דילוג לתוכן

לזכר אורי אבנרי: הבנאדם עושה תכניות, וההיסטוריה צוחקת

אוגוסט 21, 2018

הדבר הראשון שבא לי בראש כשמדובר בבנאדם, זה לא מה שאמר או חשב, או מה הרושם שהותיר על העולם או על סביבתו, אלא משהו שקשור בו עצמו, באנושיותו הפשוטה.

והנה, אפילו אורי אבנרי היה בנאדם, אולי בניגוד למה שכמה אנשים חשבו, אמרו וכתבו אודותיו.

אז תצחקו, אבל הרושם החזק והעז, ובמיוחד הכי רועם, שנשאר לי מאורי אבנרי שהפסיק לחיות או הלך לעולמו, היה הצחוק שלו. אני יודע שלא מקובל להתחיל הספדים בצחוק, אבל אלה החיים, ואבנרי ידע להפיק מעצמו צחוק-צחוק, אדיר ומשוחרר. מכירים את הביטוי, "לגעות בצחוק"? אז זהו. הצחוק של אבנרי היה משהו שבין געייה של עגל, נעירה של חמור וצהלה של סוס.

כששמעתי אותו גועה בפעם הראשונה, כבר איני זוכר מה היתה הבדיחה ועל חשבון מי, הייתי מופתע ביותר. זה בכלל לא הסתדר לי  עם דמות הייקה שהיתה לי בראש, הצונן, ההגיוני, השקול, הרציני עד מוות, אידיאולוג ומורד, חולם ולוחם כדון קישוט ומהפכן כאריה טרוצקי.

הצחוק של אבנרי היכה בי לראשונה באיזו ישיבה של הגוף שנקרא "הנהלת של"י",  שם כיהנתי בתור סוג של דובר, מתישהו לקראת הבחירות של המהפך ב-1977.

כבר היו מאחורי  כ-15 שנות היכרות עם "העולם הזה", עם דעותיו ומעלליו, עם מפלגתו (פעמיים הצבעתי לו), וגם קראתי ספר או שניים  או אף שלושה אודותיו, רובם ממש לא מחמיאים. שום דבר מכל אלה, לא הכין אותי לצהלה הרועמת שבקעה מהרווח הצר שבין הזקן הלבן והשפם הלבן שעל פניו הצרים והמאדימים.

כששמעתי אז לראשונה את הצחוק של אבנרי, חשבתי לעצמי, שאחד עם צחוק כזה, לא יכול להיות אדם רע, כמו שיש המספרים עליו. חשבתי לעצמי: בנאדם שצוחק ככה, מכל הלב, איך אפשר להגיד שאין לו לב?

אחר כך היו לי הרבה שעות אבנרי בכנסת, כשהייתי, במשך שנה וחצי, סוג של "מזכיר סיעה". כשהיה ח"כ, בתורנות עם מאיר פעיל ז"ל, שבוע-שבוע, הוא היה מסיע אותי בחזרה לתל-אביב בתום המושב הקצר של יום רביעי. ככה יצא לי לשמוע ממנו עוד הרבה צחוקים מאותו סוג.

זה כבר לא היה המוסטנג הידוע, באותה תקופה, אלא הסיטרואן הצפרדעית, זו שמאשימים את פיקאסו בעיצובה, שאבנרי אהב להביא אותה למהירות שיוט של 120 קמ"ש (היה נהג מצויין).

וגם במערכת "העולם הזה", מאוחר יותר, במשך שלוש שנים נוספות, היתה הצהלה של אבנרי עולה ובוקעת מהחדר שבקצה הדירה המאורכת ברחוב גורדון, איפה שהיה יושב  עם הגרפיקאי יוסי שנון מאחורי דלת סגורה, כדי שלא יברח קור המזגן.

*****

לא אכנס כאן לדיון בכל זכויותיו של אבנרי בתחום העיתונות והפוליטיקה, שכבר נטחנו עד דק. רק נקודה אחת קטנה.

הוא היה איש עם חזון, אבנרי, ופה אנחנו מגיעים לאירוניה של ההיסטוריה.

אורי אבנרי: צחק מכל הלב (הצילום מהוויקיפדיה)

החזון של אבנרי כידוע, הוא "פתרון שתי המדינות". את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים" טבע איש של"י אחר, אריה (לובה) אליאב בספרו "ארץ הצבי" ב-1972. היום כבר אין ויכוחים רבים באשר לרמת החדירה של הרעיון הזה לציבור הישראלי.

קראתי את דבריו של אבנרי, שכאשר העלה את הרעיון הזה, על פי עדותו, לא היו יותר מעשרה אנשים בין הים לנהר שהחזיקו בו.

והיום? על הרעיון של אבנרי, בשילוב הניסוח של אליאב,  מבוססת המדינאות הישראלית. לא רק של השמאל, אלא גם זו של המרכז והימין. על הרעיון הזה התבסס עקרון "האוטונומיה" שהופיע כבר בהסכמי קמפ-דיוויד ב-1979. על הרעיון הזה התבססו הסכמי אוסלו של תחילת הניינטיז. הוא שוב הופיע בתחילת המילניום החדש, בקמפ-דייוויד 2 ובטאבה, אך גם ב"יוזמה הסעודית" שעוותה לא מעט ב"יוזמה הערבית". ולבסוף – הצהרת בר-אילן מטעמו של ראש ממשלת הימין הישראלית, בנימין נתניהו, שאחר כך החל לזגזג, ואין בזה חדש.

עם כל בעיותיו של החזון הזה, טרם יצא לי להכיר טוב ממנו.

אבל האירוניה היכתה בהיסטוריה, ותראו מה קרה.

בישראל – והדברים עדיין נמשכים, קראו לבעל החזון "בוגד" ובעוד שמות-תואר מבזים. יש חבר'ה שמותו הוא מבחינתם הזדמנות למנות את חטאיו ולהכות בחזהו, איפה שליבו כבר לא פועם.

אבל אותה ישראל, אותם יהודים שאבנרי מנה את חטאיהם והיכה על חזם בשנות "גוש שלום" האחרונות, רובם בכלל בעד החזון שלו! של אבנרי! של אבנרי ולובה, שלא מזמן היכו גם על חזהו המת בעוון חטאיו!

בכל הסקרים, כבר המון זמן, רוב "הציבור היהודי" בישראל, בעד הפתרון של אבנרי את אליאב!

שתי מדינות לשני עמים.

ולדעתי הרוב, בעד הפיתרון הזה, בין הח"כים היהודים, גדול אף מהרוב הציבור.

כך שאפשר לומר, שעם אויבים כאלה, אבנרי לא צריך חברים.

ובעד הפיתרון הזה, החזון של אבנרי ולובה, ניצבות גם כמה מדינות ערביות סביבנו.

עד פה הכל סבבה, אם כי שום דבר לא מצחיק.

כי הנה, בשעה שאצל היהודים קראו לאבנרי "בוגד" ומשמאל ומימין וממרכז הורידו את מה שנשאר משמו הטוב ביגון שאולה, התמונה שונה לגמרי אצל אחינו ושכנינו הערבים: אבו מאזן פירסם, וגם איימן עודה פרסם. ועכשיו נשאר רק שהחמאס ירימו מעל לעזה בלון לזיכרו.

ואני  יכול לתאר לעצמי , מה קורה בימים אלה בעיתונות השמאליברלית במערב ובעלוני האינטרנט של הפייק-שמאל המקומי, דמעות עולות בעיני כשאני רק חושב על ההספדים המוופיעים שם.

אלה שבשנותיו האחרונות השתתף אבנרי בעצרותיהם ובמאבקיהם.

אבל, וזה הצחוק, מתברר שהחזון של אבנרי את לובה, שתי מדינות לשני עמים, ממש לא מדבר אל הנהגתם של שכנינו הפלשתינים.

כלל לא עולה על דעתם. היהודון אבנרי , מבחינתם, הוא כולה קולוניאליסט אירופאי זר שניטע באדמה לא-לו על ידי כופרים אימפריאליסטים, שאו שמצווה מאללה להשמידו, או שאפשר להסתפק בהגלייתו "בחזרה אל ארץ מוצאו", או שהוא מטמא ברגליו את אדמת הקודש, או שאפשר לחתום איתו איזו  "תאהדייה" או אפילו  "הודנה" מוקצבת בזמן (עם היתר יציאה מההסכם בכל רגע שמתאפשר).

ואין צורך לומר, שכל הפייק-שמאל בעולם, ניצב איתן מאחורי החזון האנטי-אבנרי הזה של המקופחים הניצחיים, כי הכל מאללה או כי הכל כתוב כבר אצל מרקס, ואם לא מרקס, אז לפחות סעיד.

מול חזון השלום והאהבה של אבנרי, מציבים הפלשתינים והפייק-שמאל, המקומי והעולמי, את חזון השנאה והמלחמה שלהם.

מה שלא הפריע גם לקורבין לספוד.

עם חברים כאלה, אבנרי והחזון שלו לא צריכים אויבים.

לא פלא, כמובן, שחבריו אלה של אבנרי, והימין הכי קיצוני, משייטים באותה סירה.

שזה מצחיק אותי בכל פעם מחדש.

איך שהבנאדם, חכם ככל שיהיה (וטיפש אבנרי לא היה), יכול להתבלבל בצורה כזאת בין חבר לאויב.

ונראה לי שגם ההיסטוריה עשויה לצחוק מהתקרית.  או שאולי תסתפק בגיחוך יבש.

*****

לפני שאשכח. אם קראתם את הפוסט שלעיל, ושמתם לב שיש בו די הרבה פיסקאות קצרות מאוד – בין מילים ספורות לשורה וחצי עד שלוש ורבע – מודה ברצון ובהוקרה, שאת הפטנט הזה ירשתי משניים, שזה היה מנהגם: אורי אבנרי ועמוס קינן ז"ל.

 

 

 

2 תגובות
  1. יוסי permalink

    האם אפשר "להידחף" על נושא אחר -גזענות ועיתון "הארץ"? בחפשי דבר אחר לחלוטין בארכיון אוניברסיטת ת"א, מצאתי בעיתון "ידיעות" מ 1964 אוסף של גינויים – מימין ומשמאל, מספרדים ואשכנזים – לספר חדש שיצא אז, "המהפכה האשכנזית".

    מתברר שהסופר, קלמן כצנלסון, פרסם ספר זה ועוד מספר ספרים כמו "החשבון האשכנזי 1980-1990", "אשכנזי זקן מסכם" וכדומה – כולם בהוצאה פרטית שלו-עצמו. תוכן הספר(ים) הינו בדיוק כמו שאתה מתאר לעצמך: הספרדים הנחותים זוממים להרוס את "תרבות הנצח האשכנזית", הם הורסים את המדינה, והמלצה ללמוד אידיש כשפת התרבות, לעומת הלדינו (והעברית) הנחותות. אגב, הוא עצמו הודה שהאידיש שלו גרועה.

    עד כאן – מילא. אבל נחש איזה עיתון פרסם את עזבונו הספרותי של כצנלסון ב 2015 ותיאר אותו בצורה חיובית? נחש באיזה עיתון רוב המגיבים תמכו בו בהתלהבות, קראו לו "נביא", "גאון", "אדם שאמר את האמת האמיצה", וכולי? יש לך שני ניחושים, השני לא נחשב.

    נ.ב.

    מדוע תמיד גזענות ושוביניזם מתוארים כ"אמת אמיצה" על ידי תומכיהם? מה "אמיץ" בלומר לכולם שהדת, או העדה, או הגזע, או המין שלך עליונים על כל האחרים, ושאתה נזר הבריאה? אמת *נוחה* או אמת *מחמיאה*, הייתי מבין, אבל "אומץ"?

    Liked by 1 person

  2. יוסי permalink

    חשבתי על כך, ו"עלה לי רעיון", כמו שאומרים. מתנצל אם הוא מובן מאליו.

    ראשית, אני מניח שה"אומץ" משמעותו שאתה מוכן להגיד בפומבי ב"אומץ" שאתה גזעני ולספוג את הגינויים מכל אותם אנשים ש"חושבים כמוך אבל מפחדים להגיד את האמת". באמת, כל הכבוד. לפי אותו הגיון, גם מאוד "אמיץ" לשדוד זקנות ברחוב, כי אתה אחרי כן תוכל "באומץ" לספוג גינויים מהחברה.

    שנית מעניין מאד להסתכל על מה כתבו — ב 1964! — נגד אותו כצנלסון. הרעיון שיש שני עמים, "אשכנזי" ו"ספרדי", שאין ביניהם קשר, היה רעיון שאפילו האשכנזים ה"רעים" ביותר התנגדו לו. מדוע? שום שנובע מכך ש*אין עם יהודי*. זו שלילה מוחלטת של הציונות. לחשוב שהיהודים המזרחיים לא משכילים או נחותים אינטלקטואלית, זה דבר אחד; שהם *לא יהודים*, חלק מ*עם אחר* — דבר אחר לגמרי. בן גוריון עצמו אמר לגבי ספר זה שאיננו מבין איך אפשר לטעון שיהודי ממרוקו הוא "מרוקאי" יותר משאפשר לטעון שהוא, בן גוריון, "רוסי".

    אם כך, לא פלא ש"הארץ" תומך בכצנלסון ז"ל(*) — הרי עבור "הארץ", *באמת* לא קיים עם יהודי! (אפילו פרופסור לקולנוע אמר זאת בספר חדש! איזו עוד הוכחה אתה רוצה?!) יש אותנו, קוראי "הארץ", בני העם האירופי העליון, ויש את כל האחרים, הערבים ממש וה"יהודים הערביים", בני העם הלבנטיני הנחות. אין כל קשר בין שתי הקבוצות.

    אגב, הערסים הלבנטיניים כהי העור לא רק נחותים פיזית ואינטלקטואלית, אלא גם מאד-מאד גזעניים, כידוע. כמו שכל קוראי "הארץ" יודעים, הם יביאו אותנו לפשיזם! לנאציזם! בדיוק כמו הנאצים, גם הערסים חושבים שהגזע האירופאי העליון מזדהם על ידי מהגרים פרימיטיביים בני המזרח, ושזה יהרוס את המדינה שנהדרת שהאירופאים העליונים בנו! אהם… רגע אחד… זה הטיעון של "הארץ"… טוב, אז הלבנטיניים האלה סתם נאצים נחותים וזהו.

    רק לא ברור לי פה, מה הסיבה ומה המסובב. האם "הארץ" קודם החליט שהציונות היא פיכסה, ואז גילה לשמחתו שנובעת מכך עליונות העם האירופאי על העם הלבנטיני? או שמא להפך — הרצון העז של קוראי "הארץ" להרגיש עליונות גזעית על ההמון הפרימיטיבי גרמה להם להיות מוכנים לשלם כל מחיר, כולל ביטול הציונות, עבור מציאת הצדקה לכך? או שמא "הארץ" חושב שיש פה דבר טוב אחד (עליונות גזעית) שממנה נובע דבר טוב שני (ביטול הציונות) ולהפך, בהיזון חוזר חיובי (תרתי משמע)?

    (*)כן, ז"ל — הוא נפתר בשיבה טובה בערך בשנת 2000, ו"זכרונו לברכה" משום שלפי מה שראיתי מהאוטוביוגרפיה שלו, הוא דווקא לא היה אדם רע. כנראה, הוא היה שייך לאותה קבוצה גדולה של אנשים ש*בתאוריה* רואים במזרחיים נחותים, אבל מעשית עובדים, חיים עם, וחברים של מזרחיים רבים, תוך כדי תימהון גלוי: כיצד ייתכן, שרוב המזרחיים שהם מכירים אישית דווקא, במקרה, לא פרימיטיביים ונחותים כמו כל *שאר* המזרחיים? גזעני — כן, אבל לפחות עדיפה גזענות כזו כל ה"נאורים" שעוברים דירה בבהלה ברגע שמשפחה אתיופית או ערבית עוברת לגור בשכנות…

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: