דילוג לתוכן

קוּטֶר: מותחן בהמשכים, פרק 9

אפריל 2, 2020

חלק שני:תזוזות קלות

בחלק הראשון , כל ההתחלות קשות, הכרנו כמה מהדמויות העיקריות של המותחן. את המכונים סאנשו ופנשה, קודקודי המשרד (המוסד למודיעין ותפקידים עיקריים),  שמוסווה בכינוי הזה כמו זיקית שהתחפשה לסתם לטאה זריזה. קיבלנו גם משהו על ראש הממשלה, פסיכיאטרית חריפה. הופיעו גם שני חברים ותיקים, האחד ראש זירת איראן במוסד, והשני מורה במכללה גלילית נידחת, שמרביץ בתלמידיו בלי חדווה  את תולדות הדתות והכתות במזרח התיכון רווי האמונות. ועוד הופעיה סגניתו של עקי העיראקי מזירת איראן. שולה המתמחה בחרוזים שנונים (עוד תראו) באשר ללימור ומשיט הקיאקים שלה שבדרכם לסופשבוע ספורטיבי בכינרת,  השכיבו בתחתית של ואדי גלילי מכונית של מבריחי חשיש עם מטען ניכר, מהם ניפרד בזה. הם עשו את שלהם. מה שלא נאמר  על שני המבריחים בישי המזל. הרחקנו עד ניו יורק כדי להכיר רוצח שכיר מסתורי, שהמשך עלילותיו יפורטו בפרק שלפנינו.

בפרק הקודם, השמיני, נמצאנו  בענף הניו-יורקי של העלילה, שם ביצע איש הסי. אי.איי בהצלחה מרשימה אץ החיסול שהוזמן, לנוכח עיניו של המיליארדר יול ברנבי, מי שהזמין את העבודה. ןטאילו בפרק פה אנו חוזרים לת אביב, אל מורה המכללה קוטר שהובא אמש לעיר הגדולה, לרגל משימה שמייעד לו חברו הוותיק, העומד בראש זירת האיראן במוסד.

פרק תשיעי: קוטר בחוצות תל אביב

 

קצת לפני שהחלה הפגישה בחדר הישיבות של השב"כ, שעליה עוד אדווח, או לא, תלוי במצב רוחו של הצנזור,  התעורר קוטר משנתו שלא כדרך הטבע. ד'  החתול לא נחת בנהימה למראשותיו ולא ליקק את שערו.  ג' הכלב לא נבח בעצבנות בחצר. דייריו הסטודנטים לא יצאו לתלמודם במכללה בטריקת דלת רועשת ומופקרת. ומשאית כבדה שחולפת בכביש הסמוך לביתו בגליל לא הרעידה את חלונות הבית.

איוושה דקה של מיזוג-אוויר, לעומת זאת,   זלגה לאוזניו של קוטר, תיקרה מחוררת בעדינות בגוון בננה נמרחה על עיניו וריח לא ברור, אולי קצת ים ובטוח הרבה פלסטיק, הגיע לנחיריו. גופו היה חנוט בין סדינים צוננים מדי וזנב חלום נעים הותיר אותו עם זקפה מלאה, מאורע נדיר בחודשים הדיכאוניים  האחרונים. קוטר, שהיתה לו נטיה לחקר תופעות מפתיעות,  ייחס את האירוע המפעים לחזרתה של שולה אל השדה הוויזואליו-טריטוריאלי שלו, והחליט לוותר על בדיקת ציוד חפוזה שעלתה לרגע על דעתו..

הוא חש את עצמו כמי שבודד מהעולם ונלכד בתוך בועת אוויר המרחפת במרומים – חדר המלון שלו בקומה העשירית או יותר, ונזכר:

מלון בתל אביב, קומה 11. שולי. יש עבודה. כוחותינו בני האור מאגף השרותים החשאיים הצילו אותי מהנוף הגלילי ומעבודתו המייגעת במכללה . כשהתלבש בלי חיפזון הזכיר לעצמו שעליו לקחת עימו את הסלולרי החדש ששולה השאירה בידו, ושהיה מחובר למטען במשך הלילה.

לפי הצג  של הסלולרי המכסיף היתה השעה עשר ורבע בבוקר.

רחוב בן יהודה בתל אביב

 

קוטר פתח את התריס, אבל לא קיבל את תמונת הים התל אביבי מהעבר האחר של המסדרון, אלא את הכביש ההומה לאורך רחוב הירקוןבצד שלו. לא היה שום סיכוי לפתוח את החלון. הוא לא מצא בחדר הרחצה ספל גדול או קערה שיוכלו לשמש אותו לנטילת ידיים. "גויים" מילמל קוטר לנוכח חילוניותו של חדר המלון שלו. לעומת זאת מצא פקק גומי לכיור ומילא אותו במים חמים. אחרי שהתרחץ התעטף בטלית. הוא התקשה להתרכז בתפילה במקום הגבוה והסינתטי הזה, כשהמון קומות בנויות מפרידות בינו ובין האדמה שמתחתיו, ובינו ובין השמיים שמעליו. למשל, כשאמר את "יהיו לרצון אמרי פי לפניך" נדדו מחשבותיו אל הסטודנטים בביתו שבצפון ואאל חתולו הנודד,  שאותו לא ראה כבר יומיים.

קוטר חלף  ביעף בחדר האוכל של המלון, כי לא היה בדעתו לקלקל לעצמו את התאבון, לקראת הקרוסונים שהיה בדעתו לטכול בהפוך בלווית עיתון הבוקר.

הוא  טיפס בעליה החדה  לרחוב בן-יהודה והלך דרומה. בפינת פרישמן, הבחין בבית הקפה שהיה חביב עליו פעם, לתקופה קצרה, וישב שם, בפנים, על שרפרף חסר משענת, עם קפה גדול, רותח וחזק עם מעט חלב ושני קרואסונים נפוחים כסופגניות. קוטר העיף מבטים בעיתון, בלקוחות שסביבו, במלצרית היפה, בבעל בית הקפה שזיהה אותו במעורפל,ונד לו בראשו, בעוברים ובשבים.

בתכנית הבוקר שנשמעה ברדיו ריאיינו שני עיתונאים שר חשוב שאמר: "אין לי בשורות הבוקר." ואחרי השר חסר הבשורות על הבוקר , ניגנו  שיר עברי שקוטר זכר עוד מימי בית הספר התיכון, בביצוע חדש הפעם.  שולה טילפנה בזהירות, שמא היא מעירה אותו משנתו, ואמרה לו שהוא "משוחרר על פנאי וללא  תנאי" עד אחרי הצהריים, מסוג החוכמות שלה.  קוטר חיפש את פנקס הטלפונים המרופט שלו, לחץ על מקשי הסלולרי  וקבע פגישה עם סנדי ויורם בביתם, בעוד שעה.

קוטר המשיך לאיטו במסע דרומה לאורך רחוב בן יהודה.  השמיים המעטים שנראו בין הבניינים הגבוהים היו יותר אפרפרים מכחולים.

חלונות ראווה שחלקם מעוצבים ברוב הדר וחלקם כמו נתקעו כאן כמצבה לעבר הרחוק של שנות השבעים והשמונים, בלי שינוי מזה עשרות שנים. הרבה חנויות של תכשיטנים ושענים. הרבה סוכנויות נסיעות. קוטר סבב כמה דקות בחנות של ספרים משומשים ומצא לו בלש אחד של רוברט ב. פארקר עם השוטר הקשוח ג'סי סטון במשרתו מפקד משטרת העיירה פרדייס המנומנמת שבצפון החוף המזרחי של ארה"ב, לשם הגיע סטון מלוס אנג'לס הקשוחה, כולל אהבה בלתי אפשרית לגרושתו הבעייתית שהגיעה מזרחה בעקבותיו, והריהי משחקת אותה עיתונאית בתחנת טלוויזיה.  אמנם לא מדע בדיוני, אבל דיאלוגים שנונים בשפע, כמו שקוטר אוהב.

באותה הזדמנות הסתגל קוטר לרעשים הצורמים הרבים, ומצא נחמה גדולה במראות האנשים. נחילים-נחילים של בני אדם.  מקומיים ותיירים, דלפונים ועשירים, מיוחדים וסתמיים, בפתחי סוכנויות הנסיעות ובג'יפים גדולים וכהים בכביש. המוני מחשופים, רבועים, מעוגלים ומשולשים, שמזמינים הצצה.  שונה כל כך מהדלילות האנושית הרגילה ברחובות העיירה הגלילית שלו.

וזה למרות מגיפת נגיף הברברוסה החדשה, ציין קוטר לעצמו. זקן הלחיים האדמדם שהשאיר הנגיף הנוכחי על פני קורבנותיו, והקל מאוד על זיהויים, איפשר טיפול קל במגיפה הפעם. לא היה צורך בבדיקות, ונשאי הנגיף מיהרו להסתגר בבתיהם, ולא יצאו עד שחזר ללחייהם צבעםו המקורי.הידבקויות חדשות היו רק בשוליים.

אחר כך ירד קוטר לאיטו בשוק הכרמל לכיוון הים ועוד קודם קנה  כמה  עוגיות פרג ועוגיות ריבת חלב בקונדיטוריה שהכיר, קרוב לשוק, ברחוב המלך ג'ורג', ואילו בשוק קנה, אצל האוהד הידוע של הפועל תל אביב, שתמיד זגר אותו,  כמה אגסים חומים גדולים שהדיפו ריח בשום והיו טיפה רכים למגע, כלומר בשלים ומוכנים לאכילה, וכן רכש  שני בקבוקים של משקה גויאבות איטלקי  לבן בנוסח חופי סינית בחנות מכולת ענקית בשוק עזה.  וכך הגיע בידיים מלאות אל חבריו.

סנדי, גרושתו הראשונה והאחרונה של קוטר,  ויורם בעלה, התגוררו בקומתו השניה של בניין מתפורר האחד האחובות שבין כרם התימנים ובין רציף הרברט סמואל הנמתח לאורך החוף.

באנג מבקבוק בקטו של מים מינרליים

 

הם ישבו במרפסת שבקומה השלישית.  הים המה מעט והמכוניות בדרך המהירה שלאורך החוף המו הרבה יותר. במרכז השולחן היתה קערה קטנה של קסיסה והם העבירו ביניהם באנג מאולתר שנעשה מבקבוק קטן של מים מינרליים, עם תווית מרוטה. הקסיסה כללה  תערובת של חשיש לבנוני, גראס הידרופוני וטבק גלילי שקונים ביפו על המשקל. התוצאה המבוערת עלתה לראש חלק וקל.

הם האזינו למוסיקה ישנה: קרול קינג. שבלול. דונובן, לפני שהתאסלם. אחד התקליטים העתיקים של "המי", עוד מהתקופה בראשית שנ ות השבעים, כשעדיין נקראו "נחש מי":

 "13 צעדים לפני הגרדום

 ניצב האיש הנידון…"

סנדי היתה מעבדת מוסיקלית, שכבר פרשה, ויורם עבד  כעורך לילה באחד העיתונים הגדולים. הבת הקטנה שלהם שרתה בצבא ושני הבנים הגדולים נטשו את הבית לפני שנים. עכשיו התרוצצו  במקומם שתי חתולות לבנות שמנמנות  וחתול רחוב מנומר ורזה. כל אלה הגיחו מדי פעם אספו ליטופים, הפיקו גרגורים של שביעות רמון חתולית, כרכורים ושבו לתוך הדירה בזנבות מונפים.

פעם נפרדו סנדי ויורם לשנתיים, ופעם נוספת נפרדו למשך שנה. בשנים האחרונות יצאו לחופשות שלהם כל אחד לחוד כדי לפוגג מתחים. "לזה הגענו, שהחופשות שלנו הן בעיקר זה מזו." אמרה סנדי.

"זוג מספר חמישה מיליארד ושניים עשר בהיסטוריה האנושית שמגיע למצב המיוחד  הזה." נהם יורם.

אך  לקוטר נראה שהם בתקופה טובה כרגע. סנדי ליטפה את בעלה יותר מאשר את האורח ואפילו יותר משליטפה את  החתולים.

סנדי, שהבאנג קצת הפיל אותה,  אמרה: "לפעמים אני מתעוררת בלילה ויוצאת לכאן למרפסת  ובוכה, שיורם לא ישמע ולא יתעורר. זה כשאני חושבת על העולם הדפוק הזה שאנחנו משאירים לילדים שלנו.

"כשאנחנו היינו בגילם הכל היה קל כל כך.לפעמים חשבנו שהמצב  קשה. שאנחנו מחפשים את עצמנו. הלכנו להפגנות. חשבנו שהממשלה דפוקה. חשבנו שהשיטה דפוקה. רק נפגין ונאבק ונעשה מוסיקה ונכתוב את האמת ונשנה את השיטה ויבוא שלום והכל יסתדר ויהיה נפלא. איפה, קוטר, איפה יורם .שום דבר לא זז. מילימטר לא זז. לא ככה?

"איפה. איפה כל זה, תגיד לי אתה, קוטר. פרופסור מלומד שכמוך. השיטה, שפעם היתה משהו כמעט תיאורטי,  רק נעשתה גרועה יותר. פעם השיטה היתה טועמת אותנו. מלקקת, קצת נגיסות קלות. אחר כך התחילה לאכול. נשיכות ולעיסות.  והיום היא כבר טורפת. ישר בולעת אותנו לתוך הקיבה המסריחה שלה,  זאת השיטה. נעשינו פאקינג אמריקה מחורבנת. ואמריקה היום גרועה עוד יותר ממה שהיתה לפני עשרים ושלושים שנה. כבר סיפרתי לך, קוטר, איזה שוק אכלתי שם בפעם האחרונה כשהייתי בחוף המזרחי? לפני כמה שנים,  כשאבא שלי נפטר, והיו מוכרחים אותי בהלווייה? כל השמנים הענקיים האלה? האוביסים? אוביסים בגלל מיליון ביסים. זה מה שהם. טוב, גם אני שמנה עכשיו. אבל לפחות אני לא ענקית. סתם שמנה מצויה, בדיוק כמו שהיתה האמא שלי, זכר צדקת. אתה עוד זוכר אותה , קוטר?"

קוטר  לא זכר אותה.אבל הם לא עשו מזה עסק. במיוחד אחרי שיורם ציין שסנדי בכלל לא שמנה וקוטר הסכים איתו בהתלהבות.

"מה נשאר לילדים שלנו? לחכות שהעולם ייגמר בגלל הטינופת שאנחנו משאירים אחרינו? איזה אוויר יהיה להם לנשום? איזה מים הם ישתו כשאנחנו כבר לא נהיה פה? עוד מעט יהיה לנו נכד מהבכור. חודש שלישי. כמה זמן נשאר לנכד הזה לחיות לפני שכל העולם הזה ילך פארש, עם כל הקורונות והברברוסות? אתה, קוטר, מה אכפת לך. יש לך מזל שאין לך ילדים, קוטר."

יורם אמר: "זה לא מזל, סנדי. זה שכל. את צודקת, בייבי. אנחנו היינו מטומטמים, סנדי מותק, כי הסמים דפקו לנו את הראש. חשבנו שהכל יילך בכיף. נדפוק טוב טוב את הראש עם חומרים מהטבע, רצוי בלי ריסוס,  ונעלה גבוה בראש, ומזה יבואו התשובות. זין בתחת, חצבת וקדחת, זה מה שיצא מהראש הגבוה שלנו. ושום דבר טוב לא קרה מזה שהמרובעים של הדור שלנו הגיעו לשלטון. כל החנונים האלה, הסאחים והיאפים.   כל הזוועות רק התגברו.  יותר מלחמות, יותר זיהום, יותר מגיפות, יותר הרס, יותר אי צדק. פחות פרנסה לאנשים הפשוטים. פחות אחווה בין אנשים . פחות אהבה. פחות ידידות. פחות כיף. רק תוחלת החיים מתארכת. זאת אומרת, נותנים לנו עוד כמה שנים של גיהנום. תודה רבה-רבה למערכת הבריאות. זה הכל  בתור בונוס על זה שאנחנו לא מתלוננים.  חיים בגהינום ולא מתלוננים. תודה רבה, גהינום. שרק יימשך ככה ולא יהיה יותר גרוע. כמה שהורדנו לריאות שלנו יותר כיף, נעשה פחות כיף פה. לא ככה, קוטר?" ואז יורם נעץ את שיניו בעונג רב באגס ענק שבשרו הלבן הפיק עסיס שזלג על סנטרו.

"רק לטרוצקיסטים היתה שיטה שיכולה לעבוד." אמר קוטר. "האונטריזם.  להיכנס להם בתוך השורות. לחדור לתוך המפלגות שלהם, להשתלט מבפנים על ההנהגה בעזרת כוחות קטנים ומגובשים וככה להפוך את השולחן.  אבל הטרוצקיסטים היו מטומטמים. לאן הם חדרו? למפלגה הקומוניסטית בצרפת או באיטליה? לאיגודים המקצועיים של הלייבור בבריטניה? אלה בקושי הגיעו לשלטון. אולי פעם ב-. והרבה שנים גם זה לא.   הטרוצקיסטים היו צריכים להחדיר את הקאדרים שלהם לתוך הסוציאל-דימוקרטים, לתוך השמרנים, לתוך הליברלים, לתוך הימין,  לתוך הגוליסטים, לתוך המאפייה. והכי טוב – לשירות הממשלתי. אבל אלה מקומות משעממים. הטרוצקיסטים חיפשו להם עניין בחיים ושמאלניות קלות להשגה, במקום לחפש שלטון. הטרוצקיסטים היו אידיאליסטים ומטומטמים כמו כל האחרים. אולי אפילו יותר.  כל לניניסט וכל מאואיסט  יגידו לכם את זה. ומי כמוהם מומחים לטימטום שמאלני. הטרוצקיסט האמיתי היחיד היה מיכאל גורבצ'וב, שעלה ועלה במפלגה, בשקט וביסודיות, עד שפירק לסטליניסטים את הפצצה מתחת לאף. אבל אין סיכוי שמישהו יגיד עליו שהיה טרוצקיסט. חוץ ממני."

"תיאוריות." אמר יורם."תיאוריות מחורבנות."

"לא, קוטר צודק." אמרה סנדי.

"את תמיד חושבת שקוטר צודק." אמר יורם. "תמיד בעדו. בדבר אחד הוא בטח צדק: שהוא התגרש ממך."

"אתה מתלונן?" שאלה סנדי.

"לא. להיפך, אני שמח." אמר יורם. "ובגלל זה אני אומר שהוא צדק.היית טמבל,קוטר, שנתת לסנדי ללכת."

הייתי טמבל גם בלי  קשר לזה." הודה קוטר, והבין שהבאנג מפיל גם אותו.

ואז לורי אנדרסון הכריזה בקולה המוזר על רקע מוסיקה חלליסטית:

"גן העדן הוא בדיוק המקום שבו אתם נמצאים עכשיו

רק הרבה הרבה

הרבה הרבה,

יותר טוב

השפה היא נגיף!

השפה היא נגיף!"

אמרה לורי אנדרסון במתיקות.

קוטר חשב על נגיף הברברוסה. אולי הנגיף הוא סוג של שפה, חשב קוטר. השפה שבה מדבר איתנו עולם הדברים הזעירים והסמוים מהעין.

שלושתם, הנהנו בראשם והשתתקו.

אחרי שחוסלו העוגיות שהביא קוטר מהמלך ג'ורג',  הלכה סנדי להכין ארוחת צהריים מאוחרת. יורם הלך לישון קצת. המשמרת שלו בעיתון החלה בשלוש לפנות בוקר. קוטר כמעט שנרדם בעצמו מול הים הנוצץ ברוח המערב הקלה. הוא אכל עם סנדי פסטה ברוטב עגבניות עם טונה מקופסה ופלפלים חריפים ירוקים והם שתו את משקה הגויאבות המתוק עד בחילה שלבסוף דיללו אותו עם המון קרח. דונובן הטרום-איסלמי שר על החייל האוניברסלי שלחם למען הרוסים ולחם למען יפאן ולמען היו-אס-איי, ואז טלפנה שולה ואמרה לקוטר שמחכים לו במגרש החנייה שליד שוק הכרמל. הם בטח איתרו אותי לפי הטלפון ששולה נתנה לי, אמר קוטר לסנדי. הסלולרי שנתנו לי בשביל שירגל אחרי.

עקי ושולי חיכו לקוטר ליד ג'יפון יפאני ענק ,אזרחי,אבל בצבע ירוק צבאי, בפינה הדרום מערבית של מגרש החניה הגדול. שולי עישנה סיגריה ועקי, ידיו בכיסיו, פסע בצעדים קטנים סביבה, התבונן באספלט שמתחתיו  ונאם. כשהבחינו בקוטר המתקרב, השתתק עקי ועצר על מקומו.

עקי וקוטר היו בנח"ל ושירתו ביחד באותו מוצב  בסיני, בשנות השבעים, כאשר עקי נשלח לקורס קצינים ואחר כך שירת במודיעין. חיפשו אז במרץ דוברי  ערבית, שיבדקו בעיתונים ובספרים שיצאו במדינות השכנות מה הבינו הערבים מתבוסתם. אלוף חיל המודיעין כתב על זה ספר, על  "לקח הערבים מתבוסתם". עקי היה אחד התחקירנים הצעירים שלו. המזכירה של האלוף כתבה  המלצות חמות, האלוף חתם  ועקי נחת במוסד ועבר בין האגפים, המחלקות והזירות, עד שהתמקם והתבסס  מזה שנים  בזירת איראן.

במושב האחורי גילה קוטר את תיקו ובו חפציו המעטים ששולה אספה  מהמלון. שולה  נהגה בלי חיפזון ובלי עצבים בכבישים הצפופים בדרך מזרחה וצפונה. עקי וקוטר שקעו בנוסטלגיה. הספיק להם לשם כך שיר אחד ישן שהתנגן ברדיו.

עקי: זוכר את ההסבה לשריון שעשינו בצאלים?

קוטר: אם אני זוכר? איזה בית הבראה זה היה אחרי החי"ר…כל יום אתה במיטה בעשר וחצי בלילה, לפי פקודות  מטכ"ל… מ"כים וסמלים מהחרמ"ש שהיינו מהנדסים אותם. במקום ללכת ולרוץ קילומטרים רצים מאה מטר צמוד לזחל"ד בקדימה הסתער. חיים משוגעים.

עקי: זוכר את ההופעה של להקת הנח"ל?

קוטר: כן, הייתה הופעה משהו. שלחו לנו אותם שלא נשכח מאיפה באנו.

עקי: הכי אני זוכר את השיר על הציפורים.

קוטר (מזמזם): אילו ציפורים שעפות מעל הים, היו דוברות כבני אדם…אילו שירים היו ודאי לציפורים… משהו כזה לא?

עקי: אני מדבר אתך על הקטע של הידיים. שנהייה חושך, ופתאום אתה רואה את הידיים עם הכפפות הוורודות האלה עושות תנועה של ציפורים.

קוטר: זה היה ידיים סגולות.

עקי: מה פתאום. ידיים ורודות.

קוטר: לא יכול להיות ורודות. זה או אולטרה סגול או אינפרה אדום.

עקי: אז מה זה אינפרה אדום? זה לא ורוד? בכל מקרה, מה שרציתי להגיד לך, שזאת לפעמים העבודה שלנו, שאתה נכנס אליה שוב עכשיו. אנחנו יושבים בחושך, ועושים כל מיני תנועות עם הידיים כדי שיחשבו אותנו למשהו אחר – רק שאנחנו אף פעם לא בטוחים אם הצד השני רואה…

קוטר: מעניין משהו-משהו, עקי. גם עמוק, אז מה אני, במשחק שלכם? זרת שמאל סגולה? בוהן ימין ורודה?

שולי: די, שני חטיארים, עדיף שישבו בבארים ויעשנו סיגרים. ועכשיו תסתמו בבקשה. מתחילה התכנית שלי ברדיו.

קוטר עצם את עיניו והאזין בהנאה.

 

יועצת: מי נמצא איתנו?

מאזין. אני מבקש לשמור על עילום שם, אם זה בסדר גמור.

יועצת: זה די בסדר . שנקרא לך…

מאזין: האלמן.

יועצת: מזה אני מבינה שאתה כבר לא צעיר.

מאזין: למה את אומרת? אני רק 75. לפני שנתיים, זאת אומרת תיכף אחרי שהתאלמנתי, הכרתי גם כן אלמנה אחת, צעירה מאוד…

יועצת: בת כמה?

מאזין: בת 71 וחצי.  ואנחנו עכשיו ביחד.

יועצת: אבל לא זאת הבעיה?

מאזין: לא, טוב לנו. אבל משהו מאוד מפריע לי.

יועצת: עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה.

מאזין: שהיא רוצה להיקבר על יד בעלה…ז"ל. אני רואה את זה כאילו שאיתי היא בינתיים, אבל איתו היא תהיה בעצם לתמיד.

יועצת: אחרי המוות? איך זה מפריע לך? בטח הם קנו את החלקות המשותפות מראש, ויש להם ילדים משותפים…

מאזין: זה גם מה שהיא אומרת. אבל אני רואה את זה כאילו שהיא נמצאת אתי במיטה כרגע, אבל בעצם חושבת כל הזמן עליו… שהם יהיו קבורים זה על יד זה. כאילו ששניהם באותה מיטה. ועוד לתמיד. אני מקנא.

יועצת: אתה לא חושב שאתה קצת מגזים? להיות קבורים, מתים, מתחת למצבות, כל אחד והמצבה שלו,  זה בעיניך כמו לשכב באותה מיטה? אל תגיד לי שכשאתה ליד האלמנה הצעירה שלך במיטה, אתם  מרגישים כאילו שאתם כבר…

בשלב זה קוטר לא יכול היה להתאפק יותר ופרץ בצחוק גדול, שהבליע את המשך המשפט. שולי השקיטה אותו בנביחה נזעמת.

יועצת: …כי אם אתה מתייחס אל הקבר בתור מיטה, מי יודע אם אתה לא מתייחס למיטה בתור קבר. שלום ותודה, אדוני. ומכאן נעבור לפרסומות.

הבית בכפר סירקין, צמוד לפתח תקווה, מצא חן בעיני קוטר כבר ממבט ראשון. בקצה המושב, מסתתר מאחורי גדר אבנים בגובה שני מטרים, ומעליה עוד חצי מטר של בוגונוויליה בשלושה צבעים, עצי שסק, לימון ותאנה גדולה וערסל בחצר, מטבח מצוייד היטב, חדר שינה מאוורר, מחשב, מוסיקה, טלוויזיה מחוברת ללוויין ואפילו ג'קוזי קטן וחסכוני. קוטר חשב שיעשה פה חיים. ומה שמצחיק – שמשלמים לו על זה.

ועוד הפתעה – מחר הוא יקבל מכונית קטנה. והנה גם שלושת אלפים שקל במזומןלבזבוזים. רצוי להביא קבלות. כשאלה ייגמרו יהיה עוד. ועוד שעה-שעתיים כבר יגיעו אילנה ודני, שני פרחי קצינים טריים של המוסד. אילנה מאמנת כושר ודני ירענן אותו קצת בנהלים, יעשה לו היכרות עם כל מיני ברזלים שיורים מהקנה וייקח אותו למטווח. כדאי גם שיכירו אותו היטב, ושהוא יכיר אותם. הם יהיו בצוות השמרטפים שלו בפאריס. וכן, מתישהו יגיע גם חורש הקוסם ליום יומיים. הוא ילמד את קוטר איך אפשר למרר את חיי האופוזיציה בידיים ריקות, או חמושות  בחוט דיג, בעט כדורי, בחבל כביסה ובאטבי כביסה.

אטבי כביסה? שאל קוטר בפליאה. מה אפשר לעשות עם אטבי כביסה?

לתלות כביסה על חבל הכביסה, טמבל. אמר עקי. היא עובדת עליך.

ואיפה יתגוררו אילנה ודני? במרפסת? שאל קוטר.

"במרפסות." אמרה שולה. "הם לא זוג. הם יגיעו מחר בבוקר."

קוטר הריח בברור  פסיכולוג מאחורי ההדמייה הגושדנית הזאת של ביתו  בצפון, אך סתם את הפה.

קוטר שם לב שעקי די שקוע בתוך עצמו,  ושיער שזה בגלל הצרות  החדשות של חברו הוותיק  בחיי הגירושין.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: