דילוג לתוכן

יום העצמאות ה-70/ תחי מדינת ישראל (למרות הטקס)

אפריל 19, 2018

ראשית הודאה: ראיתי את הטקס אתמול. את רובו. היו לי חששות. נמנם זקן שכמוני, שמצליח לנקר אפילו בסרטי מתח, בקטעים שבהם הבמאי נעשה קצת "אמנותי"? חשבתי שארדם, כי טקסים מרדימים אותי בדרך כלל מטבעם. אז היו רגעים כאלה אמש, אבל אז הגיעה נטע ברזילי הבלתי-נשכחת עם הביצוע ה-מ-ד-הים של "הורה האחזות" וקצת התעוררתי.

כללית, הטקס הזה של שנת ה-70 היה ביצוע גרנדיוזי של "המסכת" הקיבוצית הידועה והוותיקה, כאשר ב"צליל בריקוד ובאומר" מציגים את תולדות הגרעין ההתיישבותי/הקיבוץ/התנועה – והפעם לרגל הארוע הממשלתי – העם והמדינה.

כל זה מגיע כמובן מהמסורת הבולשביקית-סוציאליסטית של השמאל הקולקטיביסטי הישראלי. מה שקרוי ריאליזם סוציאליסטי, ז'אנר המסכת.

ברור שזה אירוני ומשעשע,  ששרה מהליכוד והימין תהיה אחראית למופע קומוניסטי שכזה. הצחיק אותי גם, שזה לא לגמרי התנהל לפי הספר.  השורות לא היו ישרות, הרקדנים נעו בקצב אישי משלהם, והיו לא מעט בלגנים. לא כמו שרואים בביצועים המושלמים במדינות כמו רוסיה, גרמניה (הנאצים למדו מהסובייטיים כמעט כל מה שהפגינו בתחום הפרופגנדה ההמונית), או סין ויפאן.

אותי זה מעודד: אף אחד לא מצליח להכניס את הישראלי האנרכי לשורה ישרה, ולמקם אותו בנקודה המדוייקת על הלוח. מה שעושה לצחוק את כל חזונות הבלהה של הפייק-שמאל בדבר העתיד הטוטליטרי הצפוי לנו על פי סיוטיהם ההזויים. מי שלא מסתדרים בקו ישר במצעד, גם לא ילכו בעיניים עצומות אחרי שום מנהיג. לא מימין וגם לא משמאל.

 

הדגל הזה הונף לראשונה לפני 133 שנים, ב-1885, כדגלה של ראשון לציון, שנוסדה שלוש שנים קודם לכן. הוא הוכר ב-1897 כדגלו של הקונגרס הציוני, וב-1948 כדגלה של מדינת ישראל (האיור והפרטים מהוויקיפדיה)

 

*****

ושנא לא תבינו מעמדתי המסויגת באשר לטקס, שאני מזלזל ביום החג הגדול הזה, יום העצמאות, ובמה שהוא מסמל ומביע.

חלילה וחס.

די להציץ  במתרחש בעולם הרחב, או אם תרצו "בכפר הגלובלי", כדי להבין עד כמה  חשובה העצמאות לעמים שזכו לה.

במיוחד לעם כמו שלנו, שאלפי שנים היה לבז ולמשיסה בידי האירופאים והערבים, שבקרבם ישבנו.

מ"הכו ביהודים והצלתם את רוסיה", ו"יודן ראוס"*, ועד "אידבח אל יאהוד" ו"ח'ייבר ח'ייבר"**.

די לראות מה קורה לעמים שאינם זוכים בעצמאותם. הכורדים, למשל.

או, ראו למשל את  שכנינו הקרובים ביותר, אחינו הפלשתינים.

אלה שהנהגתם  מוליכה אותם, מזה מאה שנה, בדרך הקנאה והשנאה, בעקבות הזיות ובדיות.

הנהגה הסוחרת בדמם של הפיונים, בעוד שחבריה, פטריוטים דגולים אחד-אחד,  מתפננים בארמונות ובמטוסים פרטיים.

היו יכולים לזכות בעצמאות עוד ב-1937 ובטח ב-1948, ואולי גם ב-1992 ובעוד הזדמנויות. אבל להנהגה  היו דברים יותר חשובים בראש.

ככה כבר מאה שנים.

ואני לא מספיק שקרן עד שאטען, שלהנהגה היהודית של ישראל אין ולא היתה שום אחריות להתמשכות המצערת של הסכסוך. לדוגמא: ניצול ציני  של העיקשות, שתמיד מלווה באיוולת, של ההנהגה הפלשתינית.

 

*****

אז כן. יום העצמאות ה-70 שלנו ממלא את ליבי בשמחה גדולה.

כה גדולה, שאינה זקוקה לטקסים ארוכים.

כה גדולה, שגם טקסים ארוכים לא יוכלו לה.

*****

ברור, שגם ביום הגדול הזה איני שוכח שלא הכל מושלם.

גם לא העצמאות שלנו.

כשראש הממשלה היקר שלנו מתוחזק בעיתון של מיליארדר אמריקאי, זה לא עושה טוב לעצמאות שלנו.

כשחלקים נכבדים באופוזיציה שלו מתוחזקים על ידי קואליציה מוזרה של פוליטיקאים, מליאנים וכמרים נוצריים אנטישמים,  שמשקיעים המון כסף בבחישות אינטרסנטיות בפוליטיקה של מדינת היהודים, באמצעות "הקרנות" –

השוכרות סוכנים מקומיים בתשלום נאה –

פוליטיקאים קטנים, פרובוקטורים קטנים ושקרנים גדולים, מאה בדולר –

גם זה לא מוסיפה לעצמאותנו.

*****

מה שאני בכלל לא קונה, זה את האזהרות והאיומים באשר לסכנה הצפויה לדמוקרטיה שלנו.

אני שומע וקורא את השטויות האלה, מצד אותם חבר'ה עצמם, הם ויורשיהם, מזה 55 שנים בערך, מאז שהתחלתי לרחרח בפוליטיקה.

אם נראה להם שאפשר לעשות לעם אנרכי (ב"ה) כמו שלנו,  מה שעשו לאי אילו עמים אירופאים נאורים – פסי ייצור של המוני יס-מנים ומלשנים הסרים למרות המנהיג והמפלגה –  הם רק מעידים על עצמם, שאינם יודעים איפה הם חיים, במשמעות המילולית של המשפט.

לרגל החג, לא אעלה את השערותי, באשר למקורן של המחשבות המוטעות שלהם בנוגע לעמם.

לא מפתיע שהם כה מעטים ומבודדים.

*****

אבל יש לנו 364 ימים אחרים בשנה (אזרחית) כדי לעסוק כהלכה בכל אלה.

הערב ומחר, אני שמח מאוד בעצמאות שלנו.

תחי מדינת ישראל.


*במקרה הטוב.

**לזכר הטבח שערכו מוחמד ומאמיניו המוסלמים ביהודים שאכלסו את נווה המדבר ח'ייבר שליד מדינה, בדרום ערב. פס-הקול הקבוע שמלווה התפרעויות אנטישמיות.  כמו, למשל, גם ההפגנה העממית שוחרת השלום בגבול עזה בשבועות אלה.

 

4 תגובות
  1. יוסי permalink

    אתה בטוח שצפית באותו טקס כמו רוגל אלפר? הוא טוען שהטקס (איך לא) ״פשיסטי״ ו״לאומני״. מצד שני, בשביל רוגל גם מאמני כדורסל, זוכי מדליות בג׳ודו, שוקולד למריחה, וספר לימוד לכיתה ב׳ הינם ״פשיסטים״, כל שקצת קשה *לא* להיות ״פשיסט״ לדעתו.

    אהבתי

    • רוגל אלפר הוא א. טיפש. ב. בור ג. שונא את העם היושב בציון. ד. צריך לעזוב פה (לדבריו).

      אהבתי

  2. יוסי permalink

    אגב, שיא הפשיזם בטקס – לדעת קוראי ״הארץ״ – הוא, כמובן, נוסח השבועה, שבו החיילים נשבעו אפילו להקריב את חייהם למען המדינה. הפשיזם בהתגלמותו, טוענים המגיבים. מי חיבר את הזוועה הזו? אומר אחד. רק חסר ״הייל היטלר״ בסוף, אומר אחר.

    מי יגלה להם שזה אותו נוסח שבועה מ 1948 שתמיד שימשה את צה״ל, ושגם הם, אם שרתו בצבא, נשבעו אותו – אתה או אני? (אני ניסיתי, אבל מצנזרים שם את התגובות שלי, מה שאופייני ל״נאורים״ ״הפתוחים לדעות אחרות״, מנסיון.)

    אהבתי

  3. יוסי permalink

    אה, ועיקר שכחתי – מה ש*באמת* מרגיז את מגיבי ״הארץ״, כמובן, זה שזה ״טקס חינה פרימיטיבי״ שמסמל את ״הפיכת ישראל למרוקו הערבית אחת ולתמיד״. ציטוט מדויק של אחת המגיבות, שאני מוכן להתערב יוצאת להפגנות ״נגד גזענות״ חדשות לבקרים. אבל תגובות דומות רבות גם היו.

    כן כן, אל תגידו לי, מגיבי ״הארץ״: הפרימיטיביות המרוקאית הינה ״אמת לא נעימה״ ש״מפחדים לדבר עליה״. אתם יודעים משהו? טוב, בסדר, זו האמת. אבל מדוע *לא נעימה*? נדמה לי שלרבים דווקא נעים מאד להזכיר לעצמם באופן קבוע כמה הם עליונים על המרוקאים הפרימיטיביים. ומדוע *מפחדים לדבר*? אותם אנשים מדברים את זה כל הזמן. מוזר.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: