דילוג לתוכן

אדם לאדם זאב, או: מה אכפת לפייקים מחיי אדם

מרץ 16, 2020

לפני ימים אחדים, נסעתי באוטובוס לפגישת הפרלמנט שלנו. התיישבתי בארבע-מושב, בחלק הקדמי. שני מושבים זוגיים הפונים זה מול זה.ישבתי צמוד לחלון וכעבור תחנה או שתיים, התיישבה מולי,   ומושב הצידה, ליד המעבר,  גברת צעירה אחת, ששלפה מתיקה דף הוראות לתרופה כלשהי, והחלה לעיין בו. כבר חשדתי. אחר כך הוציאה מהתיק אריזת קרטון בצבעי ירוק וצהוב מחשידים של תרופה מבוקבקת ובדקה אותה. חששותי התגברו. ואז פלטה שיעול כבד בכמה איבחות, מה שכבר הביא לי  את הקריז. החלטתי לזוז למושב אחר לכשיעצור האטובוס בתחנה הבאה (כי להתנהל בתוך האוטובוס בשעת נסיעה, איך שהנהגים האלה נוהגים, יכול להתברר כמסוכן מהקורונה). אבל הגברת ירדה בתחנה, וכך נשארתי במקומי, ורווח לי.

מה אני רוצה לומר בסיפור הזה? שהאוייב המיידי בפועל שלנו  אינו "הקורונה". לא איזו יחידת זיכרון ביולוגית שמחפשת פונדקאי כדי להתרבות. הנגיף הוא חסר יכולת תנועה והדבקה בפני עצמו. האדם הנושא את הנגיף, הוא היסוד הפעיל בהדבקה.

מחזאי טיטוס מאקיוס פלאוטוס: החמורים (צילום מהוויקיפדיה)

זוכרים את האימרה הידועה "אדם לאדם זאב"? המקור הוא המחזאי הרומי טיטוס פלאוטוס, שבשנת 195 כתב את מחזהו "החמורים".

אך מי שהפיץ את הבשורה באמת, היה הפילוסוף האנגלי תומס הובס, שפעל במאה ה-17. ההבחנה של פלאוטוס, "אדם לאדם זאב",שימשה אותו כהנמקה המרכזית לגישתו למדע המדינה. הובס טען, שמכיוון שהאדם הוא יצור אנוכי, שאינו מהסס "לטרוף", כזאב, כדי לקדם את האינטרס שלו (תופעה בולטת ביותר בהתנהלות הפוליטית והעיסקית, למשל, אך גם בתחרויות ספורט שונות), אין קיום לחברה, אם הפרטים לא יסכימו לוותר, הדדית,  על "חרות התקיפה" ההדדית שלהם, במסגרת "ברית" שהם כורתים ביניהם, לטובת שלטון מרכזי חזק, "אבסולוטי", בעצם מלוכני, לפי טעמו של הובס באותה תקופה, שבה נשלטה ארצו על ידי מלך רב-סמכויות.

כלומר, שלטון שהוא עצמו אינו מוותר על חרותו, שהיא החרות להגביל את פעילתם הטבעית, הזאבית, של כלל הפרטים בחברה.

כדי לאפשר את קיומה.

 

פילוסוף תומס הובס: אדם לאדם זאב (צילום מהוויקיפדיה)

ברור שבמצב הנוכחי, של מגפת הקורונה, לא מדובר במקרה אופייני של "אדם לאדם זאב" מבחינת הכוונות. "האויב-הזאב" שמדביק אותנו, אינו עושה זאת בכוונת זדון, מתוך רצון להרע, או לקדם את ענייניו.

אך מבחינת מי שנפגע ומודבק במחלה, אין זה משנה כלל.

ומה אמור לעשות, במצב הזה, השלטון המרכזי ? איך ינצל את חופש הפעולה המוחלט שלו, על פי הובס ?איך יגביל את הטרף ההדדי   במקרה של מגפה?

לפי גישת הובס,  תפקידו  לשים חסם יעיל על לועם של הנשאים, הטורפים בפוטנציה,  ולהרחיק מהם ככל האפשר את הבריאים (בינתיים), שהם המודבקים הפוטנציאליים. כלומר: איתור הנשאים ובידדום,ובמקביל, בידוד גם לבריאים. כלומרף הגבלה ועדיף מניעת מגע בין שתי הקבוצות.

זו הגישה ששירתה  את המדינות של מזרח אסיה במאבקן  במגיפה, שהתברר כמוצלח, בינתיים. במזרח אסיה  הצליחו להגביל מאוד את התפשטות הקורונה.

הפ ניגנו בכלי התזמורת מארש מלחמתי כולל נגד הנגיף.

לא כך היה במדינות המערב,  הקרויות "דמוקרטיות ליברליות". שם לא מקובלת הגישה ההובסיאנית, של שלטון אבסולוטי בעל חופש פעולה מלא.  שם מקובלת יותר גישתו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, שהיה צעיר מהובס, אך פעל גם הוא במאה ה-17. לוק לא קיבל את גישת ה"אדם לאדם זאב".

פילוסוף ג'ון לוק: אמנה חברתית (צילום מהוויקיםדיה)

לדעתו, הגם שאינו מתעלם מהאינטרסנטיות האגואיסטית של הפרט האנושי,  האדם משתמש גם בתבונתו וברגשי האהדה האנושיים. הוא מבין  שאיש אינו מחויב לפגוע בחיים, בבריאות, בחירות או ברכוש של אדם אחר, כדי לקדם את מטרותיו שלו. הוא מחויב מוסרית לפעול גם לשימור שאר המין האנושי וחל עליו איסור מוסרי לפגוע באדם אחר, גם בהיעדר שלטון מרכזי וחקיקה ולפני כינונם.

לוק מקבל את הרעיון של "אמנה חברתית", שכמוה כ"ברית" החברתית שהגה הובס, אך התוצאה אינה חרות מוחלטת, עריצות,  של הריבון-השליט. זה כי לכל פרט בחברה על פי לוק,  יש "זכויות אדם" בסיסיות,  והשלטון המרכזי אינו רשאי להפקיע מהפרט את זכויותיו הבסיסיות (לקניין, לחירות, לחופש תנועה   וביטוי)

זו הגישה שאפיינה את טיפולן של מדינות מערב אירופה במגיפה. כך באיטליה, ספרד, צרפת, גרמניה ובמיוחד בבריטניה, שהרחיקה לכת בגישה הזאת, עד שהמצב בה, מבחינת התפשטות המגיפה, הוא בבחינת תעלומה, מחוסר ניטור ועיקוב. מדינות המערב האחרות נמנעו בשלבים הראשונים של התפשטות המגיפה  מנקיטת צעדים מרחיקי לכת המגבילים את חירות הפרט ואת הפעילות השגרתית והמשקית, בניוגד למה שנעשה באסיה(כולל ישראל).

עיתונאי רביב דרוקר: "דמוקרטיות מערביות" (צילום מהוויקיפדיה)

ההתנהגות בישראל דמתה יותר להתנהגות האסיאתית. היום אנו יודעים שזה היה על פי דרישת משרד הבריאות.

בעוד שמשרד באוצר נטה יותר לכיוון האירופי.

במבחן התוצאה, לא יכול להיות ספק:

הנוסח הישראלי של הגישה האסיאתית לקח בגדול. עד שלשום,  מתו באירופה כ-2,000 חולים. רק ביום אחד, מתו 368 איטלקים. ישראל, מדינה בנוסח מערבי, אך   מנוסה במלחמות, ובהתנהגויות בשעת חרום, התייחסה לנגיף קורונה כאל אוייב מסוכן, ונקטה נגדו בצעדים  המתאפשרים בשעת חרום, כאשר מירב האמצעים מגוייסים למיגור האוייב.עד כה, טרם מת איש בישראל כתוצאה מהמחלה.

ורק בימים האחרונים, כשהבינו האירופה את גודל הבעיה אצלם, לעומת ההצלחה הישראלית היחסית, החלו, למעשה, לחקות את אורח הפעולה הישראלי. גרמניה סגרה את גבולותיה, צרפת וספרד בדרך. הגבלות על התקהלויות, בידוד ועוד.  אמש נודע, שאחת המדינות האירופאיות רכשה בישראל את האמצעי הטכנולוגי של איכון המסלול של הנדבקים בנגיף, ושיגור אזהרה לבעלי סלולרים שניקרו על דרכו, צעד שהוכיחאת יעילותו בטיוואן.

מי שמאוד לא מרוצים מההישג הישראלי, בשמירת חיי אדם, הם גורמים פוליטיים בישראל,  בעיקר בחוגי הפייק  שמאל והתקשורת השמאליברלית. אתמול בצהריים שמעתי בגלצ את העיתונאי רביב דרוקר טוען בתוקף, שחיי אדם שאפשר להצילם (אפרופו אותה שיטת איכון שהזכרתי  בפיסקה הקודמת), חשובים בעיניו הרבה פחות מעקרונותיהן הליברליים של "דמוקרטיות מערביות".

יו"ר מרצ ח"כ ניצן הורוביץ: עלבון לאינטליגנציה (צילום מהוויקיפדיה)

בדיוק אותן "דמוקרטיות מערביות", שכדי להציל את חיי אזרחיהן  עכשיו, הן מבקשות לנקוט דווקא בשיטות הישראליות שהוכחה יעילותן.  השיטות, שדרוקר ודומיו, שטופי השנאה והבוז לראש הממשלה ולמערכות השלטון פה, וכן לציבורים רחבים מאוד של ישראלים, מעקמים את אפם האנין לעומתם. הצורך החיוני לנקוט באמצעי חרום כדי להציל חיי אדם, אינו נחשב הרבה בעיני דרוקר ודומיו( אלא אם מדובר בחיי פלשתינים מיידי אבנים ומניחי מטענים, או סתם כוכבי תעשיית הסנאף הפלשתינית, הנפגעים על ידי "צבא הכיבוש" הציוני) עמדות דומות לזו של דרוקר, ניתן היה למצוא בדברי יו"ר מרצ , ניצן הורוביץ, וכמובן על דפי הביטאון של הפייק שמאל הישראלי, "הארץ", והאפיגונים/חקיינים סוג ב' וג' במרשתת. וזזה תמיד בנימוק המייגע עד שעמום של "המדרון החלקלק" המוביל את ישראל, היישר ממאבק יעיל בקורונה  אל הפאשיזם, אם לא גרוע מזה.

כך בחמישים-שישים השנים האחרונות, מאז נוסד פה ארגון מצפן האנטיציוני-אנטישמי.

ועל זה מגיע בוז גדול ומבטל לטיפוסים המפוקפקים האלה, הנחשבים בעיני עצמם כשומרי החומות של ליברליזם ודמוקרטיה מערבית, בשעה שעמדתם מבטאת בעצם זילזול עמוק בחיים של אזרחי מדינתם(שלרובם הם בזים) וכן עלבון לאינטליגנציה ואשפה מוסרית מהמעלה הראשונה.

 

 

 

 

From → כללי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: