דילוג לתוכן

קוטר:מותחן בהמשכים פרק רביעי

פברואר 11, 2020

כל ההתחלות קשות

רק באגדות מתחיל הסיפור בנקודה מסויימת אחת בזמן ובחלל. במציאות, בטח בבתי המזימות של השרותים החשאיים, אפשר להצביע על נקודות שונות, ולפעמים רבות, שאפשר לאבחן אותן כתחילת המעשה. בחלק הראשון, יתוארו כמה ארועים, לא בהכרח בסדר כרונולוגי, שהם בבחינת  התחלות אפשריות.

פרק רביעי: צלעות טלה ושעועית ירוקה, ולקוח שרוצה לראות

 

דן קיידי, "היועץ", נפנף בתפריט לעבר האורח שלו ממעמקי התא העמוק ביותר, ליד דלת המטבח, במסעדה "שה צ'רלי",  בפינת השדרה הראשונה ורחוב 96, בחלק הדרומי של מזרח הארלם. זה היה האזור שבו מתקרבת  השדרה הראשונה אל הנהר, עד שניתן  לשמוע את רחשה של התנועה העמוסה בדרך המהירה על שם פרנקלין דילנו רוזוולט, לשפת הנהר.  מאחד מחלונות המסעדה אף אפשר היה לראות כמה סנטימטרים של מים עכורים מהנהר המזרחי, שלא ממש נצצו אפילו בשמש הצהריים של אותו יום. אבל בתא שבן ישב היועץ לא היה חלון. הוא ישב בתא עמוק, הרחק מחלונות כלשהם,   בסמוך למטבח. נסתר מעיני הסועדים האחרים. התא לא היה מבוקש, כי היו שם ריחות עזים של שום מטוגן ובשרים חרוכים, והפסקול כלל צלילי הקשה של סירים או מחבתות, קללות של טבחים, ומישהו שהקריא בונים בקול מתכתי רם, וגם מוסיקת מעליות במקצבי ג'ז שהגיעה מאולם ההסעדה עצמו. קיידי אהב את המקום ואת התא שלו, ליד המטבח, שהיה פנוי תמיד. בהשוואה לריחות של כלא רייקרז, גם  המקום הזה, הכי מצחין ב"שה צ'רלי" הדיף ריחות של ערוגת בשמים. המקום היה נוח, כי  לא הרחק נמצאה תחנת הדלק של "של", שם איפשרו לקיידי  להחנות את מכוניתו, תמורת טיפים שמנים כשטען בדלק את מכוניתו וכלל בעיסקה גם ניקוי יבש של פנים המכונית, שטיפה קלה בדלי מבחוץ, והצטיידות בחטיפים מתוקים בחנות השרות, ומדי פעם טיפ להימור ריווחי שקיבל ממנו בעל התחנה. וכמו כן, בצד הצפוני של 96, מעבר לשדרה, נמצאו שני מגרשי כדורסל צמודים  ובצד הדרומי של רחוב 96, – מתקן ההוקי גדול על שם סטנלי איזאקס.  מאמני כדורסל והוקי אכלו באופן קבוע ב"שה צ'רלי", וקיידי זכה לקבל מהם, מדי פעם, טיפים חשובים שעזרו לו בהימורי הספורט שלו.  פציעות והעדרויות של שחקני מפתח בליגות של הכדורסל וההוקי, סכסוכים בין מאמנים ושחקנים, עיכובים בתשלומים לשחקנים, פרטים קטנים, הנסתרים אפילו מכתבי הספורט, שמשפיעים על תוצאות של משחקים ומניבים רווחים נאים למהמר כמו קיידי,  שמוכן לסבול, על כוס וויסקי-ברבן  שהוא משלם עליה, את השטויות של המאמנים, בדקות שאינם מדברים על תחום עיסוקם.

האורח של דן לבש חליפת בנקאים כחולה כהה תפורה לפי מידה וכתמיד עורר רטט של קנאה אצל היועץ. ימי הזוהר של דני קיידי היו בין שנות ה-70 לשנות ה-90. אז שימש כמין קונסיליירי לאחת ממשפחות הפשע הקטנות של ברוקלין, שבינתיים עברה מארמונות הדונים ןמהרחובות העירוניים לכמה בתי כלא ובתי עלמין וגם לערי ההימורים הרחק במערב. לדן היו כישורים חשובים שהיקנו לו את התפקיד: עורך דין חלקלק, אוהב בצע וחסר מצפון, חצי איטלקי וחצי אירי. אך מה שהכניס אותו לעניינים, היתה העובדה שחלק ספסל בבית הספר עם בנו הצעיר של אחד הדונים בברונקס,  שירש אותו אחרי שידיו המגואלות בדם של הדון הזקן נתקפו ברעד עז(הרופאים המנומסים קראו לזה פרקינסון) ואחרי שהאח הבכור, היורש הטבעי,  נשפט ונדון לתקופה ארוכה. הוא ריצה את עונשו בכלא רייקרז, בית המלון הגדול ביותר במדינה,  עם 15,000 אסירים בכל רגע נתון, וקרוב ל-12,000 סוהרים ועובדי שירות. הריחות במקום גרמו לקיידי בחילה עזה, בכל פעם שהגיע לביקור אצל לקוחו.

 

העסק העיקרי של דן קיידי, מזה שנים רבות,  היה רצח בקבלנות. דני עבד באופן קבוע עם שלושה ולפעמים ארבעה אנשים רעים, שהיו מוכנים לחסל כמעט כל אחד תמורת הסכום המתאים, המשפחה השתמשה בהיכרויות האלה של קיידי לג'ובים חשובים. המחסלים של המאפיה נחשבו סוג ב'. מרושלים, לא מקצועיים, לפעמים מכורים לסמים, ובמקרה הטוב לאלכוהול, והכי גרוע – פטפטנים כפייתיים ורברבנים שמועדים להלשנות.  קיידי סיפק מיקור חוץ מעולה. כשהתפרקה המשפחה, אחרי שחברו לספסל הלימודים של קיידי הוטמן לנצח ביסודות של מעון סטודנטים חדש בברוקלין,  נשאר קיידי עם המחסלים שלו, ונמצאו להם לקוחות אחרים. אלה הגיעו בדרך כלל ממשפחות מא]יה אחרות, אך לא תמיד. גם לקוחות אזרחיים של קיידי נזקקו מדי פעם לשרותיו הדיסקרטיים. לקיידי נשארו גם משרד מהודר ויקר בשדרה השניה,  כולל לשכה ענקית ובה תריסר פרקליטים, ושתי מזכירות אישיות. אחת יעילה ויפה, שאותה החביא מעיני לקוחותיו המפוקפקים בדרך כלל, והשניה  מכוערת ומרושלת שאותה הציג לראווה.  עליה הוטל להשאיר רושם ענייני וסולידי על הלקוחות הרגילים של קיידי, שנא שלא יעלו על דעתם שהמזכירה שלו  משמשת לאותם צרכים שלהם משמשות המזכירות שלהם.

שמה היה פריטי, איך לא.

בדרך כלל לא היו המחסלים גזע יציב במיוחד. מסתבר שרצח הוא ג'וב עם רמת שחיקה גבוהה. למבצעים רבים היו נטיות  לפאראנויות להתנהגויות מאני-דפרסיביות, להיעלמות ולהתאבדויות. הם הלכו במהירות אבל גם באו בקלות. בדרך כלל בשיטת חבר מביא חבר. בדרך כלל היו אלה אנשים שהשתחררו מיחידות מיוחדות בצבא,  מעין שכירי חרב שחזרו מחו"ל, וחיפשו עבודה מכניסה במיוחד במולדת.

כך הגיע אליו גם האיש בחליפת הבנקאים הכהה, שעכשיו התיישב מולו, הניף את ידו לעבר המלצרית והצביע על המשקה הענברי שניצב מול קיידי. זה היה לפני שנתיים, ביום שמזכירותיו חגגו לקיידי את יום הולדתו ה-65.  ברנס אובלו, בתחילת שנות ה-40 לחייו,  קבע פגישה עם  קיידי במשרדו, פגישה רגילה עם לקוח. למזכירה המרושלת אמר אובלו שהוא מעוניין בשירותיו של קיידי בפרשת גירושין. כשהתיישב מול קיידי אמר לו אובלו מיד שמעולם לא היה נשוי. שהוא בנקאי עם משרה מסודרת ודירה בצפון מזרח העיר. שהוא משועמם. שהוא מבקש עניין והשלמת הכנסה. שהוא יודע את העבודה בגלל עברו באחת היחידות הסודיות.  בתשובה לשאלתו של קיידי אמר אובלו שהגיע אליו אחרי ששמע עליו מחבר אחר לאותה יחידה סודית, שעבד פעם בשרותו של קיידי. היועץ השיג אימות מיידי לסיפור בשיחת טלפון זריזה עם החבר. אובלו אמר שקיידי מוזמן לבדוק אותו במחשבים ובארכיונים. אבל אם קיידי מבקש הוכחה להכשרתו, לכישוריו ולהכשרותיו, אז בבקשה: אובלו התייצב על רגליו, אמר: "נדל"ן א-ד, במקף.", והסכין ששלה מהכיס הפנימי של מקטורנו  ננעצה עד הניצב בתוך הקלסר הנכון שבארון הספרים, מאחורי קיידי, במיקום שצויין, במרחק של 5 מטרים בקירוב מפינת הישיבה שבה ניהלו את שיחתם. קיידי התרשם. אובלו שהלך לשלוף את הסכין שלו מתוך הקלסר המנוקב, ציין שבאקדח וברובה הוא יכול לדייק יותר. קיידי תהה איך אפשר לדייק יותר,  ואמר לאובלו שישאיר מספר טלפון, ושהוא יחזור אליו.

לקיידי היתה גישה למאגרי מידע ממוחשבים וגם אנשים שהסתובבו בשטח. האנשים מהשטח דיווחו לו שאובלו אמנם מתגורר בכתובת שמסר, ואמנם עובד בבנק שעליו סיפר, בחדר הנושא את שמו על הדלת. ממאגרי המידע הוא למד שאובלו שירת 10 שנים בצבא היבשה, למד כלכלה ואחר כך מנהל עסקים בווירג'יניה ובמסצ'וסטס, ומזה כמה שנים שהוא מועסק במערכת הבנקאית, קודם בבולטימור ועכשיו בניו יורק.  בבנק שבו עבד עתה, הועסק בשלושת החודשים האחרונים, כפי שסיפר.  דן קיידי היה מרוצה. ברנס אובלו היה מי שסיפר שהיה ,עד לפרט האחרון. רמת דיוק כזאת היתה נדירה למדי באקוואריום הטורפים הרצחני של דן קיידי. הוא נראה לקיידי אמין אף יותר מאשתו הראשונה, שהיתה אמינה יותר מהשלוש שבאו מעקבותיה.

אחרי כמה חודשים, שני ג'ובים מושלמים ושלושים אלפי דולרים שהחליפו ארנקים,  אמר אובלו לקיידי ששינה  מקום עבודה ומקום מגורים, ואין בדעתו למסור לקיידי את המיקומים החדשים. אבל אפשר להשיג אותו באותו טלפון סלולרי. לקיידי לא היה אכפת. אובלו כבר הוכיח את עצמו כעובד מסור, חרוץ, נאמן וכשרוני ביותר.

אובלו חיקה את קיידי לא רק במשקה – וויסקי עם מים, אלא גם בארוחה  שהזמין. הוא המתין שקיידי יזמין ואחר כך ביקש אותו דבר.  צלעות טלה מלוות בשעועית  ירוקה מאודה, ועוגת גבינה, קפה  ופירות לקינוח.

כשאכלו, דיברו קיידי ואובלו על פוליטיקה אמריקאית, שניהם אהבו את הנשיא, על טיבו של הבשר בצלחתם, שניהם אהבו גם אותו, על מתניה הגמישות של אחת המלצריות ועל הפלישה המפתיעה של מזג האוויר הקייצי לעיר. קיידי הגיע לעסקים רק אחרי שהמלצרית שלהם מזגה להם קפה. קיידי לא אהב את הקפה האמריקאי. הוא הניח למלצרית גמישת המותן  למזוג לו, כי הפעולה הביאה את המחשוף שלה לגובה עיניו, ואת ריח הבושם שלה לנחיריו הרוטטים. זה היה הבושם שבאופנה, של ז'אן פול גוטייה, נוזל זהוב ארוז בבקבוקון המזכיר דמות גוף  של אשה צרת מתניים, שקיידי נהג לרכוש גם לאשתו הנוכחית, מספר 4, לפי הזמנתה, במחיר שנראה לו מוגזם להחריד. אך הוא לא נגע בקפה.  הוא התרגל לשיטה האירופאית, קפה טרי, טחון לכל מנה ומוכן על המקום. אשתו השלישית, שהיתה הכי גורמה מכל הארבע, (וגם חסכונית מהנוכחית בתחום הבשמים – היא צרכה את התוצרת האמריקאית של אסתי לאודר, זול בעשרות אחוזים מהבושם הצרפתי) רכשה למענו כמתנת יום הולדת, מכספו שלו, שתי מכונות אספרסו, אחת לבית ואחת למשרד. קיידי טען שזו היתה טעות מצידה: הוא התעורר וגילה שמספר 3  מזדיינת עם אשתו של השכן וגם עם הגנן של השכנה הרווקה, ולפעמים עם שניהם ביחד. כשנפרדו בפעם האחרונה אצל עורך הדין שלה, שאל אותה דן:

"מה לא בסדר עם הגנן שלנו?"

עכשיו שלה  קיידי מתיקו הכסוף והניח על השולחן בינהם מעטפה חומה בהירה . הוא הניח לאובלו להציץ בתמונה, בשם ובשתי הכתובות, של הבית ושל מקום העבודה. לאובלו לא היו שאלות. הרוצח להשכיר דחק את המעטפה לכיס הצדדי של מקטורנו.

"ללקוח שלנו יש בקשה מיוחדת." אמר קיידי.

"מה? הוא רוצה את זה דחוף? מחר בבוקר?" שאל אובלו.

"הוא רוצה לראות את זה. הוא רוצה לראות את החיסול."

אובלו הוציא את המעטפה מכיס המקטורן שלו והשליך אותה על השולחן.

"זה לא בשבילי." הוא אמר.

"למה אתה מתחמם, ברנס? מה קרה?" שאל קיידי. הוא לא היה מופתע במיוחד מתגובתו של אובלו. הוא אף הזהיר את הלקוח  שזה עלול לקרות.

"תגיד ללקוח שאם הוא יראה אותי עושה את זה, אני אצטרך לחסל גם אותו. ואין מי שישלם לי על זה." אמר אובלו. "אם הוא יראה אותי מחסל מישהו, אני אהיה בידיו. אני לא מוכן לזה. למה שאני עושה אין עדים, אף פעם לא היו, ולעולם לא יהיו."

"האיש שלנו מוכן לשלם תוספת של 50% על התעריף הרגיל." אמר קיידי.

"אני לא עושה את זה גם בשביל מיליון. לא בחיים שלך. לא, קיידי. מצטער"

"ומה," אמר קיידי, "אם הוא לא יראה אותך? אם הוא רק יראה את המטרה נופלת?"

אובלו חשב לרגע, נרגע ומשך בכתפיו. "זה לא אכפת לי." הוא שלח את ידו אל המעטפה. "אבל התוספת נשארת. 50 אחוז יותר. ויכול להיות שזה יחייב הוצאה מיוחדת, שהוא יצטרך לממן אותה. זה סיפור, לארגן דבר כזה. רצח במקום פומבי? הדבר הכי אידיוטי שיש. אבל אפשרי.תמורת  כסף טוב אני מוכן להיות אידיוטלכמה רגעים."

"אתה תודיע לי." אמר קיידי.

"מי המטורף הזה?" שאל אובלו ואחר כך נופף בידו. "לא חשוב. אתה הרי לא תספר לי. אתה משלם?" הוא הצביע על הצלחות שעל שולחנם

קיידי הנהן ואובלו קם ויצא מהמסעדה. קיידי שלה מארנקו שטר גדול, והחליט להשאיר את העודף למלצרית.

אם היא אוהבת את הבושם של אשתו, אולי היא תאהב גם אותו, כמו אשתו.

הגיוני, לא?

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: