דילוג לתוכן

גבאי, גלאון ומשבר השמאל/ ההידרדרות מהשאיפה לשלום לתנועת מחאה נגד "הכיבוש" (1)

אוקטובר 22, 2017

גם העמדות האחרונות שהציג המנהיג החדש של המחנצ אבי גבאי, באשר להתנחלויות ובאשר לשת"פ או לא עם הרשימה המשותפת,  עוררו את הדיון על "השמאל".

וגם להתפטרותה מהכנסת של מנהיגת מרצ, זהבה גלאון, יש תוצר דומה.

וכך מתחדשות השאלות: מה זה שמאל? מי זה שמאל? למה השמאל לא ממריא? מהי סיבת המשבר? האם השמאל בתהליך היעלמות? אולי בעיות של הנהגה? אולי הכל בגלל ההסתה של הימין? וכן הלאה.

כתבתי פה פעמיים "גם", כי העמדה שהביע גבאי וההתפטרות של גלאון הם רק התואנות האחרונות להתחדשותו של הדיון המפרך הזה. שהרי בכל כמה ימים או שבועות מתעורר הדיון הזה על השמאל  באתריו הקבועים: העיתון לאנשים חושבים (חה-חה), מיני שידורים טלווזיונים, קצת אתרים ובלוגים ברשת, והמון בפייסבוק.

מה עשינו רע, שואלים ההוגים, מה עווינו, מה פשענו שככה נגזר עלינו? ומה עלינו לעשות כדי לצאת מהבוץ?

 

בחיי, צער בעלי חיים, כמו שהיו אומרים פעם, באותן תקופות רחוקות, כשהשמאל עדיין היה רלוונטי.

*****

את דעתי על משבר השמאל כבר כתבתי באמצע העשור הקודם (בקיץ 2005),  בגירסה הקודמת של הבלוג הזה, שכבר איננה ברשת (אפשר למצוא את סדרת הפוסטים במדור "ענתיקות" בבלוג הנוכחי  תוך גלילה קצרה).

סיפרתי שם, כיצד נטשתי את ת"א והמרכז לכמה שנים טובות, וכך לא הייתי מעודכן בעלילות השמאל שלנו ומפעלותיו, והנה נחתו עלי שתי היוזמות הידועות כ"יוזמת ז'נבה", מיסודם של הח"כ בדימוס יוסי ביילין והפוליטיקאי יאסר עבד רבו מהצד הפלשתיני, ו"המפקד הלאומי", מיסודו של האלוף בדימוס עמי איילון והפרופסור סרי נוסייבה הפלשתיני, וזה מה שהתברר לי:

בפגישתנו האחרונה, במחצית השניה של שנות התשעים, עדיין כיכב "השלום" כסיסמה המרכזית של השמאל הישראלי. "שלום עכשיו", של"י (שלום ושוויון לישראל), חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון), "גוש שלום" ועוד.

אך באמצע שנות האלפיים, כששבתי ופגשתי את השמאל, כבר נדחק "השלום" לפרק המבוא הקצר והלא מחייב של שתי היוזמות שהזכרתי, ונדמה לי שהוזכר פעם אחת ויחידה באיזה תת-סעיף נידח באחת מהן.  במקום השאיפה הישנה לשלום, כבר כיכבו במסמכים האלה "סוף" או "גמר", או "סיום", ואפילו "קץ""הסכסוך", או "התביעות" – וזהו.

וכל זאת למה?

יוסי ביילין ואבו מאזן לקראת החתימה על הסכמי אוסלו: מ"שלום" ל"קץ הסכסוך" (הצילום מהוויקיפדיה)

כי בשמאל הישראלי הובן, שכאשר בני השיח הפלשתינים שומעים את המילה "שלום" בהקשר של יחסים בין פלשתינים ליהודים ומדינתם, הם מעקמים את האף.

הם העדיפו  מילה כמו "הודנה", למשל, שאף היא כיכבה אז, בתחילת המילניום החדש.

והנה, "הודנה", מעין שביתת נשק, מהווה בעצם סוג של הסכם נכלולי, שלפי החדית' (שזו ההלכה המוסלמית המלווה את הקוראן.  המילה "הודנה" כלל לא מופיעה בקוראן) שמיצווה מאללה להפירה בהזדמנות הראשונה, וכך להפתיע ולכתוש את האוייב התמים. למשל, כמו שעשו מוחמד וחסידיו במדינה לאויביהם, בני שבטו של מוחמד במכה.

זהו מושג שקל מאוד להבחין בינו ובין שלום.

זיכרו איך נגמרה ה"הודנה" בין ישראל לרשות לקראת סיומה של האינתיפאדה השניה.

זיכרו מה היה בסופן של אי-אילו הודנות כאלה שנחתמו בין אש"ף לחמאס.

*****

וזאת, טענתי אז, בסדרת הפוסטים, היא הבעייה של השמאל הישראלי:

השלום מייצג חזון מלהיב, תקווה שכל אדם נושא בלבבו, אמונה באפשרות של תפנית אמיתית במהלך המייגע של המאורעות, סיסמה אידיאולוגית ופוליטית של ממש. משהו לרוץ איתו.

אבל "סיום הסכסוך"? "קץ התביעות"?

"הודנה עכשיו"?

זה כל כך טכני, עורכדיני, מגוחך, מייגע כמו המצב.

שלא לומר כלאם פאדי, פלאוורה ואוואנטה.

בטח לא משהו לרוץ איתו.

ולא פלא שהתוצאות, בכל מה שנוגע לשמאל, הופיעו בקלפיות.

*****

בינתיים כבר עבר  עוד עשור ויותר, והסיסמה המרכזית של השמאל הידרדרה לתהומות עמוקים עוד יותר. ה"סוף", ה"גמר", "הסיום" וגם ה"קץ" אמנם נשארו – אבל במקום "הסכסוך" ו"התביעות" מ"ז'נבה" ומ"המפקד",  הופיעה מילת הקסם החדשה:

"הכיבוש".

ומה לעשות, ש"סיום הכיבוש", בתור סיסמה פוליטית, גרועה אפילו מ"קץ הסכסוך". זו  לכל היותר סיסמה של תנועת מחאה.

וגרוע מזה – זו בכלל סיסמה פלשתינית, לא ישראלית.

בטח בישראל שאחרי "ההתנתקות"

כזכור, נימק אריאל שרון את החלטתו להגיע להתנתקות מרצועת עזה במילים "צריך לסיים את הכיבוש", או גם "אי אפשר להמשיך את הכיבוש". והוא גם תכנן להמשיך את המהלך בגדמ"ר, וכבר בוצע הפיילוט בעמונה.

עמי איילון מ"המפקד הלאומי": מ"קץ הסכסוך" ל"קץ הכיבוש"

והנה, מה התברר?

ש"סיום הכיבוש", כלל אינו מביא ל"סיום הסכסוך".

ותשכחו מ"שלום".

התירוץ של השמאל המזוייף לכישלון המרשם שלו בניסוי הזה, היה פשוט כרגיל: הכחשה.

זה שצה"ל נסוג מעזה – לא אומר שהכיבוש תם!

טוען השמאל המזוייף.

ואפילו העובדה שתנועת החמאס, האיסלאמית קיצונית, השתלטה על הרצועה, לא אומרת שהכיבוש הסתיים!

זועק השמאל המזוייף.

ומכאן:

בעוד ישראל ממשיכה לקיים בעזה משטר של כיבוש – על פי השמאל – היא איפשרה לחמאס להשתלט גם הוא על אותו שטח כבוש!

חתיכת כיבוש הוא זה!

ועוד: בעוד הרצועה כבושה עדיין על ידי ישראל – על פי השמאל הזה – התיר הכובש הישראלי האכזר לנכבשים שוחרי השלום והחירות מעזה  לירות טילים כאוות נפשם, בבודדת ובצרורות, לחפור מנהרות ולצבור טילים.

ועכשיו, רק תתארו לעצמכם, מה היה קורה אילו הסתיים הכיבוש באמת, על פי מושגי השמאל הטיפש הזה, והחמאס היה חופשי לגמרי לעשות כחפצו על פי אמנתו!

למשל: החמאס היה יכול, במקרה הזה, של סיום אמיתי של הכיבוש,  לשלוח משלחת מנהיגותית לטהראן, כדי לדון ביחד עם המשטר הדתי הקנאי והרצחני ביותר בעולם, על מיזם משותף לשני הגורמים – השמדת מדינת ישראל, כאמור באמנת החמאס ובהצהרות של השיעים האיראנים.

*****

טוב, זאת רמת  הטיעונים של השמאל הטיפש.  אין מה לעשות.

השמאל משקר כברירת מחדל. אין לו אפשרות אחרת. האמת לא משרתת אותו.

אבל מכל מקום כבר ברור וידוע לכל ישראלי שמוחו אינו סתום באיזו איזמו-לוגיה מטופשת, שאין שום סיבה להניח, שאם "נסיים" גם את "הכיבוש" בגדמ"ר, לא תיווצר שם מציאות חמאסית עזתית.

כפי שכבר אמרו חכמים ממני:

אם אתה הולך  שוב באותה דרך, כנראה שתגיע שוב לאותו מקום.

ומכאן ש"סיום הכיבוש" כלשעצמו, כלל אינו מבטיח את "קץ הסכסוך".

ואולי אפילו להיפך.

*****

ואיך הגיע השמאל החביב שלנו לסיסמה הזאת, "סיום הכיבוש"?

א. כי השמאל, כפי שנאמר,  כבר מבין – שהצד הפלשתיני בדמותו הנוכחית, לא מתלהב משלום עם היאהוד ומדינתו. ואפילו "סיום הסכסוך", או סתם "הודנה" גדולים על החמאס והרשות.

יתכן שהמושג המתאים יותר לכברת הדרך שמוכנה ההנהגה הפלשתינית ללכת, היא "סולחה דונייה".

זה הביטוי שהשתמש בו יאסר ערפאת כשנאם במסגד ביוהנסבורג, כדי להסביר את כוונותיו האמיתיות כלפי היהודים וישראל (בשעה שבוושינגטון הוא דיבר על "שלום של אמיצים").

"סולחה דונייה" היא סוג של הסכם בין אויבים, הנחות אפילו מה"הודנה". עוד פחות מחייב ממנה.

זה על-פי עולם המושגים של אלה החותמים על הסכמים שאין בכוונתם לקיים.

סוג של נוכלים.

אנשים שאין להם מילה.

ולכן, "סיום הכיבוש", בתור סיסמה, עולה אפילו על "סיום הסכסוך" מבחינת השמאל שלנו, כי הוא לא מחייב לכלום ומאום את הצד הפלשתיני. משרת את הפוזה המתקרבנת שלו, מאפשר לו יד חופשית וכל נוכלות שבעולם.

ובאותה הזדמנות חגיגית מטיל את כל נטל האשמה על הצד הישראלי, הכובש, התוקפן, האכזר.

ב. ולכן, "סיום הכיבוש" הוא סיסמה ראוייה מבחינת השמאל המזוייף שלנו (שלעתים קרובות מדי מושך בעקבותיו גם אנשי שמאל שוחרי שלום). זו סיסמה שאיתה יכול להזדהות גם הצד הפלשתיני. עם "סיום הכיבוש" יכולים להסכים גם  כל הקוליגות של השמאל המזוייף שלנו בעולם הרחב – כל האנטישמי, האנטי-ציוני והאנטי ישראלי למינהו, באוניברסיטאות במערב אירופה ובצפון אמריקה או במפלגות השמאל שם. כל אלה שלא רואים שום עניין ושום צורך בסיום הסכסוך בין ישראל והפלשיתינים, בין יהודים וערבים, וישמרנו האל מ"שלום".

פוסט ראשון בסדרה.

 

 

 

 

 

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: