דילוג לתוכן

בחירות 2019/ נתניהו, כחלון, ברק, טיבי וברדוגו

פברואר 26, 2019

נתניהו ועיסקת המאה: לא צריך איתרוג. די בחוק

עכשיו, אחרי הראיון שהעניק ג'ארד קושנר, כשכבר ברור שפרטיה של "עיסקת המאה" מיסודו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ יתפרסמו לאחר הבחירות, מתעוררת ברחבי השמאל שאלת "האיתרוג" של נתניהו.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין, שאם יש סיכוי כלשהו לתכנית הזאת, עדיף שיוביל את המו"מ  ראש הממשלה הנוכחי, שאולי יהיה גם ראש הממשלה הבא.

ראש ממשלה בנימין נתניהו: גם אחרי הבחירות?

אז מה עושים עם כתב האישום, שעתיד להגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ממש בקרוב?

לי לא נותר בעניין הזה, אלא לחזור על עמדתי הקבועה, שאינה (וגם לא היתה) תלויה בנסיבות פוליטיות או מדיניות כלשהן, קבועות או משתנות.

עמדה זו נשענת  על חוקי המדינה, ובטח על הצדק וההיגיון:

כל עוד לא הוכחה אשמתו של נתניהו בפסק דין חלוט, בתום הדיון בכל הערכאות,  הוא זכאי.

ואם הוא זכאי, זכויותיו הן כזכויותיו של כל אדם, כולל הזכות להרכיב ממשלה וכולל היכולת לתפקד כראש ממשלה.

הגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה אינה בגדר הרשעה.  מפלגות וראשיהן, שרוממות שלטון החוק בגרונן, והצדק והמוסר הדום רגליהן, אינן יכולות להעמיד פנים שפסילתו של נתניהו לפני שהוכחה אשמתו  היא סוג של עמדה מוסרית. השיקול של כל אלה הוא פוליטי גרידא.

אותי זה יצחיק, כמובן, אם היוצרות יתהפכו להן: אם מפלגות השמאל יבקשו עכשיו "לאתרג" את ביבי, בעוד שהמפלגות שמימינו יתגלו לפתע כרודפות של מוסר(מעוות) וירימו קול זעקה כנגד האפשרות שמי שהוגש נגדו כתב אישום כשר לכהונה כראש ממשלה.

גילוי נאות: כחלון ואני כבר לא

מכיוון שאני כותב על פוליטיקה ועל הבחירות, אני משתדל להקפיד על גילוי נאות, כדי שלא אחשב כמי שמנסה לקדם אינטרסים נסתרים.

לפני הבחירות הקודמות ב-2015 הודעתי שאני מצביע בעד כחלון, ועשיתי כך גם באחת ההזדמנויות האחרונות, כשכתבתי על מערכת הבחירות הנוכחית.

שר אוצר משה כחלון: "ימין שפוי"?

ובכן, לא עוד. נראה ששר האוצר משה כחלון נבעת מהסקרים, שהראו כי הוא מאבד מחצית מכוחו. מסקנתו היתה שהמחצית השמאלית-מרכזית  יותר של בוחריו נטשה אותו לטובת גנץ, ואם רצונו לשרוד את אחוז החסימה, עליו לשמר לפחות את המחצית הימנית של קולותיו.

מכאן הצגתו כ"ימין שפוי" בתעמולת הבחירות,  והצהרות הנאמנות שלו לביבי.

אך מבחינתי, צר לי, זו התחנה שבה אני יורד. אין מצב שאני הולך להצביע בעד מי שמציג את עצמו כימין, כשם שלא אצביע בעד מי שמציג עצמו כשמאל. שהרי הימין והשמאל בעיני הן שתי הכנפיים של אותה ציפור  – שזה השלטון, שמנפנף בשני האגפים האלה ומטיח אותם זה בזה.    גם הפרד ומשול – השיטה העתיקה ביותר בספר,  וגם דו-קרב רעשני ומסיח-דעת, שרק לא נשים   לב למסע השוד והמשיסה של מקור הציפור, המנקר בתוך כיסינו ונשמותינו.

ומה באשר למרכז, ישאל השואל. ובכן – המרכז הוא כולה הזנב של אותה ציפור, ותפקידו כמייצב וכמנווט אינו נופל בחשיבותו מתפקידן של הכנפיים המתנפנפות בעוז.

וכך יוצא, שגם מחנה מטכ"ל החדש (אני טוען לזכות ראשונים על כינוי החיבה הזה למפלגה הגנרלית, ששמה הרשמי "כחולבן" תשאלו את חברת הפייסבוק הוותיקה שלי אביבה פיבקו) הוא בשבילי מחוץ לתחום.

אז מי כן? אני מתלבט, בינתיים, בין "גשר' של אורלי לוי אבקסיס ובין "אחי ישראלי" של עדינה בר שלום. אחליט אחרי שאתעמק בחומרים ואחזה במהלכי השתיים במערכת הבחירות.

ועדיין חבל לי על אהוד ברק

על חטאי אני מודה , שהיו לי  תקוות מאהוד ברק, אף שלדעתי הוא אפס מבחינת תובנותיו בפוליטיקה היומיומית. זה כי חשבתי שרק גנרל יכול לתת פייט הגון לביבי (גנץ האפור כשק לא עלה על דעתי).

אהוד ברק ואובז'ה ד'ארט: וקרן וקסנר

אבל תקוותי נמוגו זמן קצר לאחר שהבעתי את התקווה שאהוד ברק "יתן פייט" לביבי. זה אחרי שנאם בהרצליה איזה נאום מטומטם עם "פאשיזם" ו"אפרטהייד", נאום  שמיצב אותו כמלחך עשב יבש בשטחי המרעה הדלילים שבין המשותפת, מרצ ו"הארץ".

הוא המשיך לחסל את עצמו עם הסרטונים, שבהם ארח לחברה את ה"אובז'ה ד'ארט" היקרים מפז  מהפנטהאוז שלו, כמו אותו עוזב קיבוץ מהשיר,  שמחנה את מכוניתו האמריקאית ליד חדר האוכל.

ודרכו הסתיימה סופית כשלא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת למיליוני השקלים  שהקריץ מקרן וקסנר.

כשהוא מטיף עכשיו מוסר לרמטכ"ל לשעבר גבי  אשכנזי, שהצליח לארגן את מחנה מטכ"ל, הוא כבר נשמע די פתטי.

שורה תחתונה, עדיין קצת חבל לי.

כשברדוגו עוסק בתעמולה, הוא מאבד יתרון

יעקב ברדוגו הוא הפרשן הפוליטי של גלצ, וגם מגישותף בשתי תכניות קבועות, אחת  שבועית ואחת יומית.  ציינתי את עבודתו כמה פעמים במהלך השנים, כמעט תמיד לטובה. יתרונו של ברדוגו על פרשנים פוליטיים אחרים בתקשורת, שמעולם לא  התבחבשו בעולם האמיתי של הפוליטיקה המפלגתית והעייסה-בסייסה המנהלית, בולט ביותר. הוא היה שם. הוא יודע איך מתנהלים הדברים באמת, יודע לשאול את השאלות הנכונות, להסיר מסכות ומסכים.

פרשן פוליטי יעקב ברדוגו: הלך היתרון

אך בשבועות האחרונים, מאז החלה מערכת הבחירות , ובקצב ואינטנסיביות הולכים וגוברים,  הופכת פרשנותו של ברדוגו לתעמולת בחירות שקופה לליכוד ולראש הממשלה בנימין נתניהו. את השאלות הנוקבות ואת התובנות השנונות הוא שומר  ליריבי הליכוד.

לפני כמה שבועות ציינתי, שאפשר לנחש, על פי דבריו של ברדוגו  בגלצ (ובמקביל על- פי דבריו של עו"ד יורם שפטל ברדיו ומאמריו במעריב), שנתניהו רואה במשה כחלון את האוייב מספר 1 (זה היה כשכחלון הודיע כי לא יתן יד להרכבת ממשלה על ידי מי שמוגש נגדו כתב אישוםׂׂׂׂ). ואילו עכשיו, כשברור כבר, שהאוייב מספר 1 הוא בני גנץ, פתאום ברדוגו חולק מחמאות אפילו לאבי גבאי!

אז כן. פרשנות מהסוג הזה היא תעמולה. אבל חשוב לציין: לפחות בגלצ, בימים אלה, ברדוגו הוא הפרשן-תועמלן היחיד המצדד בליכור ובראש הממשלה נתניהו, והוא נמצא שם במיעוט מזהיר*. שניים ממגישי תכניות הבוקר שם, למשל, ועוד אחת בצהרים, משתמשים באופן שקוף ומתמיד בשעות השידור  העומדות לרשותם, לצורכי תעמולה שקופה ובוטה לא פחות מזו של ברדוגו – נגד ראש הממשלה והליכוד.

וזה  באופן שאינו הגון ואינו שקוף, וכבר ציינתי זאת לא אחת.  "הפתיחים" שלהם, ו"הערות אגב" רבות במהלך השידור; האופי המפוקפק של השאלות למרואיינים (בין  הרמות להנחתה ובין ניסיונות הבכה), שהן תעמולה בוטה; וכך גם מבחר הפרשנים-חברים שהם מזמינים לתכניתם, חברים לדעה מכלי תקשורת אחרים (אני כמעט שלא  שומע את ברדוגו בתכניות האלה, אם בכלל). כל אלה  עוסקים בפרשנות רק לכאורה.  בפועל הם סתם תועמלנים, ממש כמו ברדוגו בימים אלה.
לדעתי זה חבל, לא רק מבחינת המאזינים, אלא אפילו מבחינתו של ברדוגו. היתרון היחסי שלו כפרשן פוליטי, על פני פרשנים בעלי רקע עיתונאי נטו, מתבטל ואובד כשהוא עוסק בתעמולה במקום בפרשנות. בברברת תעמולתית שקופה וצפויה, הם מוצלחים לא פחות ממנו.

למה התאכזבתי מאחמד טיבי

הצטערתי  כשהח"כ אחמד טיבי חזר בו מכוונתו לרוץ לבחירות ברשימה עצמאית, עם מפלגתו תע"ל, ושהוא וחבר לבסוף לחד"ש.

למה בעצם? מדוע הצטערתי? הרי אחמד טיבי  לא אוהב אותנו היהודים, ואת ישראל מדינתנו, יותר מאשר  איימן עודה (חד"ש), ד"ר מטאנס שחאדה (המנהיג החדש של בל"ד) או מנסור עבאס(רע"ם).

ח"כ אחמד טיבי: פחות אידיאולוגיה

אבל היה נראה לי שיש הבדל חשוב בינו ובינם. חשבתי,  שהפוליטיקה של טיבי חסרה את החישוקים, המקנים לשנאת היהודים של חבריו בהנהגת "הרשימה המשותפת"(היוצאת)  את המטען העודף של הלהט הדתי-אידיאולוגי (שני שמות של אותו דבר) המאפיין קומוניסטים, איסלמיסטים ונאצריסטים אדוקים. לדעתי,  אחד עם חוש הומור כמו של טיבי, לא יכול להיות במקביל גם אידאולוג אדוק, ובדרך כלל גם מטומטם למדי, מה שמאפיין אנשים שמוחם מוכה באיזו איזמו-לוגיה מהסוגים שהזכרתי במשפט הקודם.טיבי, חשבתי, הוא סתם לאומן.

אז כן, קיוויתי שהנה-הנה קמה לה מפלגה ערבית, ובראשה מנהיג פוליטי , שלא פחות ממה שהוא שונא יהודים ומבקש להתנכל להם ולמדינתם,  הוא אוהב את בני עמו  ומבקש לדאוג לרווחתם. התקדמות לעומת המצב הנוכחי.

אולי זה עוד יקרה אי פעם בעתיד.

_________________________________________________________________

*אם לא מביאים בחשבון את "המילה האחרונה" של עירית לינור וקובי אריאלי, הנעשית משעממת יותר ומשעשעת פחות ככל שמתקרבות הבחירות, כששני אלה עוסקים בטפיחות-כתף הדדיות, כשהם מתפנים מהטפיחות על כתף הליכוד וביבי.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: