היתה עוזרת. בשלב זה, איש לא היה יכול להתחייב על המשך המהלך – על הכיוון והעוצמה של  רעידות האדמה, וגלי הצונאמי שיביאו בעקבותיהם.

יהיו שלושה פאנלים, שיתחלפו במהלך שעותיו של השידור.  יהיו עשרה מוקדי שידור ברחבי הארץ, וכתבינו בחו"ל ידווחו מעשרים מוקדים ברחבי העולם, יהיו פריצות לשידור של מחלקות החדשות מהערוצים המשתתפים בשידור ויהיה ראיון מיוחד עם ראש הממשלה.

יישמעו דעות וישאלו שאלות על ידי אנשי ציבור ואזרחים מהשורה בפורומים האזוריים המשודרים. שני זמרים ושלוש להקות ישירו שירים מתאימים ךהתרחשות (כמו הפזמון העתיק "והסופה לקחה הכל"), ושירים להעלאת המורל (כמו "עם ישראל חי").יושמעו קטעים מוזיקליים שינוגנו על ידי תזמורת צה"ל והתזמורת הסימפונית של רעננה.

תשדירי הפרומו בכל הרשתות וברדיו התחילו לרוץ משמונה בבוקר. שיעור הצפייה המשוער עמד על 95% מהאוכלוסייה. רייטינג חסר תקדים.

השידור התחיל בשמונה ושתי דקות, בתום מהדורת חדשות קצרה ומטילת אימה

למנחה העיקרי נבחר השדר הוותיק ראובן ארגמן מערוץ 1, המכונה רופקה, שגם הכין את קטע הפתיחה. הבמאי הראשי היה אנטולי דור מערוץ 12, והעוזרת הראשית שלו היתה ענת פרקש מערוץ 13. שאר התפקידים החשובים חולקו  שווה  בשווה  בין שלושת הערוצים העיקריים.

כבר מהפתיחה היה ברור שרופקה שרוי בפאניקה רצינית. הזוועות דהרו  על המסך כמו בקליפ, על רקע מוסיקת טכנו קצבית.  רופקה לא היסס להכניס גם את תוצאותיו של רעש האדמה המחריד שאירע במרכז הרי ההימאליה, שלוש שעות אחרי שרעש האדמה האדיר גילח שלושה קילומטרים מפיסגת ההר, שהיה עד אז הגבוה בעולם. פיסגת ההימאליה נמצאה עכשיו בגובה של 5,721 מטרים בלבד מעל לפני הקרקע.

רופקה היה בן 55, בפסגת הקריירה שלו כשדר המוביל של הערוץ הממשלתי. כשנגמרה הקרנת קטע החדשות של הפתיחה היה רופקה  חיוור כסיד, וגם שאר החברים בפאנל הראשון והחשוב ביותר נראו מזועזעים למדי. מחזות קשים לצפיה. מגרדי שחקים מתמוטטים כמגדלי קלפים בערים אוסטרליות נטושות. גל אדיר מציף כביש רב-מסלולי עמוס במכוניות גדושות באנשים. בעלי חיים שננטשו טובעים בהמוניהם.  השלשלת האדירה של הרי ההימאלייה קורסת תחתיה.

רופקה הציג את משתתפי הפאנל לפי סדר ישיבתם.

הפרופסור אמיר בוקר, גיאולוג וראש החוג למדעי מזג האוויר באוניברסיטה העברית, שמאחוריו שישה  ספרים חשובים בשני התחומים של מומחיותו – גיאולוגיה ומזג האוויר. בן 50, סמכותי ושופע ביטחון. איש גבוה ורחב בעל  פנים נאים ושזופים ושיער דליל.

לידו ישב הרב  יקום אבן-צור, רבה הראשי של תל אביב, ובעל סיכויים טובים למלא את תפקיד הרב הראשי הבא של ישראל עוד לפני שימלאו לו 45 שנים. אבן-צור היה גם  חבר הצוות הבינדתי לפתרון בעיית הר הבית, בעל זקן מאפיר  עם עבר חסידי-חרדי.

העיתונאית אמילי לוי ייצגה בפאנל הראשון את ארגוני הירוקים ואיכות הסביבה. כתבת לענייני סביבה ואסונות. בת 30 , ילידת מושב, דשנה כסופגניה ובעלת מוח חד כסכין ולשון חסרת מעצורים.

הסופר קדמון סוקר, מוותיקי דור הביניים, נודע בסאגות ההיסטוריות שלו. לאחרונה גם כתב ספר של מדע בדיוני, שהפך רב מכר, בעיקר בגלל תיאורים מפורטים של יחסי מין ביזאריים בין אורחים מסתוריים מהחלל החיצון ובין בנות אנוש. הסופר היה איש קטנטן, דק וקפיצי, בן 61, בעל נוסח דיבור מלהיב וטיק קל ומקסים בעין שמאל.

השרה לאיכות הסביבה ותשתיות, עינב גולדוואסר, נציגת מפלגת המרכז בממשלה, פוליטיקאית מקצועית מזה 40 שנה, שעברה בקריירה שלה ארבע מפלגות ובחייה הפרטיים חמישה הבעלים.  רזה, חייכנית וחלקלקה.

משורר שמאלני מדור הביניים, ופעילתת עמותות, שמצידה סגרה להפקה את הפינה של נשים, פמיניזם והמגזר הערבי. כל זה בדמותה של אשה אחת. עיישה ברגותי,  ממוצעת קומה ורזה, שפניה חרושות קמטים צאוב מאבקים ציבוריים למען העולם, למען מעמד הפועלים, ובמיוחד הפועלות,  – ולמען הפלשתינים.

את השאלה הנפחדת הראשונה, מיד אחרי שהסתיימה הכתבה המפחידה,  הפנה רופקה אל נציגת המערכת הפוליטית:

"שאלתי אליך, כבוד השרה גולדוואסר היא זו: האם כאזרחי המדינה  יש לנו הגנה כלשהי מפני אסון טבע שכזה? האם יש לנו ערובה כלשהי שלא נראה גם אצלנו מחזות מחרידים כפי שראינו זה עתה על המסך, ומן הסתם עוד נראה בשידורים החיים בהמשך הערב?"

הפוליטיקאית הספיקה בינתיים להעלים חלק מחרדותיה.אחרי הצפייה בסרט  הפתיחה הקצר של רופקה, היא בלעה בהחבא גלולת הרגעה אימתנית. עכשיו שידרה שפת הגוף שלה מדינאות שקולה, אחראית ובוטחת.

כשבפועל היא חשה שתנומה קלה מאיימת לצמצם לאפס  את המרחק המתקצר בין שמורות עיניה. על פניה נמרח חיוך מוזר. הגרוי העז בצווארה היה תופעת לוואי של גלולת ההרגעה הפוטנטית, והיא היתה זקוקה למלוא כוח הרצון שלה, כדי שלא לפצוח עכשיו בהתגרדות נמרצת.

גולדוואסר, בלסת משוחררת, ובמבט טיפה בוהה בעיניה הנעצמות והולכות, הודיעה,  שבהמלצתה עומדת הממשלה להחליט כבר בישיבתה הקבועה, שהוקדמה למחר, על הקמת ועדת שרים לשעת חירום, שתוך שיתוף פעולה עם הגורמים הצבאיים, המשטרתיים והרפואיים, תבחן את הדרכים הנאותות לצמצום הנזקים לאינטרסים  לאומיים מרכזיים וכמובן לאוכלוסייה הכללית. כמו כן היא תקיים קשר עם עמיתיה במדינות השכנות, להבטחת שיתוף פעולה וסיוע בינלאומי הדדי . אף אחד לא היה מוכן, בינתיים,  להיכנס לבור שהוכן לצמרת הפוליטית מתחת להרי ירושלים, למרות ההשקעה האדירה. הדעה המקובלת בממשלה היתה, שצעד כזה יעורר זעם רב באוכלוסיה. כמו כן, רבים מהפוליטיקאים, שהיו מיועדים לשהיה בבור בשעות חרום, לא היו בטוחים, שחלל שנפער במעבה  האדמה, יכול להיות מקום בטוח בשעה של רעש אדמה. הבור סיפק הגנה נגד מתקפות גרעיניות, אך לא מול מתקפה המגיחה מגרעין כדור הארץ.

נציגת הירוקים אמילי לוי: קודם אתם דואגים לצימצום נזקים לאינטרסים לאומיים מרכזיים ואחר כך להצלת חיי האזרחים…אוכלוסייה. כבוד השרה קוראת לנו אוכלוסייה. אופייני.

רופקה: אמילי, בבקשה, אני שואל פה את השאלות.את פה על תקן נציגת סקטור, לא על תקן עיתונאית.

אמילי לוי: ומהם אותם אינטרסים  לאומיים מרכזיים שהממשלה דואגת להם לפני שהיא דואגת לאזרחים? האם אלה שוכני הבור של המטכ"ל ואורחיהם מהמערכת הפוליטית? או שכולם הולכים להיכנס למאורה הממשלתית שמתחת להרי ירושלים? האם יש תכנית מגירה להבריח מכאן את יושבי הבור והמאורה  בספינת החלל החדשה, המוצבת באופן קבוע ליד יהוד, מוכנה להמראה, וששמעתי שעכשיו מתדלקים אותה? או שזה סוד צבאי?

רופקה: גברת לוי! אני שואל פה את השאלות בשלב זה! השרה גולדוואסר. כיצד יכולה האוכלוסייה להתגונן? מה יש לממשלה ולמשרדך להציע?

גולדוואסר: יתכן שצורות שונות של מיגון יוכלו לעזור. מה שאני מבקשת להדגיש הוא, שצעדי הממשלה יינקטו כך שיישמר ככל האפשר השוויון. אנחנו לא נאפשר מצב שבו העשירים יצילו את נפשם  ומעוטי האמצעים יופקרו לנפשם.

רופקה: וזהו?

גולדוואסר: אני מוסמכת רק למסור על החלטות הממשלה.

אמילי לוי: מה תעשו בדיוק כדי להציל גם את מעוטי האמצעים? תבנו להם רפסודות מקלקר אם יגיע צונמי למישור החוף?

רופקה: תודה לכבוד  השרה גולדוואסר. עם כל הכבוד הראוי, ניתן להבין  שמצד המערכת הפוליטית לא תבוא לנו הישועה. הרב אבן-צור? בתור סמכות רוחנית – מה יכולה הדת לבשר לנו בשעה קשה אשר כזאת?

יקום אבן-צור סרק את זקנו בשלוש אצבעות. הוא היה מבועת עדיין מהסרט של רופקה, שהגביר את לחצה של הצבת שלפתה את עורפו באצבעות ברזל. בקיומה הוא  התחיל לחוש כבר ביום השני של הסופה. הוא הרגיש כחתלתול, ששתי הניבים החדות של אמו תופסות בו לכדי להעבירו למקום מבטחים, הרחק מלסתותיהם של הכלבים בחצר הסמוכה.

בשעה שהשדרן שוחח עם הפוליטיקאית, שאל את עצמו הרב: ומה אם אני טועה בדעתי? האם לא אצא טועה וגם מטעה? צריך להיזהר. הקב"ה משגיח.

ריבונו של עולם יושב ועוקב.

לפתע שמע הרב בת קול קטנה בתוככי ראשו שהזכירה לו את המורה לנגינה. אולי זו התשובה.

"צריך להיזהר מ-או-ד," אמר הרב, "בשעה שבאים להעריך אירוע מן הסוג הזה."

הוא שמע לפתע באוזני רוחו את קולה של אשתו המזהיר אותו מפני הפעולה האוטומטית של סירוק זקנו, שאיפיינה אותו בהופעותיו הטלוויזיונית, וברגעי מבוכה בכלל.

הרב החליט שלא לשמוע ללחשה המדומיין של אשתו.  היה נראה לו שליטוף זקנו מכניס את הצופים לאווירה המתאימה לתשובתו. נשים דעתן קלה, ונתונה לשיקולים משניים.

"ברור שעת צרה היא לעמינו, ולעולם כולו, כשמתגלה בשעה הזאת חרון האל. אך נצח ישראל לא ישקר. אני  זוכר שהייתי ילד, והרביצו בי תורה בגימנסיה העברית הדתית  בירושלים. והנה, שם היה לנו מורה אחד לנגינה -" חיוך נוגה עלה על שפתי הרב, והוא זמזם משהו לעצמו. עכשיו התרוממו שתי כפות ידיו ושיחררו מחביון מגבעתו השחורה שתי פיאות ארוכות ומסולסלות, בהירות הרבה יותר מן הזקן, ממש בלונדינית. הרבי סילק את ידיו מהזקן והתחיל לסלסל באצבעותיו את הפאות. רופקה התבונן בו בבעתה.

הבמאי הוציא מהשידור את מצלמה 2 שהיתה מכוונת אל הרב והשאיר את מצלמה 1 שהיתה על רופקה. הוא שאג בזעף באוזני השדרן שלו: "מה קורה לך, רופקה? אתה לא רואה שהרבי מתחפף לך און קמרה? תעבור לסופר מה שמו. תעבור מיד לסופר! קדמון בוקר. ככה קוראים לו, רופקה. לא, לא בוקר! הבוקר זה הפרופסור! סוקר! קדמון סוקר! המצלמה עליך, טמבל! דבר כבר, רופקה! דבר!"

רופקה, חיוור כסיד ומבוהל מהצרחות באוזניו, ניסה להתעלם מהרבי, שכל המשתתפים האחרים בפאנל המשיכו לבהות בו בפליאה. הרב יקום אבן-צור המשיך לספר על המורה לנגינה, בקול שהלך ודעך, ככל שתפס שהשיעור שלו באחדות ישראל אינו מצולם יותר. נראה שרבה הראשי של תל אביב  התחיל להבין שבדקות האחרונות הוא פישל בגדול, ולמען צאן מרעיתו, צאן קודשים ישראל, הוא חייב להתעשת, לאלתר ולהשיב אליו את עין המצלמה כדי שלא יתקפח דבר האל.

אשתו גיטה שתחיה, שקודם לחשה באוזניו, צרחה עכשיו ללא הרף: "קום וצא! קום וצא! קום וצא!קום וצא!" האם זו הדרך להשיב אליו את המצלמה? יציאה נכונה?

כשהבחין הבמאי שרופקה כבר פנה אל הסופר, הוא ביקש מעוזרת ההפקה מספר 3 להוציא את הרב מהאולפן ולהכניס במקומו מישהו אחר.

"את מי?" שאלה עוזרת המפיק.

"מישהו מהפאנלים הבאים! אחד מהפוחלצים האלה כבר בטוח שהגיע. הכי טוב שתמצאי  אחד עם כיפה או לפחות עם זקן, שיישמר לנו האיזון הקדוש."

עוזרת המפיק מלמלה משהו. היא החליטה לבקש העלאה במשכורת מיד אחרי שייגמר עניין הסופה. היא מקבלת תמיד את העבודות הכי מחורבנות בשטח. עכשיו הרבי המגעיל הזה על ראשה.

הסופר קדמון סוקר התעלם מפנייתו של רופקה ומשאלתו, כי היה  מרותק ככל האחרים למעשיו של הרב מתל אביב, וגם בגלל שרופקה טעה וקרא לו בוקר במקום סוקר. הרב אבן צור החליט שיציאה מהאולפן, כעצתה המדומיינת של אשתו,  אינה התשובה הנכונה. במרץ רב הוא קם מכיסאו והתחיל להדגים על רצפת האולפן, מאחורי מושבו,  ריקוד חסידי מהיר שדמה קצת לדבקה דרוזית, כולל ידיים מונפות לצדדים וצרידות רמות, מומחיות ידועה שלו,  שהפיק מבהונות ידיו. היתה זו חובתו להורות לישראל צאן קדושים כיצד יש לקדם את פניו של אסון הטבע הנורא שבא על העולם. באמונה, בתפילה ובריקוד לפני הבורא יתברך, שלוואי שישמע לזעקת עמו ויעביר את רוע הגזירה, אמן.

הצונאמי מכה באוסטרליה

""מה, מה היתה השאלה" קרא הסופר קדמון סוקר לחלל האולפן. הבמאי ניסה לעקור לעצמו במשיכה עזה אחת מקווצת השיער המעטות שגילה לפני רגע מאחורי אוזנו הימנית.

רופקה: "שאלתי אליך, מר בוקר, היתה- "

הבמאי אנטולי דור חשב שהוא קרוב מאוד להתאבדות. השידור הכי חשוב של המה, השנה? העשור? המאה? המילניום? ההיסטוריה? השידור הזה מתפורר לנגד עיניו. הרב רוקד באולפן, המנחה שלו מאבד את הצפון וטועה בשמו של המרואיין, והסופר לא שומע את השאלות של רופקה המטומטם. הבמאי  נרגע קצת כשראה את עוזרת המפיק נכנסת לאולפן מדלת צדדית ועושה את דרכה אל הרב המרקד וקרבה אליו.  אבל תחושת הרוגע התחלפה מיד באימה, שמקורה היה בוודאות מוחלטת שאסון עומד להתרחש. הוא צרח "לא!!!!!"  ואוזניו של רופקה כמעט שנחרשו. ליתר ביטחון, שוב  העביר הבמאי את השידור בחיתוך חד לטובת הפרסומות.

הרב  היה בטוח שהמצלמה מכוונת אליו, כמו עיני כל הנוכחים באולפן.  והנה –  מה קורה פה –  מתקרבת אליו איזה גברת צעירה, לבושה במכנסיים ארוכים וצמודים – טייטס ירןקים בהירים, ובחולצה קצרצרה עם מחשוף נועז! ומה – היא עומדת להניח את ידה על הרב! לא ייעשה כזאת! הרב הדף מעליו בתוקף את האישה בזרועות מתנופפות ובזעקות וגידופים.

"רופקה! צא מההלם! אנחנו עכשיו בפרסומות." צעק הבמאי. "יש לך עוד דקה וחצי.  קום ועזור לרוחל'ה להוציא את המשיגנע   מהאולפן. מהר, רופקה!"

וזו היתה רק ההתחלה. כשחזרה המצלמה לאולפן, אחרי פינויו של הרב על ידי רופקה עצמו, החליט המגיש  להניח לסופר להתפקס קצת על עצמו, לפני שיפנה אליו שוב, והפנה את שאלתו לאיש המדע של הפאנל,  הפרופסור אמיר בוקר. קצת שקט אקדמי שקול יחזיר לאיזון את  הפאנל המתמוטט שלו.

"מה יש כאן לפנינו, פרופסור? מה ההסבר המדעי לסופה הנוראה הזאת? איך זה ייגמר? מה אם זה יגיע אלינו?

הפרופסור כיוון חיוך שובבי זוהר לעבר המצלמה, מודע היטב לרושם שהוא משאיר עליה.  כולם אמרו לו תמיד שהוא מצטלם נהדר ומופיע כמו כוכב.

פני כדור הארץ, הסביר איש המדע, מכוסים בקרום נוקשה יחסית, הצף על פני מסה חמה של סלע מותך. החלק התחתון של הקרום,  האסתנוספרה, הוא צמיג ורך יחסית. החלק העליון, הליתוספרה, הוא מוצק ונוטה להתפורר. פעם היה זה קרום אחד ואחיד, ועל פניו היו יבשת ענקית אחת ואוקיאנוס  אחד שהקיף אותה. אך הליטוספרה הנוקשה התפוררה, ונוצרו תשעה לוחות עיקריים, הנקראים טקטוניים, כלומר, מבניים, עיקריים, ועוד לוחות רבים משניים.  השבר הזה הביא לתנועת הקרום העליון על פני האסתנוספרה, ולהיפרדות  היבשות לחמש עיקריות, שחלקן הפרידו בין האוקיאנוסים.

 

הלוחות הטקטוניים. הקווים האדומים מייצגים את קווי התיחום של השברים שבין הלוחות.  

הלוחות הנושאים את האוקיאנוסים והיבשות נמצאים לעתים בתנועת התרחקות אלה מאלה, ולעתים הם מתקרבים זה לזה. הלוחות הטקטוניים הימיים הם כבדים יותר, וספוגים במים רבים. כאשר הם נעים לעומת הלוחות הנושאים יבשות, הם נכנסים, בגלל כובדם,  מתחת ללוחות הקלים יחסית של היבשות, ודוחקים אותם כלפי מעלה,  –  וזה מה שיוצר את רעידות האדמה, שמצידן, כאשר הדחיקה מתרחשת מתחת למים,  גורמות לגלי ההדף העצומים של הצונאמי.

לרופקה היתה הרגשה טובה. הפרופסור הזה הוא באמת תותח, כפי שאמרו לו. הוא מסביר נהדר ומציל את השידור. בחדר הבקרה התכוננה עוזרת המפיק, ענת פרקש מערוץ 12, אשה גבוהה ונמרצת, בעלת תווי פנים סוסיים במקצת, להציג את השקפים שהוכנו מראש. היא נדהמה מרמת הדיוק בדבריו של הפרופסור. הוא כאילו(?) למד בעל פה את הדף שהכין לה . היא התכוננה להציג את השקף הראשון.

הפרופסור, שהיה ער לרמת הריתוק של הנוכחים באולפן לדבריו, נטל לידו את מטה העץ הדק שנשען על רגלו ונע בצעדים בוטחים לעבר המסך. הוא לא יראה  בעצמו את השקף המוקרן לצופים בבית. אך אחרי חזרות רבות, הוא ידע בדיוק לאן עליו להצביע על פני השקף הלבן הענק מולו.

-כאן, – הפרופסור הורה בעזרת המקל על הפינה הימנית התחתונה של המסך, אנו רואים את הקצה המזרחי של הלוח הטקטוני הפסיפי, הנושא עליו את האוקיאנוס השקט כולו. זה הלוח הטקטוני הימי הכבד ביותר, שכמעט כולו נמצא בחצי הכדור המערבי.  והנה כאן – הלוח הזה נע השבוע לכיוון צפון מערב, כלפי הלוח ההודי-אוסטראלי, החצי הכדור המזרחי, שגם הוא ימי ברובו, אבל נושא עליו את יבשת אוסטליה ואת תת היבשת ההודית, ולכן הוא קל יותר. הלוח הפסיפי נדחק מתחת ללוח האוסטרלי- הודי. זה מה שקרה.

אבל זו רק ההתחלה, הפרופסור הגביר מעט את קולו  כי ארע דבר ששום מדען לא חזה אי פעם את אפשרות קיומו, וככל הידוע לא ארע מעולם:

במקביל לתנועה של הלוח הטקטוני הפסיפי, ארעה תזוזה קלה נוספת, של לוח גדול וכבד אף ממנו – הלוח האנטארקטי שמדרום. הלוח הזה נע צפון. והנה כאן – הפרופסור הצביע על נקודה שנמצאה מדרום לאוסטרליה (בעיני הצופים בבית) – נפגשים שני הלוחות האלה. בנקודה הזאת התרחש, לכן, עיקר הלחץ. כאן התרומם הלוח האוסטרלי הודי בצורה הקשה והקיצונית ביותר. וההתרוממות הזאת דחקה כמויות אדירות של מים לכיוון צפון. זו התופעה שאנו קוראים לה צונאמי. כך התבשלה רעידת האדמה הכבדה ביותר שנרשמה אי פעם בהיסטוריה. רעש אדמה מהסוג הזה כבר לא מודדים על פי סולם ריכטר, שאינו מתאים לרעשים חזקים באמת, אלא על פי הסולם  החדיש, סולם "מגניטודה על פי מומנט"

רעש האדמה העז ביותר שנמדד במאה העשריםואחת, שהיה גם השני בעוצמתו בהיסטוריה, עד כה, אירע בשנת 2004.  זה קרה מדרום לאי סומטרה ולאיי אינדונזיה, בדרום מזרח אסיה, כאשר הלוח הימי ברובו, האוסטרלי הודי, נדחק אז אל מתחת ללוח היבשתי הענק, הקרוי הלוח האירו-אסייאתי. אותו רעש, שהיה בעוצמה של 9.1 עד 9.3 בסולם מגניטודה, גרם לצונאמי האדיר ביותר שתועד פעם, והביא למותם של 280,000 אנשים. ההשערות באשר לעוצמתו, נעות בין הערכה, שהוא היה שווה בעוצמתו להטלת 10 אלפי פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה – ובין הערכה שמדובר בעוצמה השווה למיליון פצצות כאלה.

הפרופסור בוקר ערך הפסקה דרמטית, ואחריה הכריז, כשהוא אומר את המלים לאיטן, בזו אחר זו.

הרעש – הפעם, – הוא אמר, – היה-בעוצמה– של – 11.8- בסולם – מגני- טודה. זהו – רעש –  ששום – מדען – מעולם – לא – חשב – שיתכן – כמוהו. הוא דחק גל צונמי בעל מימדים דימיוניים, ששטף את היבשת האוסטרלית לעומק של יותר מ-100 קילומטרים, ולמעשה גרם שם לתופעה הכי קרובה שאנו מכירים למבול התנכ"י.

וגרוע עוד יותר:  הלוח הטקטוני האוסטרלי הודי, שנדחק בעצמו צפונה, והוא ברובו ימי וכבד יחסית,  נדחק לכיוון צפון אל מתחת ללוח האירו-אסיאתי . זה קרה בנקודת הגבול בין הלוחות, בצפון הודו ונפאל, וגרם לרעש שריסק את שלשלת הרי ההימלאיה.

וגם זה לא הסוף, אמר הפרופסור.

כי הלוח האוסטרלי הודי עדיין אינו שקט ויציב. המדענים סבורים שהוא עלול  להיטלטל עכשיו לכיוון צפון מערב, שם הוא  ירעיד את הגוש הערבי-נובי הקטן יחסית, ואולי גם את הגוש האפגני-איראני הקטן עוד יותר מהערבי-נובי. ויש  אפשרות סבירה, שיהיה גם לחץ חזק כלפי מערב, מול הלוח האפריקאי הענק, שיתכן שיילחץ מצידו גם מכיוון דרום, על ידי הלוח האנטארקטי, שגם הוא עדיין לא נרגע.

עוד הפסקה דרמטית.

המגיש רופקה נראה כמי שעומד לאבד את הכרתו. הוא שקל לבקש מהשרה גולוואסר גלולת הרגעה. הוא הבחין בה כאשר בלעה אחת כזו לפני שהחל השידור. עטיפת הקרטון הסגולה-צהבהבה של הגלולות היתה מוכרת לו היטב. אשתו נהגה להחביא מפניו את המלאי שהחזיק, בטענה שהגלולות האלה הופכות אותו לחסר שימוש במיטה.

צונאמי אדיר בפעולה

מה שמסוכן במיוחד מבחינתנו, המשיך ואמר הפרופסור, הוא הלחץ מול  הגוש הערבי-נובי, הכולל את כל חצי האי הערבי, וגם את ים סוף, וחלקים קטנים ממזרח  אפריקה ומדרום איראן.

עוד הפסקה מתודית.

והפרוסור סיים בדרמטיות:

כי הבא בתור הוא השבר הסורי-אפריקאי, המוכר לנו היטב. זה השבר המפריד בין הגוש הערב נובי, ובין החלק הצפוני-מרכזי של הגוש האפריקאי שאנחנו שוכנים עליו.

ואז? שאל רופקה, שלראשונה בחייו הבין על עצמו ובשרו את משמעות הביטוי העממי הידוע "הלב שלי צנח לתחתונים".

הפרופסור משך בכתפיו ולא אמר דבר. הוא אסף את המטה הדק שלו ועשה את דרכו אל המושב שלו.

"רק רגע, פרופסור",אמר רופקה

"ממה זה נובע?" שאל רופקה. "מה מקורה של השתוללות עצומה כזאת של מזג האוויר?"

"בטח לא חרון האל, כפי שאולי ניסה לרמוז אחד מקודמי," גיחך הפרופסור בוקר בנון-שלנטיות אקדמית שקולה. "בחמישים השנים האחרונות, אנו עדים, למעשה, להתגברות הדרגתית ומבוקרת בעוצמתם של אירועים טבעיים הקרויים בפינו אסונות, כמו שריפות יער, רעידות אדמה והתפרצויות וולקניות, וכן גם סופות וסערות שונות. התיאוריה המדעית המקובלת גם עלי (חיוך זוהר)  היא, שזהו מעין שלב במחזור היסטורי, המושפע בעיקר ממיקומם של הכתמים, כלומר ההתפוצצויות על פני השמש. בינתיים נראה שהסופה האחרונה מהווה בהחלט קפיצת מדרגה רצינית בתוך הרצף. אבל יתכן שזה מובן, על סמך כמה תופעות חריגות שנרשמו בשנים האחרונות בהתנהגות השמש."

"השפעת קרני השמש על קרני התיש." אמרה בבוז אמילי לוי מהירוקים.

"סליחה?" אמר רופקה. "אנ, כן. רשות הדיבור לגברת אמילי לוי, נציגת הירוקים."

אמילי לוי:

לוי: אני מבקשת  להתייחס לכמה נקודות בדברי הפרופסור בוקר. ראשית, העובדה הידועה לכל שלא היה אפילו מדען אחד – אחד-  בעולם כולו – שחזה אפשרות של סופה בעוצמה כזאת, בתקופה כלשהי. בוודאי שלא הפרופסור בוקר שמזה שנים מפזר השערות מדעיות מרגיעות בכל הנוגע לזיהום האוויר ולהשפעותיו על מזג האוויר.

שנית,  כמה מטיפים דתיים דווקא חזו אפשרות של סופה מעין זו המתרחשת עכשיו, כך שעדיף שהפרופסור יהיה קצת יותר סובלני ביחסו אל האפשרות של תופעות לא טבעיות כמו חרון האל.

שלישית: מדוע לייחס את הסופה הזאת להתפוצצויות עונתיות על פני השמש המרוחקת מאתנו מיליוני קילומטרים? יש רבים כל כך, וביניהם אפילו כמה מדענים, המצביעים על הקשר הברור בין  הזיהום התעשייתי הגובר על פני כדור הארץ ובין התופעות השונות של מזג האוויר.

ולבסוף: מוצע לכל הצופים והשומעים שלא להאמין למילה אחת מדבריו של הפרופסור, משום שהחוג שלו ובמיוחד המכון למדעי מזג האוויר ממומנים בעצם על ידי התעשייה המקומית והבינלאומית, שלהם יש עניין חיוני ביותר בהעלמת הקשר בין הגידול בתוצר התעשייתי ובצריכת הדלק ובין התגברות הסכנות לשלומו של כדור הארץ.

כספי השוחד האלה מוסווים כ"קרנות מחקר". הפרופסור בוקר וחבריו במכון מתחלקים בכסף. הוא שקרן והוא מקבל כסף בשביל לשקר! אל תאמינו לו!

רופקה הריח דם. סוף סוף הוא היה באלמנט שלו. האולפן התעורר לחיים! זה אפילו יותר טוב משלווה אקדמית מאוזנת! צריך ללכת על הקשר בין הסופה ובין השחיתות הקורפורטיבית-אקדמית!

"אני חושש שאנחנו לא יכולים לתת להאשמה חמורה כזאת לעבור לסדר היום." אמר רופקה שפניו לבשו ארשת משפטית שקולה. "תגובתך, פרופסור?"

למרבית הפלא, הפרופסור  בוקר לא נראה נרגש או נרגז. להפך. הוא היה נינוח ואף מחויך. באותו בוקר הוא קיבל שיחת טלפון מסתורית, מאיש בעל קול אדיש ובלתי מוכר. האיש בישר לו, שאמילי לוי, שתופיע איתו בפאנל, עומדת לתקוף את קרנות המחקר של המכון ואותו באופן אישי. מי אתה? שאל בוקר. אל תשאל לשמי והוא פלאי, אמר האיש וניתק. כך שהפרופסור בא מוכן. דוברת האוניברסיטה הכינה למענו את הרשימה.

בוקר: תגובתי פשוטה ביותר: העובדות. העובדות, גברת לוי. שום דבר חוץ מהעובדות. רק 7% מכספי התרומות והתמיכות החיצוניות של המכון למדעי מזג האוויר  בשנת הכספים היוצאת התקבלו מקרן התעשייה הישראלית. שאר הכספים מתקבלים מהקרן המדעית הישראלית אמריקאית, 42%. קרן  התעשייה הצרפתית ישראלית 19%, ולבסוף קרן המדעים של תנועת העבודה הגרמנית, 22%. שאר התרומות, 10%. הגיעו מתורמים מזדמנים.  עם כל הכבוד, נראה שעל דבריה של הגברת לוי בעניין כספי המחקר שלנו אפשר לסמוך, בערך כמו שאפשר לסמוך על דבריה בעניין הסופה. היא קוראת לי שקרן? אני קורא לה רמאית."

רופקה: "הגברת לוי? תגובתך בבקשה?"

הבמאי החליט לקחת את שניהם בפריים אחד מחצי מרחק כדי לחדד את אלמנט העימות. הוא עבר למצלמה 3. באותה עת הוא סימן לעוזרת שבקרוב הוא יבקש תיבות של שני המתווכחים על כל המסך, כתף-ראש על מסך חצוי. לוקח להם כמה שניות להשוות את גובה הכתפיים.

אמילי לוי: אחרי שסיפרת לנו, פרופסור,  מה שלחשה לך דוברת האוניברסיטה, אספר לך מה שנודע לי מפי הלחשן שלי. כל המספרים שמסרת נכונים, פרופסור. גם אני השגתי את המספרים האלה מדוברת האוניברסיטה. אבל לא המספרים הם העובדות החשובות במקרה הזה. לא ולא. כי מי אתם חושבים מסתתר מאחורי הקרן המדעית הישראלית אמריקאית התמימה, שמספקת לפרופסורים שלנו 42% מהתמיכה? מאיפה מגיעים הכספים שלה? התשובה נמצאת על הדף שלפני. חצי מיליון יורו מקרן המחקרים של משרד התמ"ת שלנו. מיליון דולרים ממשרד האוצר האמריקאי. חצי מיליון דולר מחברת הנפט סטנדרד אויל. חצי מיליון מקונצרן דו פונט. חומרים כימיים. 900 אלף דולריים  מ"כלל תעשיות", וחצי מיליון דולר  מ"דלק מוצרי דלק", ועוד תרומות קטנות יותר משש חברות, ביניהן שלוש חברות מכוניות אמריקאיות. ולזה קוראים בחוגי הפרופסורה "הקרן המדעית הישראלית-אמריקאית."

מדובר בקרן לשיחוד פרופסורים, הטעימה אמילי לוי.

וכך גם הקרן הישראלית-צרפתית שזורקת לפרופסורים שלנו עוד כמה מיליונים. 10% מהכספים הם ממשלתיים, ישראלים וצרפתים, שווה בשווה. אך כל יתר הכספים מגיעים גם במקרה הזה מבעלי עניין.  17% מהכסף מגיע מחברת תקשורת צרפתית ימנית-קיצונית הקשורה לחוגי התעשייה הכבדה ותעשיית הנשק שם. עוד 15% מגיעים ישירות משתי חברות מכוניות צרפתיות שנמכרות נפלא בארץ, במיוחד לממשלה, למשטרה  ולצבא.

ועכשיו לקרן המדעית הגרמנית. שוב שמות מוכרים: קרופ, טיסן, א.א.ג.. ואילו בין התורמים הקטנים לקרן הנדיבה של תנועת העבודה בגרמניה נמצאים המפלגה הדימו-נוצרית, איגוד התעשיינים של בוואריה וארבעה בנקים.

לפי הנתונים שיש לי כאן, ומקורם בגזברות האוניברסיטה,  השכר שקיבל הפרופסור בוקר בשנת הכספים היוצאת, מקרנות המחקר של המכון, עבור פרוייקטים שונים וכדמי ניהול,  עלה פי שתיים וחצי על השכר הרשמי שקיבל מהאוניברסיטה. פלא שהוא מדבר כמו שהוא מדבר? הוא בסך הכל תועמלן עלוב של התעשיינים והבנקאים שרוצחים את כדור הארץ וקונים את המדענים בכספי הקרנות!

דממה מוחלטת השתררה באולפן במשך קרובה לדקה. אסון מבחינה שידורית, וכמובן ההפך ממה שהשידור המיוחד היה אמור להשיג – הרגעת האוכלוסיה תוך הגברת האמון במערכת הפוליטית ובנפלאות המדע.

הראשון שהתעורר היה הבמאי, אנטולי דור, גבר נמוך קומה ושמנמן, בעל תלתלי שער ארוכים ברוח הסיקסטיז.  "תורידי את השקף, לעזאזל!" הוא צרח על סגניתו, ענת פרקש. ובפומית לכיוון רופקה הוא צרח :" חזור מיד אל הסופר, רופקה,   סוקר. קדמון סוקר. סוקר, לא בוקר. בוקר זה הפרופסור!"

אבל לא היה עם מי לדבר. רופקה היה על הקרשים.

מי שהצילה את המצב, אם אפשר לקרוא לזה כך, היתה השמנה ההיא, העיתונאית אמילי  לוי מן הירוקים. אנטולי דור בפיקוח היה מוכן לנשק אותה.

היא ירטה את הפרופסור בדרכו אל מקומו מאחורי השולחן, שפוף ומרוט נוצות.  השאלה עצרה אותו ניצב על עומדו.

– וכל זה, רעש האדמה והצונאמי, הפתיע אתכם לגמרי, אתם המדענים, פרופסור?שאלה נציגת הירוקים.  לא היה לכם מושג, מה?

הפרופסור היה מופתע מן השאלה.

-המדע טרם למד לחזות רעידות אדמה,  הודה פרופסור בוקר.

שמעת על "הדף", פרופסור בוקר? שאלה אמילי.

"שטויות" אמר בוקר, ונפנץ בידו בתנועת ביטול, בקוצר  רוח מופגן. "קשקושים תיאולוגיים".

"קישקושים תיאולוגיים?" אמילי חזרה על מילותיו. היא הצטחקה. פימותיה נרעדו קלות, והרטט עבר אל שדיה הענקיים, כמו רעידת האדמה שעברה מהלוח האוסטרלי-הודי   אל הלוח האירואסייתי. "שאקריא לך?" היא פתחה בתנועת אצבע נמרצת את  הנייד הכסוף שלה  והאירה את המסך בתנועת אצבע על גבי העכבר.

כולם כבר ידעו על "הדף". גם מי שלא שמע עלייו מעודו, נחשף אליו בימים האחרונים, מאז היכה הצונאמי באוסטרליה.

לפי גירסה אחת, רשם "הדף" את הופעתו הראשנה בחיינו עוד בקיץ שלפני מגפת הקורונה. "הדף" היה הכינוי שהוצמד לו. היה מדובר בשורת טקסטים, שמחברו, או מחבריו, נותרו אלמונים. הכותרת שהתנוססה בראש הדף בכל הופעותיו, התבססה על הפסוקים הראשונים בספר הנביא יונה, שאמילי לוי, נציגת הירוקים, הקריאה אותם עכשיו באולפן הטלוויזיה:

וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי…

הטקסטים של "הדף" הופיעו לראשונה כשיתופים בפייסבוק. הם פרצו בעוצמה לדעת הקהל אחרי ש"הדף" הראשון פורסם כמודעת עמוד בשניים מהעיתונים היומיים הגדולים. איש לא הצליח לגלות מי היה המפרסם, ומה היה מקורו של הכסף, שהגיע מבנק שוויצרי ששמר על חסיון לקוחותיו מכל משמר. ההשערה המקובלת, בכל מקרה, היתה, שלא מחבר או מחברי "הדף" שילמו על הפרסום, אלא אוהד, בעל הון אלמוני.

הטקסט של "הדף" מספר 1, ובו כאלפיים מילה, לא נשא כלל אופי דתי. הנוסח היה ענייני, חילוני-מדעי, רחוק ממיסטיקה, הטפות מוסר ומילים רמות. המין האנושי, נכתב ב"דף", הולך ומתקרב לסוף תקופת שהותו הקצרה יחסית על פני כדור הארץ. הכדור עומד להקיא אותו ולהפטר ממנו, כפי שנפטרים ממטרד שולי, על ידי ניעור קל.

אחרי הקטע הזה, הופיעה שורה ארוכה של ציטוטים קצרים, פרי הגות של שורת מדענים ,שהסבירו את תהליך ההתאבדות של המין האנושי:

על ידי חיסול הצמחיה וצורות החיים על פני קליפת כדור הארץ, שבסיבוב הנוכחי החזיקו מעמד כמה מאות אלפי שנים (יש עדויות ברורות לתקופות קודמות של קיום נרחב של צמחיה וחיים, הזכיר מחבר "הדף", אך במקום לחקור היטב את העדויות האלה ולהפיק לקחים חשובים, אנו שורפים ומשמידים את העדויות והשרידים החשובים בתור "נפט" ומוצריו, וזה גם אחד האמצעים העיקריים בהשמדתו של סבב החיים הנוכחי.

פלא שהכדור מנסה לנער אותנו מעליו?

התחלת הניעור, מסר הדף, תתבטא בסימני אזהרה, בצורה של מגפה, או, סביר יותר, שורת מגפות חובקות עולם לאורך כמה שנים, הזואולוגיה והביולוגיה של הכדור המזדהם והולך, תייצר שורה של חיידקים, נגיפים או פטריות, מזוהמים וקטלניים במיוחד. ועד שיימצאו חיסון או תרופה למגפה א', כבר יופיע הגורם המזהם הבא בתור, כדי להמשיך ב"טיהורו" של כדור הארץ מהגורם האנושי.

אחרי המגיפות, זה נאמר ב"דף" מספר 2, שיצא לאור כבר אחרי הופעת נגיף הקורונה, אך לפני הופעת המגפה הנוכחית – הברברוסה – יגיע השלב הבא.

– תהיה רעידת אדמה עזה, בעוצמה שלא הכרנו, ואולי, כמו במקרה של הנגיפים – כמה רעידות כאלה, במהלך תקופה.

התופעה הצפויה החדשה, רעשי האדמה, הוסברה ב"דף" מספר 3. הדף הזה הופץ ברשתות תחת הכותרת, גם היא מספר יונה:

אמילי לוי הקריאה מהמסך הפתוח לפניה:

"וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. "

(טוב,מחברי "הדף" לא דייקו. הצונאמי ששטף את החופים ואת דרום היבשת האוסטרלית הופיע בדיוק שישה שבועות – 42 יום, אחרי פרסומו של "דף" מספר 3

והנה ההסבר:

הזיהום המתמשך של פני הכדור, גרם לשינויים בהרכבן של שכבות הגז המקיפות את כדור הארץ, ומגיעות לגובה של 640 קילומטרים ממנו.

"ראשית צריך להיות ברור שאנחנו לא מדברים כאן (על רעידות האדמה) בתור תופעה החורגת מן הטבע, שהרי ברור שמדובר בתופעה המתרחשת בתוך הטבע, כלומר, תופעה טבעית. מדובר במגפות, ברעידות אדמה ובגלי צונאמי חסרי תקדים בעוצמתם, אך כלל לא כאלה, שאי אפשר להסבירם במונחים ביולוגיים ופיסיקליים. העוצמה של המגיפות ורעשי האדמה בהמשך, רק משקפת את עוצמת ההרס והנזקים הנגרמים על ידי הפעילות האנושית.

וכמו שהזיהום התעשייתי החמור באזור רווי תעשיות מזוהמות בסין ילד את נגיף הקורונה, ונגיף הברברוסה נוצר במרכז היבשת המזוהמת בעולם, אירופה, בשוויץ, שמדרומה האזור התעשייתי ההומה של איטליה – לומברדיה, ומצפונה האזורים התעשייתיים המזוהמים של דרום ומערב גרמניה.

– כך בדיוק, תוליך הפעילות ההרסנית של האנושות בעולם, לרעידות האדמה ולהצפות הנוראות הממתינות לנו מעבר לפינה.

כדור הארץ, גוף שמיימי ענק, שהרדיוס שלו מגיע ל-6,731 קילומטרים, הוא כלי טיס מהיר יותר, לאין שיעור מהיר יותר, מכל כלי טיס שמסוגל האדם לייצר. מהיר יותר מכדור הרובה המהיר ביותר, בהרבה.

כדור הארץ מבצע מדי שנה סיבוב שלם סביב השמש. אורך המסלול הוא 94 מיליוני קילומטרים. כדי לבצע את ההקפה הזאת תוך 365 יומים וקצת, טס הכדור בחלל במהירות של 108 אלף קמ"ש, ובאותה עת הוא נע סביב צירו במהירות ממוצעת של כ-1,000 קמ"ש (כ-1,800 קמ"ש על קו המשווה) כדור הארץ טס בחלל במהירות של פי 88 ממהירות הקול. פי 30 מהמהירות שהגיע אליה המטוס המהיר ביותר שיוצר עד כה. פי 108 ממהירותו של כדור הרובה, פי 85 ממהירותו של פגז התותח.

אנחנו לא מרגישים במהירות הדמיונית של הטיסה בחלל, או של סיבוב הכדור, משום שהתנועה חלקה ואחידה לחלוטין, גם משום שאנו מוגנים על ידי שכבת אטמוספירה המקיפה אותנו ובגלל שגופנו נולד לעמוד בלחצים האדירים שמייצרת תנועה כה מהירה.

ומובן, שאנחנו לא מרגישים במהירות הטיסה, גם כי בדרך כלל איננו סובלים מרעידת אדמה. אך הפוטנציאל קיים, ומומש בהרחבה במהלך הביוגרפיה של הכדור שלנו. על פני כדור הארץ ישנם קרוב ל-500 הרי געש, ו-80 אחוזים מקליפת הכדור, מעל ומתחת לפני השטח, עשויים מאדמה וולקנית.

רעידות אדמה הם הביטוי המורגש על ידנו, של תיקונים זעירים שעורך הכדור תוך כדי טיסתו המהירה. מקורן של רעידות האדמה הוא בהתנגשויות של הלוחות הטקטוניים.

כמו גופו של מטוס ישן, שברגיו מתרופפים במהירות העצומה שמאפשרים מנועיו, שעדיין פועלים במלוא ההספק.

רעידות כאלה גרמו להתפוררות הקליפה החיצונית הנוקשה של כדור הארץ וליצירת כמה יבשות מתוך האחת שהיתה מלכתחילה, ולתזוזת הלוחות הטקטוניים, היפרדויות והתנגשויות, גם עכשיו.

הרעידות האלה מבטאות תגובה על מיני לחצים שיוצרת השכבה התחתונה של קליפת הכדור. ואילו זו מגיבה מצידה על תנודות ולחצים בשכבות שמתחתיה.

כבר ידוע, שלתנועות הקלות האלה של קליפת הכדור, יש השפעה על תנועתו של הכדור בחלל.

נשמע מופרע? לכדור הארץ יש רצונות משלו? והוא יוזם רעידות אדמה, שתכליתן להחזיר אותו למהירותו הקבועה? כדור הארץ יכול לווסת את תנועתו בחלל, על ידי פעילויות היזומות "על ידו"?

ובכן, כמובן.

למשל, רעידת האדמה ב-2004 בסומטרה, , שלפי הערכות היתה בעוצמה של מיליון פצצות אטום, שהגבירה את מהירות הסיבוב של כדור הארץ.

הנה ציטוט מפרסום מדעי:

"את ההשערה העלה ריצ'רד גרוס, גיאופיסיקאי מהמעבדה להנעת סילון של נאס"א בקליפורניה. גרוס סבור שתזוזת מסה לעבר ליבת כדור הארץ בזמן הרעש, שאירע ביום ראשון שעבר(בשנת 29004 בסומטרה), הגבירה את מהירות הסיבוב של כדור הארץ בשלוש מיליונית השנייה, והיטו אותו על צירו ב-2.5 סנטימטרים."

כבר אלה תוצאות שיש להן השפעות חשובות על אופן הטיסה המהיר כל כך של הכדור שלנו, במסלולו הארוך בחלל, סביב השמש.

והנה, הפעילות האנושית, במיוחד מאז החלה המהפכה התעשייתית, גורמת לשינויים חשובים. גם לשינויים קלים במסה ובמשקל של הכדור, כתוצאה מכרייה, עיבוד ושריפה של חומרים הנשלפים מבטו האדמה, וכן נגרמים שינויים, גם במסה ובמשקל, וכן בדחיסות, וככתוצאה מכך בהרכב ובהתנגדות של האטמוספירה, שהיא חלק בלתי נפרד מכלי הטייס שלנו, ונעה יחד עימו סביב השמש וסביב עצמו.

נכון שמדובר בשינויים זעירים.

אבל מה יכולה להיות ההשפעה של שינויים באלה, גם כשהם זעירים, כאשר מדובר בכלי טיס הנע בחלל במהירות כה עצומה – פי 88 ממהירות הקול?

האם גרמו השינויים במסה במסה של הכדור, ובהתנגדות שמייצגת המעטפת האטמוספרית שלו, להאטה או להאצה, ששתיהן מחייבות תיקון, במהירות הטייסה של הכדור שלנו סביב השמש.

אנו יודעים כיצד יתבצע התיקון וכיצד יופיע: ברעידות אדמה.

ודף מס. 3 הסתיים במילות הכותרת, שאותן הקריאה אמילי לוי.

וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת.

ועכשיו זה.

 

"שטויות תיאולוגיות", אמר הפרופסור בוקר.

"שטויות התיאולוגיות," קראה אמילי בחדוות מנצחים, "ידעו לנבא דייקנות, את מה שהמדעים המדוייקים פיספסו לגמרי. האמת היא, פרופסור, שמרוב שהתעשיות המזוהמות קנו אתכן ושיחדו אתכם, כלל אינכם מסוגלים עוד לומר לנו מה יקרה, ואפילו לא מה שקרה ומה שקורה ממש עכשיו…"

זה כבר היה קצת יותר מדי. אפוקליפסה עכשיו בשידור שנועד להרגיע את האוכלוסייה?!הבמאי התחיל לצעוק  באוזני רופקה להפסיק אות אמילי. הוא ראה את חבר הפאנל פרופסור בוקר מתפרק לנגד עיניו, און קמרה בשידור חי, כמו הרב לפניו ככל שנמשכו דבריה של אמילי לוי.

הפרופסור התפוצץ וחולל מהומה שלמה עוד לפני שסיימה העיתונאית הירוקה את דבריה. הוא קם ממקומו בפנים סמוקות וצרח כלפיה מעבר לכיסאו הריק של הרב המרקד. ידיו התרוממו באיום ואי אפשר היה להבין מילה אחת מדבריו.

והגרוע ביותר: לפתע, כדי להדגיש איזו פואנטה,  גם טרק הפרופסור בכוח על שולחן האולפן, שהיה עשוי דיקט קל בעל כיסוי כרומו., ונראה כשולחן מתכתי כבד. התוצאה היתה שהשולחן התמוטט בקול חורקני, מהסוג  שגורמים מסמרים קטנים שנשלפים ממקומם, הכל לעיני המצלמות.

עכשיו, כשמכשול אחד נעלם מדרכו, עשה הפרופסור שני צעדים  בכיוונה של העיתונאית המבועתת לפני שנבלם.

הסופר קדמון סוקר, שמצא על ברכיו לוח דיקט אלכסוני, שמסמר  שבלט ממנו קרע את מכנסיו וסרט את ירכו, שהחליט לשחק שניים מתפקידיו החביבים ביותר, אחד כג'נטלמן שלא יניח לפגוע לרעה בגברת, והשני כמשכין שלום.

הוא התרומם מכיסאו, ניער מעליו את לוח הדיקט , וניסה לתפוס את ידיו של הפרופסור ולהרגיעו. הצרה היתה שקצה גולגולתו הגיע רק בקושי עד לכתפיו של הפרופסור המגודל, שכלל  לא היה מודע, בתחילת המהלך,  למאמצי התיווך, הפישור והגישור של הסופר.

המדען היה בטוח שהותקף, וניסה לנער מעליו את התוקפן בתנועות ידיים נמרצות. הוא פגע במרפקו בדיוק בגשר אפו של הסופר, שהוטח לאחור תוך יללה רמה, ונפל אפרקדן על רצפת האולפן. תוך נפילתו הוא נחבט בעמוד תאורה שנפל והותיר באפלה יחסית את עמדת המראיין רופקה בראש השולחן.

אחרי שנפל תפס קדמון סוקר ביד אחת מדממת  את אפו המדמם ובשניה את ירכו המדממת.,

בינתיים ניסה הפרופסור להתקדם לעבר אמילי, אך שולי מכנסיו נתפסו בקצה חד של אחד מלוחות הדיקט ותנופתו נעצרה בעוד מועד.

(בסקר שנערך יותר מאוחר בין צופי המשדר של המילניום, צוין האירוע הזה, הכולל את המרפק באפו של הסופר, כרגע השיא של השידור, על ידי 24% מהנסקרים)

הבמאי היה באאוט מוחלט עד לרגע הזה. הוא היה מרותק כולו למתרחש באולפן, כמו כל הטכנאים והעוזרים שסביבו בחדר הבקרה. רק עכשיו הוא העביר את השידור לכתבה חדשה שהגיעה מרשת חדשות בינלאומית על מהלכה הנוכחי של הסופה.

אמילי לוי קמה ממקומה. היא נופפה בידה אל רופקה וצריחתה המרוכזת גברה בקלות על קולות הנפץ שבאו מכיוון הפרופסור ועל יללות הכאב שבאו מכיוון הסופר.

אמילי לוי: אני הולכת, הולכת. תסתכל סביבך, רופקה. כבר ממילא לא נשארת עם אף אחד פה, חוץ מהפוליטיקאית הקומוניסטו-פשיסטית המיובשת שלך וגלולות ההרגעה שלה. עוד לא הבנת, טמבל? זה סוף העולם. כולם משתגעים והדגים עולים על העצים. אז הגיע הזמן שתצא מהקטע המסריח שלך בתור המנחה הלאומי האחראי, רופקה. כולם שיקרו אותנו: המדענים והפוליטיקאים, הרבנים והפרופסורים, הסופרים והעיתונאים. תשלח את הצופים שלך לחפש איזה מקלט, רופקה. ספר את האמת לעם, לשם שינוי. אולי שיחפשו את המאורה של הממשלה בבטן האדמה. בטח אפשר להכניס לשם חצי מתושבי גוש דן.  אז ביי רופקה. ואתה, פרופסור, אולי תירגע כבר? ושלא תעיז יותר להתקרב אלי כי תחטוף ממני ברך גדולה, שמנה וכואבת בביצים הקטנטנות שלך."

אמילי פנתה לעבר דלת האולפן מתמרנת את דרכה בין הריסות האולפן בחן של נושאת מטוסים היוצאת מנמל הבית. הדלת  בדיוק נפתחה. עוזרת המפיק מצאה סוף סוף מרואיין חדש מן  הפאנל הבא, עם זקן, כדרישת הבמאי, במקום הרב.זקן קטן, אמנם, בערך בסגנון טרוצקי, שהיה מחובר לסנטרו של אחד מראשי ענף הביטוח. הוא היה אמור להופיע בפאנל מספר 3 בעניין נזקי גוף ורכוש העשויים להיגרם על ידי הסופה.

מ"האינסרט" -כתבה של רשת החדשות, עבר הבמאי לשתי דקות של שידורי לווין מדהימים מההימאליה, כדי לתת לטכנאים פנאי לקומם את חורבות האולפן ולפנות את הסופר ההמום  לקבלת  טיפול רפואי.

הבמאי אנטולי דור היה בטוח שזה סוף הקריירה שלו.

זה לא שידור חי, הוא מילמל לעצמו. זה שידור פצוע שהולך למות.  זה שידור  מת.

העניינים הלכו והידרדרו  בערך במקביל להתקדמותה של הסופה, אי שם בצפון חצי הכדור המערבי. גדול המקובלים, שהופיע בפאנל מספר 2, הציע לקיים תפילה באולפן, בצירוף כל הצופים בבתים למען העבר את רוע הגזירה. הבמאי צרח באוזניו של רופקה שיתחמק מיד מהעניין, אבל ללא הועיל. הפוליטיקאי של הפאנל השני, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הציע לקיים הצבעה דימוקרטית באולפן, והצעתו של גדול המקובלים זכתה לרוב סוחף. הבמאי, אחרי הרהור נוסף, הורה  גם לרופקה להצביע בעד, אך רופקה התמרד ונמנע.  המקובל הצליח לקיים באולפן מין תפילה במשך שתי דקות. כולם שילבו את ידיהם ("בזהירות!" כפי שתבע מהם רופקה ברגע האחרון, כשנזכר בכך שמגפת הברברוסה חסרת החיסון והתרופה עדיין פעילה) על פני שולחן הדיקט הכסוף ששוקם מהריסותיו, ומלמלו משהו, חלקם בעצימת עיניים. המקובל עצמו התנודד בעמידה, עטוף בטלית. זה נמשך עד ששניים מהזמרים, שנמצאו באולפן כי עמדו לשיר בעוד כמה דקות ובאו  קצת מסטולים, פרצו בצחוק אדיר והבמאי עבר באנחת רווחה לפרסומות.

(29% מהצופים הצביעו על התפילה כרגע השיא של המשדר. 59% הודו שהשתתפו בביתם בתפילה שנישאה מהאולפן ברמות שונות של הזדהות.)

בפאנל מספר 3  התעקש המשורר המרדני אציל שן-בר להקריא פואמה ארוכה שכתב לפי טענתו עוד לפני שבע שנים וחצי בדיוק, ואשר בה ניבא למעשה את הסופה בכמה שורות חזקות של שירה מודרנית (או פוסט-מודרנית?) בת זמננו:

   על שלושה פשעי הכפר

   הגלובלי ועל ארבעה

   לא אשיבנו.

   על התחת שתפסו מול

   העולם, ועל המה-שמו

   ששמו על כולם…

 

השיר לא השתפר בהמשך, ולבסוף היתה זו הפמיניסטית הערבייה של הפאנל הראשון,  שהוארכה כהונתה(בהיעדר משתתפים ערבים נוספים), עיישה ברגותי, שהתמרדה מול דימוי לירי שנראה לה מצ'ואיסטי ולאומני בבית הרביעי שדיקלם המשורר. היא מחתה בקול. המשורר, שאיבד כתוצאה מכך את ריכוזו, את המקום בדף ואת רצף הקריאה, איבד גם את עשתונותיו. נשכח ממנו שהוא נחשב כפמיניסט ושמאלני לא קטן בפני עצמו. הוא הטיח את צרור הדפים שלו בפניה של הפמיניסטית הערבייה הרומוניסטית חובבת הפלשתינים, וצעק עליה שהיא "נקבה מטומטמת וחסרת כל תרבות כמו לא מעט מבנות מינך!" מזה כבר נעשתה מלחמת עולם, במיוחד אחרי שהפמיניסטית האשימה את המשורר בגזענות, באימפוטנציה ובפדופיליה.

(בשביל 12% מהצופים, זה היה רגע השיא של השידור).

הבמאי התחיל לשקול רצח של רופקה והתאבדות מצדו בשעה שאחרי השידור.

אבל כשהגיעו תוצאות הסקרים, מעט אחר כך, השתנתה מצב רוחו של אנטולי דור.  בשביל 84% מהצופים זה היה שידור הטלוויזיה המלהיב ביותר שראו בחייהם! הצוות המקצועי זכה לשבחים רבים.

אחד מבעלי ערוץ 2 טילפן לברך ורמז לבמאי , שהוא חושב עליו ברצינות, לאחרונה,  כמועמד רב סיכויים לתפקידי ניהול בכירים.

שני מנהלים מהרשתות האחרות שהשתתפו בשידור הציעו למנחה רופקה, אחד  בגלוי ואחד במרומז, לעבור אליהם תמורת חוזה שמן. רופקה לא אמר כן ולא אמר לא.

מישהו הדליף ליוטיוב את הקטעים שלא שודרו, עם ביצוע מלא של הריקוד החסידו-דרוזי, או גרוזי שביצע הרב הראשי של תל אביב יפו.

רופקה קיבל למחרת כתבת שער של 12 עמודים במוסף הבידורי של אחד העיתונים. הביקורות על השידור הארוך והמיוחד כללו מילים כמו "מרחיב אופקים", "מעמיד את המציאות בפרופורציות חדשות", "מרגש, מזעזע, מדהים ומבעית".

ואפילו המילים שלהן המתין הבמאי בחלומותיו הכמוסים מאז שהיה בן 27:   "השידור של המאה"! ובאחד  המגזינים היה מדובר אפילו על "השידור של המילניום"!

אפילו הנאום הסביר יחסית של ראש הממשלה בסוף השידור, עם פאניקה במידה,  התברר כאנטי קליימקס.