דילוג לתוכן

משוואת האינטרסים הגדולה והמבוי הסתום בעזה (6): חשיבותם של מנהיגים פוליטיים

נובמבר 23, 2018

אז למה אנו תקועים במבוי הסתום מול הפלשתינים, אותו מבוי סתום המודגם בצורה כה מוחשית ולאורך זמן, בהתרחשויות על גבול עזה, בשמונה החודשים האחרונים?

התשובה שנתתי בכל חמישה הפוסטים האחרונים היתה: המבוי הסתום הזה, ככל מצב או התרחשות אחרים בתחום הפוליטי, הוא התוצאה ההכרחית, כמעט (למה כמעט? על-כך בהמשך), של משוואת אינטרסים פוליטית וכלכלית.

הנוכחים (להבדיל מנעלמים במשוואה מתמטית) במשוואה, הם האינטרסים של ההנהגות המקומיות, של עזה, ישראל והרשות הפלשתינית; של המעצמות האזוריות, איראן, טורקיה ומצרים; ושל המעצמות הגדולות, ארה"ב, אירופה המערבית, רוסיה וסין.

וכמו כן, מרחפים מעל וחותרים מתחת, האינטרסים הגלובליים של ההון התאגידי, מאלה המתרכזים ברווחי-מלחמות, ובעיקר האינטרסים החזקים של תעשיות הנשק והנפט (חזקים, בגלל שיעור הרווח העצום והחריג בתחומים האלה, ובגלל מעורבותם העודפת בפעילות הפוליטית), אך גם תעשיית התרופות, הקבלנים הגדולים וספסרי המט"ח.

הכל ידוע, מרוח בכותרות, לפעמים אפילו בפרשנויות, לא צריך לחפור עמוק, רק להסיר את מסך האשליות, להיפרד מהטיות אידיאולוגיות ולשכוח מה-WISHFUL THINKING (חשיבה אמונתית?).

מבין כל אלה אפשר להצביע רק על שתי קבוצות-אינטרס, המגלות עניין ביציאה מהמבוי הסתום הישראלי-פלשתיני:

חבורת השלטון הנוכחית  במצרים, סביב הנשיא עבד-אל-פתאח א-סיסי (בגלל החשש מהאיראנים), וחבורת השלטון הנוכחית בארה"ב, שסביב הנשיא שם דונלד טראמפ (טראמפ רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שמביא שלום, ונתמך על ידי אוונגליסטים-משיחיים אמריקאים).

כל השאר עושים כמיטב יכולתם כדי שהיהודים והערבים, שני עמים שמיים במזרח התיכון, ימשיכו להתקוטט, עם דגש על הסכסוך הישראלי-פלשתיני; או, במקרה הטוב, כל השאר לא נוקפים אצבע כדי לקדם את היציאה מהמבוי הסתום הזה.

אז מה, הכל אבוד?

*****

לא בהכרח.

כי הנה, ב-1977, כשהנשיא המצרי אנוואר אל-סאדאת הגיע לירושלים, וביחד עם ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין הם הניעו את התהליך שהביא לשלום הישראלי מצרי – היתה משוואת האינטרסים המקומית, האזורית והעולמית דומות למדי למתרחש היום.

מנהיגים בגין, קרטר וסאדאת: שלושה בו-זמנית (הצילום מהוויקיפדיה)

יחסי היהודים והערבים במזרח התיכון היו מצויים גם אז במבוי סתום. נכון שהשלטון  באיראן היה עדיין בידי השאה, וטורקיה היתה נתונה במשבר פוליטי קשה (בין 1975 ל-1980 שלטו במדינה חמש ממשלות שונות); אך על כך "פיצתה" המלחמה הקרה המערבית-סובייטית, שהיה לה ביטוי ברור במזרח התיכון – הסובייטים לצד הסורים ׁׁ(מצרים החלה חומקת מזרועותיהםׂ), ארה"ב לצד ישראל והאירופאים מחרחרים מלחמה כרגיל. וכמובן האינטרסים החזקים של הנפט והנשק – חזקים לפחות כמו עכשיו, ומעוניינים ביותר בהמשך הסכסוך. ואם לא די בכל אלה, לשלטון בישראל מגיע לראשונה מנחם בגין בראש הימין הנורא, אוכל-ערבים אז כמו היום. משוואת אינטרסים שכולה מצביעה על מבוי סתום.

והנה הפתעה.

*****

כיצד התרחשה ההפתעה הזאת? כיצד נפרץ אז המבוי הסתום?

אולי רצון האל, אולי צירוף מקרים ממוזל, אולי עורמת ההיסטוריה, אולי הבשלה של תהליכים סוציו-אקונומיים-פסיכו-דיאלקטיים, אבל זה מה שקרה:

בו זמנית, ניצבו בראשם של היהודים והמצרים שני מנהיגים מיוחדים במינם. כאלה שלא קורים בכל דור.

ואילו בארה"ב כיהן נשיא שלא הפריע, ואפילו הועיל.

מנהיגים נתניהו ואבו-מאזן: לשונות כפולות

סאדאת ובגין הבינו היטב את מערך האינטרסים העולמי. הם ידעו היטב מה עוצמתם של האינטרסים שכל עניינם, כבר עשרות שנים (לפחות מאז נסיונם של המנהיג הציוני חיים וייצמן והאמיר פייסל להגיע להסכם יהודי-ערבי בינואר 2019) לחרחר מלחמה ולסכל כל ניסיון לשלום בין שני העמים-האחים במזרח התיכון.

לכן התנהלו השיחות לקראת ההסכם בסודי סודות. סגנו של סאדאת ואיש אמונו חסן א-תוהאמי נפגש בסודיות גמורה עם ראש המוסד דאז האלוף יצחק חופי (חקה), ואחר-כך עם שר החוץ המפתיע שמינה בגין – משה דיין. הפגישות נערכו במרוקו, תחת חסותו של המלך, ועד שלא נסגרו עקרונות השלום בין שני הצדדים, נשמר הכל בסוד גם מפני האמריקאים וכל השאר.

למה? ברור לגמרי: כדי שלא יכניסו לנו מקלות בגלגלים.

*****

לסאדאת היתה ביקורת קשה על תקופת כהונתו של קודמו הידוע והנערץ, גמאל עבד-אל נאצר. הוא ראה את התבוסה בתימן ואת התבוסה מול ישראל בשנות ה-60'. הוא ראה את הברית העקרה עם סוריה, ואת היחסים השגויים עם הגוש הסובייטי. את הכלכלה המתדרדרת והולכת ואת מצבו האומלל של המון העם. הוא רצה להחזיר למצרים את חצי האי סיני, ולהתחיל לטפל בכלכלה ובחברה בארצו פנימה.

ואם המחיר יהיה שלום מול ישראל השנואה – צריך לשלם את המחיר.

מנחם בגין, ראש ממשלה טרי ב-1977, רצה באמת ובתמים "להיטיב עם העם", כפי שהצהיר. היה ברור לו, ששלום מול האוייבת העיקרית של ישראל יועיל למטרותיו.  סביר שהבין, שעדיף להבטיח את הישרדותה ובטחונה של מדינת היהודים על הסכם עם שכניה – על -פני הסתמכות על כוח צבאי בלבד. ולשם כך הוא היה מוכן לסגת מעקרונות אידיאולוגיים שעבר זמנם, וגם מחל על כבודו, שהרי הבטיח כי אחרי פרישתו מתפקידו יתגורר בהתנחלות בחצי האי סיני, שאותו החזיר כולו תמורת השלום.

ואילו הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר נתן את ידו להסכם המתגבש בין שני אלה. הוא היה אוונגליסט אדוק, כמו תומכיו דהיום של דונלד טראמפ. הוא שימש כמטיף וככומר בכנסייתו הבפטיסטית, הגדולה שבכתות האוונגליסטיות, ושניה רק לקתולים בין הכנסיות הנוצריות בארה"ב. על פי הפרסומים,  נהג קרטר להתפלל, גם בבית הלבן, כמה פעמים ביום. שלום יהודי-ערבי, תחת חסותו, נראה לו כצעד נכון לקראת התקופה המיוחלת של אחרית הימים.

*****

הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג הזה, בסוף חודש מאי 2011, נשא את הכותרת "שלוש סיבות טובות ליאוש: נתניהו, אבו-מאזן ואובמה". ההשוואה בין המנהיגים הנוכחיים של היהודים והערבים, ובין בגין וסאדאת, היתה מדכאת.

כי תחת התירוץ של תפיסת ההיסטוריה שלהם באשר לגורל הרצוי של עמיהם (אך לא פחות מזה בגלל דאגתם למקומם שלהם בהיסטוריה הזאת), מזניחים שני הנמנהיגים הנוכחיים, הישראלי והפלשתיני,  את האינטרסים הממשיים, הנוכחיים, של עמיהם ודנים אותם להמשך הסכסוך ולשפך-דם נמשך.

נשיאים אובמה וטראמפ: האידיאולוג והפרגמטיסט

שניהם עושים שימוש בכפל לשון, שאינו מצליח לכסות על האמת המצערת.

נתניהו אמנם נשא את "נאום בר אילן" הידוע, בדבר נכונותו להקמת מדינה פלשתינית, אך הבהיר בהזדמנויות רבות שהוא לא מתכוון ברצינות.

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אמנם מעמיד פנים כ"מתון" ואף כ"איש שלום", אך ברור לגמרי, שכאשר הוא אינו מוכן לוותר בעניין "זכות השיבה" – שפרושה המעשי הוא סופה של מדינת היהודים – וכשכל מה שהוא מוכן לחתום עליו עם הכופרים המתחזים להיות עם, הוא "הודנה" נכלולית –  הוא מחנטרש לא פחות מנתניהו.

נכון שיש הבדל בין הנשיא ב-2011, ברק אובמה, ובין הנשיא האמריקאי הנוכחי דונלד טראמפ, הבדל שכולו לטובת טראמפ. אובמה היה אידיאולוג מתוצרת כנסיית השכל הניאו-מרקסיסטית-פוסט-מודרניסטית, שתוצאות מדיניותו המרחפת גודשות את בתי הקברות של האזור. טראמפ הוא פרגמטיסט מתוצרת עולם העסקים, שעיקר עניינו בתוצאות בשטח. אבל תהיה זו אשליה לחשוב, שטראמפ יוכל לקדם משהו בלי שישתנה דבר-מה מהותי בתפיסותיהם של נתניהו ואבו מאזן  (או לפחות אחד מהם) – או בלי שיבואו במקומם מנהיגים דומים יותר לבגין ולסאדאת.

כי מה שאפשר ללמוד מהצלחתו (אולי החלקית ובינתיים, וגם זה המון) של השלום הישראלי-מצרי, הוא זה: שהחלטה נחושה והסכמה בין שני מנהיגים ישרים, נחושים ונבונים, שטובת עמיהם לנגד עיניהם ולא שיקולים זרים, יכולה לגבור גם על כוחות אדירים, ולהפר את משוואת הנוכחים, החותרת בהתמדה אל המבוי הסתום. וכאשר יש קצת עזרה מידידים במעצמה הכי גדולה, זה יכול לעזור.


בפוסט הבא: התקשורת והאינטרסים של העמים

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. אילן permalink

    לא נעים להגיד לך שהכול פאטה מורגנה. למה המצרים היום שבקושי יש להם כלכלה. בונים בסיני בסיסים מאגרי דלק אסטרטגים וסוללים עוד ועוד אוטוסטרדות מעל ומתחת לתעלה. מאיפה מגיע האיום עליהם. מלוב סודן ואתיופיה. נו.
    קונים צוללות נושאת מטוסים. מטוסים מצרפת ארה״ב ובקרוב מרוסיה.
    חבל שבגין היה נאיבי וויתר על גבול אסטרטגי עם מצרים. ביחסים בין מדינות תקופה של 40-50 שנה זה כלום ואנחנו ויתרנו על גבול טיבעי עם מצרים ונשארנו עם מישור ובלי עומק של ממש.
    אפילו רוסיה הגדולה מנסה כול הזמן להשתלט על אוקראינה בשביל ליצור חיץ מול אירופה ולרוסיה יש קצת יותר שטח מישראל. רק קצת.
    אולי אתה יכול להסביר לי מה דחוף למצרים להתעצם דווקא מולנו ולבנות במקום מלונות בסיסי צבא שדות תעופה עשירים של מטוסים בסיני שלכאורה האויב נמצא בדיוק בצד השני. אנחנו הרי בשלום עם הידידה הגדולה שלנו.
    בסוף קרטר היה יותר חכם מכולם ויצר מצב אסטרטגי שהיום מאוד לרעתנו. חבל. ולכן אנחנו נמשיך לסבול והאמריקנים והרוסים ימשיכו למכור נשק ל כ ו ל ם כמו שתמיד אהבו.
    בתוך הקוראן צפונים כול שורשי הסיכסוך של ישראל עם העולם המוסלמי. זאת מלחמת דת והמזל שהם כרגע. הסונים והשיעיים. שונאים אחד את השני יותר ממך.
    כמו שערפאת לא קיבל אותך גם א-סיסי כנ״ל אבל כמו כול מוסלמי טוב הוא תמיד יחשוב על הודנה.
    אפשר ורצוי לעשות הסכמים עם מדינות סביבנו אבל לעשות זאת מנקודת חוזק שאתה תמיד החזק והם החלשים. אחרת זה לא יעבוד.
    ההסכם עם מצרים גרוע כי אנחנו ויתרנו על כול השטח ונתנו למצרים יתרון שהיום 45-50 שנה אחרי הם מנצלים. ומאוד דומה למה שקורה מול ירדן.
    אם היינו נסוגים לקו המתלה. היינו שומרים על גבול טיבעי שקשה לכבוש וגם התעלה הייתה פתוחה אבל בפיקוח צמוד שלנו כמו שהיום אנחנו יושבים 40 ק״מ מדמשק. זה לא רע בכלל. חבל שלא חושבים קדימה. אולי במלחמה הבאה …

    Liked by 1 person

    • שלום אילן,
      א. האם לא נראה לך שאתה מתפרץ לדלת פתוחה כשאתה קורא לטיעון שלי "פאטה מורגנה" ומתאר את עלילות המצרים בסיני? האם לא כתבתי שהאינטרס של א-סיסי הוא אנטי-איראני, ושהשלום הוא "חלקי ובינתיים"?
      ב. אתה רוצה לומר לי שבנימין נתניהו וממשלתו עיוורים לביטחון ישראל, מפקירים את החזית הדרום-מערבית המאיימת בשעה שהם עוסקים בצפון מזרח? מפקירים אותנו כשהם נותנים אישור למכירת צוללות משוכללות למצרים? סוג של בוגדים, אולי? או מינימום מטומטמים שימינם אינה יודעת מה שעושה שמאלם?

      אהבתי

      • אילן permalink

        לידיעתך הנזק כבר נעשה. פגענו באתוס הציוני של התישבות, פינינו ישובים פורחים ושטחים אסטרטגיים תמורת הבטחות. כול הפיתוח הצבאי בסיני נעשה בשנים האחרונות בטוענות של לחימה ב דאאש בסיני.
        למה נתנו למצרים צוללות ומה קיבלו בתמורה. למה בחרו f35 ולא f15. באמת לא יודע.
        אני בטוח שצמרת המדינה מקבלת דיווחים הרבה יותר מפורטים ואין הרבה מה לעשות כי עכשיו זה שטח מצרי.
        אני מייצר על כך שלא חשבו לדעתי מספיק על אובדן נכסים אסטרטגיים וגם אידיאולוגיים ומאוד החלישו את ישראל אסטרטגית.
        ומסיבה זו הגבתי כי אני לא מסכים עם המסקנות שלך.

        אהבתי

  2. אני מבין לליבך.

    אהבתי

  3. בשבילך מאפיהו:
    https://nziv.net/15754/

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: