דילוג לתוכן

ההפגנות באיראן/ החורף האיראני והאביב הערבי (1)

ינואר 3, 2018

———————————————————————————–

נראה לי, שהמחאה נגד המשטר השיעי באיראן מתקבלת בחמיצות מסויימת במערב הנאור ובחוגי הקידמה וכנסיית הסכל.

לא דומה כלל לתשואות האדירות שקידמו וליוו את הפגנות "האביב הערבי", (חה-חה) ב-2011, נניח בכיכר א-תחריר המצרית  – מצד אותה עיתונות ואותם החוגים.

נכנסתי, למשל, לגירסת הרשת של "לה מטין" הצרפתי, המשרת בדרך כלל את הסוציאליסטים שם. בעמוד הפותח לא היה זכר למתרחש באיראן. במדור "עולם", הופיעה ידיעה אחת על המתרחש באיראן במקום ה-19. עניינה של הכותרת לכתבה נגע לשוטר שנהרג בידי המפגינים.

ב"לה מונד" האינטלקטואלי יותר, הופיע הסיפור על איראן ככותרת ראשית, עם הפניות לארבע כתבות. הכתבה המפורטת והארוכה ביותר מבין הארבע, התייחסה לצילום ובו נראית אשה איראנית מניפה על מקל ארוך את החיג'אב שלה. הצילום הזה הפך ויראלי ברשתות,  והאשה עם המקל והדגל, לדברי ה"לה-מונד", הפכה ל"אייקון" של המחאה האיראנית.

מפגינה איראנית תולה חיג'אב על מקל: "לה מונד" האמיץ חושף את ה"פייק ניוז" נגד המשטר האיראני

והנה, ה"לה מונד" בא עם סקופ אדיר: התמונה המדוברת צולמה בתחילת השבוע שעבר – שלושה ימים תמימים לפני שהחלו ההפגנות ביום חמישי האחרון!
"לה-מונד" חשף באומץ נדיר ובפירוט יסודי את ה"הפייק ניוז" של התעמולה הזולה המתנהלת נגד המשטר הלגיטימי באיראן.

ב"ניו יורק טיימס" האמריקאי, מוקדשת ההפנייה מספר 4 בטור השמאלי להפגנות באיראן. אין שום מאמר במדור הדעות. תומס ל. פרידמן עדיין שותק.

ה"וושינגטון פוסט" ערני יותר: ההפנייה לכתבה על איראן מופיעה במקום השני בעמוד הראשון, ויש גם מאמר אחד במדור הדעות.

ב"גארדיאן" הבריטי יש הפנייה לכתבה על המתרחש באיראן באוזן הימנית (טור אחרון) למעלה. אין מאמרים. נייטראליות בריטית מכובדת.

ואצלנו? במהדורת הרשת של "הארץ" מופיעה פרשנות במדור "עולם", ובה מסבירים לאנשים החושבים, מנקודת המבט הטבעית לפרשן,  את "הדילמה" שבפניה עומד "המשטר": האם "לסיים" את המחאה "בכוח או בשכנוע".

אין מאמרים בעמודי הדעות.

כלומר, לא נרשמת התרגשות מיוחדת בתקשורת העולמית והמקומית.

נראה שמרחפת איזו תקווה כמוסה בחוגים האלה, שהמפגינים יחזרו הביתה "בכוח או בשכנוע", וגם כל היתר יחזור אל מקומו.

*****

ההפגנות בכיכר תחריר, לעומת זאת, הרעידו את עולם התקשורת והפוליטיקה  בחורף 2011, במסגרת הפייק-ארוע שכונה "האביב הערבי".

האינטליגנציה הבורגנית, המאכלסת את מעמד הכהונה של כנסיית הסכל באקדמיה, פרשני והוגי העיתונות המגוייסת של השמאל המזוייף, והפעילים הנמרצים של העמותות המקורננות והמפלגות הבולשביקיות –

כל אלה רטטו אז בהתרגשות.

הכשרון המוכח של החוגים האלה (להתמכר לתענוגות ההזויים של ה-WISHFUL THINKING, שהיא היכולת להתייחס אל משאלות לב כאילו היו מציאות נוכחת) לבש ב2011 צורות מרהיבות.

תיזות היסטוריות בשדה המדע* התחרו במסות נבואיות בנוסח אוטופי  בשדה התקשורת**, ובהפגנות השמאל המזוייף ברחובות שלנו (317 מפגינים עם 45 כרזות, הידועים לקוראים החושבים כ"אלפיים מפגינים השתתפו אמש").

*****

הנשיא האמריקאי ברק אובמה, שהרוח הרעננה של נאומו בקאהיר באביב 2009 שרתה על הכיכר הגדולה בבירה המצרית ב-2011, היה זהיר בהתחלה. כנראה לפי עצתה של שרת החוץ שלו דאז, הילרי קלינטון, הוא שיגר מטעמו לארץ הנילוס איש יודע דבר: פרנק וייסנר, איש שו-שו ותיק ושגריר לשעבר במצרים, שהכיר היטב את החומר. וייסנר ריחרח ובדק, וחזר לוושינגטון עם מסקנה ברורה.

מן הסתם סיפר וייסנר לנשיא את האמת: שמה שנראה בתקשורת המערבית כמהפכה עממית של "שורשי העשב", אינו אלה קו-פרודוקציה מטעם "האחים המוסלמים" מצד אחד, ומטעם סוכני  העמותות המקורננות מאותו צד.

שהרי גם במצרים, כמו אצלנו, מגייסות "הקרנות" הזרות, האירו-אמריקאיות, המוני סוכנים ומסיתים מקצועיים בין צעירי האינטליגנציה הבורגנית לעבודות של תעמולה, הסתה וחרחור מלחמות.

כלומר: לא "שורשי עשב", לא נעליים ולא בטיח.

ולכן, אמר וייסנר לאובמה, עדיף כבר שימשיך הצבא לשלוט.

והמסקנה של איש השו-שו והדיפלומט:

יש להשאיר את מוברק על כס הנשיא.

*****

ברור, שהנשיא הסופר-אינטליגנטי, סופר-כריזמטי, סופר-אלגנטי וחתן פרס נובל לשלום(!), החליט לעשות את ההיפך הגמור, ודרש ממוברק להתפטר.

והתוצאות ידועות. קצת בלגנים וסבל ושפיכות דמים מיותרת לעם המצרי.

ובסוף מעשה, הצבא חזר לשלטון.  רק שבמקום גנרל חיל האוויר חוסני מובראק בן ה-80, התיישב על כס הפרעונים (לא כינוי גנאי!!!) גנרל החרמ"ש והמודיעין עבד-אל-פתח א-סיסי בן ה-60.

כך הצליח הנשיא המחונן והרהוט מוושינגטון לארגן לכת של "האחים המוסלמים", סיבוב קצר ומכאיב (לשני הצדדים) על גבו של העם המצרי.

שנתיים וחצי של ניסויים בבני אדם, אם אפשר לקרוא כך לילידים בארצות המזרח התיכון.

מין "דימוקרטיה איסלמית" שנולדה ל"אביב ערבי."
או הגילום המצער במציאות של ההזיות המשמחות של ה-WISHFUL THINKERS למיניהם.

*****

ואילו ההפגנות באיראן אינן כוס התה של כנסיית הסכל והשמאל המזוייף.

_______________________________________________________

בפוסט הבא: על האינטרסים של תומכי המשטר באיראן מהמעצמות במערב ובמזרח, ומה יהיה (או לא)

______________________________________________________

*עד היום זכור לי המעשה במלומד ישראלי אחד, שהעלה באוב, לרגל ההתרחשויות בפברואר 2011, סדרת מאמרים  שכתב האיש שלוש שנים לפני המהפכה במצרים, ובה הצליח "לחזות" את ההתמרדות המדהימה הזאת של "מגזרי העובדים". מה שהמלומד לא חזה, אללינו, היו תפיסת השלטון על ידי האחים המוסלמים, וחזרתו של הצבא לשלטון. כי בכיכר תח'ריר לא היו כלל "מגזרי עובדים" כלשהם, אלא מטיפים ומסיתים מטעמן של שתי כתות דתיות, אחת של מאמיני אללה, ואחת של מאמיני כנסיית הסכל. הם והאידיוטים השימושיים הרגילים שלהם.

**קבלו למשל את כתב "הארץ" ממש שם "בשטח" – בכיכר תחריר, ב-2 בפברואר 2011. אנשיל פפר כתב:

"פרופסור אדוארד סעיד צדק כנראה. כולנו נגועים באוריינטליזם, שלא לומר גזענות, אם מראה של עם שלם המתנער מעול רודנות ודורש באומץ לב בחירות חופשיות – במקום לרומם את לבנו, ממלא אותנו בפחד. רק בגלל שהם ערבים… מפחידים אותנו מפני השתלטות איסלמיסטית על השכנה הגדולה… גם אצלנו הפונדמנטליסטים הדתיים משתתפים בשלטון. זה מחיר הדמוקרטיה הפרלמנטרית…ואולי החשש האמיתי שלנו דומה מאוד לזה של המעמד השליט אצל שכנינו. מה אם האומה הערבית הבאה שתתקומם לא תהיה הירדנים או התימנים, אלא דווקא הפלשתינים? כיצד יגיב צה"ל ביום שרבבות יצעדו בידיים חשופות אל גדרות ההתנחלויות, וידרשו את מדינתם החופשית? "

פחחח.

אבל זה לא רק פפר כמובן. קבלו את גדעון לוי באותו עניין. על גבול השירה. מן ה-13.02.2011, במאמר בשם "מברוק מצרים" (לרגל סילוקו של מוברק):

החדשות ממצרים הן חדשות טובות לא רק לה ולעולם הערבי, כי אם לעולם כולו, ובכללו ישראל. לכן, זוהי עת הפרגון לעם המצרי. זה זמן התקווה שהמהפכה המופלאה הזאת לא תשתבש. הבה ונניח את החרדות כולם בצד – אנרכיה, "האחים המוסלמים" או משטר צבאי – וניתן עכשיו לסיכוי הגדול לומר את דברו. הבה ולא נתפלש בסכנות, זה זמן להתבשם מהאור שהפציע מהיאור… בזה אחר זה התרסקו הסטריאוטיפים הישנים והרעים של המערב ושל ישראל על מצרים… גם נבואות הזעם שכל שינוי דמוקרטי יוביל לעליית האיסלאם רחוקות מלהתממש בינתיים… התבוננו בתמונות המהפכה מכיכר א-תחריר: נראו בהן יחסית מעט דיוקנאות דתיים. אלה התפללו בשקט, וסביבם חגורה גדולה של מהפכנים חילונים. גם האשה המצרית אמרה את דברה: בכיכר נראו לא מעט נשים, גם אם הן עדיין במיעוט. מצרים – לא מה שחשבנו."

פחחח.

(הדברים האלה פורסמו ב"הארץ" כמה חודשים לפני היות הבלוג הזה. בהעדר בלוג, נהגתי באותה תקופה להגיב למאמרים מהסוג הזה ב"הארץ", במהדורה האינטרנטית,  ברוח הדברים שבפוסט כאן ובבלוג בכלל. והנה, מצאתי את עצמי מצונזר בכבדות. ולא רק ב"הארץ". גם בכמה אתרי שמאל אחרים, מסוג "הגדה השמאלית", "החברים של ג'ורג'" ו"ארץ האמורי". הצנזורה הזאת החישה את החלטתי לחדש את הופעת הבלוג, שפורסם בגירסתו הקודמת במשך תקופה מסויימת באמצע העשור הקודם).

נדב אייל מערוץ 10, וגם מ"מעריב", באותה תקופה, כתב  ב-13 בפברואר 2011:

"אם יש מזרח תיכון חדש, הוא הפציע בכיכר תח'ריר…מיליוני בני אדם במצרים עיצבו את דמותה ההנהגה שלהם באמצעות מחאה המונית, בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של העולם הערבי. אפשר ומובן להתמכר מייד לפחדים המיידיים שלנו לגבי מצרים…אבל אפשר גם לנשום רגע ולהביט במאורעות כפי שהם, ללא הפרשנויות ובלי כתוביות בגוף הסרט. מי שמעצב את המאורעות הם המיליונים שהיו ברחובות; לא הממסד הצבאי, לא חדריהם אפופי העשן של האחים המוסלמים ואפילו לא הערביסטים המהוללים שלנו שמבינים ה-כ-ל על העולם הערבי."

יצא שהערביסטים באמת הבינו הכי טוב. אני חוסך הפעם את ה-פחחח לנדב אייל, כי נראה לי שהוא קצת (מדי) התפכח בינתיים.

 

 

6 תגובות
  1. נדב אייל התפקח? פחחח

    אהבתי

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      תתפלא אבל יחסית לעורכי חדשות החוץ שלנו נדב אייל הכי נורמלי בקטגוריית העיתונאים שהשקפת העולם שלהם היא ליברלית פרוגרסיבית

      Liked by 1 person

  2. אילן permalink

    רוב הכתבים בעיתונות הישראלית התחנכו על בקו השמאלני ולא כול כך מבינים את הניואנסים בעולם הערבי. מדברים מרחשי ליבם והמשקפת עולמם שהיא מערבית.
    האחד הכמעט יחידי שמוכיח פעם אחר פעם את הבנתו הוא דר׳ גיא בכור שבמקרה של מצרים טען שהצבא שולט ויחזיר לעצמו את הכוח וכך היה. שהוא כתב את זה לא באמת הבנתי מה הוא אומר אבל בסופו של דבר הוא צדק לחלוטין.

    אהבתי

    • אולי לא תאמין, אך יש לי עד (א.ב. מצפת), שאמרתי לו אותו דבר בשעת מעשה, בלי להיות מזרחן. די בהיגיון פשוט, שזה ההיפך ממה שיש לכל מי שראשו טעון באידיאולוגיה. למרבית הצער, בכור גם טעה פה ושם. גם הוא טעון בקצת עודפי אידאולוגיה. אידיאולוגיות ימניות מועדות לטעות לא פחות מהשמאלניות.

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: