משוואת האינטרסים הגדולה והמבוי הסתום בעזה (6): חשיבותם של מנהיגים פוליטיים

אז למה אנו תקועים במבוי הסתום מול הפלשתינים, אותו מבוי סתום המודגם בצורה כה מוחשית ולאורך זמן, בהתרחשויות על גבול עזה, בשמונה החודשים האחרונים?

התשובה שנתתי בכל חמישה הפוסטים האחרונים היתה: המבוי הסתום הזה, ככל מצב או התרחשות אחרים בתחום הפוליטי, הוא התוצאה ההכרחית, כמעט (למה כמעט? על-כך בהמשך), של משוואת אינטרסים פוליטית וכלכלית.

הנוכחים (להבדיל מנעלמים במשוואה מתמטית) במשוואה, הם האינטרסים של ההנהגות המקומיות, של עזה, ישראל והרשות הפלשתינית; של המעצמות האזוריות, איראן, טורקיה ומצרים; ושל המעצמות הגדולות, ארה"ב, אירופה המערבית, רוסיה וסין.

וכמו כן, מרחפים מעל וחותרים מתחת, האינטרסים הגלובליים של ההון התאגידי, מאלה המתרכזים ברווחי-מלחמות, ובעיקר האינטרסים החזקים של תעשיות הנשק והנפט (חזקים, בגלל שיעור הרווח העצום והחריג בתחומים האלה, ובגלל מעורבותם העודפת בפעילות הפוליטית), אך גם תעשיית התרופות, הקבלנים הגדולים וספסרי המט"ח.

הכל ידוע, מרוח בכותרות, לפעמים אפילו בפרשנויות, לא צריך לחפור עמוק, רק להסיר את מסך האשליות, להיפרד מהטיות אידיאולוגיות ולשכוח מה-WISHFUL THINKING (חשיבה אמונתית?).

מבין כל אלה אפשר להצביע רק על שתי קבוצות-אינטרס, המגלות עניין ביציאה מהמבוי הסתום הישראלי-פלשתיני:

חבורת השלטון הנוכחית  במצרים, סביב הנשיא עבד-אל-פתאח א-סיסי (בגלל החשש מהאיראנים), וחבורת השלטון הנוכחית בארה"ב, שסביב הנשיא שם דונלד טראמפ (טראמפ רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שמביא שלום, ונתמך על ידי אוונגליסטים-משיחיים אמריקאים).

כל השאר עושים כמיטב יכולתם כדי שהיהודים והערבים, שני עמים שמיים במזרח התיכון, ימשיכו להתקוטט, עם דגש על הסכסוך הישראלי-פלשתיני; או, במקרה הטוב, כל השאר לא נוקפים אצבע כדי לקדם את היציאה מהמבוי הסתום הזה.

אז מה, הכל אבוד?

*****

לא בהכרח.

כי הנה, ב-1977, כשהנשיא המצרי אנוואר אל-סאדאת הגיע לירושלים, וביחד עם ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין הם הניעו את התהליך שהביא לשלום הישראלי מצרי – היתה משוואת האינטרסים המקומית, האזורית והעולמית דומות למדי למתרחש היום.

מנהיגים בגין, קרטר וסאדאת: שלושה בו-זמנית (הצילום מהוויקיפדיה)

יחסי היהודים והערבים במזרח התיכון היו מצויים גם אז במבוי סתום. נכון שהשלטון  באיראן היה עדיין בידי השאה, וטורקיה היתה נתונה במשבר פוליטי קשה (בין 1975 ל-1980 שלטו במדינה חמש ממשלות שונות); אך על כך "פיצתה" המלחמה הקרה המערבית-סובייטית, שהיה לה ביטוי ברור במזרח התיכון – הסובייטים לצד הסורים ׁׁ(מצרים החלה חומקת מזרועותיהםׂ), ארה"ב לצד ישראל והאירופאים מחרחרים מלחמה כרגיל. וכמובן האינטרסים החזקים של הנפט והנשק – חזקים לפחות כמו עכשיו, ומעוניינים ביותר בהמשך הסכסוך. ואם לא די בכל אלה, לשלטון בישראל מגיע לראשונה מנחם בגין בראש הימין הנורא, אוכל-ערבים אז כמו היום. משוואת אינטרסים שכולה מצביעה על מבוי סתום.

והנה הפתעה.

*****

כיצד התרחשה ההפתעה הזאת? כיצד נפרץ אז המבוי הסתום?

אולי רצון האל, אולי צירוף מקרים ממוזל, אולי עורמת ההיסטוריה, אולי הבשלה של תהליכים סוציו-אקונומיים-פסיכו-דיאלקטיים, אבל זה מה שקרה:

בו זמנית, ניצבו בראשם של היהודים והמצרים שני מנהיגים מיוחדים במינם. כאלה שלא קורים בכל דור.

ואילו בארה"ב כיהן נשיא שלא הפריע, ואפילו הועיל.

מנהיגים נתניהו ואבו-מאזן: לשונות כפולות

סאדאת ובגין הבינו היטב את מערך האינטרסים העולמי. הם ידעו היטב מה עוצמתם של האינטרסים שכל עניינם, כבר עשרות שנים (לפחות מאז נסיונם של המנהיג הציוני חיים וייצמן והאמיר פייסל להגיע להסכם יהודי-ערבי בינואר 2019) לחרחר מלחמה ולסכל כל ניסיון לשלום בין שני העמים-האחים במזרח התיכון.

לכן התנהלו השיחות לקראת ההסכם בסודי סודות. סגנו של סאדאת ואיש אמונו חסן א-תוהאמי נפגש בסודיות גמורה עם ראש המוסד דאז האלוף יצחק חופי (חקה), ואחר-כך עם שר החוץ המפתיע שמינה בגין – משה דיין. הפגישות נערכו במרוקו, תחת חסותו של המלך, ועד שלא נסגרו עקרונות השלום בין שני הצדדים, נשמר הכל בסוד גם מפני האמריקאים וכל השאר.

למה? ברור לגמרי: כדי שלא יכניסו לנו מקלות בגלגלים.

*****

לסאדאת היתה ביקורת קשה על תקופת כהונתו של קודמו הידוע והנערץ, גמאל עבד-אל נאצר. הוא ראה את התבוסה בתימן ואת התבוסה מול ישראל בשנות ה-60'. הוא ראה את הברית העקרה עם סוריה, ואת היחסים השגויים עם הגוש הסובייטי. את הכלכלה המתדרדרת והולכת ואת מצבו האומלל של המון העם. הוא רצה להחזיר למצרים את חצי האי סיני, ולהתחיל לטפל בכלכלה ובחברה בארצו פנימה.

ואם המחיר יהיה שלום מול ישראל השנואה – צריך לשלם את המחיר.

מנחם בגין, ראש ממשלה טרי ב-1977, רצה באמת ובתמים "להיטיב עם העם", כפי שהצהיר. היה ברור לו, ששלום מול האוייבת העיקרית של ישראל יועיל למטרותיו.  סביר שהבין, שעדיף להבטיח את הישרדותה ובטחונה של מדינת היהודים על הסכם עם שכניה – על -פני הסתמכות על כוח צבאי בלבד. ולשם כך הוא היה מוכן לסגת מעקרונות אידיאולוגיים שעבר זמנם, וגם מחל על כבודו, שהרי הבטיח כי אחרי פרישתו מתפקידו יתגורר בהתנחלות בחצי האי סיני, שאותו החזיר כולו תמורת השלום.

ואילו הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר נתן את ידו להסכם המתגבש בין שני אלה. הוא היה אוונגליסט אדוק, כמו תומכיו דהיום של דונלד טראמפ. הוא שימש כמטיף וככומר בכנסייתו הבפטיסטית, הגדולה שבכתות האוונגליסטיות, ושניה רק לקתולים בין הכנסיות הנוצריות בארה"ב. על פי הפרסומים,  נהג קרטר להתפלל, גם בבית הלבן, כמה פעמים ביום. שלום יהודי-ערבי, תחת חסותו, נראה לו כצעד נכון לקראת התקופה המיוחלת של אחרית הימים.

*****

הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג הזה, בסוף חודש מאי 2011, נשא את הכותרת "שלוש סיבות טובות ליאוש: נתניהו, אבו-מאזן ואובמה". ההשוואה בין המנהיגים הנוכחיים של היהודים והערבים, ובין בגין וסאדאת, היתה מדכאת.

כי תחת התירוץ של תפיסת ההיסטוריה שלהם באשר לגורל הרצוי של עמיהם (אך לא פחות מזה בגלל דאגתם למקומם שלהם בהיסטוריה הזאת), מזניחים שני הנמנהיגים הנוכחיים, הישראלי והפלשתיני,  את האינטרסים הממשיים, הנוכחיים, של עמיהם ודנים אותם להמשך הסכסוך ולשפך-דם נמשך.

נשיאים אובמה וטראמפ: האידיאולוג והפרגמטיסט

שניהם עושים שימוש בכפל לשון, שאינו מצליח לכסות על האמת המצערת.

נתניהו אמנם נשא את "נאום בר אילן" הידוע, בדבר נכונותו להקמת מדינה פלשתינית, אך הבהיר בהזדמנויות רבות שהוא לא מתכוון ברצינות.

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אמנם מעמיד פנים כ"מתון" ואף כ"איש שלום", אך ברור לגמרי, שכאשר הוא אינו מוכן לוותר בעניין "זכות השיבה" – שפרושה המעשי הוא סופה של מדינת היהודים – וכשכל מה שהוא מוכן לחתום עליו עם הכופרים המתחזים להיות עם, הוא "הודנה" נכלולית –  הוא מחנטרש לא פחות מנתניהו.

נכון שיש הבדל בין הנשיא ב-2011, ברק אובמה, ובין הנשיא האמריקאי הנוכחי דונלד טראמפ, הבדל שכולו לטובת טראמפ. אובמה היה אידיאולוג מתוצרת כנסיית השכל הניאו-מרקסיסטית-פוסט-מודרניסטית, שתוצאות מדיניותו המרחפת גודשות את בתי הקברות של האזור. טראמפ הוא פרגמטיסט מתוצרת עולם העסקים, שעיקר עניינו בתוצאות בשטח. אבל תהיה זו אשליה לחשוב, שטראמפ יוכל לקדם משהו בלי שישתנה דבר-מה מהותי בתפיסותיהם של נתניהו ואבו מאזן  (או לפחות אחד מהם) – או בלי שיבואו במקומם מנהיגים דומים יותר לבגין ולסאדאת.

כי מה שאפשר ללמוד מהצלחתו (אולי החלקית ובינתיים, וגם זה המון) של השלום הישראלי-מצרי, הוא זה: שהחלטה נחושה והסכמה בין שני מנהיגים ישרים, נחושים ונבונים, שטובת עמיהם לנגד עיניהם ולא שיקולים זרים, יכולה לגבור גם על כוחות אדירים, ולהפר את משוואת הנוכחים, החותרת בהתמדה אל המבוי הסתום. וכאשר יש קצת עזרה מידידים במעצמה הכי גדולה, זה יכול לעזור.

---

בפוסט הבא: התקשורת והאינטרסים של העמים