דילוג לתוכן

החמאס והסנאף: איך התהפכה הקערה התעמולתית על פיה

מאי 31, 2018

——————————————————————————————

לחמאס היה נדמה שמצא שיטה נהדרת. הוא מעמיד את ישראל וצה"ל מול ברירת  lose-lose אכזרית: או שהגדר תיפרץ והמוני עזתים יפשטו על ישראל – או שצה"ל ייאלץ לירות וישראל תוצג כמדינה רצחנית ואכזרית. ואז קרה לארגון הטרור משהו מוזר מאוד.

—————————————————————————————————————-

זה עדיין לא נגמר. צפוי עוד "יום הנאכסה" בתחילת יוני. אבל, בהנחה סבירה שלא נעמוד באותו יום בפני ארוע שטרם ראינו כמוהו, כבר אפשר להתחיל לסכם את הסבב האחרון בגבול עזה-ישראל.

א. תנועת החמאס היא האשמה מס. 1 במצבה של האוכלוסיה העזתית. התנועה תפסה את השלטון בעזה ב-2007, כשנתיים אחרי ההתנתקות, תוך הפעלת אלימות קשה. מדובר בתנועת-בת של "האחים המוסלמים", ארגון מצרי של האיסלם הקיצוני, הדוגל ב"דין מוחמד בחרב". הכוונה המוצהרת, להשליט את האיסלם על העולם, מופיע גם במסמך המכונן של החמאס, אמנתו.

ב. האנטישמיות מוטמעת עמוק ברעיונות של "האחים המוסלמים", והיא מופיעה במלוא תפארתה גם באמנת החמאס – גם בלי קשר לישראל או ליהודיה. היהודים ככלל הם פסולים, ומדינת ישראל הציונית היא רק עוד מופע של הרוע היהודי.

ג. בסעיף 7 באמנת החמאס נכתב כך:

"לא תגיע שעת הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ויאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו".

אחד ממנהיגי החמאס, פתחי חמאד, מדברר את תעשיית הסנאף

הסעיף הזה תורגם ללשון פוליטית עכשווית על ידי המנהיג הנוכחי של חמאס עזה, יחיא סנוואר. עם תחילתה של "צעדת השיבה" האחרונה בגבול עזה, בסוף חודש אפריל, הוא הגדיר  כך את מטרתה:

"אם בעזה יהיו רעביםתושבי עזה יאכלו את הכבד שלכם  הם יתגנבו לתוך גבולותיכם, הם ישרפו את הציוד שלכם והם יצלפו בכם מטווח אפס."

זה לא הפריע לפייק-שמאל, העולמי והישראלי, לכנות את הארוע כ"הפגנה לא אלימה" ואף כ"הפגנת שלום וידידות", כ"מחאה עממית", ועוד כינויים דומים ושקריים לא פחות, כנהוג וכרגיל בכת החשוכה של הפייק-שמאל.

ד. הסעיף השמיני באמנת החמאס מוגדר יעדה של "ההתנגדות" (החמאס), כך:

"אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה; הג'יהאד נתיבה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

הסעיף הזה תורגם לשפה פוליטית עכשווית ולקו-פעולה ברור על ידי אחד ממנהיגי החמאס, פתחי חמאד, חבר הפרלמנט הפלשתיני ושר לשעבר בממשלת החמאס. זה כבר בתקופת "עופרת יצוקה", אך אותה שיטת פעולה שירתה את התנועה מאז ועד "צעדת השיבה" האחרונה:

"העם הפלשתיני פיתח שיטות הרג משלו. המוות אצל העם הפלשתיני הפך לתעשייה, שמצטיינות בה הנשים ומצטיין בה כל מי שעל פני האדמה הזאת. מצטיינים בה הזקנים. מצטיינים בה לוחמי ג'יהאד ומצטיינים בה הילדים. לפיכך הם (הפלשתינים) יצרו מגן אנושי מהנשים, מהילדים, מהזקנים ומלוחמי הג'יהאד כנגד מכונת ההפצצה הציונית. אנו שואפים למוות כשם שאתם שואפים לחיים."

ה. מה שחמאד מכנה "מגן אנושי", אינו יותר מלשון מכובסת לשימוש האמיתי שעושים המנהיגים הפוליטיים והדתיים של הרצועה: סטטיסטים ושחקנים בסרטי סנאף פוליטי, מדממים ורצחניים. האוכלוסיה האזרחית של עזה נשלחת למות מאש צה"לית מול המצלמות, כדי שצילומי הסנאף יופצו בתקשורת השמאליברלית המערבית הרקובה והמושחתת, וישמשו לדה-לגיטימציה ולדימוניזציה של ישראל.

ו. הכוונה הזאת ידועה היטב לתושבי עזה. לורנזו קרמונזי, כתב של הקוריירה דלה סרה האיטלקי, מהיחידים שהצליחו להיכנס לעזה בתקופת "עופרת יצוקה", ציטט את אבו-עיסא בן 42 (אז), תושב שכונת תל אל הווא:
"הם (אנשי החמאס) ניסו להתגרות בישראלים. לפעמים הם היו רק בני 16 או 17, חמושים במקלעים. הם ידעו שהם חלשים בהרבה (מהישראלים) אבל רצו שהישראלים יירו על הבתים שלנו כדי שיאשימו אותם אחר כך בפשעי מלחמה".

ז. זו היתה הטכניקה גם ב"צוק איתן": אנשי החמאס הציבו את  משגרי הטילים בריכוזי אוכלוסיה, לעתים בבתי ספר ובסמוך לבתי חולים ולבתי מלון, הפעילו את המטולים ונמלטו מיד, בתקווה שצה"ל "ישיב אש למקורות הירי" ויפגע באזרחים, שיצולמו מצידם לצורכי תעשיית המוות והסנאף.

שיטה דומה ננקטה ב"צעדת השיבה". תוך העזרות במעטפת אזרחית של אלפים מתושבי הרצועה, ניסו הטרוריסטים של החמאס לפגוע בגדר ובחיילי צה"ל, ואף לחצות את הגבול. זה כדי למשוך אש צה"לית שתפגע באזרחים, שיהפכו מיד לשחקנים חיים (במקרה של פציעה) או מתים (במקרה של פטירה) בתעשיית הסנאף הנתעבת.

ח. השיטה החמאסית הזאת בוצעה בשיטה, שתוארה על ידי אחד מהאידיאולוגים הבולטים שלה, מייסד ארגון ה-ISM ("תנועת הסולידריות הבינלאומית"), אדם שפירו. השיטה הוגדרה על ידיו, באוזני כתבת ערוץ 10 נעה קולפף, אחרי הצלחת תרגיל הסנאף הנתעב בפרשת המרמרה. מה שקרה שם, אמר שפירו לכתבת –

 "היה מה שעשינו עד כה בכל פעולותינו, שזה באופן בסיסי להציב את ישראל בפני מצב, שבו תיגרר להפסד בכל צעד שתעשה."

ובאנגלית:

 "To present Israel with a lose-lose situation"

ט. התרגום של שיטת ה-lose-lose ל"צעדת השיבה" ברור:

אם ישראל מניחה לעזתים, המובלים על ידי החמאס והג'יהאד, לחצות את גדר הגבול ולהיכנס לתחומי המדינה – ה-lose ברור.

ישראל וצה"ל הם חלשים ומובסים. ניצחון אדיר לחאמס ולג'יהאד.

ואם צה"ל מצליח לעצור את הכניסה לישראל, ומספק לחמאס ולג'יהאד קטעי סנאף כבקשתו, גם אז ה-lose ברור.

צה"ל וישראל מוצגים כרוצחי אזרחים תמימים. ישראל מוכפשת על ידי התקשורת השמאליברלית  ועל ידי ארגוני או"ם חובבי הסנאף הפלשתיני.

מה שישראל עשתה במצב ה-lose-lose שהועמדה בפניו היה ברור: היא העדיפה את הרע במיעוטו. את ה-lose הקטן יותר. עדיף לסבול ב"הסברה" – אך לנצח בשטח. למנוע פריצה של גדר הגבול וחדירה לישראל.

י. השיטה, אם כן, הצליחה להפליא, אבל בשלב מסויים, הקערה התחילה להתהפך על החמאס והג'יהאד.

מדוע?

פשוט מאוד: משום שדוברים ישראלים רבים החלו לחשוף את השיטה. לדבר עליה בגלוי.  להאשים שוב ושוב את החמאס ואת הג'יהאד, בגין השימוש הציני והנתעב בחיי האזרחים העזתים.

האמת שבדברים האלה היתה ברורה וחודרת, ולא ניתנת להכחשה. היו מספיק התבטאויות ודי מעשים של ראשי החמאס והג'יהאד, כדי שתושבי עזה האומללים, סטטיסטים בתעשיית המוות, יבינו שזה מה שעושה להם "הנהגתם".

וחמור מזה: לפחות חלק מהאוהדים הקבועים של "העניין הפלשתיני" ושל החמאס, ניצבו בפני דילמה אכזרית.

הם, אנשי מוסר שכמותם, פעילי זכויות אדם ואזרח, הומניסטים, שמאליברלים נאורים, מי שמצבם האומלל של תושבי עזה לנגד עיניהם –

תומכים למעשה בשימוש ציני ונתעב כל כך, וגם שקוף כל-כך (הודות לחשיפה הישראלית) באזרחים תמימים? שלא די בתנאי חייהם העלובים – השלטון שלהם גם שולח אותם אל מותם?

ובשביל מה?

י"א. וכך קרה, שהקערה התהפכה על פיה. לפתע היה זה החמאס, ולצידו הג'יהאד, שהוצבו בפני מצב של lose-lose:

אם לא ישיבו לטענות נגדם, הם יימצאו מאשרים בשתיקתם את הטענה, והאוכלוסיה העזתית תפנה נגדם. הם גם מאבדים תמיכה בדעת הקהל העולמית, שהיא הקליינט האמיתי מלכתחילה של תעשיית הסנאף הנתעבת שלהם.

אז מה ישיבו, אם הם רוצים להכחיש את שיטת הסנאף החביבה עליהם?

וזה הפיתרון שמצאו:

ב-16 במאי, אחרי שב"יום השגרירות האמריקאית" נהרגו 62 עזתים, הוחש לטלוויזיה אחד מבכירי החמאס, סלאח אל-ברדוויל.

הוא אמר:

"50 מההרוגים (מתוך 62) במהומות הם אנשי הארגון".

וזמן קצר לאחר מכן, הצטרף גם הג'יהאד לשיטת האליבי הזאת, וטען כי  שלושה מאנשיו היו בין ההרוגים ב"יום השגרירות".

כלומר: על פי הודעתם של שליטי עזה 85% מהנפגעים היו חברים בארגוני הטרור.

י"ב. ומדוע מדובר ב-lose גדול?

משום שההודאות האלה, מעמידות ככלי ריק את הטענות שמדובר מ"מחאה עממית", ב"הפגנת שלום",  ב"הפגנה לא אלימה", ושאר הקשקשת השקרית של התעמולה הפלשתינית, ושל הפייק-שמאל, המקומי והעולמי.

לא הפגנה לא-אלימה, לא בטיח ולא נעליים.

כולה יוזמת סנאף של החמאס והג'יהאד – מתואמת עם הספונסר האיראני (שהג'יהאד הוא ארגון שלו, בעוד שיחיא סנוואר הודה בגלוי שהוא מתאם את מהלכיו עם משטר ההיאטוללות).

אלא שביוזמת הסנאף הפעם, רק 5% מהרוגי תעשיית המוות באו מתוך האזרחים התמימים של עזה, ו-85% באו מתוך החפ"שים של ארגוני הטרור עצמם.

אלה שעד להודעה ולהודאה של החמאס והג'יהאד, הוצגו כאזרחיה האומללים של עזה שנרצחו על ידי הכובש הציוני האכזר –

ועכשיו, לפתע, הם התבררו כטרוריסטים בני מוות. אז למה שההומניסטים השמאליברלים מן המערב, שלא לדבר על התקשורת הנאורה, יתייצבו לצידם?

כטרוריסטים שבסך הכל ביקשו לקיים את הבטחתו של מנהיגם  לישראלים, כי הם –

"יאכלו את הכבד שלכם  הם יתגנבו לתוך גבולותיכם, הם ישרפו את הציוד שלכם והם יצלפו בכם מטווח אפס."

כך שמי הצבוע, השקרן והמתחסד, או הגזען האנטישמי,  שיאשים את ישראל ואת צה"ל, על שהצליחו למנוע מהטרוריסטים של הארגונים מעזה לבצע את זממם?

2 תגובות
  1. משה permalink

    בנוסף אחת הסיבות עיקריות שהקערה התהפכה על החמאס היא טראמפ. בעלי ה"דעה" באירופה עדיין בעד החמאס ונגד ישראל אבל אותם בעלי "דעה" – היה משקל לדבריהם אך ורק כשבעל המאה מהבית הלבן היה איתם. כבעל המאה כבר לא איתם הם כבר לא בעלי הדעה. כמעט אף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות

    Liked by 1 person

  2. תודה על ההערה הזאת, משה. אין ספק שכל אלה שנהנו מההגנה של ממשל אובמה ומתמיכתו המוצהרת או הסמויה, מרגישים פתאום כמו בלילה ראשון בלי אמא.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: