דילוג לתוכן

הצהרת בלפור/ חשבון של מאה שנים

נובמבר 2, 2017

בסופה של שנת 1905,  מספרת ההיסטוריונית ברברה ו. טוכמן*, נחל הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אז ראש הממשלה, תבוסה בהצבעה חשובה בפרלמנט הבריטי, ולפיכך הכריז על בחירות טרם זמנן (הוא הובס באותן בחירות ואף לא נבחר לפרלמנט במחוז שלו). כשניהל בלפור את מערכת הבחירות, הוא ביקש לפגוש ציוני צעיר, בן 32, שהיה מדריך בכימיה באוניברסיטת ויקטוריה בעיר הצפונית מנצ'סטר. היה זה חיים וייצמן. בפגישה תהה בלפור, מדוע דוחים הציונים את ההצעה שהעלה, להקים את מדינת היהודים באוגנדה.

וייצמן נזכר, כנראה, בשתי תשובות ידועות שהעניק ראש ממשלה בריטי אחר, בנימין ד'ישראלי, לשני פוליטיקאים שתקפו אותו על יהדותו הלשעברית (ד'ישראלי היה מומר, אך התגאה במוצאו). לחבר פרלמנט אחד, לאומני מאירלנד, הזכיר ד'ישראלי ש"בימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה", ולמתחרה הקבוע שלו על כס ראש הממשלה, ויליאם גלאדסטון, אמר ד'ישראלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותי כתבו את התנ"ך".

וייצמן היה רך יותר עם הלורד בלפור, ורק הזכיר לו שירושלים היתה בירה ליהודים בשעה שלונדון היתה ביצה.

לורד ארתור בלפור: בין לונדון לירושלים

לדברי טוכמן, השיחה הזאת נחרטה בליבו של בלפור, וסביר שהיה לה חלק בהחלטתו, בהיותו שר החוץ בממשלת הוד מלכותו, להוציא את המכתב הידוע ללורד רוטשילד ב-2 בנובמבר 1917.

זה המכתב, שעם פרסומו ברבים נודע כ"הצהרת בלפור".

לטוכמן אין ספק, שלדתיותו של בלפור היה תפקיד מכריע בצעד הזה, שרבים מכירים בחשיבותו הרבה במהלכים שהוליכו לכינונה של מדינת היהודים.  "בעיית היהודים אכן תפסה אותו בקרניו", כתבה טוכמן, "אצל בלפור היה המניע מקראי ולאו דווקא קיסרי…רווי היה, בדומה לאוונגליסטים ולפוריטאנים, מנה גדושה של העבראיות שבמקרא." דעתו היתה "שהדת והתרבות הנוצרית חבות ליהדות חוב שאין לו שיעור, ושגמלו לה על כך בצורה מחפירה."*

מה שנקרא "הצהרת בלפור" כוללת  בפועל משפט אחד ויחיד:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (ארץ ישראל), ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

להצהרה הזאת היה המשך כמעט מיידי בפוליטיקה של המזרח התיכון "החדש" שאחרי מלחמת העולם הראשונה.  מן ההמשך הזה נוטים להתעלם ההיסטוריונים של ימינו, גם אלה של השמאל המזוייף וגם אלה של הימין הקיצוני, כי הוא אינו נוח להם.

להיסטוריונים של שני האגפים לא נוחה המחשבה שאפשרית השלמה בין יהודים לערבים. הם עובדים בעיקר בליבוי שנאה ובחירחור מלחמות, שהרי על זה משלמים להם. לפי הימין הקיצוני היהודי אין דבר כזה ערבים פלשתינים, וגם אם יש, אין להם שום זכויות. ואילו לפי הימין האיסלמי ובעלי בריתו המשונים מהשמאל המזוייף, ליהודים אין מה לחפש פה, שהרי הם שלוחי הקולוניאליזם המערבי השנוא וכופרים, וקולוניאליסטים טמאים בעצמם.

אך  כל זה לא היה ידוע עדיין במזרח התיכון, וחמישה חודשים אחרי הצהרת בלפור, בחודש מרץ של שנת 1918, פירסם העיתון הערבי  "אל-קיבלה",  הצהרה המביעה את נכונותם של הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל.

"אל קיבלה" היה העיתון הרשמי של המלך חוסיין לבית האשם, השריף של מכה ומלך חיג'אז שבדרום חצי האי הערבי. חוסיין (שעל שמו נקרא חוסיין אבן-עבדאללה מלך ירדן הקודם) היה בעל בריתם של הבריטים ושותף צבאי של ת.א. לורנס הידוע במלחמה נגד העותומנים במלחמת העולם הראשונה.

בניו של חוסיין עתידים היו לקבל שליטה בחלקים ניכרים של המזרח התיכון.

אחד הבנים האלה, השלישי במספר, היה האמיר פייסל. הוא נפגש עם חיים וייצמן כשלושה חודשים אחרי הפרסום ב"אל קיבלה" בארץ ישראל. ביוני 1918 ביקר פה חיים וייצמן, ואילו פייצל עמד בראש כוחותיו שהתקדמו צפונה בתקופת המלחמה, ושהה בחיפה.

כך החלו השיחות בין שני אלה, שהביאו לבסוף ל"הסכם וייצמן פייסל",  שנחתם 14 חודשים בדיוק אחרי הצהרת בלפור, ב-3 בינואר 1919. הקשר להצהרת בלפור ברור לגמרי. בסעיף השלישי של הסכם וייצמן-פייסל נאמר במפורש:

"בשעת עריכת חוקה לפלשתינה-ארץ-ישראל והנהלתה, יאחזו בכל האמצעים, שיתנו את הערבויות המלאות ביותר להגשמת הכרזתה של ממשלת בריטניה מיום השני לנובמבר 1917."

ובסעיף הרביעי, בהמשך לברכה ששוגרה ליהודים בעיתון "אל קיבלה", נאמר כך:

"יאחזו בכל האמצעים לסייע ולהגביר עלית יהודים לפלשתינה-ארץ-ישראל בקנה מידה גדול,  וליישב את העולים היהודים על הקרקע בכל המהירות האפשרית על ידי התיישבות צפופה ועיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם האחיזה באמצעים אלה ישמרו על זכויות הפלחים והאריסים הערביים ויעזרו להם בקידום התפתחות הכלכלית."

האמיר פייסל, על פי ההסכמים בין הבריטים לאביו חוסיין, היה אמור להתמנות כמלך של "סוריה הגדולה", הכוללת גם את לבנון ופלשתינה-א"י – שם עתידה היתה להתכונן הישות הציונית שעליה דובר בהצהרת בלפור ובהסכם וייצמן-פייסל. המילה "מדינה" לא הוזכרה, אבל מהניסוח בהצהרת בלפור "בית לאומי", וגם מניסוחים בהסכם וייצמן-פייסל, המסתמכים על ההצהרה,  היה ברור למדי למה הכוונה.**

האמיר פייסל וחיים וייצמן: הסכם קצר ימים

מאיזו סיבה מוזרה, לא חשבו אז המלך חוסיין (השריף של מכה, כזכור) ובנו פייסל, שאין ליהודים מה לחפש בארץ-ישראל פלשתינה.

אולי משום שידעו, שאותה ארץ מוזכרת כמולדתם הקדומה של היהודים כבר בקוראן, וכמובן בתנ"ך ובברית החדשה, המקובלים גם הם על האיסלם כספרים קדושים.

התפיסות החדשות של אבו מאזן על הכנעניות הפלשתינית, או הנראטיבים האיזמו-לוגיים של "מסמכי החזון" מתוצרת האינטליגנציה הבורגנית של הערבים הישראלים, עדיין לא היו ידועים אז במכה ובנותיה.

הסכם וייצמן-פייסל נפל כרעם ביום בהיר על משרדי הממשלה הבריטיים, שעניינם בהנהלת מרחבי האימפריה.  ההסכם היה מנוגד לתובנות הבסיסיות ביותר של הקולוניאליזם לדורותיו, שלפיהן העמים הילידים אמורים להתקוטט ללא הרף אלה עם אלה, ולא לחתום ביניהם על הסכמים משונים, העומדים בניגוד חריף כל כך לתרגולת האימפריאלית המוכרת של "הפרד ומשול".

ההיסטוריון כריסטופר סייקס, בנו של סיר מארק סייקס הבריטי (שותפו של ז'ורז' פיקו הצרפתי להסכם הנקרא על שמם), תיאר בספרו על תולדות המנדט הבריטי*** מה קרה כשנודע על קיומו של הסכם וייצמן-פייסל:

"ניתן בנקל להבין את הבהלה הדיפלומטית שקמה בבריטניה נוכח משמעויותיו של הסכם וייצמן-פייסל."

ולמעשה מוקדש רוב הספר שכתב סייקס לתיאור המאמצים הבריטיים לחזור לפרקטיקה המועדפת של "הפרד ומשול" בין היהודים לערבים בארץ-ישראל-פלשתינה.

וסייקס הבן אמנם מתאר, איך בחרו הבריטים באיסלמיסט הכי קיצוני והכי אנטי-יהודי במשפחה החוסיינית מירושלים לתפקיד המופתי של הערבים בפלשתינה, למרות כישוריו הדתיים המפוקפקים ביותר. ואיך העמידו לרשותו של זה, חאג' מוחמד אמין אל חוסייני, תקציבים ממשלתיים נאים כדי להקל עליו את ההסתה נגד היהודים. איך הנחיתו את "הספר הלבן" מס. 1 ואחר כך גם מס. 2 נגד היהודים.  ואיך עודדו הגירת עבודה ערבית מאסיבית מהמדינות בסביבה, ועוד ועוד תעלולים ככל אשר יעלה המזלג הקולוניאליסטי.

חאג' מוחמד אמין אל חוסייני: המופתי בחסד הבריטים

שלא לדבר על העמדת הגנרל הבריטי גאלב בראש הלגיון הירדני, הכוח הצבאי הסדיר החזק ביותר בחלק הזה של המזרח התיכון; ואיך דחקו גם במצרים להצטרף ללגיון הירדני ולפלוש למדינת היהודים שזה עתה הכריזה על כינונה; ואיפשרו בכיף ל"מתנדבים" וצבאות ממדינות ערביות אחריות להצטרף למסע להשמדת המדינה החדשה; ומובן ששום מעצמה אירופאית לא העלתה על דעתה להפריע לצבא הסורי ול"צבא השחרור הערבי" בראשותו של פאוזי אל קאוקג'י; הם גם לא מנעו מהמופתי אל חוסייני לחזור ולתפוס את ההנהגה בעמו, למרות מעלליו במלחמת העולם השניה: השתתפותו במרד הפרו-נאצי של אל-כילאני בעיראק בשנת 1941, והקריירה המזהירה שעשה בשירות המשטר הנאצי בגרמניה בשנות המלחמה, כולל משכורת של גנרל.  וכמו כן היתה ידם של הבריטים באמברגו הנשק האמריקאי שהוטל על המדינה החדשה; וכמובן שלא תמכו בהצבעה הידועה באו"ם בהקמת המדינה הציונית.

ברור, שכל העובדות ההיסטוריות האלה,  לא מעניינות כלל  את הטמבלים והשקרנים מהשמאל המזוייף, משני העמים המקומיים. אלה ממשיכים בסיפורי המעשיות על הציונים, לבדם, כבני טיפוחיו ושלוחיו של הקולוניאליזם המערבי. ****

*****

ובחזרה לימינו: אין זה מקרה שמקורה של "היוזמה הערבית" בת ימינו לשלום בין ישראל לעולם הערבי, הוא ב"יוזמה הסעודית", כלומר, באותו חצי אי ערבי, משכנם של המלך חוסיין ההאשמי ובנו האמיר פייסל (הגם שהשושלת ההאשמית הוחלפה בינתיים על ידי השושלת הסעודית). כמו שאין זה מקרה שבהתנגדות ל"הצהרת בלפור" ירשו אבו מאזן והחמאס את עמדתו של המופתי אל חוסייני, על שלל האסונות שהומטו על הפלשתינים בעטייה. כמו שאין זה מקרה, שכמו שההיסטוריונים מן האקדמיה והתקשורת הממוסדת מנסים להשכיח את הסכם וייצמן-פייסל, הם גם מנסים להשכיח את היוזמה הסעודית המקורית מ-2002.

*****

ובעניין זה, לסיכום, כמה מילים מתוך תרגום שמצאתי באתר ממרי, למאמר מאת העיתונאי הסודאני עות'מאן מירגאני, שהתפרסם ב-26.10.2017 ביומון אל-שרק אל-אוסט:

"ביום השנה המאה להצהרת בלפור אפשר לכתוב קינה, שתתווסף לשורה ארוכה של קינות שנכתבו עליה לאורך השנים, אך האם זה מה שנדרש?… קולות רבים דורשים מבריטניה להתנצל על ההצהרה… בתגובה לדרישות שבריטניה תתנצל, אמרה  (ראש ממשלת בריטניה תרזה) מיי כי… היא גאה בתפקיד שמילאה בריטניה בהקמת ישראל…בריטניה איננה היחידה שרואה את אובדן הדרך של הפלשתינים ואת חולשת הערבים ומבינה את מאזני הכוח באזור…במקום קינות, יש צורך לעצור לביקורת עצמית, לבחון את המצב שנוצר במאה השנים מאז פורסמה הצהרת בלפור, ולחקור ברצינות…מה השיגה ישראל ולאן היא הגיעה ומה השיגו הפלסטינים והערבים בעניין הבעיה (הפלשתינית)…הפלשתינים יותר מהאחרים צריכים לעשות חשבון נפש לנוכח שורה ארוכה של הזדמנויות שהוחמצו, הבנה שגויה ופילוגים, שהגיעו עד כדי לחימה, חיסולי חשבונות והתנקשויות…"


*ברברה ו. טוכמן/ התנ"ך והחרב/ מאנגלית: אהרון אמיר/ זמורה ביתן 1987. הספר מוקדש כולו לקשר בין הדת והאמונה היודו-נוצרית ובין בריטניה וארץ ישראל, למן התקופה שבה היו יהודה והאי הבריטי פרובינציות של האימפריה הרומית.

** על פי ההסכם בין הבריטים ובין ההאשמים ממכה, פייסל היה אמור להיות מלכה של "סוריה הגדולה", אולם במקביל חתמו הבריטים על הסכם סותר עם הצרפתים, שנגע לאותם שטחים, הסכם סייקס-פיקו. וכך, לאחר שהומלך פייסל בדמשק על פי ההסכם עם הבריטים,  החלו הצרפתים במאמצים להדחתו. הם הצליחו בכך ללא קושי ניכר לאחר זמן קצר. הבריטים פיצו אותו כאשר המליכו אותו על עיראק. התהפוכות האלה גרמו לפייסל לסגת מההסכם עם וייצמן, שתחולתו הגיאוגרפית כבר לא היתה רלוונטית מבחינתו כמלכה של עיראק.

***כריסטופר סייקס/ מבלפור עד בווין/ מאנגלית: שלמה גונן/ הוצאת מערכות 1966.

****התמיכה של הקולוניאליסטים והאימפריאליסטים בצד הערבי-פלשתיני, שלחם בציונות, היתה כה בולטת, עד שסטלין האדום חש במלוא העוז והנשק הצ'כי להצלת הציונות המתקדמת, הנאבקת בריאקציה הבורגנית הערבו-קפיטליסטית.

4 תגובות
  1. לא מכיר אותך, ואך במקרה נתקלתי בבלוג הזה: אתה אחד הכותבים המצוינים היום ברשת, חד, מדויק וענייני

    אהבתי

  2. אילן permalink

    תודה על המאמר. ממך אני תמיד נהנה ללמוד.
    אם יש מסקנה מכול מה שכתבת הוא ששום דבר לא משתנה וגם היום כמו לפני 100 שנה המעצמות ממשיכות לסכסך ולפלג. מוכרות נשק שהורג לכולם.
    אני כול הזמן חושב איך חמקנו מהגורל של כול העמים סביבנו שהמעצמות ניסו להביא עלינו וחושב שבכול זאת יש איזו השגחה אלוהית על עם ישראל ואני לא אדם מאמין.
    איך הפכנו למדינה חזקה שהיא כמעט מעצמה איזורית. והכול תוך פחות ממאה שנים. מקסים

    אהבתי

  3. אילן permalink

    גם ידיעות אחרונות מצטרף למגמה.
    במסגרת הגל העכור שעובר על העיתונות בארץ לחפש את השלילי בכול דבר מצטרף גם העיתון ״הנפוץ״ במדינה למגמה בעיתונות הישראלית בכותרת מקורית ״מאה שנים של בדידות בעקבות הצהרת בלפור״ של פרופסור יובל יורם.
    בהתחלה חשבתי שזה עוד פעם ביבי אבל לא. הפרופסור המכובד מגלה לנו בניגוד לכול אתיקה רפואית שמטופלים ערבים או ״בני מיעוטים״ מגלים לו בשיחות אישיות שהם מאוד לא מרוצים מהצהרת בלפור. נו שויין. חשבתי דווקא לתומי שהם יהיו מרוצים שהיהודים כאן הפכו אותם למוסלמים הכי משכילים בעולם הערבי שמקבלים כאן זכויות שרוב העולם הערבי רק יכול לחלום עליהם. אבל כנראה טעיתי. קורה.
    כול זה בכותרת ראשית בעיתון ציוני שהופך לאט לאט לפוסט ציוני.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: