דילוג לתוכן

כמה מילים, לא הספד, על הספרות והפוליטיקה של עמוס עוז

דצמבר 31, 2018

אני תוהה אם אצליח לכתוב משהו על עמוס עוז, זיכרו לברכה, בלי להיסחף, בלי להתפעל במיוחד ובלי ביקורת נוקבת מדי. בלי לעורר פולמוס ולעשות גלים.

כתבתי "משהו", כי איני מתכוון להספד. לא ממש הכרתי אותו (פגשתי אותו לשעה לפני 40 שנה ויותר בנסיבות מקצועיות-פוליטיות), לא הערצתי אותו ולא שנאתי אותו. עמוס עוז שווה מבחינתי שאכתוב עליו, כי היה אדם ש"הותיר את רישומו", כמאמר הקלישאה, על בני דורי ובהכרח גם עלי. היה בו "משהו" (שוב המילה הזאת). כי קיומו ודבריו ומעשיו לא היו סתמיים לגמרי, בין שהסכמת איתו ובין שלא. היתה בו מידה של "חשיבות" (שוב קלישאה) בחייו,  ולכן גם במותו.

ספרו הראשון, "ארצות התן", הפעים אותי. קראתי אותו כששרתתי בצבא. הייתי נח"לאי, ומשום שהישוב הקיבוצי היה נושאם של סיפוריו, ידעתי על מה הוא מדבר. אבל הזווית היתה חדשה לי. המיסתורין והאימה, הפלאות והעולמות שמעבר היו מפתיעים ומסעירים. זה היה שונה מאוד מכל חומרי הקריאה  האחרים שהכרתי. יללות התן ששומע כל מי שגר בסמוך לוואדיות ולשדות, קיבלו צליל עז ומרטיט במיוחד.

לא ידעתי אז דבר (כתוצר של התיכון הישראלי של אותם הימים) על הזרם הספרותי של "הריאליזם הפנטסטי". לא ידעתי שהסופר הצעיר עוז עלה על גל ספרותי חובק עולם. רק שנים רבות אחר כך קראתי את "מאה שנים של בדידות", של ג.ג. מרקס, שעשה עלי אותה עבודה, ואף ביתר עוצמה.

אחרי "ארצות התן", היה "מיכאל שלי" אכזבה גדולה. לא מצאתי בו שריד וזכר לאינטנסיביות החודרנית של סיפורי הקיבוץ הפלאי. זה היה סתם עוד רומן. פשוט השתעממתי. התחלתי לדלג, הדילוגים הפכו לדהרות, וכלל איני זוכר מה עלה להם, לחנה ולמיכאל, וגם לא אכפת לי.

וכן הלאה, גם שאר ספריו, בזה אחר זה. עוד אחד או שניים לפחות ניסיתי לקרוא, ללא הצלחה.

בכל זאת קראתי (עד האמצע, ואחר כך בדילוגים) את הרומן האחרון שכתב, "הבשורה על פי יהודה". הוא פיספס בגדול, כמו בכל פעם שחילוני מנסה לכתוב על אמונה באלוהים. הכתיבה מבחוץ, כמשקיף, בענייני אמונה, מחמיצה את הנקודה, והופכת לטקסט סתמי ומייגע (כמו שעיוור צבעים מתאר את התרשמותו מציור של ואן-גוך). ובמקרה של הספר הזה, יש גם לא מעט אידיאולוגיה בגרוש.

וזו אולי לא  בעייה של עוז וספריו. אולי בעייה שלי. אותו דבר קרה לי עם חברו של עוז לאורך כל שנותיהם, א.ב. יהושע. אהבתי את ספר הסיפורים שלו, "מסע הערב של יתיר" אך ספריו הבאים של יהושע שיעממו אותי כאלה של עוז.

וזה מה שקרה לי, בעצם, עם כל הז'אנר הקרוי "ספרות יפה", המתקרא גם  "ספרות קאנונית". עד כדי כך שהנחתי כמעט לחלוטין לספרים האלה.

למה? אולי בגלל שהתעניינתי בפילוסופיה ובפוליטיקה,  מצאתי, שהסופרים המתמחים בספרות יפה, הם פעמים רבות  פילוסופים מתוסכלים, או בלשון ימינו "וונאבי" פילוסופים, וגם וונאבי תועמלנים פוליטיים. מצאתי, ש"הרומן" שהם כותבים אינו אלא מרכבה שעליה הם מנסים להסיע את רעיונותיהם ודעותיהם לנפש קוראיהם. הדמויות שהם מפעילים אינן יותר מבובות על חוט שכוונתן "להמחיש", "לסמל", "להדגים" מציאות חברתית או פוליטית (מדוןמיינת ונגועה בהטיות אידיאולוגיות קשות). העלילה אינה עוסקת במה שקורה לאנשים, אלא שורה של קולבים, שעליהם תלויים מיני "תיזות", "דיאלקטיקה מהפכנית" או "בעיות מוסריות", "קונפליקטים", או "התפתחות של דמויות" על פי תיאוריות של תורת הספרות, וכן הלאה.

אז למה לי, שאלתי את עצמי,לקרוא את הרמן הסה או את פנחס שדה (שהלכו אז חזק), שלא לדבר על אלפי העמודים של דוסטוייבסקי, כשכבר קראתי את  ניטשה, את שפינוזה ואת שופנהאואר? איך בדיוק יכולים לעניין אותי גורקי או ארגון  או משה שמיר (של אותה תקופה) כשכבר קראתי את קרל מרקס? למה שאטרח בהמוני העמודים של טולסטוי, כשאני כבר מכיר את קרופוטקין ואת באקונין ועוד אנרכיסטים? סתם שיעמום. וכן הלאה. אתה, הסופר, רוצה להגיד לי משהו? נא לכתוב מאמר. אל תבלבל לי את המוח עם פסבדו-סיפור וכאילו-עלילה.

וכך, מכיוון שסיפורים, עלילות והרפתקאות אני מאוד אוהב, נטשתי את הספרות היפה לטובת המותחנים. איפה שסופרים נותנים עבודה. המטרה של מחברי המותחנים אינה לנטוע כל מיני רעיונות מופשטים ולרוב מטופשים, ואידיאות מוסריות ראויות או לא בלב קוראיהם. לא "להביע את עצמם" ולהוכיח כמה הם "יצירתיים", "עמוקים", "מיוסרים", "נושאי בשורה", "צופים לבית ישראל"  וכן הלאה. הם מבקשים לרתק אותי בסיפור טוב ומסקרן, הדמויות עסיסיות. הגיבורים – גיבורים הם (ולא אנטי-גיבורים, ישמרנו האל), הגיבורות שוות שימותו בשבילן – ובשבילי זה עובד. תנו לי מותחן טוב של לן דייטון, של רוס תומס, של אלמור לנארד או מייקל קונלי – וקחו לכם את כל זוכי פרס נובל.

כמה חבל שעמוס עוז, וא.ב. יהושע לא כתבו מותחנים. יורם קניוק, למשל, גם הוא סופר "קאנוני", כתב מותחן אחד נחמד.

וזה עוד לפני שהבעתי דעה על מה שעשה לספרות הזרם הפוסט-מודרני העלוב.

*****

ועכשיו לפוליטיקה. בראיון שהעניק עמוס עוז לתחנת טלוויזיה גרמנית ב-2014 (אפרופו "צוק איתן", וההאשמות כלפי ישראל וצה"ל בדבר "פשעי מלחמה") הוא ביקש להפנות למאזיניו שתי שאלות. הראשונה היתה זו:

"מה היית עושה לו השכן מעבר לרחוב שלך, היה יושב על המרפסת, מניח את בנו הקטן על ברכיו ומתחיל לירות אש מקלעים לעבר חדר הילדים שלך?" (שאלתו השניה נגעה למנהרות הרצח של החמאס)

המראיין הגרמני שאל אותו: "האם האנלוגיה של הילד על הברכיים ראויה? עזה מאוכלסת בצפיפות ועמדות החמאס נמצאות באופן נמנע באזורים אזרחיים."

"כן", השיב עוז, "זו האסטרטגיה של החמאס. זאת הסיבה שישראל מפסידה כך או אחרת. ככל שיהיו יותר אזרחים ישראליים פגועים, זה יהיה יותר טוב לחמאס. ככל שיהיו יותר אזרחים פלשתינים פגועים, זה יהיה יותר טוב לחמאס."

וכך הסביר עוז בתמציתיות, בבהירות המחשבה והניסוח שאפיינו אותו, את תורת המלחמה של החמאס, ובעצם של האויבים הפלשתינים שלנו גם מהרשות ויו"ש. זו שבמילה אחת אפשר לקרוא אותה "סנאף". רצח וגוויות ירויות ומרוטשות בשרותה של הפוליטיקה הפלשתינית  והתעמולה האנטישמית שהם מפיצים.

לרצוח יהודים, כי זה מה שהם אוהבים, שהרי היהודים הם כובש זר, צאצאי קופים וחזירים, לא ראויים לתואר "אדם".

ולהביא להרג פלשתינים, בני עמם, הם פועלים, כי זה מקדם את תעמולת הזוועה נגד היהודים, מנחה לאהבת הצהוב והנורא של התקשורת המערבית הרקובה והמושחתת, מתנה לכל אנטישמי במערב, ותחמושת לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

והנה, מה? אותו עמוס עוז, שלכאורה הבין את הנקודה המהותית הזאת, כפי שהסביר לצופיו הגרמניים, הולך ותורם את הפרס שקיבל מ"הקרן החדשה לישראל", לארגון בזוי כמו "שוברים שתיקה". ארגון שכל עניינו, תכלית קיומו, לעבוד בשרות תעשיית המוות הפלשתינית. בשרות הדמוניזציה של ישראל וצבאה. בשרות מעצמות אירופאיות מחרחרות מלחמה. בשרות תאגידים ומיליארדרים ששוכרים מלשנים מקומיים כדי שילבו שנאה נגד בני עמם. בשרות ארגונים כנסייתיים אנטישמים, שעניינים להראות שבני העם שרצחו את ישו משיחם, ממשיכים בפשעיהם ורוצחים פה עכשיו פלשתינים חפים מפשע.

עמוס עוז לא היה טמבל. לא יתכן שלא הבין, שאלה שהוא תרם להם מכספו, מגינים על השיטה הזאת ומקדמים אותה.

סנאף פוליטי נתעב.

אז איך להסביר את הסתירה הזאת, שבין דבריו ובין מעשיו של הסופר עוז?

*****

ועכשיו בקשה: נא לשכוח מכל הכתוב לעיל, ומי שטרם צפה, כדאי לו מאוד שיפנה קצת זמן ויחזה בסרטון המצורף כאן. מלאכת מחשבת וארוע מרגש, שבעיני הם צוואתו האמיתית של עמוס עוז. בפעם האחרונה שראיתי היו 129,123 צפיות. כמה שיהיו יותר, יותר טוב.

גם מי שלא מסכים לכל מילה, יצטרך להודות שיש כאן "משהו". ברור, מעבר לכל ספק, שעמוס עוז היה איש שוחר טוב. מבחינתי, אין המלצה טובה מזו. מה שכתב כתב, מה שאמר אמר, מה שעשה עשה.  ינוח בשלום על משכבו.

 

5 תגובות
  1. סיפור על אהבה וחושך הוא ספר טוב המעורר הרבה מחשבות על זוגיות, עלבונות, ציונות (ועוד כמה נושאים מצחיקים מאד). גם מיכאל שלי הוא לטעמי ספר טוב על אישה הלכודה באהבה שאיננה מעוניינת בה.

    אהבתי

  2. יונתן permalink

    עמוס עוז ז״ל היה פשוט סופר גרוע. נדיר מאוד למצוא מישהו, כולל תולעי ספרים מושבעות (כמוני) שהצליחו לקרוא ספר שלו מההתחלה עד הסוף. הסיבה היחידה שהוא בכלל מוכר היא שהיו לו הדעות הפוליטיות ״הנכונות״. הרגע שבו הבנתי את זה התרחש לא מזמן, כאשר הוא הופיע באיזה כנס של ׳שוברים שתיקה׳ וטען שם שההיסטוריונים של העתיד יפארו ויהללו את הארגון הזה ויתייחסו להקמתו כאל אחד האירועים המכוננים של דורנו. נניח לרגע בצד דעות פוליטיות. האם עמוס עוז באמת חשב שההיסטוריונים של העתיד, בבואם לנתח את אירועי תקופתנו שכוללת בין השאר את שובן של מלחמות הדת, קריסת הלאומיות ונדידת העמים הגדולה בהיסטוריה יקדישו אפילו רבע מחשבה לאיזה ארגון קיקיוני של שטינקרים שהעילה היחידה לקיומו היא המימון הנדיב שהוא מקבל מכל מיני מוסדות רקובים באירופה? האם ההיסטוריונים של העתיד יתעלמו למשל ממלחמת האזרחים שמתנהלת מעבר לגבול כבר כמעט עשור, על 700,000 הרוגיה ו-6,000,000 עקוריה ויקדישו במקום זה מאמר מלומד על עדות אנונימית של איזה מילואימניק שטוען שהוא שמע שליד הכפר חווארה מישהו ירה בדוד שמש של תושב פלסטיני? אם עמוס עוז באמת חשב כך אז זה מעיד על חוסר מוחלט של דמיון ועל אי יכולת הבחנה בין עיקר לטפל, תכונות קריטיות לסופר מוצלח. אם הוא לא חשב כך באמת (כפי שאני חושד), הרי זה מסביר את התהיה שלך: הוא הבין היטב את התרמית שנקראת ׳שוברים שתיקה׳ אבל היה חייב לתמוך בהם על מנת להישאר רלוונטי ועל מנת להמשיך לקבל פרסים והכרה בדיוק מאותם מוסדות שמממנים את הארגון הזה.

    Liked by 1 person

  3. יוסי permalink

    הכוונה, כמובן, ל"מאה שנים של בדידות", לא "20 שנים של בדידות"…

    Liked by 1 person

    • תודה, יוסי. תיקנתי. אין חביבים עלי מאלה המעמידים אותי על טעויותי ומונעים ממני את חטאו הכבד ביותר של כותב כלפי קוראיו.

      אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: