דילוג לתוכן

באר האהבה, או, une impulsion irrésistible

אפריל 19, 2020

 

בביקור האחרון שלי בפאריס, וזה היה מזמן, מיהרתי יום אחד לפגישה, אבל החלטתי לא לקצר ובכל זאת ללכת לאורך הסיין. במקום לנסוע שתי תחנות במטרו לכיוון מערב. היה יום נאה, הבוקניסטים פתחו את דוכניהם הצבועים ירוק, ובאחד מהם הבחנתי בכריכה של ספר באנגלית שגירתה את תיאבוני – הופיעה שם תמונת עוגה שנראתה לי מוכרת ביותר, ושם הספר – בצרפתית דווקא – Puits D'amour – פיזר את הערפל: "באר האהבה" – זהו שמה של העוגה הזאת, המזוגגת בקרמל זהוב וקרויה כך על שם החלל שבמרכזה, שאותו נהוג למלא בקרם וניל ולפעמים גם בריבת פרי יער. פעם אהבתי מאוד את העוגה הזאת. קראתי כמה מילים בכריכה האחורית על תוכן הספר, והתברר לי שהסופר, אחד ג'ון מרקין, הוא אופה אנגלי שגדל בלבנון, בן לדיפלומט בריטי מכובד, למד קונדיטוריה בפאריס ומספר פה על חוויותיו בעיר האורות. המחיר שנקב הבוקניסט היה סביר, מכיוון שמיהרתי לא התמקחתי ולקחתי את הספר.
והנה טעימה מאחד הפרקים בתרגום חופשי:
"זה היה בתקופת הסטאז' שאחרי הלימודים הסדירים. עשיתי את הסטאז' בבולנז'רי-פטיסרי ידוע ברחוב בורדאלו, (המקום נקרא על שם הרחוב) ליד תחנת המטרו נוטר-דאם דה-לורט ברובע התשיעי. התגוררתי לא הרחק משם ב"שמבר דה בון" קטן אך לא נורא בקומה השביעית בבית בורגני ליד כיכר האופרה, במרחק הליכה מהבולנז'רי.
חדרי היה אמנם קטן, אך לא ויתרתי על תנור אפיה חצי-מקצועי ושולחן עבודה, שהותירו לי מינימום הכרחי לעיסוקיי האחרים, שינה, למשל. האפייה היתה כל חיי, ולא הפסקתי לתרגל את מה שלמדתי גם בשעות הפנאי. באחד הערבים הוזמנתי לארוחת ערב בבית חברים ללימודים, וידידה בת עמי (אנגליה) מבית הספר, באה לאסוף אותי במכוניתה. הידידים עמדו על כך שאכין לארוחה כנאפה, אחרי שסיפרתי להם על העוגה הנפלאה הזאת שאותה אהבתי לאכול בבתי הקפה של ביירות, ובמיוחד אני זוכר את זו שאכלתי פעם במקום מהודר בשם "וספר", ברחוב מקדסי. מומלץ. אותה ניסיתי לשחזר.
בחדרי הקטן לא שררו תנאים להכנת איטריות הקדאיף שמשמשות כבסיס לעוגה הזאת, ולכן קניתי אותן ברובע המארה, לא הרחק מבורדאלו. שם השגתי גם את גבינת העיזים ואת הפיסטוקים.

כדי להדגים בפני חבריי   את מומחיותי במאפים צרפתיים קלאסיים, הכנתי גם את עוגת הדגל של הבולנז'רי שבו התמחיתי – טארט בורדאלו, המבוסס על בצק פריך, קרם שקדים ואגסים בסירופ (הבולנז'רי בבורדאלו התמחה גם בעוגת "באר האהבה",   אבל זה עניין לסיפור אחר)
את הכנאפה הכנתי ברגע האחרון, שהרי כל אחד יודע שהעוגה הזאת מצויינת סמוך להוצאתה מהתנור, והולכת ומאבדת מטעמה ככל שהיא מאבדת מטריותה. ברור שלא השתמשתי בצבע מאכל כדי להכין את הסירופ הלוהט שאותו התזתי ממש לפני היציאה לדרך על פני העוגה, אלא במים שקיבלו את צבעם מסירופ  גזר וסוכר שהכנתי.  ועל פניה הכתומים של העוגה פיזרתי בנדיבות את הפיסטוקים הירוקים המרוסקים. המראה היה נפלא והסירופ הלוהט העיר לחיים את ריחות הגבינה שזה עתה יצאה מהתנור.

עוגת באר האהבה: זיגוג קרמל זהוב

המתנתי מעט לידידתי, שהגיעה כמעט בזמן. הטענתי על זרועותיה את המגש ועליו הטארט בורדאלו, ואני לקחתי את תבנית התנור ובה הכנאפה, שאותה לא כיסיתי, כך שלא תמשיך להתבשל בחום של עצמה.
ירדנו לקומה השישית, שכן המעלית לא הגיעה לקומה שלי. שם כבר המתין למעלית זוג מדיירי הקומה – מאדאם ומיסייה בורגנים למופת. מיסייה א. היה עורך דין עשיר, בעל מרצדס ארוכה ושחורה, ומאדאם א. ביזבזה את אותו חלק משכרו שהוקצב לה בטוב טעם, על בגדים שהדגישו את צדדיה הנאים, והיו כמה כאלה. היא היתה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, וגבוהה ממני ב-10 ס"מ לפחות, בלי עקבים. פגשתי בהם בעיקר במעלית, ומדי פעם ראיתי את מאדאם יושבת בקפה דה-לה-פה הסמוך, ופעם הבחנתי בה כשקנתה דגים ברחוב השוק העולה לקלישי.
מיסייה, משופם ובעל זקנקן בסגנון ואן דייק לבש חליפת שלושה חלקים חומה ועניבתו התכולה הצטיינה בסמלי שלום זרוקים. מאדאם לבשה שמלת פסים אורכיים ירקרקה-שחורה משיית, קצת מבריקה, שהתחילה מתחת לבתי השחי שלה והסתיימה מעל לברכיה. מכיוון שהיתה על עקבים, היא התנוססה הרחק מעלי, וגחנה קצת כדי להציץ בסקרנות בעוגה החשופה שהחזקתי בידי בגובה החזה. 
המעלית הגיעה, וכשנכנסנו, צפופים במקצת, מילא ריחה העז של הכנאפה את המעלית.
"ואוו, זה נראה מאניפיק," אמרה מאדאם. "והריח!".
"כנאפה." אמרתי בגאווה.
היא היססה רגע, בעוד המעלית העתיקה חורקת קלות בדרך למטה, ואז אמרה:"אני יכולה לטעום?"
"אני לא חושב(ת) ש…" אמרנו כולנו, ידידתי, מיסייה א. ואני בעת ובעונה אחת.
"אתם לא חושבים ש… מה?" אמרה מאדאם א. "הו, אני לא יכולה לעמוד בזה."
ואז קרה הדבר המדהים הבא:

כנאפה כמו ב"וספר" ברחוב מקדסי בביירות


מאדאם א. שלחה אל מרכז הכנאפה שתי אצבעות ארוכות ודקות של ידה הימנית, שצפורניהן צבועות באדום בורדו ייני, כאודם שפתיה, ובתנועת גריפה נחושה חרשה את הכנאפה מתחתיתה עד לדופן המרוחק ממנה של התבנית, וכך העמיסה על כפה נתח נאה של קדאיף, גבינה, עוד שכבה של קדאיף וסירופ וקצת פיסטוקים.  הכל חמים, אך כנראה כבר לא לוהט.
היא הפשילה את ראשה לאחור , והחליקה את כל התוכן לפיה.
לעולם לא אשכח את הבעת העונג על פניה. את המיצמוץ הרם ואת ה"וואו" החרישי הנוסף, ואחר כך את הקולות שהפיקה כשמצצה את אצבעותיה בחמדה, ואחר כך גם ליקקה את כף ידה, לפני שמיסייה א. שלה מכיס מקטורנו את המטפחת המוכנה לעת צרה והגיש אותה לאשתו.
שתיקה כבדה השתררה במעלית.
ידידתי התבוננה באימה בפניה המושחתים של הכנאפה.
"אתה לא כועס בטירוף?" היא שאלה אותי באנגלית.
כל טבח או אופה הקורא את הדברים האלה יודע היטב את התשובה. השבתי בצרפתית: 
"איך אני יכול לכעוס?" שאלתי, "כשמאדאם נתקפה בדחף שאינו בר כיבוש?"*
אמנם גדלתי בביירות הפרנקופילית,  וכבר היו מאחורי שנתיים של לימודים בפאריס, אבל למען האמת, הצרפתית שלי, באופן רגיל, לא היתה מספקת כדי להפיק ביטוי מורכב שכזה. אלא שערב או שניים לפני הארוע הזה במעלית, ראיתי בטלוויזיה דרמה משפטית עתיקה בשחור-לבן, בהשתתפות ז'אן גאבן, אנדרה בורביל וז'אן מורו הנפלאה, שחטאה  במעשה אסור בהחלט. דרמה שבמרכזה ניצבה  עמדת ההגנה, כי  לזכות הנאשמת עומדת הטענה של "דחף שאינו בר כיבוש", טיעון משפטי ידוע למדי, המקביל, בערך, לטענה בדבר "אי שפיות זמנית". וצירוף המילים הזה, שחזר שוב ושוב במהלך הסרט, נחרת היטב בזכרוני, וצץ עכשיו, לטעמי,  בדיוק במקום ובזמן הנכונים.

למחרת, כמה דקות אחרי שחזרתי לחדרי, לפנות ערב, מיום הסטאז' שלי בבולנז'רי של רחוב בורדאלו, נשמעו נקישות על דלתי, בקומה השביעית.
זו היתה מאדאם א'. הפעם בקימונו משי צהוב ועליו דרקונים אדומים, ובלי עקבים.
למעשה, בלי נעליים.
מאדאם א. הדפה אותי קלות לתוך החדר, ומוטטה אותי אפרקדן על  מיטתי,   תוך שימוש באותן שתי אצבעות צבועות באדום בורדו ייני של ידה הימנית, שרק אתמול גרפו אל בין שפתיה האדומות את הנתח המהביל של הכנאפה שלי.
"ועכשיו, מיסייה לה בולנז'ר," היא אמרה לי, "אני אראה לך מהו דחף שאינו בר כיבוש."


עד כאן הציטוט מהפרק בספר של ג'ון מרקין. אפסיק כאן, כדי שמר צוקרברג, גם ככה יש לי צרות איתו,  לא יפעיל עלי סנקציות. כי ההמשך… ובכן, די שאספר לכם שכותרתו של הפרק הזה בספר היא "הבאגט בתנורה של מאדאם א.", ובעצם, יותר ממה שמדובר בספר על אוכל ואפיה,  מדובר במה שלמד הקונדיטור האנגלי ג'ון מרקין מביירות על נשים צרפתיות בפאריז. 
אולי עוד אתרגם יום אחד גם את הסיפור העסיסי שהעניק לספר את שמו – "באר האהבה".  אל תשאלו. 

——————————————————————————————————————–

* Une impulsion irrésistible

 

From → כללי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: