דילוג לתוכן

קוטר, מותחן בהמשכים פרק 3

ינואר 31, 2020

חלק ראשון

 כל ההתחלות קשות

רק באגדות מתחיל הסיפור בנקודה מסויימת אחת בזמן ובחלל. במציאות, בטח בבתי המזימות של השרותים החשאיים, אפשר להצביע על נקודות שונות, ולפעמים רבות, שאפשר לאבחן אותן כתחילת המעשה. בחלק הראשון, יתוארו כמה ארועים, לא בהכרח בסדר כרונולוגי, שהם בבחינת  התחלות אפשריות.

 

פרק שלישי:מעשה בברזנט ובחשיש לבנוני

 

לימורי התעוררה מהחלום המתוק שלה לקול הצלפה חד. בחלומה  היא ישבה בקפטריה של בניין גילמן עם הבנות מהסמינר של ד"ר נחום קליינמן בשנה ב' בחוג להיסטוריה של עם ישראל, והן ריכלו על קליינמן הרזה והאסיסטנטית השמנה שלו.

מה שהיה מעניין ומיוחד בחלום – כל הבנות  בקפטריה היו בבגדי ים, כולל שלוש הדוסיות שבשעורים על ה"הרמנויטיקה של ימי הביניים" ישבו תמיד ביחד בשורה הראשונה. כשהתעוררה, חשבה לימורי  שהציצים של הדוסית האמצעית היו  מוגזמים, אפילו בשביל חלום.

 

ובעצם, כולם, בחלום, היו בבגדי ים. באור השמש העז שבחלום, נדמה היה ללימורי  שהיא מבחינה בקו דקיק של פלומה זהובה חדשה על בטנה השזופה, ופתאום התיישב זבוב ,שגופו הפיק ניצוץ איזמרגדי ירוק על טבורהשל לימורי. היא ניסתה לחסל את הזבוב במהלומת כף-יד  מדוייקת, שהתבררה בדיעבד כאותה הצלפה מכיוון הגג, שנשמעה עכשיו שוב.

"זה הברזנט, למעלה", הסביר אבירם.

"איפה אנחנו?" שאלה לימורי כשפקחה את עיניה. ברדיו התנגן שיר ישן של  האבנים המתגלגלות, ואבירם, ליד ההגה, מיהר להיפטר, לטובת הכביש, מהסיגריה שהצית זה עתה, ושאותה אחז לפני הנטישה מחוץ לחלון, למרות שלימורי נמנמה בעליל בשעת ביצוע העבירה.

ארוחת הבוקר הביתית והדשנה, שסיפקה להם לפני היציאה לדרך אמו של אבירם מהשאריות של שבת, ועוד הסמבוסק וקינוח הסלק עשו את שלהם. גם אבירם שיחרר מדי פעם גיהוקים עמוסים בניחוחות של קינמון והל, כתוצאה מהנוסח העיראקי של החמין.

"עברנו את הפניה לצפת. עשרים קטנות לצומת עמיעד. בצהריים גג אנחנו בכינרת." אמר אבירם שעדיין לא נפטר לגמרי מסגנון הדיבור הצה"לי. הוא היה צעיר מלימורי בשנה, רק אשתקד השתחרר מהצבא, אבל כולם אמרו בהערכה, שהוא מבוגר מכפי גילו. עכשיו הם היו בדרך לכינרת, והחליטו לנסוע הפעם בכביש הצפוני יותר, אחרי שבפעם הקודמת נתקעו שעה ורבע בפקקים שהיו בעוקף עפולה ושהשתחררו רק ליד בית הספר כדורי. במושב האחורי התנודדו בסיריהם בצוותא גלילי הקובות שארזה עבורם אמו של אבירם והפלפלים הממולאים ממטבחה של לימורי עצמה, מתוחזקים בקרחומים.

עוד הצלפה חדה.

"מה קורה שם למעלה?" שאלה לימורי. היא החליטה להעביר, הפעם ללא נזיפה,  את הפרת ההסכם בענייני הסיגריות. זאת היתה הסיגריה הראשונה שלו מאז שיצאו מהרצליה. אבירם הוא צעיר. הוא עוד ילמד שלא מתחכמים עם לימורי.

"הקצה של הברזנט השתחרר." הודה אבירם. "התחילה רוח חזקה. בעצם, בקטע הזה יש תמיד רוחות חזקות מהוואדיות."

"שנעצור לסדר את זה?" שאלה לימורי, שחשבה איך לחזור הכי מהר אל חלומותיה המתוקים.

הכל בגלל שאבירם התעקש לכסות בברזנט הירוק הענק את הקיאק הדו-מושבי שנקשר לגגון של היפאנית המשפחתית.

מי שמע דבר כזה, לכסות קיאק בברזנט (מה, הוא יימס  בשמש? הרוח תקדח בו חורים?)

אבל לכו תשכנעו עקשן כמו אבירם.  הטיעון שלו: את הברזנט צריך לקחת כדי לכסות את הקיאק בלילה (למה בעצם? קר לו?),  ואם כבר לוקחים אותו, נשתמש בו כדי לכסות את הקיאק  גם בשעת הנסיעה, כך שהשמש לא תייבש לו את הצורה.

"נסדר את זה ברגע שנגיע למקום שמותר לעצור." אמר אבירם.

 

*****

 

וממזרח למערב, על אותו כביש עצמו, באותה שעה, במסחרית היפאנית,  אמר עדנאן לאמנון הנהג שהוא חייב להשתין, ושנא יעצור בבקשה לצד הדרך.

הייתה לו הרגשה מחרידה בקשר לנסיעה הזאת.

הם יצאו בשעת בוקר מאוחרת מרג'ר, וכבר היו בפיגור של שעה אחרי לוח הזמנים המתוכנן.

 

אמנון היה מסטול על כל הראש. איך שהם עברו את קריית שמונה לכיוון דרום, היה לו דחוף "לבדוק את הסחורה". הם סטו לחורשה קטנה של אקליפטוסים ליד מבנה של חברת החשמל. עדנאן התבונן מבועת באמנון,  שגלגל פגז ענקי, ממולא גושים של חשיש חום בהיר, רך וריחני.  ואז הסתבך עדנאן בשטות נוספת  והצטרף לאמנון בעישון. עכשיו הסוטול העלה לו את הפרנויה.  פיו נותר יבש גם אחרי כל הלגימות מבקבוק הפלסטיק של המים המינרלים. בתוך רקותיו הלמו התופים. העורף שלו היה תפוס פחד.

משהו רע הולך לקרות.

משהו נורא, ממש נורע-רע-רע, גרוע-רוע-רוע, הולך לקרות-רות- רות, לכל הרוחות, חות, חות.

זה היה קצב התופים שהלם ברקותיו. שוב חזר אליו הסיוט שליווה אותו מגיל חמש – הטביעה הרחק במעמקים, מתחת לגל הירוק האדיר, ואחר כך הלבן מסמא העיניים.

מאז ומתמיד הקפיד עדנאן להתרחק מהים, וגם היום הוא שמח על כך שהמסלול שלהם מרוחק מהכינרת. אפילו האגם התמים הזה היה בעיניו ים סוער ומאיים.

אך אמנון – כאילו כלום.

החשיש גרם ליהודי   הזה לפטפט ללא הפוגה. מחפש תחנות ברדיו, מזמזם בלגלוג את השירים העבריים,  מנחש שנות ייצור ומחירים של מכוניות חולפות,  מעיר הערות על שתי חיילות שחיכו לטרמפ בצומת עמיעד. נוהג ביד אחת רוב הזמן. כשמדליק סיגריה לא נוגע בהגה.

פחד אלוהים.

עדנאן, שגדל כל חייו בכפר קטן ליד רמאללה, לא הכיר יהודים רבים. לפחוד מחיילים או מאנשי משמר הגבול הירוקים,  או משוטרים כחולים, שכבר הפכו שחורים,  זה לא נקרא להכיר.  ועכשיו גורלו נתון בידי היהוד המוטרף והמסטול הזה.

זה כבר היה להם המסע השני. הערבי בצוות מעביר את הסחורה מרג'ר-צפון הלבנונית לרג'ר-דרום הישראלית. היהודי נוהג בשטח ישראל עד לג'נין. הערבי נוהג בשטחי הגדה, והיהודי לוקח את המסחרית ומחזיר אותנה לבעליה. זה היה המסלול שתכננו להם הבוסים. עדנאן לא ידע מי בדיוק הם בוסים האלה. בהברחה הקודמת הכל הלך חלק. אולי בגלל שהכל היה חדש,  אמנון לא העז עדיין  "לבדוק את הסחורה". הפעם עלה הגל לראש של עדנאן.

לפחות הכסף טוב.

 

ועכשיו עדנאן מת להשתין. לתופים שהלמו ברקותיו הצטרפו חצוצרות רמות מהצד האחורי של הגולגולת. אבל אין פה עם מי לדבר. אמנון הזה דפוק.

"אתה לא יכול להתאפק עד הפנייה, עדנאן יא רוחי? עוד מעט יש לנו את הפנייה לצומת גולני. שם נעצור." אמר אמנון.

"תעצור עכשיו או שאני משתין במכנסיים, יא אמנון." אמר עדנאן  "מאז שהייתי בן שלוש לא השתנתי במכנסיים. זה מה שאתה רוצה שאני יעשה פה עכשיו?"

אמנון  נאנח.

"ברגע שיהיה מקום לעצור." הוא אמר. מבחינתו הנסיעה הלכה ממש חלק ויפה ולא התחשק לו לעצור. עדנאן היה חייב להסכים. בכל כמה דקות הם ראו מכונית משטרה.  אולי הייתה כוננות באזור. אם אמנון  יעצור במקום אסור ותעבור ניידת, הלך עליהם.

 

*****

 

ההצלפות מכיוון הגג חדלו. משהו הסתדר שם למעלה, או שאולי פסקה הרוח. העוף של הטבית היה כל כך טוב. האורז שמן ועסיסי. עיניה של לימורי שבו ונעצמו. אבל רק לשתיים שלוש דקות. היא שוב התעוררה לקול הצלפה חד, בדיוק כשבחלומה היא צעדה יחפה לתוך ים תכלכל בבגד הים שלה. לאן נעלמו כל החברות מהקפטריה? איפה שלוש הדוסיות? מה פתאום יש ים לידה קפטריה של גילמן?

"די, נמאס לי, אבירם.  עצור כבר ונסדר את הברזנט." אמרה לימורי בנימת קול של המבוגרת האחראית והוסיפה למנת הכעס שבקולה גם מה שחסכה ממנו בסיבוב הקודם בגין הסיגריה שמחוץ להסכם.

 

"את מחזיקה?" שאל אבירם שעמד בצד הקדמי של המכונית ושיחרר את החבל שקשר את הברזנט לגגון. תפקידה של לימורי היה לעמוד מאחור ולהחזיק בקצה החבל שששוחרר קודם, כך שהברזנט לא יתעופף ברוח המערבית שבאה מאחוריהם.

"מחזיקה, מחזיקה. נו כבר." אמרה לימורי.

ואז, איך ששיחרר אבירם את החבל בצד הקדמי, בא מהוואדי שמאחוריהם פרץ פתאומי של רוח  עזה ותלש את החבל מידיה של לימורי. הרוח הפתיעה גם את אבירם.  הברזנט הירוק התמלא כמפרש גדול,  נשמט מהגג וחשף את הקיאק היפיפה העשוי בעץ בגוון המהגוני. לאורכו רצועות פח מוכספות לחיזוק, מפורזלות בברגי נחושת מוזהבים=ירקרקים.

הברזנט שהשתחרר תפס תאוצה, וריחף גבוה ומהר  כעפיפון ענק, עד שנמרח על כל צידה הקדמי של המסחרית  היפנית הלבנה שדהרה בפראות מולם.

מכיוון המסחרית נשמעה חריקת בלמים אדירה והצמיגים חרכו את הכביש, אבל התגובה הטבעית המהירה של הנהג לא הצילה אותו.

הברזנט חסם את כל שדה הראייה שלו.

הוא לא ראה את הסיבוב הקל מגיח ובא לפניו.

פגוש המכונית פיצח את מעקה הבטיחות הדק. המסחרית, שגלגליה היו נעולים בבלמים וחורקים,  התנודדה לשנייה או שתיים על שפת התהום שבצחתיתה הוואדי. הוואדי. גלגליה הקדמיים ומעליהם תא הנהג היו תלויים באוויר – ואחר כך, עוד תנודה קטנה קדימה, והמסחרית היפאנית הלבנה  איבדה את המגע עם שולי הכביש והידרדרה ונחבטה באדמה ובסלעים במורד המדרון התלול בקול רעש עצום שהלך ונחלש, עד שהגיעה לקרקעיתו העמוקה של ואדי עמוד.

ואז, כשנעצרה על קרקעית הוואדי, עמדה המשאית לשנייה אחת על גלגליה, התנודדה מצד לצד –  אחד מצמיגיה נותר שלם למרבית הפלא, ואז נפלה על צידה בחבטה עזה – ודממה.

אחרי כמה שניות של שתיקה נדהמת מצידם של הטבע והנוף, שב ועלה קול ציוצם של הציפורים ונשמעה שריקת הרוח מהוואדי.

 

"אלוהים." אמרה לימורי. אבירם העיף בה מבט מאשים למחצה וכבר רץ בעקבות הברזנט האבוד שלו אל עברו השני של הכביש. לימורי חשה בעקבותיו.

 

עדנאן,  שעוד היה חי אך חבוט היטב במחצית הדרך למטה, ידע שזהו. לא עזר לו שכל חייו התרחק מהים. הגל הגדול והירוק השיג אותו על היבשה, ועומד להטביע אותו במעמקים.  מוחו המטושטש  חש  בכאבים עזים מכיוון הרגלים, הצלעות והגב. בידיו הוא הגן על ראשו, ואחת מהן היתה שבורה וכאבה לאללה. מכיוון הנהג, אמנון, לא נשמע דבר. עוד לפני שאיבד את הכרתו ושע בלבן הגדול,  שם עדנאן לב שמבחינה מסויימת אחת הוקל לו.

הלחץ על השלפוחית נעלם.

הוא השתין במכנסיו וחמימות מרגיעה פשטה בחלציו.

 

הניידת הראשונה שהגיעה  למקום הייתה של משטרת התנועה והיא הופיעה 25 דקות אחרי שהמסחרית היפאנית הלבנה הידרדרה לנחל עמוד. הסמל השמנמן ירד לקרקעית הוואדי וסגנו הנמוך והרזה תיחקר את לימורי ואת אבירם. כעבור 10 דקות הגיעה עוד ניידת, הפעם של משטרת טבריה, ואחריה באו שני אמבולנסים. עשרים דקות מאוחר יותר הגיעו שתי ניידות ממשטרת צפת ופקד אחד מהכוח החדש  לקח פיקוד. זו כבר הייתה הפעם הרביעית  שלימורי ואבירם סיפרו את הסיפור. מיד אחרי הכוח מצפת הגיעו עוד שתי ניידות וג'יפ של משמר הגבול, כמה מכוניות של סקרנים עצרו גם הן לצד הדרך, ואז התייצבו ושפעו גם העיתונאים ולימורי ואבירם דיברו ללא הרף. אבירם הפסיק רק לכמה דקות  כדי לרדת בזהירות למדרון הוואדי ולאסוף את הברזנט הירוק שגרם לכל הבלגן ויצא ללא פגע מן התקרית.

כאילו אין צדק בעולם.

זו הייתה רק ההתחלה. כשהגיעו אנשי המז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי) עם סרטי הסימון, המצלמות והמבחנות, ירד איתם לוואדי גם הפקד ממשטרת צפת, והסמל שירד איתו היה הראשון שהתעניין במטענה של המסחרית ולא רק בזהותם של הנהג והנוסע שלידו.

שניהם היו חבוטים ומרוסקים, עם פציעות בגפיים, כולל שברים פתוחים וכנראה גם חבלות פנימיות קשות, אבל אחד מהם גילה עדיין סימני חיים, ומיד הואץ הקצב של צוותי הרפואה שהודהרו למקום. שמונה נושאי אלונקות העבירו במהירות את שני הנפגעים מן התאונה אל דרך עפר העוברת בשולי הוואדי, שאחרי קצת בלבולים הגיע אליה האמבולנס, ומשם נסע  לבית החולים בצפת.  הפקד מצפת העתיק לפנקסו את פרטי הזהות של הנהג ושל האדם הנוסף שנמצאו בתא הנהג.

כאשר התברר מהו המטען, הוזעקו למקום גם כוחות של היס"מ – היחידה למלחמה בסמים של גבול הצפון. שתי מכוניות ובהן שישה שוטרים, בראשות רב פקד שנטל את הפיקוד בשטח מידי הפקד הצפתי.

גם  בכך לא הסתיים העניין. לרב פקד מהיס"מ היה ברור, אחרי שמצא שאחד מהנפגעים במסחרית הוא ערבי מהגדה  והשני יהודי, שכדאי להזעיק את השב"כ. הגיעו שלושה שב"כניקים והשוטרים קיבלו פקודה לפנות מהשטח את כל הסקרנים והעיתונאים ואחר כך להתפנות בעצמם. מלאכה לא קלה ולא קצרה, כי בינתיים כבר הצטברו משני צידי הכביש יותר ממאה מכוניות, ובערך 300 אנשים, שוטרים, אנשי משמר הגבול, אנשי רפואה, עיתונאים וסקרנים גדשו את שולי הדרך ואת קרקעית הוואדי.  השטח נראה כנושא עליו הפגנה לא קטנה. חסרו רק הפלקטים עם הסיסמאות.

אחרי שהבכיר שבאנשי השב"כ הסתודד עם הרב-פקד מהיס"מ ועם הפקד ממשטרת צפת ליד המסחרית שבוואדי, ושלוש שעות וחצי אחרי שהברזנט שלהם השתחרר והוטח בשמשת תא הנהג של המסחרית היפאנית, שוחררו לימורי ואבירם המופתעים והורשו  להמשיך במסעם אל הכינרת.  הסמל שנשלח אליהם גבה עדות (זו היתה הפעם ה-11 שסיפרו את הסיפור). גם לקח מהם פרטים והזהיר אותם, על פי הנחייתו של השב"כניק, שיתכן כי תוגש נגדם תלונה, אך זה לא סביר, ועדיף שימשיכו בסדר היום הרגיל שלהם ולא ידברו עוד עם איש על המקרה ובטח לא עם עיתונאים. הוטל איפול על החקירה, אמר להם הסמל.

הוצאה הודעה רישמית של משטרת צפת לעיתונאים, שממנה אי אפשר היה ללמוד דבר וחצי דבר על זהותם של נוסעי המכונית שהתדרדרה לוואדי – עדנאן אל-עזיזי חניף ואמנון קרני. אחד מהם סטודנט מביר זית והשני סטודנט מירושלים. ומן ההודעות הרשמיות גם לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר על מטענה של המסחרית היפאנית:

630 קילוגרמים של חשיש לבנוני, ארוזים  באוקות, שקיות עטופות בבד צהבהב שעליו הוטבעה חותמת כחולה כהה בצורת פיגיון בעל להב מעוקל הפונה ימינה.

פקיד השב"כ שהריץ במחשב את השמות של שני יושבי תא הנהג של המסחרית היפאנית המדורדרת, גילה שיש להם רישום. שניהם היו "פעילים" של "עמותות" שהשב"כ פקח  עין, בשוטף,  על פעילותן. היהודי היה חבר בעמותה "סטודנטים למען זכויות אדם", שהיתה פעילה בהפגנות נגד הכיבוש, מלבד הקטטות הרגילות בקמפוס, ואילו הסטודנט הערבי היה חבר בעמותה שהיתה רשומה ברמאללה בשם "נאמני הכפרים", שהיתה שקטה מאוד, עד שנראתה למעיינים בקורותיה כעמותת=מדף הממתינה לתוכן שיוטען בה. היה מכנה משותף לשתי העמותות: כסף אמריקאי. אותה קרן, שהיתה מעורבת בייסודן, המשיכה להזרים דולרים לקופתן. ועוד מכנה  משותף: כוכבית בראש עמודי הרישומים, וליתר ביטחון גם בתחתיתן, עם הערת אזהרה: כל מידע חדש  שנוסף לתיק, יש להעביר אל קצין  השב"כ בובי פישר(אין קרבת משפחה לשחמטאי העבר הידוע, אלוף עולם אמריקאי שהיה ידוע במוזרויותיו). פישר מהשב"כ, עולה חדש-ישן מארה"ב, היה סוכן FBI בפילדלפיה, פנסילבניה, לפני עלייתו. ועכשיו שימש כאיש הקשר של השב"כ במטה המוסד.

איש המחשב מהשב"כ מיהר להתקשר את פישר, ומכאן החלה שרשרת הארועים שתביא אותנו, אולי אפילו בקרוב, אל האיש שעל שמו קרוי סיפור המעשה הזה, הלוא הוא קוטר.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: