דילוג לתוכן

בחירות 2019/ לאן נעלם השלום במערכת הבחירות?

מרץ 28, 2019

הבוקר רואיין אצל דקל וסגל ברשת ב' (רשב) השחקן ליאור אשכנזי. זה לרגל מונולוג שנשא באחת תכניות הטלוויזיה העוסקות בתעמולה במסווה של "סטירה". במהלך הראיון, קונן אשכנזי על העלמותו של "השלום" מהלכסיקון הפוליטי של מערכת הבחירות, בתור מושג שימושי בזירה של הפוליטיקה המדינית הישראלית-פלשתינית.

הראיון ברשב היה קצר, הדיון בנושא החשוב הזה  היה רחוק ממיצוי, אבל לדעתי, שווה פוסט(להלן).

כי באמת, איך נמחק "השלום" מסדר-היום הפוליטי?

ובכן, זה השמאל בעצמו שהעלים את "השלום", כמושג משמעותי וכמטרה פוליטית.

איך ולמה?

******

ובכן, את התשובה למדתי על בשרי, במובן מסויים.

במפנה המיליניום, היו כמה שנים שבהן הייתי נתון, מסיבות אישיות, במצב של תנומה פוליטית (יחסית). כשהתעוררתי, שלא מרצוני, בגלל האינתיפאדה על שם אל-אקצה, הופתעתי מאוד.

הופתעתי מהעלמותו של השלום מעולם המושגים ומעולם הערכים של השמאל הישראלי.

זה היה ב-2003, כשהושקו מטעם השמאל שתי יוזמות. "יוזמת ז'נבה", מיסודם של יוסי ביילין הישראלי ויאסר עבד-ראבו הפלשתיני (במימון ממשלת שוויץ), ו"המפקד הלאומי" מיסודם של האלוף (במיל.) עמי איילון, והפרופ' סרי נוסייבה (מקורות המימון נשמרו בסוד).

שניהם היו הדמיות של הסכם שלום מנוסח בין העמים הניצים. שניהם בערך לפי העקרונות של "מתווה קלינטון." 

אחרי אוסלו ובעיצומה של האינתיפאדה, כבר היה ברור ש"שלום" לא בראש של ההנהגה הפלשתינית.

אבל עדיין היווה את הסיסמה הפוליטית המרכזית של השמאל הישראלי.

אז מה עושים, כדי ליישב את הסתירה?

מרמים, כמובן. כי כמו ש"השלום" הוא הסיסמה מס. 1. של השמאל, כך השקר הוא ברירת מחדל מס 1 בתור הטקטיקה הפוליטית שלו.

ב"מפקד הלאומי "לא הזכירו את "השלום" ב"הצהרת העקרונות" עצמה, שהיא המסמך המחייב שעליו חותמים.

 אבל החדירו את "השלום" בפעולת קומנדו נועזת, למין הקדמה לצורכי הקורא העברי, הנקראת "אודות המפקד". שם מופיע "השלום" פעם אחת ויחידה, וכך כתוב:

"סוף הסכסוך – עם יישום הצהרת העקרונות, על ידי חתימת הסכם שלום מדיני, יושם קץ לתביעות שני הצדדים."

אבל, ראו זה פלא, אותו סעיף עצמו מופיע גם במסמך המחייב עצמו, "הצהרת העקרונות" ושם כתוב:

"6. סוף הסכסוך – עם יישומם המלא של העקרונות האלה, יושם קץ לכל התביעות של שני הצדדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני יבוא לכלל סיום."

שמים לב? "הסכם שלום מדיני" מן המבוא הלא מחייב, נעלם לחלוטין מן המסמך המחייב.

ואותו תרגיל רמיה נעשה ב"יוזמת ז'נבה". ה"אודות" של "המפקד הלאומי " מוחלף ב"יוזמת ז'נבה" בשיטת ה"מבוא להסכם." ושם (מה אכפת,למישהו, זה סתם מבוא לא מחייב), מופיע "השלום" 9 (תשע) פעמים בהטיות שונות, כמו "עידן של שלום", "שלום אזורי", "שלום קבע", ו"שלום וביטחון", לאף אחת מהן אין אופי הסכמי מחייב.

ובאותה שיטה הוכנסה המילה האסורה פעם אחת ויחידה להסכם עצמו, כבר בהתחלה, בתת-הפרק "מטרות ההסכם." שם נאמר:

"הסכם הקבע מסיים את עידן הסכסוך ופותח עידן חדש המבוסס על שלום, שיתוף פעולה ויחסי שכנות טובה בין הצדדים."

שמים לב? "עידן חדש המבוסס על שלום וגו'"

כלומר: לא מדובר בהסכם שלום. מדובר באווירה.

*****

אז מה לא ברור לליאור אשכנזי וליתר שוחרי השלום מסוגו? "השלום" נעלם מהשיח הפוליטי, אפילו מהשיח של השמאל מסיבה פשוטה:

אין פרטנר.

ההנהגה הפלשתינית הנוכחית, על כל אגפיה, לא רוצה  שלום.

שכן, בעיניה, היהודים בישראל ובכלל, אינם עם או לאום, ולכן לא זכאים למדינה.

היהדות היא דת, ומאמיניה הם כופרים.

למאמינים מוסלמים כמו אבו מאזן וכמו איסמעאיל הנייה,  בכלל אין רשות לחתום על הסכם שלום מול כופרים. מותר לחתום עם צאצאי קופים וחזירים כאלה רק על "הודנה".

והודנא היא הסכם נכלולי של שביתת נשק, שחובה על המוסלמי להפר אותו בהזדמנות הראשונה.

וכך יכול היה יאסר ערפת לחתום באוסלו על "שלום של אמיצים", באנגלית, שתוך כמה שנים הפך למסע של הרג ורצח יהודים, תוך ניסיון לחקות את הנביא מוחמד ומעשיו ביהודים של מדינה, שגלו, מפחד האיסלם החדש,  לנווה המדבר ח'ייבר.

אך כתוצאה מכך, כבר אי אפשר למכור לציבור הישראלי את "השלום" עם הפלשתינים. אפילו לא לטמבלים של השמאל. כי אם מישהו ינסה, ההנהגה הפלשתינית תסביר מיד ש"לא בא בחשבון"( Totally Unacceptable).

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: