דילוג לתוכן

אז למה אף אחד (גם) בבחירות האלה לא עוסק בכיבוש

אוגוסט 14, 2019

לפני שבועיים פרסם גדעון לוי בבטאונו "הארץ" מאמר תלונה חריף נגד המערכת הפוליטיות הישראלית (טוב, בעצם היהודית-ישראלית), אפרופו יום הבחירות הקרב ובא.

המון רשימות ומפלגות המתחרות על קולו  של הבוחר, מצעים שונים, עמדות שונות בשפע עניינים, נאומים מתלהמים, מהומות וקטטות אבל על העניין החשוב ביותר – אף מילה.

בו לא עוסקים. בעניין החשוב ביותר, יש אחידות דעים מלאה במפה הפוליטית.  מהימין הקיצוני ועד למרצ שבשולי השמאל – יש מערכת "חד- מפלגתית". והעניין  הוא –

הכיבוש.

כולם בפוליטיקה שלנו מקבלים את הכיבוש כעובדה נוכחת. לא מתעסקים בזה.

והנה היום, חוזר אמנון אברמוביץ ב"ידיעות אחרונות" על אותו ספור עצמו במילותיו שלו.  אפילו במרצ, מפלגת שוחרי השלום מקצה השמאל, עוסקים בכל מיני אקולוגיה וזכויות, ו"הכיבוש", שזה הכי חשוב – יוק.

ולמה הכיבוש זה הכי חשוב? כי אם זה יימשך ככה, נגיע למדינת אפרטהייד, שזה סוף הציונות, קיצה של מדינת ישראל כדמוקרטיה.

*****

רק עניין אחד קטן משאירים לוי ואברמוביץ בצד, בניתוח ההגיוני והנכון-עובדתית שלהם, והוא:

מדוע ולמה זה המצב? מדוע לא עוסקת המערכת הפוליטית הישראלית בכיבוש, באינטנסיביות הראוייה לכובד הנושא ולחשיבותו?

יאסר ערפאת:לא שלום של אמיצים אלא הטבח בח'ייבר

הסיבה להמנעותם פשוטה. אם יעסקו העיתונאים החשובים שלנו בסיבות להתעלמות הרב -מפלגתית הנ"ל, יהיה עליהם לעסוק בעניין מאוד-מאוד-מאוד לא נוח מבחינתם, שיש לו קשר הדוק ל"כיבוש."

שהרי לכל כיבוש יש שני צדדים.

מצד אחד, הכובש הישראלי האכזר והטיפש, קצת הראות הטומן ראשו בחול, שבו עוסקים שני מורי ההלכה שלנו בכיף גדול.

ומצד שני, הנכבשים, הלוא הם הערבים הפלשתינים המתגוררים ביו"ש ובעזה, ואחריותם שלהם לכיבושם הנמשך. אחריותם שלהם, לכך ששום מפלגה ישראלית, כולל מרצ, לא עוסקת ברצינות בנושא החשוב.

על אלה לא מדברים גדעון ואמנון.

*****

מתברר, שהרוב הגדול מאוד-מאוד של הבוחרים היהודים  בישראל — כולל בוחרי מרצ, לפי לוי ואברמוביץ –  נפרדו מאשליותיהם באשר לאחינו ושכנינו הפלשתינים  בשני גלים.

הגל הראשון התנחשל באינתיפאדה השניה.

האינתיפאדה הראשונה, זו של סוף שנות השמונים, אישרה את טענת השמאל: אין תוחלת לכיבוש. הנה, העם האמיץ הפלשתיני התקומם, מרד מרשים, לא אלים יחסית,  בלי תאוות רצח בלתי-נשלטת, ספונטני,  בא משרשי העשב, מן העם המבקש לעצמו חרות מהכיבוש

ההכרה הזאת הביאה למהפך הפוליטי של 1992. שר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה,  יצחק רבין, נבחר לתפקיד ראש הממשלה, הלך לאוסלו וחתם עם  ערפאת, על הסכם, ונובל לכולם.

ואז, בשנת 2000, כש"פרצה" האינתיפאדה השניה, התברר לחלק גדול מאוד ממאמיני השלום בישראל, שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים" (הם לא נמצאו רק בשמאל ובמרכז. בוחרי הימין לא נטשו את בגין ואת הליכוד בעקבות השלום עם מצרים). שההנהגה הפלשתינית רימתה.

ש"הראיס" ערפאת כלל לא מזגזג, כפי שחשבו האופטימים,  בין "שלום של אמיצים" באנגלית לאוזני העולם ולאוזני שוחרי השלום בישראל, ובין טבח בנוסח זה שערך מוחמד ביהודים של העיר מדינה שנמלטו לנווה המדבר בח'ייבר, ושעליו דיבר ערפאת בערבית במסגד ביוהנסבורג.

להמון ישראלים שהיו להם אשליות, התברר שהעם השכן מונהג בפועל על ידי כנופיית טרוריסטים גזענית, שאין לה עניין במדינה שתחייה בשלום לצד ישראל, אלא בטבח ביהודים ובסילוקם מכאן.

*****

הגל השני של הישראלים שנפרדו מהאשליות, נטש את העגלה כמה שנים אחרי שהסתיימה האינתיפאדה השניה בלא-כלום גדול מבחינת הפלשתינים ובאכזבה ישראלית גדולה. שלא לדבר על שפך הדם.

אריאל שרון: צליינות והתנתקות

אפשר לומר הרבה דברים בגנות "ההתנתקות", באמצע העשור הקודם,  מרצועת עזה, זו שהגה וביצע ראש הממלשה דאז אריאל שרון, מתוך כוונה להמשיך במהלך העזיבה של השטחים הכבושים  גם ביו"ש.

זוכרים? "הכיבוש משחית", אמר שרון, "ויש להפסיקו".

גדעון לוי  ואמנון אברמוביץ חותמים על זה עד היום

 

*****

אבל מה שיצא מההתנתקות לא היתה "סינגפור של המזרח התיכון", כחזונו של שמעון פרס ז"ל. לא ניסוי פלשתיני מקדים להקמת מדינה זוטא, שהצלחתו (כל העולם ואשתו היו מוכנים להתגייס לכך), תבשר את המשך הדרך, תקל על נסיגה ישראלית נוספת ותגרור הקמת מדינה פלשתינית קודם ברצועה ואח"כ גם בגדמ"ר .

והנה, מה שיצא מההתנתקות היא מדינת טרור, בשליטת כנופיות חמושות, מנוהלות מדמשק, אנקרה, דוחא וטהרן, כנופיות המונעות על ידי סדר-יום דתי קיצוני וקנאי, תאוות רצח ,ומונהגות על ידי מיליונרים מסואבים לא פחות מההנהגה הפלשתינית המתחרה בגדמ"ר.

אברים שבורים ליריבים הפוליטיים מהרשות הפלשתינית (במקרה הטוב).

ירי בשפע נגד מטרות אזרחיות בישראל.

ושיאים מבחילים של נכונות "להקריב" את חיי הנתינים הפלשתינים שלהם להפקת סרטוני סנאף, תחת הכותרת הברורה: "תעשיית המוות הפלשתינית".

למשוש ליבם של תומכי הטרור בתקשורת ,באקדמיה ובשמאל הפוליטי, המושחתים והרקובים  של המערב.

בשרות מסע הדמוניזציה נגד ישראל.

חמאסניק פתחי חמאד: תעשיית הסנאף

 

שנסוגה מעזה בלי תנאים.

והכי מצחיק – שזה לא עזר כלל מבחינה חשובה:

ישראל עדיין נתפסת כ"כובש" הזר על ידי האנטישמים של הפייק שמאל, המעמידים פנים כ"אנטי-ציונים"

*****

וזה, עם כל מה שקרה מאז ל"עוטף עזה" (שגבולותיו התרחבו לפעמים עד לגוש דן), הבהיר לכל המערכת הפוליטית בישראל שחבל על הזמן.

עם הסיכוי הברור שהחמאס ישתלט גם על הגדה עם סיום "הכיבוש" הישראלי,  בכוח הפתקים בקלפי  ו/או הקלשניקובים היורים צרורות(ולא באוויר), אין מצב שמפלגה ישראלית הפונה לקולות הבוחרים היהודים, תמליץ על צעד שפרושו הפיכת מדינת ישראל כולה לגירסה מורחבת של "עוטף עזה".

ולכן צודקים לוי  ואברמוביץ בהבחנתם.

אין בישראל מפלגות, המתיימרות לדאוג לאזרחים פה, שימליצו על צעדים מדיניים, שיגרמו להפיכת חיי כולנו פה (כולל אחמד טיבי מהמשולש או איימן עודה מכבאביר שבחיפה) לגהינום עלי אדמות.

בשביל לעשות נעים ללוי ולאברמוביץ.

שצריכים להתרגל:

99% מהישראלים  חוששים פחות מאפרטהייד ספקולטיבי מעבר לאופק אם יימשך הכיבוש.

וחוששים הרבה יותר מ"סיום הכיבוש"  עם המציאות  העובדתית של הפלשתינים והנהגתם הנוכחית, מציאות שתוצאתה הוודאית והקרובה,  היא מנהרות, פצמ"רים, בלוני נפץ, טילים ורקטות על כל עוטף וחוטף פלשתין המשוחררת.

אז למה לא עוסקים בכיבוש בבחירות?

זה למה,  חבר גדעון וחבר אמנון.

כשעשו הסכם עם הפלשתינים, הם רימו וירו.

וכשיצאו משיטחם בלי הסכם, הם שוב ירו.

ואין שום סימן שהחליפו דיסקט.

 

 

.

 

 

 

3 תגובות
  1. חיל זקן permalink

    מכיון שכולם הולכים על ביצים
    מה אתה רוצה שיגידו? נעשה טראנספר מרצון?

    אהבתי

  2. יונתן permalink

    לא כולם למדו. לפני כמה ימים נועה רוטמן (הנכדה של) החליטה להתעקש להיות אידיוטית שימושית דור 3.0 והלכה לבקר את אבו מאזן במוקטעה. שם היא שמעה אותו ״מביע חשש מההקצנה בחברה הישראלית״ והנהנה בכובד ראש צדקני. מה שכן, ייאמר לזכותו של אותו אבו מאזן שמדובר בדיפלומט מנוסה כך שהוא איכשהו הצליח לא לפרוץ בצחוק מתגלגל ישר בפרצוף של אותה פרגית משתוממת. רק חיוך קטן נצפה מתחת לשפם שלו.

    Liked by 1 person

    • הברית של ברק ואנשיו עם מרצ היא יותר מקוניוקטורה ואינטרס. העליה לרגל אל אבו מאזן – גם פרייג' ממרצ היה – היא במסגרת התחרות מול המשותפת על הקולות המתנדנדים בין שתי המפלגות. ערבים ויהודים פוסט ואנטי ציוניים. העמדות של ברק וחבריו, העוסקים בדמוניזציה של ישראל "פשיזם", "אפרטהייד" מצד ברק, וזכרונות השוואתיים לנאציזם מצד סגנו גולן, מתיישבים יופי עם המגמה הזאת ומשרתים את תומכי ה-BDS.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: