דילוג לתוכן

הכורדים והמזרח התיכון הישן: טראמפ בעקבות אובמה

אוקטובר 15, 2019

בבחירות המקדימות של 2008, במפלגה הדמוקרטית האמריקאית, הייתי בעד (כלומר, קיוויתי שתזכה) הילרי קלינטון, אך מי שזכה היה הכוכב החדש ברק אובמה.

8 שנים אחרי, בבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהתחרתה קלינטון בדונלד טראמפ על המשרה הרמה, שוב נכזבה תוחלתי. הכוכב החדש והמנצח הפעם היה דונלד טראמפ.

התמיכה העקבית שלי בקלינטונית לא נובעת מזה שהיא אשה, דמוקרטית, או בלונדינית, ואף לא בגלל שיש לי בלב פינה חמה למשפחת קלינטון. הסיבה אחרת – ניסיון. מנסיוני שלי בתחומי העשיה השונים, ומהתבוננות ארוכת שנים במתרחש – לניסיון יש חשיבות גדולה ומכרעת, אולי חוץ ממקרים מיוחדים מאוד, של גאונים יוצאים מן הכלל. טעויות של טירונים חסרי ניסיון עלולות לעלות ביוקר רב, בטח כשהם נקלעים למשרה הרת-גורל כמו הנשיאות בארה"ב.

מועמדת כושלת (פעמיים) הילרי קלינטון: מול טירונים כושלים

והנה, אנחנו מצויים עכשיו בתום 11 שנים של שני טירונים בבית הלבן, הראשון סוג של פרופסור שמאליברלי חסר כל ניסיון במשרה ביצועית, ואחד איש עסקים ימני חסר כל ניסיון פוליטי.

והתוצאות בשטח, כולל מעמדה הבינלאומי המדרדר של המעצמה הגדולה בעולם. כי, למרבית הצער, לא התבררו הטירונים אובמה וטראמפ כגאונים במבחן החשוב ביותר, זה של התוצאה, למרות מה שאולי חושבים עליהם מעריציהם מזן החסידים השוטים, משמאל ומימין בהתאמה מלאה.

פרופסור שמאליברלי אובמה: כישלון חרוץ כנשיא

באשר לאובמה, לאחר שנבחר, כהרגלי, קיוויתי לטוב. כל אחד זכאי עד שלא הוכחה חבותו. מכיוון שאין לי שום חסמים אידיאולוגיים בבואי להעריך אנשים (הכללה שלפעמים חלה גם על פוליטיקאים) , היה מתאים לי שאובמה ירגיע את חששותי מפני שטויות של טירון. אני זוכר שתמכתי בכל לב ביוזמת השלום הישראלי-פלשתיני שלו בפתח כהונתו השניה ( כמו שאני תומך לגמרי ביוזמה של טראמפ המכונה "עיסקת המאה"), ואפילו כתבתי עליו פוסט-פרופיל אוהד למדי בעקבות הביוגרפיה שכתב אודותיו דיוויד רמניק.

עד עכשיו, כשאני רוצה להסתלבט על עצמי, סטייל איזה אידיוט הייתי, זה אחד הפוסטים שאני חוזר אליהם. וגם הקוראים כאן מוזמנים בכיף. נראה לי שהשטות העיקרית שלי באותו פוסט, התמצתה בהנחה שברק אובמה קצת אינטליגנטי יותר מהמוני חסידיו השוטים, שתלו בו תקוות אוויליות והכבירו עליו מחמאות חסרות בסיס. אך מה שהתברר במהלך השנים, למרבית הצער, היה, שאובמה והשטותניקיות של חסידיו – חד הם. וחוסר הניסיון שלו, ביחד עם הטייה אידיאולוגית סותמת-מוחין, גרמו לכך שכהונתו כנשיא היתה אחת האומללות במאה השנים האחרונות.

"ידיעות אחרונות",מרץ 2017, חודשיים לכהונתו של טראמפ: אזהרות מפני סוף העולם

הסימפטיה שלי דעכה די מהר בגלל יחסו של אובמה כלפי התהפוכות במצרים. הפקרת חוסני מובארק והחיבה המטופשת לשלטון האחים המוסלמים (בניגוד להמלצה של שליח מנוסה ששיגר לאזור, שזכה לתמיכתה של שרת החוץ דאז, הילרי קלינטון).

הנשיא אובמה. איבד אותי סופית (וגם את רוב האמריקאים, לפי הסקרים) בהסכם הגרעין מול אירן, כשגילגל את הבעיה – פצצה גרעינית בידי משטר קנאי ורצחני – לנשיאים שיבואו אחריו, ובהווה – קארט-בלאנש למשטר הההיאטוללות בנסיונות ההשתלטות שלו על המזרח התיכון הערבי.

הגלגול הזה של בעיות ההווה המציקות כלפי העתיד הסובלני והשתקן, אפיין גם את התנהלותו הכלכלית של הנשיא אובמה. למשל בעניין החוב הלאומי האמריקאי, שאותו הקפיץ אובמה במהלך כהונתו, מ-10.5 טריליוני דולרים, לקרוב ל-20 טריליון. ממש לא מהלך גאוני. מגלגל את התשלום תמורת ביזבוזיו הטיפשיים בהווה, על בנים ונכדים תמימים שבעתיד.

******

וכך, כמובן, היתה האומללות הפוליטית הזאת של הטירון אובמה, אחת הסיבות העיקרית לכשלונה המצער (מבחינתי) השני של יורשתו בהנהגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, בתחרות על השלטון מול הטירון הבא בתור – דונלד טראמפ.

אך כאשר נבחר טראמפ, ולא קלינטון, כפי שקיוויתי, שוב בלעתי את גאוותי ושכחתי מתקוותי שהתבדו, ולא עלה על דעתי להצטרף לגל הגדול של מעריצי אובמה ושונאי טראמפ, שמיד עם תחילת כהונתו של הג'ינג'י הסוער, החלו להשתולל בעצמם, אין מילה אחרת, בגילויי האיבה שלהם כלפיו, כולל תחזיות אפוקליפיטיות מגוחכות ביותר, מתוצרת טובי הפרשנים, חה-חה, בדבר "סוף העולם" (למשל ב"ידיעות אחרונות" שלנו), הממשמש ובא, ושפע עצום של נבואות סרק שחזו לטראמפ סיום מהיר ביותר של שהותו כנשיא בבית הלבן.

הנשיא דונלד טראמפ: התחיל כנגטיב של אובמה ועכשיו נוהג כתאומו

זה לא אומר, כמובן, שהייתי עיוור לחסרונותיו של הנשיא הזה. שוב ושוב הזכרתי את עמדתו הנוראה וחסרת האחריות בכל הנוגע לבעייה מספר 1 של עולמנו – ההרס שגורמת הקואליציה הכלכלית-מדעיסטית לכדור הארץ, הבית שבו אנו מתגוררים.

זה הבית שבעלי ההון והתעשייה (ומשרתיהם, הקנויים בזול , מאה בדולר, מאגפי המדע, הפוליטיקה והתקשורת), שוקדים על זיהומו המחריד ועל הכחדתם השיטתית של מיני הצמחים והחיים.

במאמר מוסגר: הטיעון בשם האקלים וההתחממות כדור הארץ המככב עכשיו, רק משרת את מחוללי ההרס ואת משרתיהם –

א. בגלל שקל להתווכח מול הטיעון הזה – תקופות של שינויים אקלימיים איפיינו גם עידנים טרום תעשייתיים.

וב. משום שהטיעון הזה מסיט את תשומת הלב הציבורית מן הסכנה העיקרית, המיידית והמוכחת בעליל – זו שכבר עימנו, בהווה, – הזיהום, המחסל בפועל את צורות החיים, בים, ביבשה ובאוויר.

זה לא בגלל האקלים, שעשרות מיליוני סינים ויפאנים אינם מעיזים לצאתם מביתם ללא מסננת-בד צחורה על חוטמם ופיהם, ושלוס אנג'לס מכוסה בערפיח. ולא האקלים הוא הגורם לשיאים בתחלואה של דרכי הנשימה וסרטן במפרץ חיפה.

*****

ובחזרה לנשיא טראמפ ופועלו. זה שטראמפ לא מפגין התנהגויות מקובלות במעמדו ובתחום עיסוקו – מרבה לצייץ, לזגזג, לפטר, חסר סבלנות כלפי דו"חות ארכניים, לא מסור בכל לב לכללי הפולטיקלי קורקט, ועוד פגמים מסוגים דומים, כל אלה לא מדאיגים במיוחד.

שהרי חזינו לפניו באובמה, שהיה ממש סוג של התלמיד הטוב והחרוץ, ג'נטלמן מושלם, דקלמן נהדר מהטלפרומפטר השקוף, איש משפחה למופת וכן הלאה – אך במבחן הקובע, מבחן התוצאה, בתור נשיא, ממש לא משהו, שלא לומר כישלון נלעג.

אז טראמפ, לפחות עד כה, לא הביא עלינו את סוף העולם, אבל גם לא ניטרל את האיום של הגרעין הצפון קוריאני. הוא הביא עבודה לאמריקאים (נתוני תעסוקה מצויינים), אבל אחרי תקופת רוגע קצרה, גם הוא מריץ את החוב הלאומי האמריקאי כלפי מעלה בקצב המזכיר את תקופת אובמה (קיבל חוב בגובה של קרוב לעשרים טריליון, ואחרי קצת פחות משלוש שנים, עומד החוב על קרוב ל-23 טריליון דולר). ועם זאת נראה שבענייני כלכלה הוא עולה על אובמה. לא פרייאר של הסינים ושל מערב אירופה כמו קודמו, אבל להגיד שהוא מחזיר את ארה"ב לימי גדולתה Makes America great again – נו-נו.

לא הייתי בין החוגגים כשעשה הנשיא טראמפ את ה"מחוות" כלפי ישראל, בענייני ירושלים ועוד. מיני עניינים סימליים בעיקרם. בימין הישראלי, שטחי, רפה-שכל ומוטה-אידיאולוגיות לא פחות מהשמאל שלנו, מיהרו להכתיר את טראמפ כסוג של משיח צדקנו, בעל ברית מופלא ומי שיגן עלינו מכל צרה ופגע. עכשיו הם שותקים במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות, הם מספקים תרוצים מהתחתית, דומים להפליא לתרוצים שניפקו בזמנו הפרשנים מהשמאל לפאלטות של אובמה ("האינטרסים האמריקאים", מחירי הנפט וכן הלאה), אף שפה ושם יש בימין גם מי שמגנים את טראמפ המפקיר לגורלם המר את הכורדים.

לעומת זאת ראיתי חשיבות רבה בנסיגה של טראמפ מהסכם הגרעין הגרוע מול איראן, ומחזרתו למשטר הסנקציות מול משטר הההיאטוללות.

והנה, לפתע, בשבועות האחרונים, כפי שפסע בעקבות אובמה בהרצת החוב הלאומי, נראה שהוא שב ופוסע בעקבות הנשיא הקודם לו גם במדיניות החוץ במזרח התיכון. לפתע הוא מפגין ריכוך רב בעמדות מול הרפובליקה האיסלאמית של איראן , ועכשיו מסיג את החיילים האמריקאים מאזור החיץ הגבולי בצפון סוריה לטובת סוג נוסף של רפובליקה איסלאמית שאינה ערבית, הנשלטת על ידי משטר אוטוריטרי דכאני – טורקיה.

והנימוקים אותם נימוקים: שאין לה, לאמריקה שלו, מה לחפש במזרח התיכון. המוטו של מדיניות החוץ המזרח תיכונית של אובמה "בלי מגפיים(נעלי חיילים אמריקאים) על הקרקע", שב ומככב בחסות הנשיא הנוכחי.

מי שהחל במוצהר את דרכו כנגטיב של אובמה, הולך ומצטייר, לקראת סוף כהונתו, כתאומו הפוליטי במבחן המעשים. מפקיר את המזרח התיכון הערבי (וקצת ישראלי) בידי שתי מעצמות איסלמיות פריפרליות, תוקפניות ורצחניות.

חצי מיליון קורבנות אדם, (בסוריה לבדה, ועוד מיליונים שנמלטו) שילמו את מחיר טירונותו של אובמה. כמה כורדים ישלמו עכשיו בחייהם ובבתיהם בגין השטויות של החקיין החדש טראמפ?

.

One Comment
  1. אילן permalink

    אתה שוכח עובדה חשובה. אמריקה היא עכשיו יצואנית נפט גדולה וכול שוק שמדינות ערב יוצאות ממנו עובר לידיים אמריקניות. אמריקה תשמח למכור נשק לכול הצדדים ובצדק. למה שרק הרוסים יהנו.
    למה האמריקנים צריכים להתערב במלחמות שנמשכות כבר 1400 שנה בין הסונים ושיעים. הרי שהכורדים בניגוד לנו התפלגו בזמן שדרש איחוד(ברזאני נגד טלבני) וגם בגדו בכולם כולל האמריקנים.
    נראה את ההצלחה המפתיעה של הרוסים.
    האסימון מתחיל לרדת לטראמפ שמבין שסתם אין לאמריקה מה לעשות שם.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: