על השנאה

שנאה היא רגש שלילי  כלפי אדם, קבוצת אנשים, רעיון או מוסד. חיה או אלוהים. אפשר לשנוא ראש ממשלה או ראש אופוזיציה, מפלגותיהם ומצביעיהם, לקבוצותיהם ולעדותיהם. אפשר לשנוא בחמת זעם יהדות או ציונות, קפיטליזם או סוציאליזם. מתנחלים או שמאלנים. אפשר לשנוא את מערכת המשפט, את בית הספר, או סתם ג'וקים ועטלפים.

קל מאוד לזהות את השנאה. אנשים שטופי שנאה שמחים בדרך כלל להחצין את רגשותיהם השליליים כלפי שנואי נפשם. הם עושים את במילים, במחוות, ובשלב האחרון והמתקדם – באלימות, שיכולה להיות גם רצחנית. אלה מהשונאים, החוששים לנהוג באלימות בעצמם, מפחד העונש,  מבטאים כתחליף את אהבתם, חיבתם והערצתם לרוצחים. זה מה שעשה,למשל, מנהיג "עוצמה יהודית" איתמר בן-גביר, שתלה בסלון ביתו את תמונתו של רוצח ההמונים ממערת המכפלה, הד"ר ברוך גולדשטיין.  זה מה שעשתה, למשל, הח"כית מבל"ד היבא יזבק, מי שקראה "שאהיד"  לרוצח שפל כסמיר קונטאר מהחיזבאללה,  וביטאה הערכה וחיבה לרוצחת ההמונים דלאל מוגרבי. (34 קורבנות באוטובוס ההריגה). שטוף שנאה אחר מאותו ז'אנר,  הח"כ אחמד טיבי, הביע תמיכה נלהבת ביזבק, אחרי שהוא בעצמו כינה רוצחים נתעבים בשם "שאהידים". בן גביר, יזבק, טיבי, שלושה טיפוסים שטופי שנאה שטוב להזהר מהם ומשכמותם. אצל שלושתם מדובר בשנאה מהסוג הגזעני. בן גביר  שונא  ערבים, כפי שיזבק וטיבי שונאים יהודים.

וברור שמי שמצביע למפלגות של האנשים האלה, "עוצמה יהודית", או תאומתה הערבית, "הרשימה המשותפת", גם הם אנשים שטופי שנאה גזענית, ולא חשוב איזה תירוץ הם נותנים למעשיהם כדי לטאטא את הזוועה מתחת לשטיח. סביר שידברו על "אהבת ישראל" במקרה של הגזענים האנטי ערבים, ועל "אחוות עמים" כשמדובר באנטישמים שמצביעים ל"משותפת" ולחובבי הרוצחים שם.

יועץ נתן אשל:"השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו"

הטריגר שלי לכתיבת הפוסט הזה, הן כמובן אמירותיו של יועץ ראש הממשלה נתן אשל, שהגדיר ביושר ובברור, בשיחה עם איש מקצוע בתחום התעמולה הפוליטית  את מה שעמד בבסיס "הקמפיין" של ראש הממשלה בנימין נתניהו. קבלו את אשל: "הציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן – מה מחמם אותו? הרי הוא אומר: מה? הם? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו 'הו הא מה קרה נוני אכל אותה' אחרי הבחירות? הם שונאים הכול. הצלחנו להטריף את ה… השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו…אנחנו צריכים ללכת על הכאסח הזה"

לא יעזרו כל ההתנצלויות , הגינויים וההסברים, ש"אשל הוא לא חבר הליכוד". כל בחינה ישרה של מסע הבחירות של נתניהו תצביע על כך, שהוא מחולל שנאה מתמיד ושופע. הביטויים שהוא משתמש בהם נגד "השמאלנים" הם ביטויי שנאה מובהקים, "הם שכחו להיות יהודים",  אלה הם כל מי שעשויים להצטייר כאשכנזים מתנשאים וראויים לשנאה בעיני ה"לא אשכנזים" של אשל: עיתונאים, אנשי מערכת המשפט, אלופים בדימוס, פרופסורים "לבנים",  מתנגדיו הפוליטיים מכחולבן וגו'. כל אלה ההם סוג של "בוגדים אשכנזים".

לטובתו יש לומר, שהשנאה שמחולל נתניהו,היא במידה רבה תגובה כמעט טבעית על השנאה העזה המופנית כלפיו, מצד יריביו. גם הוא זכה מהם לשלל כינויים רוויי שנאה, כמו "בוגד" או "פאשיסט", ו"מושחת" ועוד ועוד. שנאתם אליו ואל בוחריו אינה נופלת מהשנאה המופנית אליהם. שנאה מול שנאה.

*****

קוראי וחברי מכירים את הנוהל הקבוע שלי, לא להשתעשע ולמרוח, ולקרוא לכלב ולפרעושיו בשמם הראוי להם.  למשל, לשונאי יהודים, מהסוג הרווח בעיתון "הארץ" או בפייק שמאל אוהד הרוצחים של "המשותפת", אני קורא בפירוש ובגלוי אנטישמים. פשוט כי הם שונאי יהודים.

והנה, וכבר ציינתי זאת, אפילו בפרלמנט השבועי הקבוע שבו אני משתתף, יש אנטישמיות, שנאת יהודים. וכשם איני מסתיר את דעתי על האנטישמים המרוחקים של "הארץ"או הפייסבוק, גם בפרלמנט אני מביע את דעתי בלי צנזורה.

ועכשיו מעשה שאירע באחד השבועות האחרונים.

באחת מישיבות "הפרלמנט", לפני זמן מה, פנתה אלי משתתפת מזדמנת , כשלא ישבנו לשולחן, ושאלה אותי, ככה, בינינו,  מדוע אני מכנה אחד מחברי הפרלמנט, בגלוי ובפניו, "אנטישמי".

"כי הוא שונא יהודים", השבתי לה.

"אתה בטוח?" היא שאלה.

"לגמרי" אמרתי. איני זוכר מי משנינו העלה את הרעיון, פשוט לשאול אותו בגלוי. זה נראה לי רעיון טוב. אנשים שטופי שנאה אינם מעלים בדעתם להסתיר את הרגש הזה. השנאה הגזענית היא חלק בלתי נפרד ממהותם.

אז זה מה שעשינו כשחזרנו לשבת לשולחן. "תגיד, אתה שונא יהודים?" נשאלה השאלה.

"כן!" השיב האנטישמי, ולמראה מבטה הנדהם של החברה שלנו, הוא הורה עלי באצבעו,  ואמר: "יהודים כמוהו."

זה סגר את הפינה.

כאילו שיש סוג אחר של יהודים. וברור מהו סוג היהודים שחברי האנטישמי מהפרלמנט אינו שונא, וכנראה אפילו אוהב: יהודים כמוהו. אנטישמים.

אחמד טיבי: שנאה אנטישמית, הערצה לרוצחים

האנטישמיות של החבר הזה מהפרלמנט, הוא  ודומיו, היא שנאת יהודים שמקורה באידיאולוגיה. אידיאולוגיות הן מחוללות שנאה מהחשובות ביותר, ובעיקר בסוג הזה אעסוק בפוסט הזה.

שנאה היא רגש שלילי עז ביותר. היא צצה ופורחת כתוצאה מפעולת שורה של מניעים וזרזים. חלק ניכר מהשונאים הם פשוט קנאים. לדוגמא:  הם שונאים את אלה שבשלטון כי הם סבורים שהשלטון מגיע רק להם. הם שונאים את אלה שהארץ שלהם, כי הן חפצים בבעלות הזאת, שתהיה בלעדית שלהם.  רבים שונאים מתוך בוז או תיעוב, כאלה הן שנאות גזעניות או על רקע דתי. השנוא הוא לעולם שקרן, בוגדני,  בזוי, מלוכלך, רמאי, צבוע, וגוזל מהשונא מה שמגיע לו בדין. השנוא הוא כופר ושייך לקבוצה לאומית או אתנית נחותה, פסולה  ומאוסה. לעתים אלה שנאות מתוך תחושת עוול כואבת, ולעתים קרובות מבקשים  השונאים נקמה. מה שעשו להם הוא נורא, אבל רק משום שזה נעשה להם. כשהם עושים אותו דבר לשנואי נפשם, מדובר בצדק פיוטי ותיקון העוול.

אבל לשנאה אין  צורך חיוני בבסיס עובדתי כלשהו, או אפילו עובדתי לכאורה. למשל, הסיפור הידוע על האנטישמיות המפותחת באיי יפן, איפה שכלל לא התגוררו יהודים מעולם.

חלק ניכר מהשינאה הוא תוצר של דתות ואידיאולוגיות, שהן שני השמות של  אותו דבר. דתות ואידיאולוגיות הן מערכות של הנחות וטיעונים, רובם הגדול מופרכים ושקריים,  שנועדה לשרת את מטרותיו של מימסד כלשהו.

כך, למשל האידיאולוגיה הקפיטליסטית, זאת  עם "התחרות החופשת", "ההזדמנות השווה", "כוחות השוק" ושאר הזבל השקרי הזה. זוהי אידיאולוגיה שבאה לשרת בדיוק מה שאנחנו רואים היום כתוצאת הפעילות הקפיטליסטית: מספר קטן של אנשים ותאגידים, הצוברים בידיהם חלק גדל והולך של העושר ושל משאבים, בכל עיר ומדינה ובעולם כולו, תוך גידול נורא במימדי העוני והאומללות בשכבות מעוטות ההכנסה ובארצות נחשלות.

סופרת אין ראנד: שנאה קפיטליסטית

האידיאולוגיה הקפיליסטית בנויה על זריעת שנאה עזה כלפי הסוציאליסטים והשמאל. מוצע לקרוא את ספריה של הכוהנת הגדולה של הקפיטליזם, שעיקרם  השפרצות של שנאה. הסופרת הזאת היא אין ראנד("מרד הנפילים", "כמעיין המתגבר") הסוציאליסט מוצג שם ככבעל אישיות שטנית, מרושע,  רמאי, צדקן ומתחסד, מי שגוזל מהקפיטליסט הישר והיצירתי את רעיונותיו הטובים ומעוות אותם לצרכיו הסוטים,  מלכלך עליו, זומם נגדו וגונב את פרי עבודתו. הגירסה הישראלית של אין ראנד, משה קרוי, אף הציג את המאבק בין הקפיטליסט ומתנגדיו כמאבק מיסטי שבין "בני אור" ו"כוחות החושך".  הימין הפוליטי, שבדרך כלל מזוהה עם  הקפיטליזם, מוקיע את יריבו השמאלני כלא נאמן, לא פטריוט, או פשוט ולעניין –  "בוגדני, בוגד".

וכך גם האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהיא כביכול למען ההמונים, אך שבפועל היא עושה למען קבוצות של מנהלנים פוליטיים עם יומרות אינטלקטואליות(לפעמים), ועם הלוך רוח טוטליטרי (תמיד), בדיוק מה ששואפת האידיאולוגיה הקפיטליסטית לעשות למען  בעלי ההון שברובם יורשים את הונם.

השנאה בשרות הסוציאליזם, היא תמונת מראה מדוייקת של השנאה הקפיטליטית. הקפיטליסט-ימני מייצג את "העולם הישן" שאותו יש להחריב "עד היסוד". הקפיטליסט הוא אוייב, והקפיטליזם מורכב מ"הולכי בטל". ההמנון הסוציאליסטי, "האינטרנציונל", מדבר כולו בשפת השנאה. הוא קורא לנקמה ולמלחמה טוטלית "אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה/לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב/עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה" ולבלעדיות בבעלות על המשאבים:"רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם/רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם/הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ וקורא לאבד ולהשמיד את האוייב:"כִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ/עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהֻמַּם"

אחת הלימוזינות של המנהיג הסובייטי, הסוציאליסט יורי אנדרופוב

מכיוון שהמבחן האמיתי הוא לעולם מבחן התוצאה, ניתן לראות בברור שבמבחן התוצאה, גם בעולם "הסוציאליסטי" התרכז והלך רוב גדל והולך של משאבים וכוח בידי קבוצה קטנה של פוליטרוקים דכאניים, שהביאו לאותה תוצאה שלה הגיעו  האליטות בחברה הקפיטליסטית, בעלי המשטר הסוציאליסטי מחזיקים בלא פחות לימוזינות, דאצ'ות, זכויות יתר וכוח,  מבעלי ההון בקפיטליזם. רק שהם משיגים את התוצאה בצורה הרבה יותר דכאנית, אכזרית ונצלנית כלפי האזרח הקטן. זה מ"ההמונים" שלכאורה הסוציאליסטים באים להציל אותם מצפורני הקפיטליסטים הנצלנים והדכאניים.

איזה נשף מסיכות מגוחך הוא הסוציאליזם/ הקפיטליזם.שהרי גם הקפיטליסטים טוענים, ששיטתם מיטיבה עם כולם.

ברור מדוע אידיאולוגיות כאלה של רמיה, של טיעונים שאינם מחזיקים מים, חייבות להשתמש בכמויות אדירות של שנאה אידיאולוגית, לצד השקרים, כדי שלמשרתיהם ולקורבנותיהם יהיה קל יותר "לבלוע" את הזבל "הרעיוני" חסר הערך, שבו מאכילים אותם.

 

לשנאה הבין- עדתית(מזרחיים-אשכנזים) והבין- דתית (דתיים-אתאיסטים) אקדיש פוסט נפרד.