דילוג לתוכן

פסקת ההתגברות/ אהרון ברק רצה להציל את המדינה (1)

מאי 8, 2018

עד כה לא כתבתי אף מילה על פרשת בית המשפט העליון/פסקת ההתגברות. לא פוסט, לא תגובה, לא לייק. זה בגלל שהתלבטתי, ועדיין אני מתלבט. אך נראה לי שאני יכול לחדש קצת באשר למהות האמיתית של הפרשה, וגם זה משהו.

לכל ידוע כיצד הגיעו הדברים לידי כך, שבית המשפט העליון מותקף מחד כ"דיקטטורה" על ידי חלקים במערכת הפוליטית, ותוקף מצידו את המאשימים אותה,  כמי שהם עצמם מבקשים לכונן "דיקטטורה" מתוקף הפגיעה בסמכויותיו.

כלומר, שני הצדדים רואים בעצמם את הדמוקרטים "האמיתיים".

הגדרה אחרת של אותה עמדה: מתנגדי "הדיקטטורה של בגצ" רואים בו מאחז של השמאל הקיצוני.כשם שמי שמבקשים להגן על סמכויותיו של בית המשפט העליון מגדירים את  יריביו כימין קיצוני.

*****

אז איך זה נולד?

זה נולד בעשור בעייתי מאוד של ההיסטוריה הפוליטית הישראלית, ובהחלטתו המודעת של השופט אהרון ברק להציל את הפוליטיקה של ישראל – הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – מידי עצמן.

בסתיו של שנת 1982 החליט ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, לכונן את ועדת כהן לחקירת הטבח שנערך במחנות הפליטים הפלשתינים של ביירות, סאברה ושתילה. יצא לי לסקר את דיוני הוועדה הזאת עבור "העולם הזה". נכחתי כמעט בכל הדיונים. אהרון ברק, אז שופט עליון טרי למדי (הוא התמנה ב-1978) ישב בוועדה. הוא הרשים אותי. היתרון שלו על שני שותפיו לוועדה (נשיא בית המשפט העליון יעקב כהן, והאלוף במיל.ׂׂׂ יונה אפרת), היה העבר שלו כיועץ המשפטי לממשלה. הוא ידע, מבפנים, איך העסק עובד, וידע לשאול את השאלות הנכונות. יתרון נוסף: לא היה עליו "מוראה של מלכות". ברק חקר את ראש הממשלה ושריו, את הרמטכ"ל ואלופיו, כמו היו אחד האדם, ולא הניח להם להתחמק.

שופט עליון אהרון ברק: להציל את המדינה (צילום מהוויקיפדיה)

ומה התגלה והתברר בדיוני הוועדה? שאריאל שרון, שר הביטחון דאז, ועימו רפאל איתן, הרמטכ"ל של המלחמה, ביטלו למעשה את הממשלה. הם עשו כעולה על רוחם.

והכנסת?

היא לא היתה קיימת כלל, ככל שהדברים היו קשורים במלחמת לבנון הראשונה.

הרשות המבצעת (במובן של ממשלה)? הרשות המחוקקת? הצחקתם אותי.  בפועל, המדינה, בתקופה קריטית של ניהול מלחמה, הסתדרה בלעדיהם.

עברו שלוש שנים, וב-1985 הוקמה עוד ועדת חקירה. ועדת השופט משה בייסקי, לחקירת משבר המניות הבנקאיות. ברק לא היה שם, אבל בטח שם לב למה שהתברר שוב:

ראשי המערכת הבנקאים והבורסה עשו בכלכלה הישראלית כרצונם, עם כמה משת"פים בעמדות מפתח במנהל הציבורי. הממשלה והכנסת נמצאו בסוגריים. מה שאריק ורפול עשו לממשלה ב-1982, עשו מנכ"לי הבנקים עם נגיד בנק ישראל ושר האוצר ב-1982-4.

רשת מבצעת? רשות מחוקקת? הצחקתם אותי. וכנראה גם את השופט אהרון ברק.

וזו היתה רק ההתחלה.

כי בסופה של 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. ההתקוממות האמיתית הראשונה וגם האחרונה של הפלשתינים, שגם גררה תוצאות כלשהן, לטוב או לרע (הסכמי אוסלו). יצחק רבין, שהיה שר הביטחון, לא חשב לחזור לישראל מביקורו בארה"ב כשהתחילה האינתיפאדה. הוא חשב שאפשר יהיה לגמור את זה ב"נשבור להם את העצמות". ראש הממשלה דאז יצחק שמיר כלל לא הבין בפני מה הוא עומד. שוב חוסר אונים גמור של המערכת הפוליטית. ממשלה וכנסת כאחד.

והניינטיז הביאו עימם את המבול הגדול, מבול השחיתות. המפלגות, הכנסת והממשלה, הימין, השמאל והדוסים, היו שותפים לבוננזה:

בוועדות הכנסת קראו לזה אז "כספים יחודיים", וחילקו עשרות ומאות מיליונים להתנחלויות ולישיבות. האבטלה הגיעה לשיא של 12% ויותר. היו פרשות שחיתות סביב ש"ס ובתוכה. שמעון פרס, חבר נכבד בממשלת שמיר דאז, רקם את "התרגיל המסריח" (הגדרה של שותפו למפלגה ולממשלה, יצחק רבין). בתוך הליכוד נשא דוד לוי את "נאום הקופים" והוקיע את הגזענות במפלגת השלטון. מבקרת המדינה, השופטת מרים בן פורת, פרסמה את הדו"ח שלה על מלחמת המפרץ הראשונה. הממשלה ומערכות ההגנה של העורף הכינו את הציבור למתקפה כימית שלא היתה, וגם זאת עשו ב"כאילו", כי המסכות, אמצעי ההגנה העיקרי, לא היו תקינות. האינתיפאדה שהחלה באבנים עברה לטרור רצחני. אבי קדיש, קצין מילואים צעיר, הוביל תנועת מחאה גדולה, תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם".

המערכת הפוליטית על שתי רשויותיה, המבצעת (הממשלה והמנהל הציבורי) והמחוקקת (הכנסת והוועדות)  – נתפסו לא רק כלא-מתפקדות. הן נתפסו כרקובות עד היסוד.

כך שב-1993, כשהתמנה אהרון ברק למשנה לנשיא בית המשפט העליון (הנשיא היה מאיר שמגר), הוא החל במהלך, שאין לי ספק שהוא ראה אותו כמהלך של הצלת המדינה. לא פחות.  אם המערכת הפוליטית קורסת בצורה מסוכנת – החיים הפקר (המסיכות, האינתיפאדה, הטרור), הכלכלה הפקר (ויסות המניות, השחיתות) – צריכה הרשות השלישית – מערכת המשפט – לקחת על עצמה את נטל האחריות.

זה מה שעמד בבסיסה של "המהפכה התחוקתית" מתוצרת אהרון ברק. עם כל הכבוד לתהליכים "הדמוקרטיים" הרגילים – בחירות כחוק, כינון קואליציה, כנסת עם ועדות – מה זה שווה אם הכל קורס?

*****

אך החולשה של המערכת הפוליטית הישראלית הביאה לא רק לערעור האיזונים בין הרשויות, אלא גם לכניסה מאסיבית של שותפים לשלטון.

"הקרנות" של "החברה האזרחית".

זהו שם כיסוי, מסך עשן, למה שבפועל הוא מעורבות מאסיבית של הכסף הגדול בפוליטיקה המקומית. בישראל מדובר בעיקר בכסף זר.

מיליארדרים זרים, ממשלות זרות ומוסדות דתיים זרים מקימים "קרנות" המריצות לאורך השנים מיליארדים של דולרים. במיליארדים האלה מעסיקים בעלי הקרנות אלפים רבים של  סוכנים מקומיים, המקדמים את האינטרסים של בעלי הקרנות.

מה רוצים בעלי הקרנות?

אם אלה מיליארדרים של הימין, הם רוצים לקדם את מדיניות ההתנחלות, ולתחזק ראש ממשלה ימני.

אם אלה מיליארדרים של השמאל, או ממשלות אירופאיות מחרחרות מלחמה, או ארגונים קלריקליים נוצריים, ולרוב אנטישמיים, הם רוצים לשנות את אופייה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. חלקם רוצים לקדם דימוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל.

ונא לא לבלבל לנו את המוח, עם כל "התרומות החיוביות" של הקרנות הזרות ל"חברה" ול"כלכלה" ודאגתן ל"זכויות האדם". כל אלה חלק מסיפור הכיסוי. זה כמו מוסדות החינוך, הרווחה והסעד של החמאס (דעאווה), או להבדיל של המפלגות החרדיות, או של ההסתדרות בשעתה. ככה מגייסים פעילים, בשר תותחים להפגנות, אצבעות של מלייקים בפייסבוק או של מצביעים בבחירות.

"הקרן לישראל חדשה", או איגוד הבישופים הקתולים האנטישמיים של אירלנד,  לא תורמים כסף ל"עמותות" כי הם אוהבים את מסתנני העבודה מאפריקה. הם תורמים כסף ל"עמותות" כי המאבק להשארת מהגרי העבודה בישראל מקדם את מטרותיהם הפוליטיות: שינוי אופייה של המדינה "היהודית", וכן "חשיפת" האופי "הגזעני" של המשטר, הממשלה, או המדינה בכלל.

וברור ש"העמותות" העוסקות במישרין בפעילות הפוליטית והתעמולתית, שהן העיקר,  הן גם הזוכות בעיקר התקציבים.

הן הדובדבן והן הקצפת.

*****

וזו היתה רק שאלה של זמן, עד שנוצרה הקואליציה בין בית המשפט העליון, בתפקידו החדש כמי שביקש (באמת ובכנות) להציל את המדינה מידי מערכת פוליטית, ולה רשות מבצעת ומחוקקת בעלות תפקוד לקוי ואף מושחתות –

ובין המוסדות והארגונים של "החברה האזרחית" שניצלו את חולשתן של אותן רשויות שלטוניות, כדי להתערב בעוצמה רבה בפוליטיקה הישראלית,  לקידום  האינטרסים הזרים שלהם.

פוסט ראשון בסדרה

 

 

 

 

 

One Comment
  1. י.ד. permalink

    אני מתנצל שאני מעיר לכבודו אבל לפעמים נדמה בעיני ששימת האצבע על התהליכים היא טעות. בסופו של יום יש שיטות שונות להשיג תוצאה טובה, לפעמים על ידי שחרור החגורה ולפעמים על ידי הידוקה. ועדות החקירה האלה ששמות דגש על תהליכים יוצרות מצג שווא של ניהול מדעי כאשר למעשה אין דבר כזה ניהול מדעי. מבחינתי כבוחר הדבר החדוב הוא מבחן התוצאה. אם מישהו פישל שיבחן את עצמו ויסיק מסקנות. לא מעניין אותי התהליכים הפנימיים וההתנהלות הכוללת.

    דרך אגב ליבי אליך שנאלצת לסקר מקרוב את כל ההיבטים האלו. מרחוק הטענה כאילו המדינה קרסה נדמית לי קצת מופרכת ואם הטענה שלך על ברק נכונה אזי היתה לו כמו לאחרים טעות בפרספקטיבה.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: