דילוג לתוכן

הגנרל פטון והנגיף: רק החירי בירי ינצחו במאבק נגד הקורונה

מרץ 30, 2020

מי שמנצחים מלחמות אינם הגנרלים, מפקדי הצבאות והאוגדות, גם לא הקולונלים (אלופי משנה) מפקדי החטיבות, ואף לא  המג"דים. אלה, המפקדים, הם הזוכים לתהילת המנצחים, כותבים את הספרים ובהם זכרונותיהם מהמלחמה, וכותבים עליהם את הספרים. אבל במלחמה, שורה תחתונה, מנצחים החפ"שים, החיילים הפשוטים. אלה שמכונים  בזילזול, החירי-בירי. החי"ר. הגנרלים יכולים להצטיין, וזה חשוב,  בראיה אסטרטגית, בפריסת הכוחות, בתכנונים מזהירים ובתחבולות, במתן תשומת הלב הראויה ללוגיסטיקה, במנהיגות,  מפקדי החטיבות והגדודים פורסים את הכוחות בשטח, מחפשים את הפרצות בקוו ההגנה של האויב, ממקמים את הרתק, מזמינים את הסיוע הארטילרי או האווירי, מדברים עם חייליהם כדי להכניס בהם רוח קרב. מפקדי הפלוגות והמחלקות מובילים את חייליהם בקרב עצמו.

אבל מי שמנצחים במלחמה, הם אלה שאין להם פסים לבנים  של דרגות על הקסדה,מתחת לרשת. מנצחי המלחמות הם הרבים, ההמונים חסרי הפנים, שרק המספר האישי החרוט על דיסקית הפח שעל צווארם, מבדילה אותם מחבריהם. אלה החירי-בירי שרובצים בשוחה,  או בשיפוע האחורי  המוגן של קו הרכס, כורעים תחת משא החגור הנשק, שתי מימיות, חמש או עשר מחסניות מלאות בכדורים, שני רימוני יד, תחבושת אישית, רובה או מקלע, וכאשר מזדקף מפקד המחלקה, מתייצב זקוף ןחשוף, וזועק "קדימה הסתער!" גם הם קמים על רגליהם, דורכים את הנשק ודוחקים כדור לקנה, מהדקים את רצועת הקסדה,כדי שלא תתנדנד הרבה בריצה, ויאללה, רצים אל התופת. יודעים שהם חשופים לאש שטוחת מסלול מן המוצב של האויב  שממול, ולאש תלולת המסלול שמיד תנחת עליהם, ולמוקשים הפרוסים לפני הבונקרים והתעלות של האוייב. הם רצים קדימה מול טרטור המקלעים הקוצר, תחת ההתנפצויות העמומות של פצצות המרגמה,עם חומר הנפץ המרסק, מול הירי המדוייק של הצלפים. רצים קדימה כשכל אחד מהם יודע, שבכל שניה ושניה יכולים כמה גרמים של עופרת, מצופים בכמה גרמים של ארד,  להגיח מולם במהירות של מאות מטרים בשניה,  לשסע את עורם, לחדור לגופם, לפצוע אותם קשה ואף לשים קץ לחייהם.

וכך בכל שניה, בעודם רצים, קצרי נשימה, שריריהם דואבים, וככל שהם מתקרבים לקווי האוייב, גדלה סכנת הפגיעה מכדורים, ואין איפה להסתתר. ובקרוב יהיה עליהם להתמודד גם נגד רימוני היד שיושלכו לעברם, לחלוף על פני גדרות התיל ולהתפלל שלא יעלו על מוקש. ועוד מעט, שיקפצו לתוך תעלות המוצב של האוייב, הם יצמידו את קת הרובה אל כתפיהם, ישעינו על הקת את לחיים, יתבוננו בכוונות, וילחצו על ההדק כדי להרוג את חיילי האוייב שיצוצו מולם.

גנרל ג'ורג' פטון: אם זה לא יהיה פשוט זה פשוט לא יהיה (צילום מהוויקיפדיה)

והם עושים את כל הדברים המטורפים האלה, כי הם מכירים בחשיבות המלחמה שלהם. הם יודעים כי בנכונותם להיצע ואף להיהרג, ובנכונותם להרוג בני אדם אחרים, בעשותם מה שהם עושים בקרב, הם מגוננים על יקיריהם, בני משפחותיהם, בני עמם. ואדמת מולדתם.  הם מוכנים למות ולהמית, כדי להציל חיי אחרים. הם מאמינים בכך בכל ליבם. אלמלא היו מאמינים בכל ליבם, הם לא היו נמצאים במקום שהם נמצאים, ועושים את הדברים המטורפים שהם עושים.  הם היו לומדים תורה בישיבות, או מצהירים על פציפיזם, או מורידים פרופיל, מחפשים דרך ל-8200, או לבניין משרדים בקיריה, או לאפסנאות בימ"חים.

בלי החירי-בירי האלה, המונים אלמונים שרק לעתים רחוקות כותבים  ספרים או אף כתבות בעיתונים על גבורתם,  שום גנרל, שום קולונל ושום מג"ד לא היו מנצחים מלחמה. אף פעם.

*****

לנגיף הקורונה אין קווי ביצורים וסיוע ארטילרי. הוא לא צריך. הוא נכנס לתאים שבגופינו עם האוויר או רסיסי נוזל, או באמצעות נגיעה במשטח מזוהם. הנגיף מחסל את התאים כדי להתרבות ולהשתכפל. אם אלה תאים האחראים לפעילות הנשימה או  הבלוטות, ימלאו הנוזלים המופרשים  בקצב קדחתני את קנה הנשימה ואת הריאות, והקורבן יחווה גסיסה נוראה המסתיימת במוות בחנק. מוות גרוע,  איטי ומייסר במיוחד. שום מדכאי כאבים לא יעמעמו את התחושה הנוראה. בשלבים האחרונים תהיה התחושה כה קשה, שהקורבנות האנושיים של הנגיף ייחלו למותם המהיר.

מבחינת אלה שבקבוצות הסיכון,  הדרך האחת והיחידה להינצל מן המוות הנורא הזה, היא למנוע את חדירת הנגיף לתוך תאי גופנו, שזה אומר, שגם כל האחרים צריכים לנצח במלחמה הזאת, כדי לשמור על חייהם של אלה הפגיעים יותר. לא להניח לאנשים שנושאים את הנגיף להתקרב אלינו, ולא לנגוע במשטחים שנוגעו.

*****

לימים אולי יספרו על הפוליטיקאים שניצחו את המגיפה. יעלו על נס את הרופאים והאחיות האמיצים והמסורים שטיפלו בחולים ואת אנשי מד"א שהסיעו את החולים לבתי החולים.  יספרו על אנשי המדע שחיפשו חיסון או תרופה, והלוואי שימצאו כבר. על מי שהביאו לאזרחים בבתיהם מזון ותרופות. התהילה מגיעה להם.

אבל כמו בכל מלחמה, גם בזאת, אי אפשר לנצח בלי המוני החירי-בירי, שהם כל אחד ואחת מאיתנו. את המלחמה  נגד נגיף הקורונה מנצחים לא על ידי סיכון החיים, כמו חיילי הח"יר בשדה הקרב הצבאי, אלא להיפך: על ידי אי-סיכון החיים.  על ידי שמירה מוקפדת עליהם, בלי להרשות  פרצות בקווי ההגנה. קווי ההגנה במאבק מול הקורונה, הם הקירות של הדירה או הבית שלנו, הריצפה והתיקרה, החלונות, והדלתות שאינן פתוחות לאורחים. הזהירות במה שנוגע ובמי שנוגע בכל חפץ או דבר מזון   שנכנס לבית,. ובכל מה שיוצא ממנו, כשיש חשש מחלה, כדי שלא ניפגע מאחרים ושלא נפגע בהם.הכדורים והרימונים, והאפוד, בשדה הקרב של הקורונה, הם הכפפות, המסכות, חומר החיטוי והסבון.

כמו בכל מלחמה,  זה רק החירי בירי שיכולים לנצח את המלחמה.   לא תוך סיכון חייהם, כמו בקרב הצבאי, אלא עליגדי שמירה קפדנית על החיים.זה אינו קרב הגנהנה. את קרב ההגנה מבצעים הרופראים והאחיות, המטפלים בתרופות ומכשירים  בנשאי הנגיף שחלו. הבידוד אינו קרב הגנה.  הוא התקפה חזיתית על הנגיף, בנוהל הקרב הנקרא מצור. הבידוד שלנו  מגביל  ומרתק את הנגיף להסיסיו, הגופפ של אלה הנושאים אותו. משאירה אותו בשטחים שכבר כבש, שהם שדות הקטל שלו, שהם גיא ההריגה מבחינתם. שם, השטחים שכבש, הוא עתיד לגווע למוות בתוך שבועיים מרגע ההדבקה.

גנרל אמריקאי ידוע, מגדולי המצביאים של מלחמת העולם השניה, ג'ורג' פטון אמר פעם לחייליו: "איני רוצה שתמותו למען המולדת, ממזרים, אני רוצה שתגרמו לממזרים של הצד השני למות למען מולתתם."

כדי לגרום לקרונה הממזרתה למות, עלינו לשמור על חיינו, ולגרום לה למות בתוך גופם של נשאיה.
ואם כבר פטון, הנה עוד שתי אמירות קצרות של הגנרל הזה, שנחשב לשלוח-לשון ו"שנוי במחלוקת" , עמירות  שיכולות להתאים לכל מערכה או קרב:

"אם כולם חושבים אותו דבר, אז מישהו לא חושב."

ו"אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה."

 

 

 

From → כללי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: