דילוג לתוכן

חוק אחד רחוק מדי?

אוגוסט 5, 2018

א. שם מטעה, ולא במקרה. השם המקובל של החוק הוא מטעה. כולם קוראים לו "חוק הלאום". אבל שמו הרישמי והנכון הוא: "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי".

כי החוק הזה כלל אינו מגדיר את הלאום היהודי, אלא את מדינת ישראל כמדינתו.

מדינת ישראל ודמותה, הם עניינו של החוק.

ולא הלאום היהודי.

הטעות אינה "סמנטית" או מקרית.

הטיעון של המטעים הוא: אם החוק הוא "חוק הלאום" ועניינו העם היהודי, ויחסיו עם המדינה שהיא מדינתו, מדוע יש להזכיר בחוק את האזרחים ערבים ולהתיייחס למעמדם במדינה? הם הרי אינם חלק מהלאום היהודי.

אבל אם החוק הוא בעצם "חוק יסוד: מדינת ישראל." – וזה מה שהוא – התמונה אחרת: זוהי חובה להגדיר בו גם מעמדם של התושבים האחרים של המדינה, הלא יהודים, שמהווים רבע או יותר מאזרחיה.

התעלמות מהם בחוק יסוד:המדינה,  היא צחוק מהעבודה, צחוק מהמדינה וצחוק מהחוק.

וההתעלמות הזאת  חושפת את אופיו האמיתי ואת מהותו של החוק: כלי של סכסכנות, הסתה ואפלייה.

שרת משפטים איילת שקד: חוק טריוויאלי וחסר משמעות – אך חשוב! (צילום מהוויקיפדיה)

מבחינת מדינת ישראל, שהיא עניינו של החוק הזה, הוא מיותר ומזיק. כבר הזכרתי את דבריה של שרת המשפטים איילת שקד, שהגדירה  את החוק כ"טריוויאלי" ושאינו אומר "שום דבר משמעותי"* (כלומר, חוק מיותר). כבר הזכרתי את דבריו של שר האוצר משה כחלון, שהשתתף בתהליך החקיקה: מה שאפיין את התהליך היתה "פזיזות" (כלומר, חיפזון וקלות דעת). כבר הזכרתי את דבריו של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, הח"כ משה גפני, שאמר: "החוק הזה לא ישנה כלום (כלומר, מיותר), אבל הוא רע"(כלומר, מזיק).

כבר הזכרתי שראש הממשלה נאלץ לגעור בשרי ממשלתו ולהמריץ אותם ולהשתתף במערכה התעמולתית  בעד החוק אחרי שהתקבל והותקף – ללא הועיל.

ב. חוק אנטי בג"צי. טיעון רווח בעד החוק, הוא, שעניינו לחסום את הנטיה של בית המשפט העליון, לפרשנות מוטה ולפגיעה במהותה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

אך הדרך הנכונה למנוע משופטי העליון להתעלל  (לדעת הימין) בחוקי המדינה, היא, כמובן, אחרת: על ידי הגדרת המותר והאסור עליהם, זכויותיהם ומגבלותיהם – ולא על ידי חוק מיותר ומזיק, המתעלם מרבע ויותר מאזרחי המדינה, מדיר אותם ומתעלם מזכויותיהם.

ג. חוק אנטי-יהודי. כבר טענתי שהחוק הזה הוא בלתי-יהודי בעליל.

וזה למה?

כי בתנ"ך, ובמיוחד במקרא, שהם הבסיס לאמונה ולתרבות היהודית, יש אמירות מפורשות ביותר. לא פעם ולא פעמיים  אלא עשרות פעמים,  מדובר ביחסים האמורים להתקיים בתוככי ישות מדינית שמקיימים בני ישראל, בין מי שמשתייכים לאמונה השלטת, ובין אלה המתגוררים עימם בתוככי אותה ישות מדינית – "הגר" ו"התושב" – שאינם בני ישראל ואינם שותפים לאמונתם.

נכון שההגדרות, של "אזרח" ושל "גר" או "תושב", אז והיום, אינן מקבילות אחד-לאחד. אך הכוונה ברורה: המחוקק העברי הקדום  מבין את הנזק שבסכסוך ובפלגנות, ורוצה בחיים של שלום ואחווה לבני עמו במדינתם. מטרה שתושג על ידי הסדרת היחסים בינם ובין השכנים הגרים עימם.  לכן מצווה המחוקק המקראי לא  רק על שוויון בזכויות, ולעתים גם בחובות – אלא אפילו על אהבה.  לא רק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הכללי – אלא אף "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

ומיהם הגרים עימנו, היהודים, בארצנו היום, אם לא אחינו הערבים והדרוזים? כמונו בני אברהם? כמונו מאמינים באל אחד? האם לא קברו יצחק וישמעאל ביחד את אביהם אברהם במערת המכפלה בחברון? האם לא התחתן משה ביתרו המדייני, נביאם של הדרוזים? האם שפת אחינו, הערבית, אינה אחות לשפתנו העברית?

מיליוני יהודים וערבים בארץ הזאת, יום-יום ושעה-שעה, כבר המון שנים, חיים בשלום ובאחווה. משתפים פעולה במקומות העבודה, בבתי המסחר ובבתי החולים, מבלים בבתי הקפה ובבתי הקולנוע.  מתארחים אלה בבתי אלה. שלא לדבר על הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים המשרתים בצבא.

וכך מתקיים חזונו של המחוקק המקראי.

כן, יש גם סכסוכים, לפעמים  אלימות, אפלייה וגזענות (ובין יהודים לבין עצמם אין? ובין ערבים לבין עצמם אין?).

אז למי יכול להיות עניין להפר את השלום היומיומי הנרחב הזה, להרבות בסכסוכים  ולהסית לשנאה – חוץ מאשר לימין הלאומני והגזעני היהודי, וחוץ מאשר לימין הלאומני והגזעני הערבי מ"המשותפת" – שאותם משרת החוק המיותר והמזיק הזה? שהם כה עולצים עליו (מי יאמין לדמעות התנין של הח"כים מהמשותפת)

הנה שאלה למצדדי החוק ומחוקקיו:

ככה מתייחסים לאחים? במקום שוויון וקבלה, כמו במקרא (וגם במגילת העצמאות) – הדרה והתעלמות?

במקום אהבה – שנאה?

ד. השמאל אשם! כשקראתי את עיתוני הסופשבוע, שמתי לב, שהרבה יותר ממה שהאידיאולוגים של הימין מגינים על החוק, הם תוקפים את השמאל המתנגד לו.

יו"ר אופוזיציה ציפי לבני: בדרך לבידוד ולמיזעור

עם חלק ניכר מהביקורת שלהם אני לגמרי מסכים:

כשדוברים של השמאל, כולל היו"רית החדשה של האופוזציה, הח"כ ציפי לבני, מאמצים את ז'רגון הגידופים המאפיין את הפייק-שמאל הישראלי ובטאונו, עיתון "הארץ", ואת טיעוני הימין הלאומני והגזעני הערבי המאוגד ב"רשימה המשותפת"  הם תוקעים גול עצמי.

כשלבני מכנסת 40 עמותות של סוכנים זרים, המשרתים את מממניהם – מעצמות מחרחרות מלחמה, מליאנים מחפשי רווחים ואנשי דת אנטישמים – היא דנה את עצמה ואת מפלגתה לאופוזיציה נצחית.

וכאשר השמאל הציוני מאמץ את הז'רגון של הפייק שמאל – את "האפרטהייד" ואת "הפאשיזם", וגם "נזכר" מדי פעם במשטר הנאצי, הוא דן את עצמו לבידוד ולמיזעור.

ה. גם בימין מתנגדים לחוק. אך המתקפות של תועמלני הימין על השמאל, בתור קו ההגנה העיקרי על החוק, רק חושפות את חולשתם העיקרית:

שבימין עצמו, ובין שותפיו, יש מתנגדים עיקשים לחוק.

האם העיתונאי שמעון ריקלין, המכנה את בנימין נתניהו "שליח האל" יגדיר את איש הליכוד, הח"כ בנימין בגין כנציגו של הסיטרא-אחרא?

האידיאולוג דרור אידר, המנסה לטהר את השרץ בק"נ טעמים – יטען שהנשיא, ראובן ריבלין, הוא ניאו-מרקסיסט עוכר ישראל?

עו"ד יורם שפטל, המתייחס לחוק כאל אבן דרך חשובה בתולדות האנושות, יקרא לשר החוץ והביטחון לשעבר מטעם הליכוד, משה ארנס, "אוהד סמוי של הגזענות האיסלמית הערבו פלשתינו בולשביקו פאשיסטית?"

לא. הם פשוט התעלמו, מתעלמים ויתעלמו מחילוקי הדעות בימין עצמו.

שכן ההתנגדות לחוק כמות שהוא, אינה שמורה רק לבכירי הליכוד.  מהסקר של "מדד השלום" עולה ממצא מעניין וחשוב:

א. רק 52% מכלל הציבור היהודי סבורים שהיה צורך בחוק הזה. 40% סבורים שלא.

ב. בקרב מי שהגדירו את עצמם כמצביעי הימין, רק 69% הסכימו שהחוק נחוץ בשעה זאת.

ג. מחצית  מבין המוגדרים כמצביעי ימין, השיבו שהיה צורך לכלול את השוויון בחוק.

ומכיוון ששרי הממשלה הזאת והח"כים של הקואליציה מבינים את המציאות הזאת, ברור מדוע רבים כל כך מביניהם פשוט שותקים. כן. הם הצביעו בעד החוק. הם לא רוצים לפרק את הקואליציה עכשיו. הם התחיייבו בהסכם הקואליציוני. אבל הם לא משתגעים  להגן על החוק המיותר והמזיק הזה, נגד חלק חשוב מתומכיהם.

אותם 30% מאנשי הימין שאינם תומכים בחוק הזה, ו-50% מאנשי הימין שסבורים שיש לכלול בו את יסוד השיוויון.

כשראש הממשלה נתניהו מתעקש על החוק המיותר והמזיק הזה כמות שהוא, בלי שום שינוי, יש מקום לחשש, מצד תומכיו, או לתקווה, מצד מתנגדיו, שמדובר בחוק אחד רחוק מדי.


*למרות דבריה אלה, שמעתי הערב את שקד טוענת שהחוק "חשוב". יופי, שרת המשפטים שלנו: גם "טריוויאלי" וחסר משמעות, וגם חשוב. ההבדל בין שתי ההגדרות האלה של החוק, מאותו מקור,  משקף בדיוק את  ההבדל בין דיבור אמיתי, ובין תעמולה זולה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: