דילוג לתוכן

נתניהו נגד אלשייך: הימין והשמאל הם תאומים סיאמיים

אוקטובר 15, 2017

אני מבקש לחלוק איתכם חוויה מעניינת, גם אם לא לגמרי ייחודית, שהזדמנה לי היום בזכות היותי מאזין קבוע של גלצ.

ב-11 פתחתי על תכניתו של אראל סג"ל (בתפקיד האורח: שמעון ריקלין, שבמקרה הזה כמוהו כצל). מטבע הדברים, היה בשידור עיסוק ער וארוך במתקפה של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך ועל הארגון שהוא עומד בראשו.

מטבע הדוברים, היתה המסקנה, שזכותו היא ואף חובתו, וטוב שכך עושה ראש הממשלה. זו היתה המסקנה של האורח והמארח.

ואלה אותם מארח ואורח, ועוד אורחים, שיצאו בשצף קצף נגד ההפגנות במוצאי-שבת בפ"ת, בהנהלת מני נפתלי ואלדד יניב, נגד התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. וזה באותו עניין עצמו:  החקירות השונות המתנהלות נגד נתניהו. לא מזמן שמעתי כיצד עושים בתכנית הזאת משפט שדה על כל פרטיו ודקדוקיו למני נפתלי.

לא חלף זמן רב, והגענו ליומן החדשות של רינו צרור.

אותו אחד, שההפגנה הקבועה בפתח תיקווה נגד תפקודו של היועץ המשפטי בעניין חקירות נתניהו,  היא בעיניו ביטוי אמיץ וחיוני, שלא לומר מופלא, של הדמוקרטיה הישראלית.

אבל כל זה לא הפריע לו כלל וכלל,  לתקוף היום בצהריים בחמת זעם את היציאה של ראש הממשלה נגד המשטרה והעומד בראשה!

משל אין שום קשר, שום דמיון, שום מכנה משותף, שום גזירה שווה.

כל זה אפשרי, משום שיש מכנה משותף חשוב מאוד בין אראל סג"ל ובין רינו צרור. מכנה משותף הגדול בהרבה מחילוקי הדיעות הפוליטיים שביניהם.

ההתייחסות המפלה והמוטה של שניהם  ביחס לשני המקרים, של מנדלבליט ואלשייך והזכות או חוסר הזכות לתקוף אותם, מעידה על כך שלסג"ל ולצרור אין שום עניין באמת. אין להם שום עניין בחוק או בצדק. כל העמדה שלהם נגועה באיפה-ואיפה, בצחוק מהעבודה.

לפחות בכל מה שקשור בנתניהו (ובעוד כמה עניינים) מדובר בשני תועמלנים פוליטיים המעמידים פני עיתונאים.

רק ימניים אדוקים, שמוחם שטוף באידיאולוגיה (במילון שלי: טיפשים) יקחו ברצינות את העמדה של סג"ל ודומיו.

כשם שרק שמאלנים מאותו סוג, אדוקים וטיפשים, יתייחסו ברצינות לעמדה כמו זו של צרור.

שתי עמדות הפוכות בדיוק, שהן, באותה הזדמנות, שתי עמדות זהות בדיוק.

שתי עמדות שהן עלבון לאינטליגגציה.

ואשפה מוסרית.

*****

את העמדה שלי כבר הבהרתי יותר מפעם אחת. מנדלבליט ואלשייך הם משרתי ציבור. הם מייצגים את האינטרסים של הציבור הרחב, המשלם את שכרם.  יש להניח להם לעשות את עבודתם, ולהפריע להם מה שפחות (ואלף פסיקות הפוכות של בגצ לא ישנו את דעתי זו). מני נפתלי, אלדד יניב, בנימין נתניהו, אראל סג"ל ורינו צרור מייצגים אינטרסים חלקיים, פרטיקולריים, וכאשר הם פוגעים בחופש הפעולה של מנדלבליט ושל אלשייך, הם עובדים נגד האינטרס המובהק של הציבור הרחב: שייעשה צדק.

 

 

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: